מ"ג שמות ג יח
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ושמעו לקלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו יהוה אלהי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה ליהוה אלהינו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְﬞכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיקַבְּלוּן מִנָּךְ וְתֵיתֵי אַתְּ וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל לְוָת מַלְכָּא דְּמִצְרַיִם וְתֵימְרוּן לֵיהּ יְיָ אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי אִתְקְרִי עֲלַנָא וּכְעַן נֵיזֵיל כְּעַן מַהְלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהַנָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִיקַבְּלוּן מִינָךְ וְתֵיעוּל אַנְתְּ וְסָבֵי יִשְרָאֵל לְוַת מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְתֵימְרוּן לֵיהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְקְרֵי עֲלָנָא וּכְדוּן נֵזֵיל כְּדוּן מַהֲלָךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא: |
רש"י
"אלהי העבריים" - יו"ד יתירה רמז לי' מכות ברש"י ישן)
"נקרה עלינו" - לשון מקרה וכן (במדבר כג) ויקר אלהים ואנכי אקרה כה אהא נקרה מאתו הלום
מפרשי רש"י
אמנם נראה לי שהסימן אשר נמסר בידם היה שבזה הלשון יהיו נגאלים, ומשה רבינו עליו השלום לא היה מתיירא עתה שלא יהיו מאמינים לו - רק שלא ישמעו בקולו, כלומר שלא יהיו שומעים אל דבריו כלל, ויחשבו אותו מכזב ולא יתנו לב להתבונן בדבריו, ולא יבאו אל האמת. עכשיו שאמר להם "פקד פקדתי", הוא הסימן המסור בידם, הרי יהיו שומעים לו, ולכל הפחות יתנו לב להתבונן בדבריו, דהא יש סימן. אף על גב דאין ראיה גמורה - סימן הוא לכל הפחות עד שיתנו לב על דבריו, ואין זה האמנה. תדע לך שאחר שאמר "ושמעו לקולך" אמר משה "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (להלן ד, א), וקשיא לי הרי אמר הקדוש ברוך הוא "ושמעו לקולך", אלא "ושמעו לקולך" פירושו שישמעו לך להתבונן בדבריך, ואחר כך אמר "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי", אף אם ישמעו לי לשמוע ממני דברי, ויתבוננו בהם ויתנו לב אליהם, הרי לא יאמינו לי. ומה שהוצרך רבי חמא לומר (שמו"ר ה, ב) שבן י"ב שנה נתלש משה מבית אביו, היינו טעמא דאם לא היה נתלש מבית אביו אפילו ראיה להתבונן בדבריו לא הוי, דהרי אפשר לומר דמבית אביו למד, ולא היה זה ראיה כלל. אבל עכשיו שלא היה בבית אביו, יש בזה קצת ראיה:
והקשה הרמב"ן על פירוש רש"י שסימן זה היה מסור להם מיעקב ויוסף, ולא מצאנו זה רק ביוסף שאמר "ואלקים פקד יפקד אתכם" (בראשית נ', כ"ד), אבל גבי יעקב לא מצאנו, ויראה דלא קשיא, דהכי פירושו כי יעקב אמר ליוסף ויוסף אמר לישראל בשם אביו, כי הכתוב שאמר (שם) "והאלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם וגומר" אי אפשר שיהיה דברי יוסף, שיוסף לאו נביא היה, אלא "ואלקים פקוד יפקוד אתכם" דברי יעקב שאמר יוסף משמו. והכתוב שאחריו (שם פסוק כה) שלא בא יוסף להתנבא, רק להשביעם, ואמר "פקוד יפקוד אלקים אתכם" לשון זה הוא דברי יוסף, כאילו אמר 'בלשון זה תהיו נגאלים', ומדאמר יעקב לשון זה ויוסף אמר לשון זה - ידעו שבזה הלשון נגאלים:
