אלשיך על בראשית כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אלשיך · על בראשית · כא · >>

"ויי פקד את שרה כאשר אמר ויעש יי לשרה כאשר דבר. ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אתו אלהים. ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק. וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים. ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו. ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי. ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו. ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". (א - ח):

ראוי לשים לב אל ההערות הראויות להעיר. א. וי"ו של וה' שהיא מיותרת. ואם הוא כענין כלל שבידנו לרבותינו ז"ל (בראשית רבה נא ג) שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, יקשה כי הלא אמרו רבותינו ז"ל על פסוק ה' נתן וה' לקח, מלך בשר ודם כשהוא פועל דין אינו נוטל עצה, כשהוא נותן מתנות אינו נותן עד שמתייעץ עם שריו. אבל הקב"ה כשהוא מטיב אינו עושה בית דין להמלך בו, אך כשהוא מלקה אז נמלך בבית דינו, וזה שאמר הכתוב ה' נתן, אך כשלקח וה' הוא ובית דינו נמנו, וזהו וה' לקח. ולפי זה קשה כי הלא אין הטבה כמעט גדולה מזו כי ה' פקד לשרה, ויראה כי נמלך בבית דינו באמור וה'. ב. למה כפל פקד וכו' ויעש וכו'. ולמה נכנס בפקידה ויצא בעשיה, ונכנס באמירה ויצא בדבור. ג. אומרו ותהר וכו' בן לזקניו מי לא ידע כי לזקוניו היה. ועוד שהיה ראוי שיאמר לזקוניהם. ד. אומרו למועד וכו' מה צורך להודיענו זה, האם היה עולה על לב יעביר המועד אשר דבר אלהים. ה. באומרו את שם בנו הנולד לו וכו', כי אומרו הנולד לו ואומרו אשר ילדה לו שרה מיותר. ו. כי אחרי אומרו וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים, אומר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו וכו', ומהראוי היה שיקדים זמן הלידה, אל המילה שהיתה לשמנה ימים אחרי כן. ז. אומרו ותאמר שרה צחוק וכו', אם הכוונה הוא שעל כן קראתו יצחק, היה ראוי לאומרו טרם יאמר כי אברהם קראו יצחק, וגם לייחס הקריאה אליה כאשר בלאה שקראה שם לבניה על הנוגע אליה. ח. אומרו ותאמר שרה פעם שנית מבלי היות דברי זולתה בנתים. ט. אומרה מי מלל וכו', שאם הוא לשון דבור מה זו תמיהה על אברהם מעל עצמה. הלא האיש אינו מזקין כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מז ד). י. כי מן הראוי יאמר מי מלל לאברהם כי ילדתי בנים, אך ענין הנקת בנים אינו מהענין. יא. למה עשתה עיקר הנס מהנוגע אל אברהם ולא מהנוגע אליה, ומה גם כי עקרה וזקנה היתה, ואפילו עיקר מטרון לא היה לה:

(א) אמנם הנה לאשר הערנו בפסוק ראשון לפי פשוטו מהוי"ו של וה' מה בא להוסיף. יאמר עמוד והתבונן נפלאות אל, כי בשם שסגר רחם היולדת פתח רחם העקרה, וזהו "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך וכו', וה'" הנזכר בעצמו "פקד את שרה" וכו': או יאמר תדע למה היה שעצר עצר ה' בעל כל רחם לבית אבימלך ולא היה עונש אחר, להודיע כי "וה' פקד את שרה כאשר אמר" שהוא מאברהם ולא מאבימלך, כי יאמרו אם על שלקח את שרה נעצר כל רחם לבית אבימלך, ואיך להתעבר ממנו נפתח רחמה:

ובמה שהערנו שנראה הפך מאמרם ז"ל על ה' נתן וה' לקח, כי להטיב אינו נמלך בבית דינו. יאמר על דרך מאמר פסיקתא, על פסוק וה' נתן קולו לפני חילו, שאמרו וה' נתן קולו בראש השנה, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל וכו'. כי שם כתבנו מאין לרבותינו ז"ל שעל ראש השנה ידבר, אך הוא מאומרו וה' שהוא ובית דינו, כי איזהו זמן שהוא ובית דינו יחד הוי אומר זה ראש השנה. והוא כי כלל הוא בידינו כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. ויאמר בדרך הנזכר - ויתיישב בו אשר הערנו ממאמרם ז"ל כי כדי להטיב אין הקב"ה נמלך בבית דינו שנאמר ה' נתן - והוא כמאמרם ז"ל (ראש השנה יא א) בראש השנה נפקדה שרה וכו'. והנה ידוע כי יום מיוחד להיות הוא יתברך ובית דין יחד הוא ראש השנה. ובזה יאמר "וה'" כלומר בהיות הוא ובית דינו יחד שהוא בראש השנה "פקד את שרה", אך הפועל לא הוצרך אל הבית דין, כי אם "ויעש ה'" לבדו, "כאשר דבר" מאז, בלי בית דין:

או יאמר ענין מאמרם ז"ל (בראשית רבה לג ד) אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר ברוגז רחם תזכור, ויזכור אלהים את נח. ואוי להם לרשעים שמהפכים מדת רחמים למידת הדין, ויאמר ה' אמחה את האדם. ועל דרך זה יאמר פה, כי לרשעים הם אבימלך וביתו הפכו הרחמים לדין, "כי עצור עצר ה'" הוא מידת רחמים "בעד כל רחם לבית אבימלך". אך לצדיקים כאברהם ושרה "וה'" הוא ובית דינו "פקד את שרה" וכו', כי הדין גם הוא נהפך לו לרחמים. ובזה גם כן עלתה ארוכת הקושי שהקשינו, איך הוצרך המלכה בבית דין להטיב, הלא אין הכוונה שהוצרך בית דין כי אם שגם הבית דין היה לה לעזר ולהועיל ונהפך לרחמים:

