קטגוריה:שמות ג יח

מפרשי רש"י

[י] סימן זה מסור בידם וכו'. וקשיא ממה נפשך, אחר שאמר 'סימן זה מסור בידם' ושמא משה גם ידע הסימן כמו שאחרים ידעו הסימן, ותירץ הרמב"ן כי הסימן מסור בידם כי הראשון אשר יאמר להם בזה הלשון "פקד פקדתי" הוא הגואל ולא יכזב אדם בזה, כך תירץ הרמב"ן. ותירוץ זה הוא רחוק מאד, כי הקב"ה נתן הבחירה לאדם, ויכול לכזב אם ירצה, כמו שאמר הכתוב (ר' דברים יח, כא) "איכה נודע הדבר אשר לא דברו ה'", וזה דבר ברור:

אמנם נראה לי שהסימן אשר נמסר בידם היה שבזה הלשון יהיו נגאלים, ומשה רבינו עליו השלום לא היה מתיירא עתה שלא יהיו מאמינים לו - רק שלא ישמעו בקולו, כלומר שלא יהיו שומעים אל דבריו כלל, ויחשבו אותו מכזב ולא יתנו לב להתבונן בדבריו, ולא יבאו אל האמת. עכשיו שאמר להם "פקד פקדתי", הוא הסימן המסור בידם, הרי יהיו שומעים לו, ולכל הפחות יתנו לב להתבונן בדבריו, דהא יש סימן. אף על גב דאין ראיה גמורה - סימן הוא לכל הפחות עד שיתנו לב על דבריו, ואין זה האמנה. תדע לך שאחר שאמר "ושמעו לקולך" אמר משה "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (להלן ד, א), וקשיא לי הרי אמר הקדוש ברוך הוא "ושמעו לקולך", אלא "ושמעו לקולך" פירושו שישמעו לך להתבונן בדבריך, ואחר כך אמר "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי", אף אם ישמעו לי לשמוע ממני דברי, ויתבוננו בהם ויתנו לב אליהם, הרי לא יאמינו לי. ומה שהוצרך רבי חמא לומר (שמו"ר ה, ב) שבן י"ב שנה נתלש משה מבית אביו, היינו טעמא דאם לא היה נתלש מבית אביו אפילו ראיה להתבונן בדבריו לא הוי, דהרי אפשר לומר דמבית אביו למד, ולא היה זה ראיה כלל. אבל עכשיו שלא היה בבית אביו, יש בזה קצת ראיה:

והקשה הרמב"ן על פירוש רש"י שסימן זה היה מסור להם מיעקב ויוסף, ולא מצאנו זה רק ביוסף שאמר "ואלקים פקד יפקד אתכם" (בראשית נ', כ"ד), אבל גבי יעקב לא מצאנו, ויראה דלא קשיא, דהכי פירושו כי יעקב אמר ליוסף ויוסף אמר לישראל בשם אביו, כי הכתוב שאמר (שם) "והאלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם וגומר" אי אפשר שיהיה דברי יוסף, שיוסף לאו נביא היה, אלא "ואלקים פקוד יפקוד אתכם" דברי יעקב שאמר יוסף משמו. והכתוב שאחריו (שם פסוק כה) שלא בא יוסף להתנבא, רק להשביעם, ואמר "פקוד יפקוד אלקים אתכם" לשון זה הוא דברי יוסף, כאילו אמר 'בלשון זה תהיו נגאלים', ומדאמר יעקב לשון זה ויוסף אמר לשון זה - ידעו שבזה הלשון נגאלים:

ויש לדקדק עוד למה היו נגאלים בלשון "פקוד פקדתי" דווקא, ויש לומר כי מלת "פקד" משמש לרעה "פקד עון אבות" (להלן כ, ה), משמש לטובה - "פקד את שרה" (בראשית כ"א, א'), וכאשר נגאלו היתה הגאולה הזאת על ידי המדה הכוללת רע - שהוא משלם רע לעוברי רצונו, וטוב - לראוים לו, כי הנה פרע למצרים על כל רעתם ושלם טוב לבני האבות אשר התהלכו לפניו, וזאת המדה היא המדה הגדולה והרמה. ובמדרש ילמדנו יש פקידה בשמים, שנאמר (ר' ישעיה כד, כא) "יפקוד ה' על צבא מרום", ויש פקידה לארץ "פקדת הארץ" (תהלים ס"ה, י'). ויש פקידה לכהונה, שנאמר (ר' במדבר ג, י) "ואתה תפקד את אהרן", יש פקידה לפורעניות "פקדתי את אשר עשה עמלק" (שמואל א ט"ו, ב'), יש פקידה לשלום. ועוד הרבה נזכר לשם באורך. וזה המדרש מבאר ענין סוד הזה, כי ענין הפקידה מפני שאינו רק פקידה - היא כוללת הכל, שבכל שייך פקידה. וכל דבר שהוא כולל הרבה מדריגתו גדול על כל, וזה היה ביציאת מצרים, כי היה הגאולה במדה הכוללת הכל לפי ענין רוממות זאת המדריגה, ולפיכך היה כאן גם כן פורעניות למצרים וטוב לישראל, ולכך נגאלו בלשון "פקד", שהפקידה משמש לכל, ומפני כך מדריגתה גדולה. ויראה שלכך כתיב לעולם כפל לשון "פקוד יפקוד אלקים אתכם", ו"אלקים פקוד יפקוד", מפני שהוא לרעה ולטובה:

ומצאתי בפרקי ר"א (פמ"ח) כי ישראל נגאלים בפ"א שהוא מאותיות מנצפ"ך שהוא כפולים, וכולם משמשים גאולה אחת. ובאות פ"א מן מנצפ"ך נגאלו ממצרים, ובשאר אותיות מנצפ"ך לגאולות אחרות. ולפיכך התחיל משה לאמר "פקד פקדתי" להורות על פ"א מאותיות מנצפ"ך. ונראה לפרש כי כ"ב אותיות אלפא ביתא בהם ברא הקב"ה את העולם, כאשר אמר בספר יצירה (פ"ב מ"ב), ותמצא כי האותיות כ"ב, ויש עוד מנצפ"ך שהם יותר גדולים מן כל כ"ב אותיות. ולפיכך סדר חמש אותיות באלפא ביתא דאי"ק בכ"ר בסוף הא"ב. והך' פשוטה הוא חמש מאות, והמ' - ו' מאות, וכן הנו"ן - ז' מאות, ף' - ח' מאות, הצדי' פשוטה - ט' מאות. מזה תראה כי הם על כל האותיות. והטעם מפני שכלם נקראים פשוטים, והמ"ם היא סתומה, שהפשוט והסתום הוא יותר במדריגה. וזהו הטעם שלא ישמשו אלו האותיות רק בסוף התיבה שאין אות אחריו, בעבור מדריגת ועליונות הפשוטים שלא יבוא שום דבר אחריו. וכמו שברא העולם בכ"ב אותיות, כך ברא ופעל הגאולה באותיות מנצפ"ך, כי הגאולה יותר עליון במעלה מענין העולם הזה. ולכך הגאולות הם באותיות מנצפ"ך שהם אחר אלפא ביתא שבהם ברא העולם. ואף על גב שכאן אין פ"א פשוטה, כפל הפאי"ן "פקוד פקדתי" מורה על כפל פיא"ן - כפופה ופשוטה, רק שאין הפ"א הפשוטה משמש בתחלת המלה כי אם בסוף, ולכך כפל הפיא"ן מורה פשוטה וכפופה, וזהו טעם המדרש הזה:

ושמעתי פירושו כי במלת "פקוד" רמוז כל הצרות בנעלם של תיבות פקד, כי נעלם הפ"א הוא א', ונעלם הקו"ף הוא פ"ו, ונעלם הד' הוא ל"ת. וזה כי ת"ל היו ימי גירות, כדכתיב (ר' להלן יב, מ) "ומושב בני ישראל ת"ל שנה". פ"ו הוא זמן השעבוד, שהוא משנולדה מרים. וכן במדרש שיר השירים רבה (ב, א) "כי הנה הסתיו עבר הגשם הלך" (ר' שיה"ש ב, יא) אלו ד' מאות שנה, שנאמר (בראשית ט"ו, י"ג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", "הסתיו" (שם בשיה"ש) אלו ששה ושמנים שנה שהיה זמן השעבוד משנולדה מרים, ונקראת מרים על שם "וימררו" (לעיל א, יד). וא' שנה - היא שנה שבסוף, שנאמר (לעיל ב, כג) "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל", ששחט בניהם (רש"י שם). ורמז הכתוב לפקוד את מצרים, ויהיה נגלה ונראה לעינים, ויהיה נפקדים על כל חטא וחטא בפרט מה שעשו. לכן פקידה בעלמא הוא בגלוי, אבל על כל מה שעשו אינו נגלה כל כך:

[יא] לשון מקרה וכן ויקר אלקים. אף על גב דבפרשת ויקרא כתב (רש"י שם א, א) 'אבל לנביאי אומות העולם [נגלה עליהן] בלשון עראי בלשון טומאה דכתיב (במדבר כ"ג, ד') "ויקר אלקים", משמע דלשון "ויקר" הוא לשון טומאה (קושית הרא"ם), הכי פירושו, שאמרו לו "אלקי העברים נקרה עלינו" בארץ מצרים בטומאה, לפי שכל הארץ מלאה גילולים, לכן "נלכה במדבר דרך ג' ימים" כדי שיהיה נקרה עלינו בקדושה. ועוד דלא דרשינן לשון עראי אלא כשהכתוב אומר כן, כגון "ויקר אלקים", משום דהוי למכתב לשון חבה. אבל הכא ישראל אמרו "אלקי העברים נקרה עלינו", ואין להם לומר לשון חבה, שאין להם לומר הקב"ה מחבב אותנו, ולא דרשינן כאן מידי במה שיאמרו הם עצמם "אלקי העברים נקרה עלינו". ועוד גבי נביא שראוי להיות נגלה עליו בלשון קריאה ולא בלשון עראי - נדרש לגנאי לשון טומאה, אבל כאן שלא היו נביאים הכל - שייך לשון מקרה, כי היה זה במקרה:ונקרה לשון מקר' כו' קן צפור כו' נ"ב ויש מקשין מאי שנא ומפרשי' דעל השי"ת יש לפרשו שנגלה אל האדם בענין טומאת האדם אבל בא' נקרא כו' שקאי על האדם אין חילוק ואני אומר שאותיות אחע"ה מתחלפות וא"כ נקרה הוא כמו נקרא מתפעל אבל מקר' לא שייך לומר שהוא לשון מקר' דאין כאן מקום לשון קריאה ואין כאן מתפעל על לשון מקרא נביאים וכתובים: