רבינו בחיי על בראשית כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · כא · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · כא · >>

פסוק א

וה' פקד את שרה כאשר אמר. בהריון. ויעש ה' לשרה כאשר דבר בלידה. וז"ש מיד ותהר ותלד, ונסמכה פרשה זו לפרשת כי עצור עצר ה' להודיע כי השי"ת הוא העוצר והוא הפוקד ואין זולתו.

ובמדרש וה' פקד את שרה זשאה"כ (יחזקאל ה') וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש אני ה' דברתי ועשיתי, השפלתי עץ גבוה זה סנחריב שנאמר הנה אשור ארז בלבנון יפה קומה. הגבהתי עץ שפל אלו ישראל שמשפילין עצמן שנאמר (מלאכי ב') וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים. הובשתי עץ לח אבימלך שנא' כי עצור עצר ה', הפרחתי עץ יבש זו שרה. אני ה' דברתי ועשיתי. וה' פקד את שרה מהו פקד אמר רבי יצחק כתיב (במדבר ה) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא וגו' וזו נכנסה לביתו של פרעה ויצאה טהורה לביתו של אבימלך ויצאה טהורה, אינו בדין שתפקד, הוי אומר וה' פקד את שרה, ע"כ בב"ר.

פסוק ב

למועד אשר דבר אותו אלהים. זה הקב"ה, ויזכיר זה על מה שכתוב למעלה למועד הזה בשנה האחרת שתחלת הפרשה ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך וגו'.


פסוק ח

ויעש אברהם משתה גדול. אין ספק שהיו גדולי הארץ באותו משתה כי היה הפלא גדול ביצחק, גם העושר בבית אברהם רב, ואפשר שהיו שם מלכים ויועצי ארץ, שכבר מצינו שהיו מלכי הארץ דורשים שלומו ורוצים לכרות ברית עמו, אבל מפני שהיה ענין משתה ושמחה לא נתפרשו שמותם. והנה מצינו בבית האבל שהכתוב מפרש שמות הבאים שם, אלו חביריו של איוב שכתוב בהם (איוב ב) ויבאו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. באר לנו הכתוב כי כל שמחת העוה"ז הבל וריק.

ביום הגמל את יצחק. מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה. ומה שאחר אברהם לעשות משתה יצחק עד יום הגמל אותו, יתכן לפרש שמיום גמלו הניחו לת"ת, ואין לתמוה, שהרי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו. ע"כ לא רצה לעשות הסעודה לא ביום הלידה ולא ביום המילה והניח הדבר עד יום הגמל אותו כדי שישמח בבנו בשמחת התורה שכתוב בה (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכענין שכתוב (ישעיה כח) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב. כי תכף שנגמל נתקדש להיות פרוש ונבדל לעבודת ה' ומזומן להיות עולה תמימה.

וידוע עוד כי אין אהבת האב לבן לא ביום הלידה ולא ביום המילה אלא ביום שנגמל, ואז תתחזק אהבתו יותר ויותר.

ובמדרש ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק, ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עושים סעודה ביום המילה, שהרי לפי המדרש הזה עשה אברהם משתה גדול ביום ח' למילת יצחק, ומנהג כשר הוא, ועליו אמר דוד (תהלים נ) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.


פסוק ט

מצחק. לשון ע"ז לשון רציחה לשון גלוי עריות, כי היו ישמעאל ויצחק מריבים על הירושה והיה אומר ישמעאל ליצחק אני בכור ואני נוטל פי שנים והיה יוצא לשדה וזורק בו חצים הה"ד (משלי כו) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא מצחק אני. ולמדנו זה מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה, כך פירש רש"י ז"ל.

והחכם ר"א פי' מצחק משתעשע כדרך כל נער, ושרה אמנו קנאה בו שהיה גדול מבנה.

אבל הרמב"ן ז"ל פי' מצחק מלעיג ומפני זה אמר את בן הגר המצרית כלומר בן שפחה כי היה יכול לומר ותרא את ישמעאל מצחק, וע"כ אמרה לו שרה גרש האמה וגו'. כי העבד המלעיג על אדוניו חייב מיתה אבל איני רוצה שתמיתהו אלא שתגרש אותו ואת אמו, והוקשה הדבר בעיני אברהם כמו שמעיד הכתוב וירע הדבר מאד בעיני אברהם, ואמר על אודות בנו גלה בזה מעלתו של אברהם שלא הוקשה לו על חשק הפילגש רק על אודות בנו כי אילו אמרה לגרש הפילגש לבדה לא היה קשה בעיניו.

פסוק יד

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם.:    היה לו לתת לה כסף וזהב וגמלים נושאים אותם לפי שפע הממון שהיה בבית אברהם, כי בנו היה שהתפלל עליו לו ישמעאל יחיה לפניך, אבל מפני שאמרה לו שרה שיגרש אותו ואת אמו, וה' אמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה על כן שמע לקול שרה וגירש אותו ואת אמו בלחם וחמת מים, כך פירש הרמב"ן ז"ל:
ויתכן לומר כי מה שגירש אותו בלחם ומים שיכלול ענין אחר, והוא שאברהם ראה במראה הנבואה שעתידים בניו להשתעבד תחת ידי ישמעאל, וכי ישנאו אותם שנאה גדולה שאין אומה בעולם שיהיו שונאים לישראל כבני ישמעאל, ועל כן התנהג אברהם עמו כמו שראוי להתנהג עם השונא ונתן לו לחם ומים, הוא שכתוב (משלי כה, כא): "אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים".

פסוק יז

כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. כלומר באותו המקום שהוא שם אתן לו מים וישתה טרם שיפרד מן המקום. ודרשו רז"ל אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, שנאמר אל קול הנער באשר הוא שם.


פסוק יח

קומי שאי את הנער. אחר שישתה, והחזיקי את ידך בו.

ודע כי לפי סדור הפרשיות כבר היה ישמעאל בעת הזאת בן י"ו שנה, שהרי כשנולד היו לו לאברהם פ"ו שנים שנאמר ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל וגו', ובן מאה שנה הוליד אברהם ליצחק שנאמר ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו, וב' שנים אחר שגמלתו ליצחק, הרי לו י"ו שנה לישמעאל במעשה הזה. אע"פ שיקשה לזה מה שהזכיר הכתוב ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד, היאך ישים על שכמה בן י"ו שנה, ואם תאמר שאין ואת הילד חוזר למה שאמר על שכמה, הרי מצינו ותשלך את הילד ונראה שהיתה מביאתו בחיקה ועתה בצער הצמא השליכתו מחיקה. ועוד שקראהו ילד כשם שקרא הכתוב את יצחק תכף שנגמל והוא בן שתי שנים, שנאמר ויגדל הילד ויגמל. ועוד שאמר לה מלאך ה' קומי שאי את הנער והיה ראוי שיאמר לכי עם הנער, ועוד שכתוב אחרי כן ויהי אלהים את הנער ויגדל. והמובן מזה כי קטן היה במעשה הזה. ואם אין הפרשיות כסדרן נצטרך לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה.


פסוק כג

אם תשקור לי ולניני ולנכדי. ביקש אבימלך שתי בריתות. האחד שלא יגרש אברהם את בניו מארצם, והשנית שלא ישחיתו להם פירות הארץ, זהו שאמר ועם הארץ אשר גרתה בה. ואברהם הודה בדבר ואמר אנכי אשבע. והבן היטב כי זאת השבועה היא הראשונה הנזכרת בתורה, ומפני שלשון שבועה נגזר מן שבעה כידוע בקבלה, לכך הציב אברהם שבע כבשות הצאן, וקרא המקום על שם השבועה באר שבע, וכן ביצחק מצינו שקרא הבאר על שם השבועה.

והענין כי הנשבע נכלל בשבעת הנקראים צרור החיים, ומאמין בתורה ובחיי העוה"ב, והעובר על השבועה הוא כופר בעיקר ומוציא עצמו מכלל השבועה, ואין לו חלק לעוה"ב. וכבר ידעת כי ששה קצוות עליונים הם שמו, וששה קצוות התחתונים חתומים בשמו, וע"כ בא המאמר לחכמי האמת בדבור לא תשא, שכל העולם כלו נזדעזע, מה שלא אמרו כן בשאר הדברות.

והבן סוד הלשון שלא תמצא ממנו פעל קל שיאמר שבעו או שבע אלא נשבעו ונשבע כי פירוש נשבע הכניס עצמו בכלל השבעה אם הוא מקיים שבועתו. ואם הוא עובר על שבועתו יהיה פי' נשבע הוציא עצמו מכלל השבעה, והנה היא מלה כוללת דבר והפכו וכן ודשנו את המזבח. והבן זה



פסוק לג

ויטע אשל. שם אילן. ועל כן אמר ויטע כי כיון שהיה לו שם באר רצה לטעת שם אילנות ופרדסים להשקות ממי הבאר שחפר שם כדי שיהנה מן הפירות הוא והאורחים הבאים אל ביתו ומפני שהשתדלות הצדיק בנטיעות אינו אלא הכנה לפעולות שכליות לכך סמך מיד ויקרא שם בשם ה'.

ובמדרש ויטע אשל א' אכילה שי"ן שכיבה ל' לויה. והן הן אותיות של שא"ל. כי אברהם היה אומר לכל עובר ושב שאל מה אתן לך ונותן לו כל מה ששואל

ודע כי מצות לויה היא גמר המצוה באכסניא ותכלית השכר. וכן כתוב (בראשית יח) ואברהם הולך עמם לשלחם ומתרגמינן לאלואיהון וסמך לו מיד וה' אמר לבאר כי בזכות הלויה בא אליו הדבור לגלות לו ענין סדום. וכן כתוב (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה קרי בחר לויה. וכן נרמז באליעזר באמרו אל תאחרו אותי וה' הצליח וגו', ושיעור לויה כתבתי בפסוק ואברהם הולך עמם לשלחם, ובמסורת תרי ויטע בספרא ריש פסוק האחד, (בראשית ב) ויטע גן בעדן מקדם. השני באברהם. וזה ללמדך שכל המחזיק במצות אכסניא יורש גן עדן.

ויקרא שם בשם ה'. לשון קריאה והכרזה. וכן יקרא איש חסדו כי שם ה' אקרא וכוונת הכתוב כי אברהם מכריז ומודיע לבריות שהעולם מחודש ויש לו מנהיג יחיד וקדמון. ועל כן יאמר כי ההכרזה הזאת היתה בשם ה' היחיד אל עולם הקדמון אשר הויתו ואלהותו קודם העולם והוא שאמר אל עולם כלומר שקדם לעולם. או יהיה ויקרא כמו ויתפלל, כדעת אונקלוס ע"ה, והוא מלשון (תהלים ל) אליך ה' אקרא.