רבינו בחיי על בראשית כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · כב · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · כב · >>

פסוק א

והאלהים נסה את אברהם. זו היא פרשת העקדה אשר ישראל בטוחים להיות זכות העקדה מגין עליהם בכל דור ודור. ואין הנסיון ח"ו אצל ה' יתברך אלא אצל הבריות להודיע גודל מעלת הצדיק או הנביא. וכן אמר הכתוב (תהלים יא) ה' צדיק יבחן. ומה שנסמכה עקדה לפרשת אבימלך אומר במדרש נסה לשון זעף כדמתרגמינן זעפים נסיסים. וזה כנגד מה שהכעיס להקב"ה בשבע כבשות שנתן לאבימלך שכנגדן נענשו בניו שישב ארון הברית בשדה פלשתים שבעה חדשים.

ודע כי נסיון העקדה היה לפרסם בעמים גודל חיוב היראה והאהבה בש"י. כי האהבה על ג' חלקים. האחד מי שאוהב את המלך ומתוך אהבתו יספר בשבחיו ויפרסם מעלותיו תמיד כל היום ויודיע לכל את גבורותיו. אבל לא היה חוסר מממונו כלום בשביל אהבתו. השני מי שאוהב אותו יותר מן הראשון יספר בשבחיו ויתן כל ממונו בשבילו אבל לא ימסור עצמו למיתה בשבילו. השלישי מי שאוהב אותו יותר משניהם יספר בשבחיו ויתן כל ממונו בשבילו וימסור עצמו למיתה.

והנה אברהם היה שלם בג' חלקים אלה. האחד ספר בשבחיו של מלכי המלכים הקב"ה ופרסם אלהותו ויחודו בעולם כענין שכתוב ויקרא שם בשם ה' אל עולם. לפי שאנשי דורו היו נותנים הנהגת העולם אל הכוכבים והמזלות והוא היה מדריכם בדרך האמת ומודיעם המנהיג היחיד שהוא אל עולם וכמאמר אליפז (איוב ה) ואל אלהים אשים דברתי. יאמר כי הנהגת העולם אל ישימנה לכחות הגלגלים ולצבא השמים רק לש"י.

השני פזר נתן לאביונים בשביל אהבת ה' יתברך הוא. שהיה בעל אכסניא ופתחו פתוח לכל עובר ושב. וכן אמרו במדרש ד' פתחים היו לו לביתו של אברהם והיו לד' רוחות העולם וכל מי שנכנס בפתח זה יוצא בפתח אחר כדי שלא יתבייש מפני עוברי דרכים. וכן נרמז בכתוב ויטע אש"ל בבאר שבע. ודרשו רז"ל אכילה שכיבה לויה. ולא עוד אלא שהיה מחזר אחריהם ורץ לקראתם שנאמר וירץ לקראתם. ועליו אמר הכתוב (משלי יא) יש מפזר ונוסף עוד. ואין ספק כי היה נותן את כל הון ביתו באהבת ה' יתברך.

הג' מסר עצמו למיתה בשביל אהבת ה' כשהושלך לכבשן האש על קדושת ה' יתברך. ולפי שהשיג מדריגת האהבה ועבר על ג' החלקים קראו הש"י אברהם אוהבי. אבל בענין זה של העקדה הראה אברהם תוקף אהבתו בשם יתברך שהיתה חזקה ועזה אין להעריך אותה עם שלשה חלקים הנזכרים ואין לדמותה למי שמוסר עצמו למיתה בשביל אוהבו או בשביל אדונו. כי ראוי היה אברהם אילו היו לו מאה גופין למסור את כולם למיתה על יצחק. אבל פעולה זו לא היתה כשאר הפעולות והנסיון הזה לא היה כשאר הנסיונות אין הטבע יכול לסובלו ואין הכח המדמה יכול לחשבו שיהיה אדם עקר וזקן בן מאה שנה ולו עושר ונכסים וכבוד והיה מתאוה לבן בתכלית התאוה והיה לו בן אחר היאוש היה ראוי לחשב תוקף האהבה החזקה לבן ההוא ותכפל האהבה יותר ויותר לסוף שנה ממה שהיה בן שמונה ימים ותכפל לחמש ועשר שנים יותר ממה שהיה בהיותו בן שנה שכבר הוא מגודל ומבחין בין טוב לרע ותכפל האהבה בהיותו קרוב לארבעים שנה הוא הוא הזמן ששכלו של אדם עומד על השלמות. וזהו יצחק שהיה בן ל"ז שנה בזמן העקדה ותכפל יותר ויותר כשיצוה לשחוט הבן הזה הוא בעצמו בידיו והאהבה הזאת אין דבר בעולם ראוי לעברה. ואברהם מתוך שהיה שלם באמונה עם היות הפלגת אהבתו אל יצחק הכיר כי ראוי שתתגבר אהבת ה' יתברך על אהבת יצחק. ולחוזק כח הפלגת האהבה החזקה הזאת שהיתה לו לאברהם בשם יתברך היתה נקלה בעיניו אהבת יצחק ובקש לשחטו אחר שלשה ימים שנאמר לו הדבור. כי אילו יעשה כן בפתע פתאום במקומו היתה פעולתו במהירות ובהלה. אבל כשהיה אחר מהלך שלשה ימים כבר נעשה בישוב דעת ועצה. והוא שאמרו בבראשית רבה למה ביום שלישי ולא ביום ראשון ולא ביום שני שלא יהו אומות העולם אומרים הממו ערבבו והלך לשחוט את בנו על כן עשה הפעולה ההיא ממש בידים. ועמה נבחן במדת היראה ובמדת האהבה יראה לא ליראת עונש ואהבה לא לתוחלת גמול כלומר על מנת לקבל פרס כי זאת לא תהיה אהבה גמורה שהרי יש שותה המשקה המר מדעתו שיועיל לו באחרית. וזהו שאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה.

וידוע כי הידיעה בשם יתב' בכל זמן. אבל פי' הדבר ידוע מעתה כי יצא מן הכח אל הפעל. וראה גם ראה זריזותו של אברהם וחריצותו במצוה זו כי היה יכול להוליך עמו חבורת אנשים מאנשי ביתו ולא הוליך עמו כי אם שנים הוא שכתוב שני נעריו עמו ישמעאל ואליעזר ואפילו אותן שני נערים לא היו עמו בשעת העקדה אבל אמר להם שבו לכם פה עם החמור. והענין כדי שלא יבטלו ממנו המעשה הזה ושלא ימחו בידו.

פסוק ב

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. האריך הכתוב בלשון הצוואה כדי להגדיל המצוה. וזהו שדרז"ל קח נא את בנך איזה בן? א"ל את יחידך. זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. א"ל אשר אהבת. שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק.

ולך לך. עשרה נסיונות נתנסה אברהם ונמצא שלם בכולם והראשון לך לך מארצך וענין העקדה היה נסיון אחרון.

אל ארץ המוריה. הר המוריה הוא ירושלים, וקרא הקב"ה לכל הארץ מוריה על שם הר המוריה שבתוכו. ומה שנקראת ירושלים הר לפי שהוא מלשון אלך לי אל הר המור והקנמון והבשם הטוב היה גדל שם. וכן דרז"ל קנמון היה גדל בארץ ישראל והעזים וצבאים אוכלים ממנו. ואונקלוס תרגם ארע פולחנא. עשאו מן מורא כי שם עתידין לירא מלפני הש"י ולעבוד לפניו.

ובמדרש הר המוריה שמשם יצאה הוראה לעולם.

והעלהו שם לעולה. היה ראוי שיאמר והעלהו שם עולה. אבל על דרך הפשט הלמ"ד הזאת באורה במקום כלומר שתעלה אותו שם במקום עולה. וכמוהו (בראשית ו) הלבנה לאבן במקום אבן. שאם תפרש לעולה עולה ממש איך יצוה הקב"ה ואח"כ יחזור מצוויו. ואברהם מתוך תוקף האהבה הבין עולה ממש והקב"ה שבא לנסות לא כוון אלא במקום עולה. וזהו אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. גם יתכן שירמוז על סוד הקרבן. וע"כ אמר לעולה שיעלהו שם למדה העשירית המתעלה. וכן הנסיון הזה עשירי וכן באיל אשר הוקרב תחתיו בא הלשון הזה בעצמו כי לא אמר ויקח את האיל ויעלהו עולה אבל אמר ויעלהו לעולה. ומפני זה הוסיף לומר תחת בנו שעליו נאמר והעלהו שם לעולה. וכן אמר יצחק ואיה השה לעולה וכן השיבו אביו אלהים יראה לו השה לעולה בני. והנה מלת לעולה היה המזבח שיזכיר בסמוך בה"א הידיעה, והמשכיל יבין.

פסוק ג

ויבקע עצי עולה. מזריזותו במצוה כי אולי לא ימצא במקום ההוא עצים והוליכם ג' ימים. או שהיה אברהם פוסל עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה ולקח מביתו עצים טובים ראוים לעולה ועל זה אמר ויבקע עצי עולה. א"ר ברכיה בשכר שבקע אברהם עצי עולה זכה שבקע הקב"ה הים לבניו שנא' (שמות יד) ויבקעו המים. א"ל ר' לוי דייך ברכיה אלא אברהם לפי כחו והקב"ה לפי כחו, עד כאן בב"ר


פסוק ד

וירא את המקום מרחוק. אמרו במדרש אמר לו אברהם ליצחק רואה אתה מה שאני רואה אמר לו רואה אני הר נאה ומשובח וענן קשור עליו אמר לנערים רואים אתם כלום אמרו לו אין אנו רואים כלום אלא מדברות והרים. אמר להם שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור מה החמור אינו רואה אף אתם אינכם רואים, שבו לכם פה ואני והנער נלכה עד כה. מה יהיה בסוף שהקב"ה אמר לי כה יהיה זרעך. בן ל"ז שנה היה והכתוב קורהו נער. אבל דרך הכתובים בכך וכן מצינו ביהושע כתוב (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש והוא היה בן נ"ו שנה.

פסוק ה

ונשובה אליכם. היה בדעתו של אברהם להשיב עצמותיו עמו ולכך אמר ונשובה אליכם בלשון רבים.

פסוק ז

ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני. יש בפסוק הזה ד' מאמרות ולא ידעתי למה. ואמרו בב"ר ויאמר יצחק אל אברהם בא סמאל אצל אברהם א"ל מאי האי אבא בן שנתן לך למאה שנה אתה הולך לשחטו אמר לו על מנת כן. הלך אצל יצחק אמר לו אי ברא דעלובתא הולך הוא לשחטך אמר לו על מנת כן. הה"ד ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי למה אבי ב' פעמים כדי שיתמלא עליו רחמים כאדם שמצר על עצמו ואומר ווי ווי. ע"כ

ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. והשיב לו אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני. ואז הבין יצחק כי הוא העולה ואעפ"כ וילכו שניהם יחדו. ומפני זה הזכיר שנית וילכו שניהם יחדו. כי בראשון לא ידע יצחק הוא כי העולה ועתה שידע למדך הכתוב שנתרצה בדבר והלכו שניהם יחדו בכוונה אחת זה לשחוט וזה לישחט.

ורבים ישאלו איזה מהם גדול כחו ומי משניהם הגדיל לעשות, אם אברהם הבא לשחוט את בנו הוא בעצמו בידיו. או יצחק המפקיר עצמו להשחט. יש שאמרו גדול כחו של אברהם יותר מיצחק לפי שהמפקיר עצמו ליהרג נקל הוא מאד מן האב שבא לשחוט את בנו בידיו, אם לא תאמר כן למה צוה הקב"ה לאברהם לשחוט את בנו בידיו יצוהו להרוג את עצמו או שתבא המצוה ליצחק. אלא בודאי זה ראיה כי גדול כחו של אברהם יותר מיצחק.

ויש שאמר גדול כחו של יצחק לפי שאברהם נצטוה בזה מפי השם וזה נצטוה מפי אביו, ולכך גדול כח אמונתו של יצחק. ונראה כדעת האומר גדול כחו של אברהם, שהרי יצחק אע"פ שלא נצטווה מפי השם יתברך יודע היה באביו שהוא נביא ונתחייב לשמוע ממנו כמפי הש"י שהרי דבר הנביא דבר השם הוא, וכתיב (דברים יח) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אנכי אדרוש מעמו. ומטעם זה בזאת המצוה צוה הקב"ה לאברהם ולא ליצחק לבאר כי גדול כחו של אברהם.

פסוק ט

ויבן שם אברהם את המזבח. בה"א הידיעה. על דרך הפשט המזבח הידוע במצות התורה שלא יהיו אבניו גזית. וכן מקומו הידוע בהר המוריה.

וע"ד המדרש המזבח מזבח אין כתיב כאן אלא המזבח הוא המזבח שהקריב בו אדם הראשון. הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל. הוא המזבח שהקריב בו נח ובניו. הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים.

ועל דרך הקבלה באור המדרש הזה ידוע מי הוא הנקרא מזבח הוא המקבל תחלה והוא סוף הבנין. וזהו שאמר ויבן ובודאי הוא המזבח שהקריבו בו למעלה ולמטה.ובפרשת ויקרא ארמוז זה בעה"י

ויערוך את העצים. הידועים אותן שבקע בביתו, שעליהן הזכיר למעלה ויבקע עצי עולה. או קראם בשם הידיעה לפי שאין כל העצים כשרים לקרבן.

ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח. אמרו במדרש כשבא לשחוט אמר יצחק, אבי אסור את ידי ורגלי שלא אראה את המאכלת ואזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום.