ויש לדקדק עוד למה היו נגאלים בלשון "פקוד פקדתי" דווקא, ויש לומר כי מלת "פקד" משמש לרעה "פקד עון אבות" (להלן כ, ה), משמש לטובה - "פקד את שרה" (בראשית כ"א, א'), וכאשר נגאלו היתה הגאולה הזאת על ידי המדה הכוללת רע - שהוא משלם רע לעוברי רצונו, וטוב - לראוים לו, כי הנה פרע למצרים על כל רעתם ושלם טוב לבני האבות אשר התהלכו לפניו, וזאת המדה היא המדה הגדולה והרמה. ובמדרש ילמדנו יש פקידה בשמים, שנאמר (ר' ישעיה כד, כא) "יפקוד ה' על צבא מרום", ויש פקידה לארץ "פקדת הארץ" (תהלים ס"ה, י'). ויש פקידה לכהונה, שנאמר (ר' במדבר ג, י) "ואתה תפקד את אהרן", יש פקידה לפורעניות "פקדתי את אשר עשה עמלק" (שמואל א ט"ו, ב'), יש פקידה לשלום. ועוד הרבה נזכר לשם באורך. וזה המדרש מבאר ענין סוד הזה, כי ענין הפקידה מפני שאינו רק פקידה - היא כוללת הכל, שבכל שייך פקידה. וכל דבר שהוא כולל הרבה מדריגתו גדול על כל, וזה היה ביציאת מצרים, כי היה הגאולה במדה הכוללת הכל לפי ענין רוממות זאת המדריגה, ולפיכך היה כאן גם כן פורעניות למצרים וטוב לישראל, ולכך נגאלו בלשון "פקד", שהפקידה משמש לכל, ומפני כך מדריגתה גדולה. ויראה שלכך כתיב לעולם כפל לשון "פקוד יפקוד אלקים אתכם", ו"אלקים פקוד יפקוד", מפני שהוא לרעה ולטובה:
ומצאתי בפרקי ר"א (פמ"ח) כי ישראל נגאלים בפ"א שהוא מאותיות מנצפ"ך שהוא כפולים, וכולם משמשים גאולה אחת. ובאות פ"א מן מנצפ"ך נגאלו ממצרים, ובשאר אותיות מנצפ"ך לגאולות אחרות. ולפיכך התחיל משה לאמר "פקד פקדתי" להורות על פ"א מאותיות מנצפ"ך. ונראה לפרש כי כ"ב אותיות אלפא ביתא בהם ברא הקב"ה את העולם, כאשר אמר בספר יצירה (פ"ב מ"ב), ותמצא כי האותיות כ"ב, ויש עוד מנצפ"ך שהם יותר גדולים מן כל כ"ב אותיות. ולפיכך סדר חמש אותיות באלפא ביתא דאי"ק בכ"ר בסוף הא"ב. והך' פשוטה הוא חמש מאות, והמ' - ו' מאות, וכן הנו"ן - ז' מאות, ף' - ח' מאות, הצדי' פשוטה - ט' מאות. מזה תראה כי הם על כל האותיות. והטעם מפני שכלם נקראים פשוטים, והמ"ם היא סתומה, שהפשוט והסתום הוא יותר במדריגה. וזהו הטעם שלא ישמשו אלו האותיות רק בסוף התיבה שאין אות אחריו, בעבור מדריגת ועליונות הפשוטים שלא יבוא שום דבר אחריו. וכמו שברא העולם בכ"ב אותיות, כך ברא ופעל הגאולה באותיות מנצפ"ך, כי הגאולה יותר עליון במעלה מענין העולם הזה. ולכך הגאולות הם באותיות מנצפ"ך שהם אחר אלפא ביתא שבהם ברא העולם. ואף על גב שכאן אין פ"א פשוטה, כפל הפאי"ן "פקוד פקדתי" מורה על כפל פיא"ן - כפופה ופשוטה, רק שאין הפ"א הפשוטה משמש בתחלת המלה כי אם בסוף, ולכך כפל הפיא"ן מורה פשוטה וכפופה, וזהו טעם המדרש הזה:
ושמעתי פירושו כי במלת "פקוד" רמוז כל הצרות בנעלם של תיבות פקד, כי נעלם הפ"א הוא א', ונעלם הקו"ף הוא פ"ו, ונעלם הד' הוא ל"ת. וזה כי ת"ל היו ימי גירות, כדכתיב (ר' להלן יב, מ) "ומושב בני ישראל ת"ל שנה". פ"ו הוא זמן השעבוד, שהוא משנולדה מרים. וכן במדרש שיר השירים רבה (ב, א) "כי הנה הסתיו עבר הגשם הלך" (ר' שיה"ש ב, יא) אלו ד' מאות שנה, שנאמר (בראשית ט"ו, י"ג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", "הסתיו" (שם בשיה"ש) אלו ששה ושמנים שנה שהיה זמן השעבוד משנולדה מרים, ונקראת מרים על שם "וימררו" (לעיל א, יד). וא' שנה - היא שנה שבסוף, שנאמר (לעיל ב, כג) "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל", ששחט בניהם (רש"י שם). ורמז הכתוב לפקוד את מצרים, ויהיה נגלה ונראה לעינים, ויהיה נפקדים על כל חטא וחטא בפרט מה שעשו. לכן פקידה בעלמא הוא בגלוי, אבל על כל מה שעשו אינו נגלה כל כך:
[יא] לשון מקרה וכן ויקר אלקים. אף על גב דבפרשת ויקרא כתב (רש"י שם א, א) 'אבל לנביאי אומות העולם [נגלה עליהן] בלשון עראי בלשון טומאה דכתיב (במדבר כ"ג, ד') "ויקר אלקים", משמע דלשון "ויקר" הוא לשון טומאה (קושית הרא"ם), הכי פירושו, שאמרו לו "אלקי העברים נקרה עלינו" בארץ מצרים בטומאה, לפי שכל הארץ מלאה גילולים, לכן "נלכה במדבר דרך ג' ימים" כדי שיהיה נקרה עלינו בקדושה. ועוד דלא דרשינן לשון עראי אלא כשהכתוב אומר כן, כגון "ויקר אלקים", משום דהוי למכתב לשון חבה. אבל הכא ישראל אמרו "אלקי העברים נקרה עלינו", ואין להם לומר לשון חבה, שאין להם לומר הקב"ה מחבב אותנו, ולא דרשינן כאן מידי במה שיאמרו הם עצמם "אלקי העברים נקרה עלינו". ועוד גבי נביא שראוי להיות נגלה עליו בלשון קריאה ולא בלשון עראי - נדרש לגנאי לשון טומאה, אבל כאן שלא היו נביאים הכל - שייך לשון מקרה, כי היה זה במקרה:ונקרה לשון מקר' כו' קן צפור כו' נ"ב ויש מקשין מאי שנא ומפרשי' דעל השי"ת יש לפרשו שנגלה אל האדם בענין טומאת האדם אבל בא' נקרא כו' שקאי על האדם אין חילוק ואני אומר שאותיות אחע"ה מתחלפות וא"כ נקרה הוא כמו נקרא מתפעל אבל מקר' לא שייך לומר שהוא לשון מקר' דאין כאן מקום לשון קריאה ואין כאן מתפעל על לשון מקרא נביאים וכתובים:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
[אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים – יוֹ"ד יְתֵרָה, רֶמֶז לְעֶשֶׂר מַכּוֹת. בְּרַשִּׁ"י יָשָׁן.]
נִקְרָה עָלֵינוּ – לְשׁוֹן מִקְרֶה. וְכֵן "וַיִּקָּר אֱלֹהִים" (במדבר כג,ד), "וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה" (שם,טו), אֶהֵא נִקְרָה מֵאִתּוֹ הֲלוֹם.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד המדרש על שם שעתידין לעבור ים. וע"ד הקבלה תוספת היו"ד לבאר כי האצילות אלהי העברים כי הם בני אברהם הנקרא בתורה אברם העברי בעבור שהיה מעבר הנהר והוא שהתחיל תחלה ביחודו של הקב"ה והוא שאמר נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת וכן רמז שלמה ע"ה (קהלת יב) וזכור את בוראיך מלא ביו"ד.