ושמא תאמר במה נדע כי הדין נהפך לחיבה, ולא שהודה אל מדת הרחמים, מבלי שיתהפך גם הוא לרחמים, על כן דקדק בלשונו ואמר, "כאשר אמר". והוא כי בשני מקומות היתה בשורת לידת יצחק לאברהם, אחד אחר המולו ואז נאמר "ויאמר" אלהים שרה אשתך וכו' וגם נתתי ממנה לך בן וכו', ואומר "ויאמר" אלהים אבל שרה אשתך. ואחד בשם ה' היה "דבר" ה' אל אברהם וכו' לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. והנה כשנאמר לו על ידי שם אלהים שהוא מידת הדין, נאמר לשון אמירה שהוא לשון חבה, כאומרו ויאמר אלהים וכו' וגם נתתי ממנה לך בן, ובאומרו ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת וכו', ואין זה כי אם שהדין נהפך לרחמים. וזהו אומרו "וה'" שהוא ובית דינו "פקד את שרה", ולא שהודה אל בחינת הרחמים, כי אם שנהפך לו לרחמים כי הלא הוא "כאשר אמר", כי אז, האלהים לא בלשון דבור אמר, כי אם בלשון אמירה שמורה חבה. ועוד כי "ויעש ה' לשרה כאשר דבר", והוא באומרו והנה דבר ה' וכו' לא יירשך זה וכו' שהיה שם ה' בלשון דבור. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מד ז) על המראה ההיא, וז"ל היה דבר ה' אל אברם במחזה עשרה לשונות נבואה חזון הטפה דבור אמירה וכו' ואיזו היא קשה שבכולן ר' אלעזר אומר חזון וכו', רבי יוחנן אמר דבור וכו', גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדבור ובחזון שנאמר היה דבר ה' אל אברם במחזה וכו' ע"כ. וראוי לשים לב מה זו כחו שהיה לו קושי כפול בנבואתו. אך יאמר כי גם שתי כחות של רוגז ודין נתאחדו לייעדו ייעודי טובה וברכה, אנכי מגן לך שכרך וכו' ובנך אשר יצא ממעיך הוא ירשך, ואין כח גדול מזה, שאין צריך לומר שהדין והרוגז יודו בטובתו, כי אם שגם כח הדין והרוגז יאשרוהו. ועל זה אמר "ויעש ה' לשרה כאשר" הדבר ההוא, הוא הוראת חיבת מידת הדין אליו, והוא הנרצה בכתוב כמדובר:

וכוונת הכתוב כי גם ששם לא נזכרה שרה, כי אם שיתן בן לאברהם, "עשה ה' לשרה" ולא מאשה אחרת "כאשר דבר":

עוד יתכן בכל כללות הכתובים, והוא כי להסיר לזות שפתים מבני אדם, ולהורות השגחתו יתברך כי הוא אמר ויעש, בא האלהים לבל יהרהר אדם על ה' תועה חלילה. והוא כי הנה בענין הפרשה היה מקום להקשות ולדבר ולומר, או להרהר נגד ה' ונגד משיחו, הלא הוא, כי יראה הרואה, כי היתה שרה עם אברהם מילדותה עד אחרי זקנתה ולא הרתה, ואחרי שבתה לילה אחת בבית אבימלך הרתה וילדה. מי ישמור מחסום מפי דוברי שקר, לומר כי מאבימלך נתעברה שרה. והיא רעה חולה נוגעת עד כבוד ה' אשר דבר וגם נתתי ממנה לך בן אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וכדאי בזיון וקצף נגד אברהם, וחדל מהיות לשרה אורה ושמחה, כי אם קיא קלון על כבודה. על כן לתקן הדבר בא האלהים בכתובים אלו. והוא כי שתים הנה האותות אשר עשה, להסיר מלב רשעי עם הארץ כי מאבימלך נתעברה שרה. והוא בהזכיר מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח טו) כי שרה החזירה הוא יתברך לנערותה ויעשנה בריה חדשה, וחזרה לה וסתה. כי על כן לא נתן אברהם פת לחם לפני מלאכי עליון, בהיותם באוכלי שולחנו, כי פירסה נדה עודנה לשה העיסה:

ונבא אל ענין הכתוב, אמר "וה' פקד את שרה" ולא מאבימלך חלילה, והנה בעיני הכל שני מופתים. א. היות "כאשר אמר" שהוא למועד הזה כעת חיה ולשרה בן. ב. כי "ויעש ה' לשרה כאשר דבר", כי עשה בה עשייה ממש כי חזרה לנערותה כעושה בריה חדשה בעיני כל רואיה, ואם לא להוליד מאברהם לא היה הוא יתברך עושה פלא, דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי:

(ב) ותני והדר מפרש באומרו "ותהר ותלד שרה לאברהם" וכו', כלומר הנה לך שני אותות כי ותהר ותלד שרה לאברהם כלומר ולא לאבימלך, והיחל במאי דסליק מניה, לומר האות האחד שאמרתי "ויעש ה' לשרה", פירושו כי ילדה "בן לזקוניו", כלומר כי היה לזקוניו של אברהם, ולא לזקוניה של שרה כי הלא הוחזרה אל הילדות כי נעשה בה עשייה חדשה. ומה שנאמר "כאשר אמר" שהוא האות האחר, הוא "למועד אשר דבר" וכו', והוא האות דפתח ביה. נמצאו שני הכתובים כתני והדר מפרש:

והן אלה דברי שרה באומרה "מי מלל" וכו', אלא שעשתה עיקר מאות הנערות יותר מאות המועד, כי הלא הפסוק קשה ההבנה, אך לפי דרכנו יתבאר על אופניו, כי אמרה "מי מלל" ודבר כדובר וממלל במופת חותך כי "לאברהם" ולא לאבימלך "הניקה בנים שרה", אות ומופת לעיני הכל הוא כי מה שילדתי בן הוא "לזקוניו" ולא לזקוני, כי אם שחזרתי לנערותי גלוי לכל. והוא כי הנה שני ראיות הנה, אחד חזרתה אל הנערות, והשנית היות ביום מועד. והנה מופת היותר חותך, יראה החזרה אל הנערות שהוא דבר ניכר בחוש, כי על השניה היה פקפוק מה. על כן אמרה "מי" משני האותות הוא אשר "מלל" וחתך במופת חותך שהוא "לאברהם", הלא הוא שהיתה נערה ולא זקנה כמוהו כמדובר. ונחזור אל הכתובים הקודמים:

(ג) "ויקרא" כו'. לבא אל הביאור נזכירה מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה נג יא) על פסוק זה, וז"ל: אמר רבי יצחק חפושיה, , "י" עשרה כנגד עשרת הדברות, "צ" תשעים ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, "ח" כנגד המילה שניתנה לשמונה ["ק" מאה הלבן מאה שנה], ע"כ. וראוי לשים לב תחת מה הניח פשט המקרא, שנקרא כך על פי ה' שאמר לו שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק - ויהיה על מה שויפול אברהם על פניו ויצחק, או על מה שצחקה שרה, והלך לדרוש גימטריאות. אך ראה, כי אם היה על צחוק אברהם יקראנו בלשון עבר, ולא יצחק לשון עתיד. ואם על צחוק שרה, קשה, אחד כי אחר שהוא יתברך הקפיד עליה כי אשר לא טוב עשתה כאומרו למה זה צחקה שרה וכו', ואיך יקרא את שם הצדיק בזה שיהיה הוא לה למזכיר עון. ועוד כי הוא לשון זכר. ועוד שהוא לשון עתיד, והיה שנה תמימה טרם יקרא אביו אותו יצחק. על כן דרש האותיות. ועל הכל הוא כי הוקשה לו לבעל המאמר בכתובים כל אשר הערנו. א. אומרו את שם בנו הנולד לו, שהוא מיותר, כי מי לא ידע שנולד לו. ב. אומרו אשר ילדה לו שרה שגם זה לבלי צורך כלל. ג. שהקדים לספר מה שמל אותו לשמונה ימים קודם לסיפור בן כמה שנים היה אברהם בעת לידתו. ד. מה צורך להודיענו שהיה אברהם בן מאה שנים בהולד לו את יצחק:

על כן פירש כ"י" הכתובים מפרשים למה נקרא יצחק, שהם על מספר כל אות ארבעתן, שהוא "י" על עשרת הדברות, "צ" על שנות שרה, "ח" על שמונת ימי מילתו, "ק" על שנות אברהם מאה. והוא כי הבן אשר יקרא לו בן, זרע לאברהם, הוא יצחק. ואין זה, רק על דבר שעתיד לקבל עשרת הדברות, מה שאין כן ישמעאל, והרי הוא כאילו לא נולד לאברהם כי אם יצחק. ועל כן על זה היה רמז הי' שהוא על עשרת הדברות, שעל כן זה הוא אשר יתייחס לנולד לו בלבד. וזהו "ויקרא את שם בנו הנולד לו", כלומר שזה הוא המיוחד לו, שהוא על שהוא הראוי לקבל עשרת הדברות. ועל הצ אמר "אשר ילדה לו שרה" וכו' שהיתה בת תשעים שנה:

(ד) ועל הח אמר "וימל אברהם" וכו' "בן שמונת ימים":

(ה) ועל הק' אמר "ואברם בן מאת שנה" וכו'. הנה כי על פי דבריו אלו יבאו הכתובים על נכון איש על מקומו ומשוללי ייתור:

אך עדיין צריך לדעת טוב טעם, מה בצע יהיה ברמז בשמו, עשרת הדברות ומספר שנות אביו ואמו ושנימול בשמונה. ועוד למה נפרדו אברהם ושרה, כי בין שנות שניהם הפסיק ברמז שמונת ימי מילה. וגם הפריד בין ברית ותורה בצ' של מספר שנות שרה: אמנם הנה כתבנו על מאמרם ז"ל (בראשית רבה כח ד) דבר צוה לאלף דור זו תורה. כי אין ראויים לקבל תורה אם לא דור משוללי זוהמת נחש, כי על כן היא לא ניתנה לנו עד פסקה זוהמתנו. והיא הקדמה מפורשת אצלנו לתשובת שאלת השואלים, איך יתכן איש לא נעדר במתן תורה משולל ההכנות הראויות אל הנבואה, שכלם התנבאו לא בחלום כי אם בהקיץ פנים בפנים. ודחינו תשובת האומר כי באמצעות המוכנים, שמעו הבלתי מוכנים בתשובה נצחת. אך הוא כי אין דבר מבדיל בין אדם לקונו להשגת נבואה כי אם זוהמת נחש כאשר הכרחנו שם מענין אדם הראשון, ועל כן ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ויוכנו כולן לנבואה:

וצורך היות כלם נביאים הוא כי רצה הקב"ה לתת לכל אחד ואחד מישראל כל התורה ולא דרך כלל, כמאמרם ז"ל (שמות רבה כט א, שיר השירים רבה א יג) שהיה הדבור מדבר עם כל אחד מישראל. וזהו שכל לשון עשרת הדברות לשון יחיד. על כן הוצרך בל יהיה באיש זוהמת נחש, בל תעכבנו מלשמוע מפיו יתברך שהיא נבואה ובהקיץ. וראה הוא יתברך כי בהניח הדבר אל טבעו, היה צריך אלף דור להתיך הזוהמא, אלא שראה את בחירתם רעה, על כן סילק תתקע"ד דורות ונשארו כ"ו:

ועל כן הוצרך עשות דרך, שמה שהיה עתיד להתיך באלף דור יותך בכ"ו דורות. על כן עשה יתברך שלא תתעבר שרה את יצחק בבחרותה, בל יתהוה מדם נדותה אשר הוא מחלאת זוהמת נחש, וגם חלב שדים כי יינק לא יהיה מתהוה מדם טומאה, רק אחרי זקנתה. כי אז גם אם פירסה נדה - למאן דאמר, אינו דם טבעי הבא מן הזוהמא רק נסיי. שעל ידי שיתהוה בלי זוהמת דם נידות, בהלו נרו יתברך עלי ראשו בבטן, אשר אז מלמדים לו כל התורה, תדבק בו איכות התורה בעצם. מה שאין כן הגדל בבטן על ידי זוהמא, שהתורה רפויה בו שעל כן תשכח ממנו בצאתו. אך ביצחק למה שהוא המעותד לקבל התורה, רצה יתברך יתהוה באופן יהיה דבק בה':

עוד הוא מאמרם ז"ל (בבראשית רבה מו ב) כי לא רצה הוא יתברך יצא יצחק עד יבוטל יצרו של אברהם ותתבטל תאותו ותתקשר דמו ומשנצרר בו דמו, כי אמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם כו'. כוונת מאמרם שיתהוה בלי היות כח יצר הרע באברהם, והוא שעל ידי כן יהיה עולה תמימה, שלא יהרהר בדבר רק ירצה ליעקד מאהבה כמשולל יצר הרע, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה נו ה) על וילכו שניהם יחדיו, כי על כן יתכן מה שנסיון העקידה לא נתייחס ליצחק:

כלל הדברים, כי על דבר הכנתו לקבלת התורה, שהוא להתיך הזוהמא מהרה, המנגדת להשגתה, הוצרך תהיה אמו זקנה כאשר היתה בת תשעים שנה. ולהיות מוכן להיות קרבן תמים, הוצרך יהיה אברהם בן מאה שנה. וזה נרמז בשמו, כי למה שהיה עתיד מיצחק לצאת מקבלי התורה - שהוא רמז ראש שמו שהוא יו"ד שהיא כנגד עשרת הדברות - על ידי כן היתה שרה בת תשעים שנה. ועל כן נסמכה הצ' אל היו"ד. והח' שהוא שנימול לשמונה למה שהוא עתיד להיות עולה תמימה בגדלו - שעל כן בשמונה ניתן לה' ליכנס בברית מילה, כד"א בבכור שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי על שעתיד להיות קרבן לה' - על כן היה אביו בן מאה שנה שבוטל יצרו, ולכך נסמכה ק' על הח':

ועל פי דרך זה אף אנו נאמר על דרך הפשט, שאחר אומרו וימל אברהם כו' בן שמונת ימים כו', אמר טעם אל המול יצחק בן שמונה ימים, ולא המתין הוא יתברך עד יגדל ויעשה מילתו על ידי עצמו, וגם יהיה בזמן בחיריי וטהור יותר, כי בקטנותו בלי יצר הרע, לזה אמר "ואברהם בן מאת שנה" באופן היה משולל יצר הרע בהעשותו וטהור היה מאז, ומשולל יצר הרע כאשר בגדלו, ומוכן לינתן לה' מאז כבכור בן שמונה. וכבר כתבנו ממדרש תנחומא כי אחריו כל אדם נצטוו למול לשמונה כמוהו:

(ו) וכשמוע שרה כי קראו יצחק, חששה פן יהיה שם יצחק מזכרת עון מה שצחקה היא באומרה אחרי בלותי כו', על כן קדמה ואמרה לא כן הוא, רק כי "צחוק עשה לה אלהים" כי שמחה ה'. ומי יוכיח כי הפירוש הוא זה ולא האחר, לזה אמר "כל השומע" כו'. והוא כי בפירוש הזה נפרש אומרו יצחק לשון עתיד, על שם כי כל "השומע" יצחק. אך אם הפירוש הוא האחר, לא יצדק בו לשון עתיד כלל, והיה ראוי יקרא צחק לשון עבר. וזהו "כל השומע יצחק" כו'. וזהו מה שהשיבה על מאי דסליק מניה הוא קריאת השם:

(ז) ועל מה שנרמז למעלה שני טעמים להוכיח לכל כי מאברהם נתעברה ולא מאבימלך. על זאת עשתה אמירה בפני עצמה, "ותאמר מי מלל" וכו' לומר כי ההכרח הגמור הוא מה שנעשית נערה שהיתה "לזקוניו" ולא לזקוניה כמפורש למעלה: או שיעור הכתוב "מי מלל" והכריח היות ילד זה "לאברהם" ולא מאבימלך. הלא הוא "כי הניקה בנים שרה". הוא רבוי החלב, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה נג יג) שבאו כל השרות עם ילדיהן, לנסותה והניקה כל ילדיהן. ואמר כי איך הוא זה סימן שהוא מאברהם, לזה אמר "כי ילדתי בן לזקוניו" כלומר ולא לזקוני. כי החזירני ה' אל הנערות, כי זה הוראה, כי אם היה גם לזקוני, לא היה לי כל כך חלב. ובכן ודאי שלא החזירני הוא יתברך אל הנערות ללדת מאבימלך דלא עביד הקב"ה ניסא לשקרא. ותעש עיקר מרבוי החלב יותר מהכרת פניה, להיות זה ניכר לכל גם לאשר לא ראוה מתחלה ולא הכירו פניה כי פניה לא היו לה עוד, כי זה ידעו רוב העולם כי צנועה בירכתי ביתה היתה. לכן הכרה מפורסמת לכל היה ברבות החלב לה כאחת הנערות, כי על ידי כן הניקה בנים שרה. כמאמרם ז"ל שהניקה כל ילדי השרות ומלכות הבאות לה, כי היו דדיה כמעינות:

(ח) ובגלל הדבר הזה "עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". והוא בשום לב אל אומרו ויגדל ויגמל, כי איזה גדלות הוא אם אחר כן היה זמן ההגמל. אך הוא כי למה שהמופת החותך לומר כי לא מאבימלך נתעברה שרה היה מה שחזרה לנערות - שהוכר גם לבלתי מכירה מאז - על ידי רבוי החלב כמדובר. על כן להחזיק בזה אחר שויגדל הילד ויגמל - כי לא גמלוהו קודם זמנו כאשר יקרה ליולדות בימי זקנה או ספק קרוב לה, כי לחוסר חלב יגמלוהו טרם הכ"ד חדש, כי אין לאמו למלאת ספקו - אמר כי פה "ויגדל הילד" ואחר כך "ויגמל" מחמת בוריו כמאליו, שעל כן לא אמר ותגמלהו כי חלבה רב הוא מאד - על כן "עשה משתה גדול" ומפורסם. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה נג י) שהוא משתה גדולים שהם כל שלשים ואחד מלכי ארץ ישראל הן ונשיהן, למען יראו כי גם אז חלב רב בדדיה, ואינה גומלת את בנה רק מחמת בוריו כי גדול הוא. ובכן יגזרו אומר הכל כי חזרה אל הנערות ולא עביד קב"ה ניסא להתעבר מאבימלך, והראיה מרוב חלב שאין זה אלא שחזרה לנערותה, וידעו הכל כי מה' יצא הדבר לקיים אשר דבר לאברהם:

ולמה שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כט, הובא בתוס' שבת קל א) "ביום הגמל", ביום "הג מל" שהוא ביום השמיני שנמול בו. יתכן דאפקיה בהאי לישנא לרמוז מה שהניחה מלהניק את יצחק כדי להניק כל ילדי השרות, להראות רבוי החלב שהוא הוראה אל היותו מאברהם. ולהורות מה שחשקה להניק כל היום ילדי השרות, כי לא הניקה את בנה, אמר "הגמל" כאילו גמלתו. וגם מפני דרשת רבותינו ז"ל (פסחים קיט ב) לרמוז שעתיד הקב"ה לגמול חסד לזרעו של יצחק וכו':

"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"." וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא". (ט - יג): הלא כמו זר נחשב שתבקש שרה לגרש אותה ואת בנה, לבל יירש בנה את אברהם עם יצחק, והלא היה אפשר לתקן שיתן את כל אשר לו ליצחק מעתה כאשר עשה אחר כך, ולא כלה גרש יגרש אותו ואת אמו על הירושה. ועוד כי אשה כמוה לא תעשה עיקר מטובות העולם הזה, כי לא ירעיב ה' נפש צדיק, אם יירש ישמעאל עמו. ועוד איה איפה רחמיה לגרש גם שניהם על נקלה. ועוד אומרו וירע הדבר כו', כי אומרו על אודות בנו הוא מיותר, ואם הוא לומר שלא הרע לו על אמתו כי אם על אודות בנו, הנה טוב היה שלא לאומרו, כי מה בצע להודיע כי לא ריחם על שוכבת חיקו. ועוד אומרו יתברך אל ירע בעיניך וכו' כי אומרו כל אשר תאמר כו' הוא מיותר כי הוא בכלל הקודם. ואין לומר כי בא לומר על כל אשר תאמר זולת ענין זה, כי הרי אחר כך הוא נותן טעם ואומר כי ביצחק כו', ואין זה רק על ענין הכתוב. וגם נשים לב אל אומרו מלת כל בלי רבוי דברים, כי אם ענין אחד. וגם על ה' יפלא, האם לבל יירש עם יצחק, יצוה לשלח אותו ואת אמו:

(ט) אמנם הנה על אומרו "ותרא כו' את בן הגר המצרית מצחק" אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נג טו) אין צחוק אלא עבודה זרה כד"א ויקומו לצחק. וכן זו רציחה כד"א וישחקו לפנינו. וכן זו גלוי עריות כד"א לצחק בי. ובזה כאשר "ותרא שרה" הדבר הרע הזה, ותתאבל באמת באמור אם לוקח יצחק אחד ממדות ישמעאל כאלה למה לי חיים. על כן חרדה לאמר (י) "גרש" כו' בל ילמד יצחק ממנו. ולבל יאמר לה האם בני מחלצי אשר הוא ראשית אוני בכלל הזרע אשר הבטיחני בו ה' אגרשנו מעל פני. על כן הקדימה ותאמר לו "גרש האמה הזאת ואת בנה", לומר לו, כי בנו הבא מן השפחה קרוי בנה, וזו אמו שפחה היא ולא אשתך כמוני, ולכן בנה יקרא ולא בנך. וזהו אומרו "האמה הזאת ואת בנה". והראיה שאין זה קרוי בנך "כי" הלא מן הדין "לא יירש בן האמה הזאת" וכו'. ויצא זה לשרה ממאמרו יתברך באומרו אבל שרה אשתך יולדת לך בן כו' והקימותי את בריתי אתו לברית עולם. והנה הברית הוא ירושת הארץ ואמר שלא יירש, ומינה לכל ירושת אברהם. וזו ראיה כי לא יקרא בנך:

(יא) אך הנה אברהם דעת אחרת עמו, שדעתו שלהיות קודם מתן תורה, וייחדה לו לשם אישות זרעו ממנה בנו יקרא. ואם ברית הארץ יקים את יצחק, ירושת אביהם תהיה בין שניהם. וזהו אומרו "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות" "בנו", כלומר שהיה בעיניו כי "בנו" יקרא, הפך מאמר שרה באומרה שקרוי בנה ולא "בנו". ואמר כי גם שקשים גרושין, עם כל זה, מה שהיה לו קשה מאד היה "על אודות בנו" שהוא היות בנו בעיניו והיא קראתו בנה:

(יב) על כן השיב לו הוא יתברך "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך", לא בלבד על גרושיהם כי אם גם על מה שאמרה כי בנה יקרא ושלא יירש כו', "כל" מה שתאמר שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע לירש, כראיה שלה, ואם כן בנה יקרא ולא בנך:

(יג) וגם שיקרא "בן האמה" יועיל לו זכותך כי "לגוי" גדול "אשימנו, כי" בצד מה "זרעך הוא":

"וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע. ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחם. ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותשא את קלה ותבך. וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו". (יד - יח): ראוי לשים לב למה נתן הכל להגר ולא נתן גם לנער, כי מאז נימול היה בן שלש עשרה שנה, מלבד אשר גדל אחרי כן שהיה בן שבעה ועשרים שנה למאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה נו). ועוד שהיה לו לומר ותשם על שכמה ולא שם על שכמה. וגם הזכיר את הילד כלאחר יד אחר הלחם והמים, ולא הזכירו עם אמו. ועוד אם היה ה' עמה כנראה מאשר דבר לה אחרי כן איך הניחה למקרה שותלך ותתע. וגם אומרו מן החמת הוא מיותר. ועוד שאם היא בכתה היה לו לומר וישמע אלהים את קולה ולא את קול הנער. ועוד למה חזר ואמר ותשב מנגד פעם שנית. ועוד אומרו מה לך הגר מה זו שאלה. ועוד כי הלא יפלא ישלח איש את אשתו ואת בנו ערירים ימותו במדברות ולא ישלח אתם אחד מעבדיו ולא ירכיבם על צמד חמורים. וגם לחם ומים לא נתן די ספוקם, והלא הוא האומר לו יתברך לו ישמעאל יחיה לפניך:

אך הנה אמרו רבותינו ז"ל (שם נג יט) שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד להמית שמנים אלף פרחי כהונה בצמא בנודות נפוחים, אתה מעלה לו באר, אמר הקב"ה "באשר הוא שם" כי עתה צדיק הוא:

(יד) והנה יתכן כי לא נעלם זה מאברהם, כאשר לא נעלם ממנו חלוק מלכות בית דוד בשכם וענין בית אל וענין העי, שהתפלל עליהם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם לט כד) על ויבא עד מקום שכם ויט אהלה בין בית אל ובין העי. ומה גם לפרקי רבי אליעזר שאמרו ז"ל שם (פרק ל) ולישמעאל שמעתיך, עתיד אני לשמוע נאקת ישראל ממה שיעשו לו בני ישמעאל. על כן אמר אם אני נותן לחם ומים לישמעאל, אולי יחסרון מימיו במדברות וימות בצמא על העתיד, על כן נתן להגר שהיא תהיה עיקר, אך ישמעאל טפל אליה כמשא על כתפה. וזהו "שם על שכמה ואת הילד" באופן שרשעו לא יפגום כיון שבהגר אין עון, והוא אתכא דידה קסמיך. ולחזק ידה "וישלחה" שהוא לויה כמו שאמרו בתנחומא (ריש פרשת בשלח) על בשלח פרעה. ואף על פי כן על קטרוג המלאכים על מה שהיה זרעו עתיד לעשות במדבר, על כן "ותתע במדבר" באופן (טו)שויכלו המים מן החמת כלומר מסבת החמת, כי גם היתה לו למזכרת על החמתות נפוחות שהיה עתיד להמית את ישראל בהן: הנה להיותן תועים במדבר גם שניהם בסכנת מות בצמא, מה עשתה היא, השליכה "את הילד תחת אחד השיחים". והוא בשום אל לב אל הנקד האל"ף בפת"ח שהוא מיוחד שבאילנות. אך גם שלא ידעה הענין העתיד, חששה על היותו מצחק. ותשם אותו תחת מיוחד השיחים, לרמוז זכות אברהם כי אחד היה אברהם:

(טז) ותרחק "כמטחוי קשת", לרמוז שבזכות אברהם ירחיק ה' היותו רובה קשת. כי מה שהיה מצחק - הוא שפיכות דמים כד"א וישחקו לפנינו - היה על ידי קשת:

"ותשב לה מנגד" להתפלל, כי נראה מרבותינו ז"ל (שם נג יט) כי שניהם היו מתפללים באומרם כי למה וישמע אלהים את קול הנער על שהיה חולה ויותר נשמעת תפלת החולה עצמו מאשר מתפלל עליו, הנה למדנו כי שניהם היו מתפללים. ולפי דברנו יתכן כי זהו אומרו "מנגד". ואחשוב כי היא התחכמה לבלתי התפלל על עצמה, עם שגם היא תמות בצמא, רק עליו, וזהו אומרו "לה" כי הנוגע "לה" שמה "מנגד, כי אמרה אל אראה במות הילד", לומר כי מה שאמרה בתפלתה, הוא אל אראה במות הילד - שתמות תחלה - כי עליו היא צערה. אך בראותה כי "ותשב מנגד" שהתעכבה ולא ראתה אצלה שנעשה נס לצאת מים, אז אמרה הנה כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (בבא קמא צב א), ואיך בהיותי צריכה מים והתפללתי על בני לא נעניתי אז "ותשא את קולה ותבך", על כי שערי דמעה לא ננעלו:

(יז) ועם כל זה לא שוה לה להוציא מים במקומה, כי "וישמע אלהים את קול הנער" ולא את קולה, על כן היתה מרת נפש. לכן "ויקרא מלאך כו' ויאמר לה מה לך הגר", על שלא נענית "אל תראי" באמור אולי שנאתך ה', כי לא כן הוא, כי מה ששמע את קול הנער ולא את קולך לא למענו הוא, רק על שהיה קולו בהתפללו אמור "באשר הוא שם", שלא יביט הוא יתברך אל עצמו כי אם בשביל אשר הוא שם, הוא אברהם, שסיבב שיהיה שם בשלחו אותו. או בשביל מי שהוא שם, שאמו שם אותו שם תחת אחד השיחים, לזכור זכות אברהם שהוא אילן מיוחד, ושאליו נאמר כי לגוי גדול אשימנו. ועל כן נשמע יותר מהגר:

(יח) ועם כל זה גם זכותך הגר תעמוד לו להקימו מחליו. כי "קומי שאי" וכו' כענין (ברכות ה ב) הב לי ידך ואוקמיה מהיסורין, כן "קומי שאי" כי טרם ישתה מים יקום על עמדו:

ובמה שהקשינו למעלה מאשר שלחם אברהם יחידים ובלא סיפוק צרכם בעצם, יאמר "מה לך הגר" כו' ואומרו "באשר הוא" "שם" יהיה בדרך אחרת. והוא, כי אברהם להיותו חושש על קטרוג שעל ישמעאל, התחכם לבלתי שלחו במעדנים, כי אם אדרבה כמגורש ונעזב למען יהיה כעני כי יעטוף, שעל ידי כן ירוחם מן השמים כענין כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, וכן היה כי על כן "וישמע אלהים את קול הנער. והנה אין ספק כי היתה אמו מרת נפש באמת באמור איה חסדי אברהם עם כל עריצי גוים, ולישמעאל בן אמתו התאכזר עליו לבלתי צוות אחד מעבדיו להיות עמו בדרכים ורגלי ובלי סיפוק צרכו הראוי. על כן אמר לה מלאך ה'" מה לך הגר מדאגתך אל תראי כי דעי איפה כי "מה ש"שמע ה' את קול הנער, היה באשר הוא שם כלומר הוא לבדו ולא אחר עמו, והיותו שם מושלך בחוסר כל. וזה היה עם לב אברהם כמדובר:

"ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער. ויהי אלהים את הנער ויגדל וישב במדבר ויהי רבה קשת". (יט - כ):

(יט) "ויפקח אלהים" וכו'. אם בריאה ברא ה' באר מים גלוי לכל, מה פקיחת עינים היה צריך. אך יראה שהיה דבר רוחני בלתי נראה רק לה שפקח אלהים את עיניה. ויתכן כי מעין באר שהיה לישראל במדבר, כי היה רוחני מבחינת שכינה הוא שם אלהים. שעל כן היה הולך עמהם ממקום למקום, זולת יתר נפלאות אל אין מספר שהיו נעשים בו, על כן פקח יתברך את עיניה ותרא באר מים. והיא השכילה כי מאת האלהים הוא. ותאמר בלבה כי מה שישתה ממימיה יהיה לו לרפואה לקום מחליו אשר הוא מושכב בו וכן עשתה כי "ותלך ותמלא כו' ותשק את הנער". ואז על ידי ההשקאה ההיא הושפעה בו רפואה מאת האלהים, כי מיד (כ) "ויהי אלהים את הנער ויגדל", כי באר אלהים הוא כמדובר:

"ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלהים עמך בכל אשר אתה עשה. ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה. ויאמר אברהם אנכי אשבע. והוכח אברהם את אבימלך על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך. ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום" (כב - כו):

(כב) אמר כי "בעת ההוא" הנזכר למעלה שהחזיר לו את אשתו, שהיא עת למצא חן בעיני אברהם אז "ויאמר" כו'. וראוי לשית לב.

  1. אל אומרו לאמר כי אינו לאמר לאחרים.
  2. איך מתייחס אל שאלתו אומרו אלהים עמך כו'.
  3. אומרו ועתה שהיא תיבה מיותרת. וכן אומרו הנה.
  4. אומרו כחסד כו', כי אשר עשה עמו אינו לנינו ולנכדו.
  5. אומרו אנכי אשבע, למה ייעד ולא עשה מיד.
  6. אומרו לא ידעתי מי עשה כו', שיורה שידע הגזלה ונעלם ממנו מי היה העושה ואין זה התנצלות, שיהיה מי שיהיה היה לו לדרוש ולמחות.
  7. אומרו וגם אתה לא הגדת לי, על מה בא הגם הזה לרבות. וכן הגם השני. וכל שאר הכתוב מיותר.
  8. שסותר הקודם, כי תחלה אמר לא ידעתי מי עשה שנראה שמציאות הגזלה ידע, ועתה אומר לא ידעתי בלתי היום:

אמנם הנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נד ה) שהקפיד הוא יתברך על אשר כרת ברית עם אבימלך. ויתכן כי זה היה פחד אבימלך, פן אברהם יתן אל לבו פן לא יהיה רוח אלהים נוחה מכרות אברהם את הברית הזאת, ויירא פן יאמר אברהם אקרא לאלהים עליון, ואשאלה את פיו אם אשבע לך אם לאו. על כן הערים ואמר "אלהים עמך" כו' כלומר ואינך צריך לימלך באלהיך תחלה, כי "אלהים עמך בכל אשר אתה עושה" מעצמך הוא מסכים. וזו הקדמה אל מה שרצה לשאול ולומר "השבעה לי" כו' לבל ימאן עד ימלך. וזה יכוין באומרו "לאמר", שמה שויאמר אל אברהם פתח דבריו, הוא כדי "לאמר" שאלתו, ופירש כי אמירה ראשונה שעליה אמר ויאמר הוא "אלהים עמך" וכו':

(כג) ומה שהיה "לאמר" מה שאמר הוא "לאמר ועתה השבעה לי", וזהו אומרו "ועתה" כלומר עתה טרם תתיישב בדבר או תמלך בזולת:

והשבועה אשר תשבע, הוא "באלהים" אשר הוא "הנה", הוא אלהיך שמלא כל הארץ כבודו, והוא נמצא פה אתנו כי התפללת עלי ומיד נתקן עצורנו:

והשבועה היא עלי ועל "ניני" ועל "נכדי". ואל תאמר די שאשבע על עצמי ולא גם על "ניני" ו"נכדי", כי הלא על עצמי אין צריך שבועה, כי ודאי שכחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ כו' בלי שבועה, באופן שאין צורך השבועה רק על ניני ועל נכדי:

(כד) "ויאמר אברהם אנכי אשבע" בתמיהה כלומר ולא אתה:

(כה) ואין לומר כי אתה אינך צריך כי נאמן לי אתה, לא כן הוא כי הנני מוכיחך "על אודות באר המים אשר גזלו" כו'. וזהו "והוכיח אברהם את אבימלך" כו' כי אינו כבודי לריב עם עבדיך כי אם עמך, כי אשמת העבדים היא על אדונם:

(כו) "ויאמר אבימלך "לא ידעתי"" מזה כלום, וזהו "לא ידעתי":

ואחר אומרו שלא ידע שאל את פיכל שר צבאו שעמו כי שלשתם היו יחד, "מי עשה את הדבר הזה" שמן הסתם השר יודע הנעשה בעיר יותר מהמלך, כי "וגם אתה" פיכל שמן הסתם ידעת "לא הגדת לי" כמו שלא הגיד אברהם. השיב פיכול ואמר "ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית":

אפשר כי בוש אברהם מלומר למלך שישבע גם הוא, על כן על ידי דורון צאן ובקר ערב אל לבו לאמר לו שישבע גם הוא. וזהו "ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית":

"ויצב אברהם את שבע כבשת הצאן לבדהן. ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשת האלה אשר הצבת לבדנה. ויאמר כי את שבע כבשת תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. ויכרתו ברית בבאר שבע ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו וישבו אל ארץ פלשתים" (כח - לב):

ראוי לשים לב מה ענין שבע כבשות הצאן אשר הציב לבדן. ואם נאמר שזאת היתה שאלת אבימלך, מה השיב לו באומרו כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה וכו', איך על ידי הציב אותן לבדן תהיה לו לעדה שחפר את הבאר ההיא:

(כח) אך הנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נד ז) שהיו רועי אברהם מריבים עם רועי אבימלך, מי מהם חפרו הבאר. ואמרו רועי אברהם בזאת יבחן, אם בבא צאן אברהם יעלו מי הבאר לקראתם אנו חפרנוהו, ואם יצאו לקראת צאן אבימלך אתם חפרתם אותו. ויתכן כי זה הוא העדות אשר אמר אברהם בעבור תהיה לי לעדה. והוא, כשנתן לאבימלך צאן ובקר השאיר לעצמו שבעה כבשות לתתן אחרי כן. (כט) אמר לו אבימלך "מה שבע כבשות אשר הצבת לבדנה". (ל) והשיב אברהם "כי את שבע כבשות תקח" אחר כך "מידי", ומה שהצבתי אותן לבדן ולא נתתים עם השאר הוא "בעבור תהיה לי לעדה", על ידי מה שיעלו המים לקראת אלו שעדיין הן שלי ואחר כך תקחם. וכן שמתי לבי כי מספר אותיות שמתיבת בעבור (פירוש מלבד תיבת את שבמקרא) עד סוף הפסוק עם הכולל, עולים כמספר לקראת כבשות אברהם עלו המים מן הבאר:

(לא) והנה היה נראה שעל השבע כבשות קרא לבאר באר שבע, וזהו אי אפשר כי לא סימן יפה היה לאברהם, כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נד ה) שאמר לו הקב"ה אתה נתת שבע כבשות חייך שאני משהה בשמחת בניך שבע דורות וכנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים, ואיך התורה תקרא תמיד למקום ההוא באר שבע שיהיה תמיד זכרון אל הרעות. על כן אמר ראו עתה כי לא על שבע כבשות נקרא כן שאם כן היה נקרא שבע בצר"י השי"ן ולא בקמ"ץ, אך "על כן קרא למקום באר שבע" בקמ"ץ, על היות שעל ידי הבאר "נשבעו" באופן כי אומרו שבע הוא על השבועה:

"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם יי אל עולם. ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים". (לג - לד):

(לג) "ויטע" וכו'. לפי מה שאמרו בספר הזוהר (וירא דף קב ב) על פסוק והשענו תחת העץ שכך היה דרכו של אברהם שהיה לו עץ שתחתיו היה מאכיל לאורחים, ולמי שהיה קולט האילן היה מבחין איכותו. ובזה יאמר כי גם שם "נטע אשל" הוא אילן, ועל ידי האכיל תחתיו אורחים היה קורא בשם ה' וכו'. שאשר היו מזכירין שם ה' בתחלה לא היו אומרים שהוא אל עולם, כי אם שעל השמים כבודו. והוא הקריא בפיהם כי בשם ה' שהיו מזכירים לסמוך בשם ולומר אל עולם, שיאמרו ה' אל עולם ולא ה' בלי הזכיר בו אל עולם:

(לד) ואמר "ויגר בארץ פלשתים ימים רבים" שעם היותו שם ימים רבים לא קבע מקום כי אם כגר הולך ונוסע בכללות ארץ פלשתים, להקריא שמו של הקב"ה בכל הארץ ההיא, וזהו "ויגר" שהיה כגר עם היותו שם "ימים רבים":