ממעל לעצים. א"ר חנינא מלמד שעשה אברהם את המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד, כתיב הכא ממעל לעצים, וכתיב התם (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו.

פסוק י

ויקח את המאכלת. אמר, אבי אל תודיע לאמי כשהיא עומדת על הגג או כשהיא עומדת על הבור שמא תפיל עצמה ותמות. כשרצה לשחטו, ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם, שני פעמים מפני שהיה ממהר לשחטו. ויאמר אל תשלח ידך, א"ל מי אתה, א"ל מלאך אני, א"ל כשנאמר לי קח את בנך הוא בעצמו אמר לי, ועכשיו אם הוא מבקש הוא יאמר לי, מיד ויקרא מלאך ה' שנית מן השמים, א"ל בי נשבעתי נאם ה' וגו'. א"ל רבש"ע אתה נשבעת, ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר לך מה שאני צריך, לא אמרת לי כה יהיה זרעך, ממי. א"ל מיצחק. א"ל רבש"ע כשם שהיה בלבבי להשיבך, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע עכשיו תאמר לי והעלהו לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השיבותי, כך כשיהיו בני חוטאין נכנסין לצרה תהא זוכר להם עקדה זו, ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח וכאלו דמו זרוק לפניך על המזבח, ותסלח לכל עונותם.

פסוק יג

וירא והנה איל. כבש זה מעשרה דברים שנבראו בין השמשות, לכך נקרא איל ולא כבש כלשון הקרבנות כבשים בני שנה, שכובשין עונותיהם של ישראל, לפי שהכבש הגדול בשנים יקרא איל, וכשהוא בן יומו יקרא כבש, שנאמר (ויקרא כב) שור או כבש וגו'. ועוד שהאיל הזה הוקרב עולה, ויש בו רמז לכנסת ישראל שנקראת אילת השחר, שהיא אילותן של ישראל המקבלת מן השחר מגינה עליהם בכל דור ודור בזכות העקדה והיא המקבלת תחלה.

אחר נאחז בסבך בקרניו. ע"ד הפשט אחר שא"ל המלאך אל תשלח ידך אל הנער ראה את הכבש נאחז בסבך בקרניו. ומלת בסבך תורה שהיה המקום ההוא יער ושם אילנות והוא המקום הנקרא בית יער הלבנון והוא שאמר דוד על השכינה (תהלים קלב) מצאנוה בשדי יער, והנה הוא בחלקו של בנימין שכתוב בו (בראשית מט) בנימין זאב יטרף.

ועל דרך המדרש אחר נאחז בסבך בקרניו, אחר שישראל נאחזין בעבירות כל ימות השנה ומסתבכין בצרות נוטלין בראש השנה השופר של איל, אחר שישראל נאחזין בעבירות ומסתבכין במלכיות, מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום, סופן להגאל בקרנו של איל, שנאמר (זכריה ט) וה' בשופר יתקע.

ודעת רז"ל כי שופר של מתן תורה שכתוב בו וקול שופר חזק מאד, שופר אילו של יצחק היה. ובראש השנה שהוא יום הדין נצטוינו לתקוע בשופר, ואע"פ ששנינו כל השופרות כשרין, מצוה מן המובחר בשל איל.

וידוע כי מאמרם זה שופר אילו של יצחק היה כונתו על מדתו של יצחק, לא על גופו ועצמותיו ממש, שהרי האיל הזה כולו היה עולה כליל עם קרניו וטלפיו, אבל החכמים ירמזו לנו על מדת הגבורה ששמענו מפיו אנכי ולא יהיה לך, והוא פחד יצחק אשר אנו מבקשים בעת צרה ואומרים עננו פחד יצחק, הוא הקול הנשמע במתן תורה, ואליו אנו רומזים בקול השופר שאנו תוקעין בראש השנה שהוא היום שנברא בו העולם. והתבונן כי יום מתן תורה תחלת קבלת מלכותו, וכן יום שנברא בו העולם תחלת מלכותו, לפי שאין מלך בלא צבא.

וצריך אתה לדעת כי מה שתמצא בפרשה זו כי המנסה הוא האלהים, ומלאך השם יתברך מונע, הענין על דרך הקבלה יתפקחו עיני הלב, כי אין המלאך הזה מן הנפרדים, רק מן הנטיעות אשר אין להפריד ולקצץ בהם, שאילו היה מן הנפרדים לא היה אברהם שומע לקולו בבטול מה שצוהו האלהים, גם המלאך לא היה רשאי לומר ולא חשכת ממני, אלא ממנו. אבל המלאך היה הוא מהנטיעות, זהו המלאך הגדול, והוא שעליו נאמר (שמות יד) ויסע מלאך האלהים, ואינו סמוך רק באור, ומה שהזכירו בכאן מלאך, כלומר מלאך שבקרבו השם, והוא שנאמר עליו כי שמי בקרבו. ומזה הזכירו בפסוק (בראשית מח) המלאך הגואל וגו' בקרב הארץ, והוא האדון אשר בו הרחמים, ומפני שהוא האדון אמר לשון ממני, ומפני שהוא הרחמים אמר אחרי הקרבן בי נשבעתי נאם ה'. וכן תמצא שהזכיר קודם הקרבן אלהים יראה לו השה, ואחרי הקרבן הזכיר השם יראה, והבטיחו במדת רחמים שיברך את זרעו ברבוי עצום. והשגחתי בלשון ברכה ומצאתי כפולה.

וידוע כי הוא רמז לכח לפנים מכח, כלשון שירה והלל, והוא שאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה. ואמר ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת, הים ואומר ויירש זרעך, והתברכו בזרעך. והזכיר בסוף עקב אשר שמעת בקולי, וקולי הוא האלהים המצוה.

ויעלהו לעולה תחת בנו. פירש"י ז"ל מהו תחת בנו, אלא על כל עבודה ועבודה שהיה עושה ממנו היה אומר יהי רצון שתהא עבודה זו כאלו עשיתיה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא שרוף ועשוי דשן.

פסוק יד

ה' יראה קרא שם המקום כן, כלומר ה' יראה לדורות, שתעמוד לישראל זכות העקדה הזאת בכל דור ודור. אשר יאמר היום. וגם היום שאני בהר ה' יראה פעלי לפניו ויגמלני כצדקי. והנה אברהם התפלל לשעה ולדורות, כן פי' הרמב"ן ז"ל.

ונראה לי לפרש לישב לשון ה' יראה, לשעה, אשר יאמר היום כלומר מה שעתיד להאמר היום בהר ה' יראה לדורות, כלומר יתקיים, וירמוז למדרש רז"ל שכתבתי למעלה שהתפלל בהר ואמר, רבש"ע אתה נשבעת, ואני נשבעתי, שלא ארד מן המזבח עד שאומר לך דבר כו' כשיהיו בני נכנסים לצרה תזכור להם זה. ולכך נראה כי האמירה שבכאן היא התפלה, ומפני שהמקום הזה נקרא על יד אברהם יראה ועל ידי שם בן נח נקרא שלם, לכך קראו הקב"ה ירושלם, הוא שם מחובר משני צדיקי עולם.

ואמרו במדרש כי יצחק ראה דמות אריה על גבי המזבח. וענין האריה הוא פחד יצחק, ואולי הוא אריא דבי עלאה שהזכירו רז"ל במסכת חולין. והנה הוא נרמז בכתוב הזה, שנאמר בהר ה' יראה, כי נראה לו דמות אריה בהר ה'.

ובב"ר ה' יראה, הראה לו בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי. בנוי שנאמר ה' יראה, וכתיב (דברים טז) יראה כל זכורך. חרב, אשר יאמר היום בהר ה', כד"א (איכה ה) על הר ציון ששמם. יראה והרי בנוי, כדאמר (תהלים ק) כי בנה ה' ציון נראה בכבודו, עד כאן.

פסוק כ

ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא. פי' הרמב"ן ז"ל בשורה זו שנתבשר אברהם באחיו הגדול שנפקד בבנים רבים, לבאר כי נחור ומלכה היו זקנים לא נפקדו בבחרותם, ועתה בזקנותם נעשה להם נס וילדה בדרך הנס בעבור שרה אחותה, וזה טעם מלכה גם היא ע"כ. ומה יאמר הרב בפלגשו, ואם נעשה נס במלכה אשתו של נחור לכבוד אברהם, מה צורך בפלגשו שהזכיר בה הכתוב ותלד גם היא. והגיד הכתוב כי היו ח', כנגד בני יעקב שהיו ח' בני גבירות, וד' בנים לפלגשו ראומה כנגד בני יעקב שהיו ד' בני השפחות, והשוה הכתוב משפחת נחור למשפחת אברהם. וזכרון כל היחוסין אלו והספור בפרשה כדי שיזכיר את רבקה, ולהודיע כי רבקה אשר יצא ממנה יעקב היתה מבית אביו של אברהם ומשפחתו, וכל זה לבאר כי בני נחור ראוים הם להדבק בזרעו של אברהם הדבקים בהקב"ה, כענין שכתוב (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.