דרך שלשת ימים. ח"ו שיהיה הדבר הזה ערמה כדי לברוח אלא כדי לקבל המצות כי רצה הקב"ה להכניסם במצות מעט מעט שהרי נצטוו תחלה על השבת במרה וכענין שמצינו באברהם שלא אמר לו מיד קח נא את יצחק אלא (בראשית כב) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
"אלהי העברים" אלהי המחזיקים בדעות עבר:
" נקרה עלינו" בעת שלא היינו מתכונים לנבואה, ולא מבקשים דבר מלפניו, רק להפקת דצונו צוה שנזבח:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ראיותיו וחוקר ודורש עליהם ואינו מציין ששומע בקול לעשות פקודתו, ובב"ר כי שמעת לקול אשתך א"ר שמלאי בישוב הדעת באת עליו א"ל מה את סבור שאני מתה וחוה אחרת נתנה לך, ועמ"ש וישמע אברם לקול שרי אמר בב"ר (פמ"ה) ר' יוסי אומר לקול רוה"ק כמ"ש ואתה תשמע לקול דברי ה', ובזה ל"ק מ"ש משה ולא ישמעו בקולי, כי ה' לא הבטיחו רק שישמעו לקולו לא שישמעו בקולו ושיעשו כדבריו, ובאת אתה וזקני ישראל ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרה עלינו, ומשה בעצמו אמר שיאמר לפרעה בשם ה' שלח עמי ויעבדוני, כי משה היה שליח לזה מאת ה', וזה לא יכלו הזקנים לאמר לו כי לא היו שלוחים, רק יאמרו שאלהי העברים שהם עובדים אותו נתגלה להם ומבקש עבודה מאתם וראוי שישלח אותם פרעה מעצמו לבל יאבדו ע"י חרון אף ה' כמ"ש (לקמן ה' ג') פן יפגענו בדבר או בחרב, זה יהיה דברי הזקנים, ואז אחר שימאן לשלחם יבא משה בעצמו בתורת שליח שה' שולח אליו, ובאשר רצה ה' שתצא רשעת פרעה מכח אל הפועל למען יצדק בהשפטו עמו ויכהו מכות גדולות ונאמנות, היה השליחות לבקש דבר קטן שיניח אותם חפשי ג'
ימים לבד ואחר ישובו לעבודתו וידע ה' שלא ימלא גם הבקשה הזאת הקטנה, וז"ש:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ה' אלהי העבריים. הנה האדון ה' צבאות נתחכם לומר אליו כי אינו מתרצה שיקרא שמו אלא על העברים ולא הודיע שם הגדול הזה אלא להעברים, והכוונה כדי שלא יהיה לו מקום לפרעה לומר לא ידעתי וגו' והלא גם ה' אמר אלהי העברים אבל אתה אינך מכיר כי בזוי אתה מאוד ומה יכיר איש שדה במרגליות:
נקרה עלינו. פי' לבל יחשוב כי יהיו רגילים בכך ויהיה כזה יום מחר וכן על זה הדרך, גם אפשר שיאמר להם אחרי כן שיתמידו בענין, לזה אמרו כי דבר זה אינו בתמידות גם אינו דבר הרגיל אלא דרך מקרה והוא אומרו נקרה עלינו:
ועתה נלכה נא. אומרו ועתה פי' כי דבר זה הם צריכין לעשותו תיכף ומיד בלא שום שאלת זמן כי אלהיהם לא קבע זמן. או ירצה כי אינו דבר זה אלא לפי שעה וכמו שפירשנו בנקרה עלינו, והכונה בזה מהטעם עצמו שאמר נלכה נא דרך שלשת ימים:
שלשת ימים. וטעמן של דברים שאמר כן לצד שאמר בסמוך ושאלה אשה משכנתה וגו' ואם לא יאמרו כן אין מציאות לשאול מהם ולהלותם כלי כסף וגו' ולצאת ברכוש גדול. ובזה תנוח הדעת למה צוה ה' שאלת כסף וגו' מהשכנות בזמן מוקדם ולא המתין עד עת בא דברו הטוב לצאתם מארץ מצרים ושם יאמר להם, ומה גם שהדברים שם במקומן ובזמנם נאמרו ביום שלמחר יצאו ואם כן מה צורך לאומרם קודם י"ב חודש. והיה נראה לומר כי זה היה לחזק לבבם באמיתות הגאולה ואין זה עיקר. ולדרכנו כפתור ופרח כי הוצרך ה' לומר להם הטעם שהוא הסובב שיאמרו נלכה דרך שלשת ימים וגו' שבזה ושאלה אשה וגו' לצד שדעתם לחזור. ובסמוך יתבאר עוד תיבת ועתה:
ועדיין צריך לתת לב סוף כל סוף למה יצו ה' דברים שאינם מהמוסר לגנוב דעתם בין בהליכה בין בהשאלת חפציהם, והאמת כי כל המעשה הוא משפט צדק כי לצד ששעבדו בישראל צריכין להעלות שכר שכיר, וצא ולמד מתשובת איש ישראל למצרים (סנהדרין דף צא.) כשתבעו מהם כליהם אשר שאלום, אלא למה יעשה ה' הדבר דרך ערמה כי ח"ו לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות: ונראה לומר כי נתכוין ה' בזה להטעותם כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וגו', וזולת ההשאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור לא היו המצריים רודפים אחריהם. ועיין מה שכתבנו בפרשת בשלח בפסוק ויהפך לבב פרעה וגו':
ותמצא אות לדברינו כי אמרו ז"ל (שמו"ר פי"ד) שבימי האפילה גילו ישראל מצפוני המצריים וידעו אוצרותיהם וסגולותיהם וחפציהם וביום שאלתם לא היו המצרים יכולים להכחיד, מארי דאברהם ולמה לא נטלום אז ואין מבין דבר, אלא ודאי שנתכוין ה' שיעשו כסדר זה לרדוף אחריהם כנזכר ויכבד בהם. ובענין המעשה מצד עצמו שנטלו ממונם אין איסור בזה להציל אדם את שלו מהאנס, וצא ולמד מיעקב שהיה מערים להציל את שלו מיד לבן הארמי, וצא ולמד ממעשה ג' תנאים (יומא פ"ג) אשר הצילו פקדונם מאשת כידור בדרך ערמה ואין בזה איסור, והוא אומרו הנביא (תהלים, יח) ועם עקש וגו'. ומה שלפנינו הענין הוא יותר נקי ובר כי דקדקתי בכל הדברים הנאמרים בענין ואין בהם דבר שקר כי לא הזכירו בלשונם החזרה כלל, וגם לשון זה לצד מעלת קדושו אלהי ישראל לא רצה לכנות הדברים אליו אלא הם בני ישראל ידברו כזה, ולזה אמר תיבת ועתה פי' לומר כי הם דברי עצמם לא דברי עליון. שאם לא אמר ועתה היה הכונה על זה הדרך נקרה עלינו ואמר נלכה וגו', וכמו כן תמצא בדבר משה עם פרעה אמר לו (ה' א') שלח את עמי ויחוגו לי במדבר לא הזכיר זמן אלא ישראל אמרו לו (ה' ג') נלכה נא דרך וגו', והגם שבדבריהם שם לא אמרו ועתה סמך על פסוק ראשון. והבינותי באמרי נועם באומרו שלח את עמי ויחוגו לי במדבר כי כל דבריו צדק ואמת, שהרי דור שיצאו ממצרים לא חגגו אלא במדבר כי שם נפלו פגריהם ואת בניהם הכניס ה' לארץ, והגם שאותם גם כן יצאו ממצרים אף על פי כן לא יחשבו הם אלא הגדולים העובדים והזובחים והם מבן עשרים שנה, ובזה כל דברי ה' אמת וצדק. גם השאלת הכסף וגו' אין בו דבר שקר בתורת שאלה בא לידם אלא שעכבוהו בעד תביעתם שיש להם כנגד שכר שכיר שעבדו אותם ובנו כמה בנינים וכשיבואו לחשבון ידייקו החשבון וישלימו להם המצריים מה שנוגע להם:
ואחת שאלתי עמדה לי ומה הכריח הדבר להיות כן לרדוף המצרים אחרי בני ישראל ולמה לא יכבד ה' בפרעה ובכל עמו ויעלה עליהם היאור בדבר עצמו אשר זדו ושם יצף ה' לפרעה ולכל עמו וגם הנשים והטף ולא היה צריך לכל האמור ויוציא ישראל בכסף וזהב בעל כרחם או שיטלו הכל בשבעת ימי אפלה (שמו"ר פי"ד) כי להם היה אור וחפשום כמו שכתבנו בסמוך. ואולי כי עשה ה' ככה לב' טעמים, הא' כי קריעת ים סוף ופלאיו פרסמו גדולתו ית' וכבודו מלא עולם כידוע מה שלא היה נעשה כן באופן אחר, וטעם ב' כי ה' מודד מדה כנגד מדה ואמרו ז"ל (סוטה דף יא:) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחלה בפה רך נלכה ג' ימים השאילונו כספיכם שמלותיכם וגו' ואחר כך בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר (מיכה, ז) תתן אמת ליעקב:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •