ספר הבחור/מאמר א

המאמר הראשון

בביאור גזרת הפעלים, ונחלק לשלש עשרה עקרים

העקר הראשון

בחלוקת שרשי לשון הקדש לשמונה חלקים

א

דע כי כל שרשי לשון הקדש נחלקים לשני מיני פעלים, וכל פֹעל לששה גזרות, וכל גזרה לשבעה בנינים, וכל בנין לששה זמנים, וכל זמן לשני מינים, וכל מין לשני מספרים, וכל מספר לשלשה גופים, ולכל גוף דבור מיוחד, ועתה אבאר כל אחד ואחד.

ב

השני פעלים: האחד עומד והאחד יוצא. העומד: כמו הָלַך, עָמַד, יָשַׁב ודומיהם, שהפעולה עומדת בגוף הפועֵל ולא תצא ממנו לזולתו. והיוצא: כמו שָׁמַר, פָּקַד, הָרַג ודומיהם, שהפעולה יוצאת ממנו לזולתו. ובהרבה דברים נבדלים הפעלים העומדים מהיוצאים, כמו שיתבאר בקצורי זה.

ג

וששה הגזרות הם: שלמים, חסרים וכפולים; ושלשה מיני נחים, והם נחי אות ראשונה, נחי אות שניה, נחי אות שלישית, הרי ששה גזרות. ויש עוד שאר גזרות, כמו נחי הקצוות וחסרי הקצוות ומרובעים ודומיהם, אבל כלם מורכבים ויוצאים מאלה הששה כמו שיתבאר.

ד

ושבעה הבנינים, מהם שלשה פועלים נקראים אבות, ושלשה פעולים נקראים תולדות; ואחד מהבנינים אב ותולדה, דהיינו מצד אחד הוא פועֵל ומצד אחד הוא פעוּל, כמו שיתבאר. הפועלים הם קל ופִּעֵל וְהִפְעִיל, והפעולים הם נִפְעַל ופֻּעַל והָפְעַל, והפועל והפעול הוא הנקרא הִתְפַּעֵל.

ה

ולאומר שנמצא עוד בנין הנקרא 'מרובע', כמו שׁוֹפֵט, שׁוֹפַטְתָּ וכולי, אשיב בגזרת נחי העי"ן במאמר שני עקר שמיני, ושם אוכיח בראיות ברורות וצודקות שאינו ראוי להקרא בנין בפני עצמו.

ו

וששה זמנים הם ששה פעולות: עבר, בינוני, פעוּל, מקור, צווי, עתיד. ושני המינים הם הזכר והנקבה. ושני המספרים הם היחיד והרבים. ושלשה גופים הם הנסתר והנוכח והמדבר בעדו. והדבור המיוחד לכל אחד הוא בנקודתו, או בתוספת אות אחת או שתים על שלש האותיות השרשיות, כגון אותיות תהימו"ן בסוף העברים, ואותיות אית"ן בראש העתידים.

העקר השני

בביאור ההבדלים אשר בין כל אחת ואחת מן שמנה החלוקות הנזכרות

א

דע, אף שאמרתי שבכל גזרה שבעה בנינים, זה אינו אלא לחלק הפעלים היוצאים; אבל חלק הפעלים העומדים אין לו רק שלשה בנינים הפועלים, כי הבנינים הפעולים אינם צריכים להם, כי הם עצמם פעולים, כאשר רמזתי כבר בסימן ב. ומעטים נמצאים שיבאו בבנין נִפְעַל וְהִתְפַּעֵל, כמו שיתבאר בעקר שמיני (סימן ג).

ב

ואשר אמרתי כי לכל בנין ששה זמנים, זה אינו אלא לשלשה בניני הפועלים, כי בארבעה האחרים לא שייך הפעול, בעבור שהם עצמם פעולים. גם בקצתם לא שייך הצווי, כאשר יתבאר בכל אחד מהם.

ג

ואשר אמרתי כי לכל זמן שני מינים, זה צודק בכל הזמנים, חוץ מן המקור שלא שייך בו מין כלל, כי הוא שוה לכל, ונקרא 'מקור' כי ממנו נובעות כל הפעולות, כמו שיתבאר עוד. ואשר אמרתי כי לכל מין שני מספרים, גם זה צודק בכלם חוץ מהמקור.

ד

ואשר אמרתי כי לכל מספר שלשה גופים, זה אינו אלא בעבר ובעתיד, אבל שאר הזמנים אין להם רק גוף אחד; כי אין לבינוני ולפעול רק גוף הנסתר, ואם תרצה לשמש בהם בשאר הגופים, צריך להוסיף מלת כנוי הנוכח עם הנוכח ומלת כנוי המדבר בעדו עם המדבר בעדו, כמו אַתָּה פּוֹקֵד, אֲנִי פּוֹקֵד, אַתֶּם פּוֹקְדִים, אֲנַחְנוּ פּוֹקְדִים, אַתְּ פּוֹקֶדֶת, אַתֶּן פּוֹקְדוֹת. וכן בפעול. ואין לצווי רק גוף הנוכח, ואין לדבר בו בשאר הגופים, כי אין מצווין אלא לנוכח.

ה

ואשר אמרתי כי לכל גוף דבור מיוחד, זה אינו אלא לנוכח ולנסתר, אבל דבור המדבר בעדו הוא שוה לזכר ולנקבה בכל הפעלים ובכל הכנויים, כמו אֲנִי, אֲנַחְנוּ, וכן כל נִי ונוּ שבכנויים. אבל מלת הנסתרים השוה לזכרים ולנקבות אינה אלא בעבר לבדו, כמו פָּקְדוּ.

ו

והכלל, כי כל דבור האדם נחלק לארבעה חלקים: ליחיד ולרבים, ליחידה ולרבות. ולכל אחד מאלו שלשה דבורים: נוכח, נסתר, מדבר. והיה צריך אם כן להיות בכל זמן שנים עשר דבורים: שלשה לזכר יחיד, שלשה לרבים, שלשה לנקבה יחידה, שלשה לרבות. ולפי שבעבר נשתוו שלשה לזכרים ולנקבות כמו שיבא, על כן נשארו בו תשעה דבורים.

ז

וכן בעתיד היו ראויים להיות שנים עשר דבורים, ולפי שנשתוו גם כן בו שני גופי המדברים בעדם, לא נשארו בו רק עשרה דבורים. ואף כי דבור הנסתרות והנמצאות באו באופן אחד, כי מלת תִּפְקֹדְנָה משרתת לשניהם, מכל מקום אינו נקרא שוה לשתי סבות, האחת כי כל 'שוה' שהזכרתי רוצה לומר שוה לזכר ולנקבה, וזה אינו כן, והשנית שאין הוראתו שוה, כי האחת לנסתרות והשנית לנמצאות. וכן אף כי נעשה שני דבורים מן תִּפְקֹד, לא נקרא שוה, כי האחת לנוכח והשנית לנסתרת, ואין לועזין זה כזה, לכך לא נקרא שוה.

העקר השלישי

בביאור שלש השמות המונחים לשלש אותיות השרשיות, ובביאור גדר הפעלים השלמים ושאינן שלמים

א

עד הנה דברתי על הגזרות והבנינים ופעולותיהם בכלל, ועתה אדבר עליהם בפרט. וקודם כל דבר צריך שתדע כי לכל פעל לשון העברי, בין שהוא מהשלמים או משאינן שלמים, יש לו שלש אותיות שרשיות. וכבר הסכימו המדקדקים לשקול כל שרש על משקל פעל, וקראו לאות ראשון של כל שרש פ"א, ולשנית עי"ן, ולשלישית למ"ד. וכל שרש שתחסר או תנוח בו אחת משלש אותיותיו השרשיות, קראו לו חסרי פ"א, או נחי פ"א, או עי"ן, או למ"ד. ובמאמר שני בעקר ששי בסימן ו אבאר ההפרש שבין החסרים ובין הנחים.

ב

לכן זכור נא, בכל מקום שתמצא כתוב 'פ"א-הפעל' או 'עי"ן-הפעל' או 'למ"ד-הפעל' בפעלים או בשמות, רוצה לומר: אות ראשונה או שנייה או שלישית. ועוד אדבר מזה במשקלי השמות בתחילת מאמר שלישי.

ג

ודע כי כל פעל הנקרא מגזרת השלמים, הוא אשר אין בו אחת מאותיות אהו"י, וגם אין בו נו"ן בראש, וגם אין שתי אותיות אחרונות דומות, כי אז לא תחסר אחת משלש אותיות השרשיות לעולם, לכך נקרא שלם. ופעל שיש בו נו"ן בראש נקרא מגזרת החסרים, כאשר יתבאר בגזרתו. ופעל שיש בו אחת מאותיות אהו"י, ההוא נקרא מגזרת הנחים, והנני אבאר דרך חנייתם.

ד

האל"ף תנוח בראש או בסוף הפעלים, כמו מן אָכַל תאמר אוֹכַל יֹאכַל תֹּאכַל; ובסוף, כמו קָרָא, קָרָאתָ וכולי. אבל באמצע לא תנוח, כמו שָׁאַג, שָׁאַל ודומיהם.

הה"א לא תנוח רק בסוף הפעל, כמו גלה, עשׂה ודומיהם. ובראש ובאמצע לא תנוח, כמו הרג, בהל ודומיהם.

הוי"ו לא תנוח רק באמצע, כמו קום שׁוב ודומיהם, אבל בראש או בסוף לא נמצא וי"ו שרשית.

היו"ד לא תנוח רק בראש, כמו מן יָדַע נאמר אֵדַע, יֵדַע, אֵשֵׁב, יֵשֵׁב, הצירי מורה על היו"ד. ובאמצע לא תבא יו"ד נחה בפעלים לפי דעת קצת, ובסוף לא תבא שרשית לעולם לפי דעת הכל.

ה

ופעל שיש בו שתי אותיות שרשיות דומות בסוף, נקרא מגזרת הכפולים, כמו סבב, תמם. ומעטים נמצאים שתהיינה שתי אותיות הראשונות דומות, והם הולכים על דרך השלמים, כמו מן דָּדָה נאמר "אֶדַּדֶּה" (ישעיהו לח טו), ומן שָׁשָׁה – "וְשִׁשִּׁיתֶם (את) הָאֵיפָה" (יחזקאל מה יג); וכמעט אין עוד בפעלים. ויותר נמצאים בשמות, כמו "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד יז), "וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר" (ירמיהו כב יד), "בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב יב), ודומיהם מעטים.

ו

ופעלים שיהיו בהם הפ"א והלמ"ד דומות, אין גם אחד בשלמים. ומלת "יְעַלְעוּ דַם" (איוב לט ל) אין שרשו עָלַע, כאשר אבאר בספר ההרכבה (ערך יעלעו). אבל בשרשים שאינן שלמים נמצא הָיָה ונָתַן, וזולתם מעטים, ויותר נמצאים בשמות, ובפרט עם השי"ן, כמו שׁמשׁ, שׁרשׁ, שׁלשׁ.

העקר הרביעי

אתחיל בו לבאר ו' הזמנים הנקראים פעולות, ואבארם שתים שתים, ואתחיל בעברים ובעתידים

א

דע כי העבר והעתיד הם עקרי כל הפעולות, ובהם יוכל אדם להסתפק ולדבר בם במקום כל שאר הפעולות. וכן דרך המקרא להשתמש בהם במקום בינוני, מקור וצווי, כאשר יתבאר.

ב

והאותיות המשמשות בעברים להורות על גופי הנדברים הם אותיות תהימו"ן, ולעולם בסוף. והמשמשים בעתידים הם אותיות אית"ן, ולעולם בראש. אמנם אין צריך להאריך בדרך שמושן, כי תראה בלוח הבנינים אשר אחבר אם ירצה יי.

ג

ודע כי עוד שלש אותיות ישמשו בראש העברים, וסימנם שו"ה, ועוד אדבר בם בפרק השמושים. והעקרית היא הוי"ו, ושמושה בשני פנים; האחת נקראת וי"ו החבור, והיא המחברת פׁעל לפׁעל או שם לשם וכולי, כמו שיתבאר בפרק הנזכר. והשנית נקראת וי"ו ההפוך, והיא המהפכת עברים לעתידים ועתידים לעברים, כמו שאבאר פה.

ד

דע, כשתרצה להפך עבר לעתיד, תשים וי"ו שואית בראשו, כמו מן שָׁמַר – "וְשָׁמַר יְיָ" (דברים ז יב), שהוא כמו וְיִשְׁמֹר, וכן "וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" (שמות לא טז) הוא כמו וְיִשְׁמְרוּ. ותמיד היא נקודה בשוא, זולת המבטלים המהפכים אותה לשורק או לפתח או לחירק, כאשר יתבאר בפרק הנזכר.

ה

ואם תאמר, במה אדע אי זה היא וי"ו החבור או וי"ו ההפוך? דע, כשאין לפניה פעל עבר אַחֵר אז היא וי"ו ההפוך, ואם לא אז היא וי"ו החבור. ופסוק אחד סימן: "מִי פָּעַל וְעָשָֹה" (ישעיהו מא ד), והמשכיל יבין. וכן שני הו"וין של "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר" (ישעיהו ו ג) הן שתיהן ו"וי החבור, לפי שכתוב לפניהן "וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ" שהיא פעל עבר, בעבור הוי"ו הקמוצה שבראשה.

ו

ואם ישאל שואל, והלא "יְכַסֶּה" ו"יְעוֹפֵף" אשר לפניהם הם עתידים, נשיב כי דרך המקרא לשים עתיד במקום עבר במקומות שהוא מדבר בדבר הרגיל להיות תמיד, כמו "וְאֵד יַעֲלֶה" (בראשית ב ו), "עַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ" (במדבר ט כ) וכל אותה הפרשה.

ז

ודע כי דרך המקרא לדבר בלשון עבר במקום עתיד, וזה לרוב בדברי נבואה, כי הדבר ברור לפני המקום כאלו נעשה כבר. ובתלים משלי איוב הוא להפך, כי רוב העתידים הנמצאים בהם הם במקום עברים, וכן בשירת הים (שמות טו) ובפרשת האזינו (דברים לב). אבל בספור דברי מעשה לא נמצאים כאלה רק מעט מזער.

ח

ודע כי יש למלות הנוכח והמדבר בעדו ליחיד סימן אחר להכיר וי"ו החבור מוי"ו ההפוך; וזה, כשהם עם וי"ו החבור הם בטעם מלעיל על הרוב, כמו שדינם תמיד זולת וי"ו, כמו "וְאָכַ֚לְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם" (ויקרא י יט), "וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל הַנְּבִיאִים" (הושע יב יא), הם עברים, שהטעם מלעיל. אבל עם וי"ו ההפוך ישובו בטעם מלרע על הרוב, כמו "וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל חֻקָּיו" (שמות טו כו), "וְדִבַּרְתִּ֤י מִשְׁפָּטַי" (ירמיהו א טז). וכן בכל הבנינים מכל הגזרות, חוץ מנחי למ"ד אל"ף או ה"א, שהם תמיד מלעיל עם הוי"ו וזולתה, כמו וְקָרָ֫אתָ, וּמָצָ֫אתָ, וּבָנִ֫יתָ, וּפָנִ֫יתָ ודומיהם.

וכלל אחד אתן לך בכל תשע גופי העבר, לדעת איזו היא מלעיל או מלרע.

ט

דע כי חמשה מהם תמיד מלרע עם הוי"ו וזולתה, והם פָּקַ֫ד, פָּקְד֫וּ, פָּקְדָ֫ה, פְּקַדְתֶּ֫ם, פְּקַדְתֶּ֫ן; ושנים תמיד מלעיל עם הוי"ו וזולתה, והם פָּקַ֫דְנוּ ופָּקַ֫דְתְּ; ושנים מהם זולת הוי"ו הם תמיד מלעיל, ועם הוי"ו לפעמים מלעיל ולפעמים מלרע, והם פָּקַדְתָּ, פָּקַדְתִּי, כמו שכתבתי. וכלל זה כולל בכל הבנינים מגזרת השלמים, חוץ מהנסתרים והנסתרת מבנין הִפְעִיל, הם על הרוב מלעיל כמו שיתבאר עוד.

י

ודע כי שלשה גופים הנסתרים, שהם פָּקַד, פָּקְדוּ, פָּקְדָה, יש להם דין מיוחד; וזה, בהסמכם למלה זערה או למלה שהיא מלעיל, ישובו גם הם מלעיל, כמו "קָ֣רָא לָ֑יְלָה" (בראשית א ה), "וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ" (במדבר כז כא), "וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ" (דברים כה ח), "בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ" (איכה א ב) ודומיהם.

יא

ודע כי בעתידים יש סימן אחר להכיר וי"ו החבור מן וי"ו ההפוך, וזה שוי"ו החבור היא נקודה בשוא, כמו שרמזתי לעיל בסימן ד, אבל וי"ו ההפוך דינה להיות נקודה בפתח ודגש אחריה, כמו וַיֹּאמֶר, וַתֹּאמֶר, וַנֹּאמֶר. והאל"ף, לפי שאינה מקבלת הדגש, תבא עליה הוי"ו קמוצה. וכל זה יתבאר היטב בפרק הנ"ל אי"ה.

יב

הנה ידוע תדע כי בלשונות הגוים שלשה מיני עבר, והם עבר נשלם, ועבר בלתי נשלם, ועבר שכבר נשלם. אכן בלשון הקדש יבאו שלשתם באופן אחד, ולפי הענין יבואר כל אחד ואחד באחד משלשה האופנים האלו.

והנני אתן לך דמיון ממלת פָּקַד הנמצא במקרא על שלש הפנים: "פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם" (איכה ד כב) הוא עבר נשלם, בלשון אשכנז ער האט גידוכט, ובלשון לעז ויסיטו. "וַייָ פָּקַד אֶת שָֹרָה" (בראשית כא א) הוא עבר בלתי נשלם, הרי הוא כמו 'היה פוקד' , בלשון אשכנז ער גידוכט, ובלשון לעז ויסיטאווה. אבל לפי פירוש רש"י ז"ל הוא עבר שכבר נשלם עיין שם. "כִּי פָּקַד יְיָ אֶת עַמּוֹ" (רות א ו) הוא עבר שכבר נשלם, שהרי הוא כמו 'כבר פקד', בלשון אשכנז ער האט געדוכט, ובלשון לעז אויאה ויסיטאטו. וכן הוי"ו המתהפכת העתיד לעבר, היא מהפכתו לעבר בלתי נשלם על הרוב, כמו וַיֹּאמֶר, וַיְדַבֵּר, שהם מבוארים כמו הָיָה אוֹמֵר, הָיָה מְדַבֵּר, בלשון אשכנז ער זאגט, ער רידט. זולת בקצת מקומות כאשר יקדם לו עבר הנשלם אז גם כן הוא כמוהו, והמשל: "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ" (בראשית ל ל), הנה הם כמו פָּרַץ ובֵרַךְ, בעבור מלת "הָיָה" שלפניהם.

יג

אמנם דע שאין כח בוי"ו להפך העתיד לעבר שכבר נשלם כי אם במקומות מעטים מאד, כמו "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם" (בראשית כח ה), שהם כמו כבר שָׁלַח וכבר הָלַךְ^[1], כמו שפירש רש"י ז"ל עיין שם.

1. יש שהגיהו: כמו "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם" (בראשית כח ז), שהם כמו כבר שָׁמַע וכבר הָלַךְ. ואכן, על פסוק זה פירש רש"י: "וישמע יעקב – מחובר לענין של מעלה וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל." ויקיעורך.

העקר החמישי

בביאור הבינוניים והפעולים

א

דע כי הפעולה שנעשית עתה בזמן הוה נקראת פעולת הבינוני, ומורכב מן העבר והעתיד. והמשל, כשתאמר 'ראובן אוֹכֵל', משמע שכבר התחיל לאכול ועדין יאכל. והנה אין ללשון הקדש פעל מיוחד המורה על זמן הבינוני הזה, כי מה שקוראים אנחנו בינוני, הוא נקרא לפי האמת שם הפועֵל, והוא כדמות תואר.

ב

אכן יש הפרש ביניהם, כי שם הפועֵל שהוא הבינוני לא יצדק לומר רק על אדם בזמן עשיית הפעולה ההיא, ושם התואר יצדק לומר על אדם שיש בו התואר ההוא אפילו בזמן שאינו עושה הפעולה. והמשל מִן גּוֹנֵב וגַּנָּב, הנה גּוֹנֵב נאמר על איש בשעה שהוא גונב, אבל גַּנָּב הוא שם תואר על איש שדרכו לגנוב, ואפילו בשעה שהוא ישן נקרא גַנָּב. וזה מה שפירש רש"י ז"ל על "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ" (שמות ט ב) עיין שם.

ג

והפעול גם הוא נקרא בינוני, כי פעולתו עשויה בזמן הוה, והוא מורכב מעבר ומבינוני. והמשל, כשתאמר 'הבית בָּנוּי', משמע שכבר נבנה ועדין הוא קיים. וזהו ההפרש שבינו ובין נִפְעַל עבר, כשתאמר 'הבית נִבְנָה', אפשר שעתה הוא נהרס או נשרף. והנה הפעול גם הוא כדמות שם תואר, וההפרש שבינו ובין התואר הוא ההפרש שבין הבינוני והתואר, כמו שכתבתי.

ד

ולפעמים משמשים בשמות התוארים עצמם במקום בינוני ופעול, וזה דוקא בפעלים העומדים. והכלל: כל אותם שנמצא בהן תואר, לא יבוא בהם בינוני ופעול, אך יבוא התואר במקום שניהם. והמשל: חָכָם, גִּבּוֹר, גָּדוֹל, זָקֵן ודומיהם, אין צריך לומר לא חוֹכֵם ולא חָכוּם, לא גּוֹבֵר ולא גָּבוּר, לא גּוֹדֵל ולא גָּדוּל, לא זוֹקֵן ולא זָקוּן. אבל אותן פעלים שאין בהם תואר, יבוא בהן הבינוני אבל לא הפעול, כמו עוֹמֵד, יוֹשֵב, הוֹלֵךְ, שׁוֹכֵב ודומיהם, אין צריך לומר עָמוּד, יָשׁוּב, הָלוּךְ, שָׁכוּב, כי הבינוני עומד במקום שניהם. ולפי שהבינונים והפעלים הם כדמות שמות, לפיכך ישמשו בהם אותיות מש"ה וכל"ב המשמשות בשמות, כמו שיתבאר בפרק השמושים.

ה

והנה לפי כוונת הענין יוכל אדם להבין באיזה מקום הם במקום בינוני או במקום תואר, כגון "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד ט) הוא תואר, בלשון אשכנז אוב הטר; "הַשֹּׁמֵר אֶמֶת לְעוֹלָם" (תהלים קמו ו) – בינוני, בלשון אשכנז דער דא הוּט, וכן כולם.

העקר הששי

בביאור המקור והצווי

א

דע כי האותיות המשמשות במקורים הם בכל"ם. ואין צריך לומר גם הוי"ו עמהם, כי כן שמושה על כל הפעולות והשמות והמלות, זולת על מלת אוֹ ועל מלת אֲבָל ועל תיבה אשר ראשה ה"א התימה, כמו שאבאר בספר ההרכבה במלת "וְהֶאֱזְנִיחוּ" (ישעיהו יט ו).

ב

ודע כי על הרוב לא יבא המקור זולת בכל"ם, רק כאשר סמוך אליו עבר או עתיד, כמו "הָלוֹךְ הָלַכְתָּ" (בראשית לא ל), "אָמוֹר אָמַרְתִּי" (ש"א ב ל), "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא כב), "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן" (דברים יב ב) ודומיהם, ובא כן להורות על חוזק הפעולה. ועל הרוב הוא לפני הפעלים, אך במקומות מעטים אחריהם, כמו "וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ" (יהושע כד י) ודומיהו. אבל עם הצווי הוא תמיד אחריו, כמו "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ" (ישעיהו ו ט) ודומיהם, וזה להורות יותר על חוזק הצווי.

ג

דע כי האות היותר משמשת במקור היא הלמ"ד, כמו לִשְׁמֹר, לִזְכֹּר ודומיהם. ואפילו כשיבא זולת בכל"ם, על הרוב הוראתו כאלו הוא עם הלמ"ד, כמו "הִסְכַּלְתָּ עֲשֹה" (בראשית לא כח), "רְאֹה פָנֶיךָ" (בראשית מח יא), שהם כמו לַעֲשֹוֹת, לִרְאוֹת. וכל המקור כשיבא במקום צווי, כמו "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ ז), "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז א) ודומיהם, יש לפרשם כאלו הם לִזְכֹּר, לִשְׁמֹר. או הם כמו צוויים ממש, כמו זְכֹר, שְׁמֹר. ובשאר הבנינים זולת בנין הקל, אין הפרש בכתיבה ובקריאה בין המקור כשהוא זולת בכל"ם ובין הצווי ליחיד, וזה יתבאר לך יותר בעקר שלש עשרה במאמר שני.

ד

ואשר אמרתי כבר כי אין למקור זמן, אומר עתה, כשהוא בא עם בכל"ם יש בו קצת הוראת זמן. כי עם הבי"ת והכ"ף הוא מורה על הרוב על זמן העבר, כמו "בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י לה), "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו" (בראשית כז לד), שהם כמו כאשר נָסַע, כאשר שָׁמַע. ועם הלמ"ד והמ"ם הוא מורה על הרוב על זמן העתיד, כמו "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ" (בראשית ג כד), "מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב" (בראשית לא כט), שהם לעתיד.

עד כאן דברתי מהמקור, ועתה אדבר מהצווי.

ה

דע כי לא תבא אות שמושית בראש הצווי לעולם זולת הוי"ו לבדה. ואף כי כבר אמרתי כי אין צווי אלא לנכח, אומר עתה כי תוכל לצוות גם לנסתר, אכן בלשון עתיד, כמו "יַעֲשֶׁה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִידִים" (בראשית מא לד), ודומיהם רבים.

ו

וכן יבא הצווי לנוכח בלשון עתיד, כגון רוב מצוֹת עשה, כמו "תִּסְפׇּר לָךְ" (דברים טז ט), "תַּעֲשֶׂה לִי" (שמות כ כא) ודומיהם. וכן בלשון עבר עם וי"ו ההפוך, כמו "וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ" (דברים ו ה), "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" (דברים כו ה) ודומיהם. והבאים בלשון צווי ממש הם מעטים, כמו "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" (שמות כ יא), "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו ד). אבל מצוות לא תעשה לא יבאו לעולם רק בלשון עתיד, כמו "לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב" (שמות כ יב), לא נאמר לֹא רְצַח, לֹא נְאַף, לֹא גְנוֹב, כי לא יבא הצווי לעולם אחר אחת ממלות האלו: אַל, לֹא, פֶּן, אֲשֶׁר, אֵת, לְמַעַן, בַּעֲבוּר ודומיהם.

ז

והנה למדבר בעדו לא שייך צווי כלל, כי אין אדם מצוה לעצמו. ולפעמים בא הצווי על לשון בקשה ותחנון, ובפרט כנגד השם יתעלה, כמו שנמצא לרוב בספר תהלים. ולפעמים משימין אצלו מלת נָא או אָנָּא להורות על התחינה, כמו "סְלַח נָא" (עמוס ז ב), "אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָא" (תהלים קיח כה). גם נמצא צווי בלשון גזום, כמו "שְׁמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" (קהלת יא ט), "בֹּאוּ בֵּית אֵל" (עמוס ד ד), ודומיהם מעטים.

העקר השביעי

אתחיל בו לבאר הוראת שבע הבנינים, ותבואר בו הוראת בנין הקל לבדו

א

הבנין הראשון הוא אב, ונקרא 'קל' לקלותו, שאין בו דגש ולא אות נוספת לסימנו. כי לשאר הבנינים בין אבות בין תולדות יש לכל אחד סימן מובהק, והוא דגש או תוספת אות או שתים עם הדגש, כמו שתראה בלוח הבנינים אי"ה.

ב

וההוראה העצמית שלבנין הקל הזה, היא להורות על מי שהוא פועל הפעולה בזולתו. רוצה לומר, כי רוב הפעלים שבבנין זה הם פעלים יוצאים. ונוכל לומר שבשביל זה שָׂם מניח הלשון בכל פעל שלש אותיות שרשיות; השתים הם לצורך הפעולה, לפי שאין פועַל פחות משתי אותיות, ואות השלישית מורה על מי שתצא אליו הפעולה. ולכן היו הפעלים של נחי העי"ן אכן פעלים עומדים, לפי שאין בהן רק שתי תיבות נעות, כגון קָם, שָׁב, סָר, רָץ, רָם. ולכן רוב הפעלים השלמים הם יוצאים. ונמצאים מעטים שהם עומדים, כמו הָלַךְ, יָשַׁב, עָמַד, שָׁכַן, יָשֵׁן, שָׁכַב, שָׂחַק, כָּעַס, בָּכָה. ויש בם סימנים להכירם, והם שלא שייך בהן פָּעוּל ולא נִפְעַל; גם לא שייך אחריהן אחת ממלות המורות על הפעול, כגון אֵת, אוֹתוֹ, אוֹתִי, אוֹתְךָ ודומיהם; גם לא יתקשרו עם הכנויים, כמו (ישיבני) [יָשַׁבְנִי], עָמַדְנִי, עָמַדְהוּ ודומיהם. והאמת שבכל סימנים האלה יש היוצאים מהכלל. לכן אתן בהם סימן שיוכל האדם להכירם בנקלה, וזהו שבכל פעל ששייך לפניו מלת מַה, הוא פעל יוצא, כגון מַה־שָּׁמַר, מָה־אָכַל, מַה־שָּׁתָה ודומיהם. אבל בפעלים העומדים לא שייך לומר מַה, כי לא יתכן לומר מַה־יָּשָׁב, מֶה־עָמַד, מַה־יָּשַׁן, מַה־בָּכָה.

ג

ודע כי נמצאים שרשים שהם לפעמים יוצאים ולפעמים עומדים, כמו "הָפַךְ לִבָּם לִשְׁנֹא עַמּוֹ" (תהלים קה כה) הוא יוצא, שפירושו: הקדוש ברוך הוא הפך לבם; "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ" (שופטים כ מא) הוא עומד. וכן "אֲשֶׁר חָלַק יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד יט) יוצא; "חָלַק לִבָּם" (הושע י ב) עומד, ואחרים מלבד אלה.

העקר השמיני

בהוראת בנין נִפְעַל

א

הבנין השני נקרא בנין נִפְעַל, והוא של שלש מינים.

המין האחד הוא תולדתו של קַל היוצא, רוצה לומר שהוא שהוא מקבל הפעולה מיד אביו הקל. והמשל, אם תאמר על האב אָכַל, תאמר על הבן נֶאֱכַל, וכן נִלְכַּד, נִשְׂרַף, "נִשְׁבַּר או נִשְׁבָּה" (שמות כב ט), "אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב" (שמות כב יא), "שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ" (ש"ב כג ז) ודומיהם רבים, כלם פעולים מיד אחר. והנה הוראת המין הזה כהוראת בנין פֻּעַל ממש, כי אין הפרש בין "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" (שמות כב ו) ובין וְנִגְנַב, ובין "וְהִנֵּה שֹׂרָף" (ויקרא י טז) שהוא מבנין פֻּעַל ובין נִשְׂרַף.

ויש לך לדעת שלא יבאו צווים מהמין הזה לעולם, כי לא נוכל לומר הִשָּׂרֵף, הִגָּנֵב, הִלָּכֵד, הִשָּׁבֵר, אבל יבואו במין השני, והטעם יתבאר לך בבנין פִּעֵל הדגוש (עיקר י סימן ב).

ב

והמין השני הוא מהנפעלים הפעולים על ידי עצמם, והם החלק היותר רב מהנִפְעַל. ובזה דומה הוראתו להִתְפַּעֵל ממש. וכן מצינו שהפסוק משמש בהם כאחד, כגון "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה" שהוא כמו תִּתְטַמְּאוּ, ואחר כך אומר "כי בְּכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם" (ויקרא יח כד), שהוא מבנין נִפְעַל. וכן אונקלוס מתרגם כל לשון נִפְעַל בלשון הִתְפַּעֵל. וכן רש"י ז"ל, כמו שפירש על "וַתִּתְכָּס" (בראשית כד סה), וכן "שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל" (חבקוק ב טז). וגם יבא הצווי בנִפְעַל מזה המין והוראתו כבנין הִתְפַּעֵל, כמו "הִשָּׁמֶר לְךָ" (בראשית לא כד), "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית יג ט), שהוא כמו הִשְׁתַּמֵּר, הִתְפָּרֵד. והכלל: כל הנפעלים מזה המין אין הפרש בינם ובין הִתְפַּעֵל, כמו "יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א ט), וכן "וַיֵּרָא יְיָ" (בראשית יב ז), "וַיִנָּחֶם יְיָ" (בראשית ו ו), "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא יז), "אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק" (ש"ב יז כג), כולם מבוארים כאלו הם מן הִתְפַּעֵל.

ויש נפעלים שלא נמצאו בקל, כמו נִשְׁבַּע, נִלְחַם, נִשְׁעַן, נִזְהַר, נִכְנַע ודומיהם, והם מפורשים כאלו הם מהקל, כמו שיתבאר בסוף עקר שלש עשרה סימן ד).

ג

ודע כי כמו שנמצאים פעלים בבנין הקל שפעמים הם יוצאים ולפעמים הם עומדים כמו שכתבתי, כן נמצאים בבנין זה נפעלים לפעמים יוצאים ולפעמים עומדים, כמו "וּבְנָבִיא נִשְׁמָר" (הושע יב יד) הוא יוצא, "וְעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר" (ש"ב כ י) הוא עומד, ופירושו: לא שמר את עצמו. וכן "וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" (שמות כב ב) הוא יוצא, שפירושו שמכרוהו בית דין, "וְנִמְכַּר לָךְ" (ויקרא כה לט) הוא עומד, כמו שפירשו חכמים ז"ל (מכילתא על שמות כא ב) שמוכר עצמו מפני דוחקו. ויש נפעלים נגזרים מפעלים עומדים והם זרים מאד, כמו "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה" (שמות כד ב), "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת" (שמות כב ז), "כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי" (תהלים קט כג), "אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת" (שמות טז לה), ודומיהם מעטים.

העקר התשיעי

בהוראת בנין פִּעֵל הדגוש

א

דע, כי הבנין השלישי הזה גם הוא אב, ונקרא פִּעֵל הדגוש, כי כן תמיד דגוש בו עי"ן-הפעל, והוא של ארבע מינים.

המין האחד הם הפעלים המיוחדים לו לבד ולא יכנסו בבנין הקל, והוראתם כהוראת בנין הקל היוצא באחר, כמו דִבֵּר, מִהֵר, צִוָּה ודומיהם.

ב

המין השני הם הפעלים הנמצאים בשני הבנינים, אבל הם בבנין הקל עומדים, כמו שָׁכַן, הָלַךְ ודומיהם, וכשיכנסו בבנין פִּעֵל אז הם יוצאים לשני, כמו "אֹהֶל שִׁכֵּן" (תהלים עח ס), "עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ" (איוב כד י), והוראתם כהוראת בנין הִפְעִיל היוצא לשני, כמו שאבאר בעקרו (עיקר יא סימן א).

ג

המין השלישי הם הפעלים הנמצאים גם כן בשני הבנינים והם בשניהם יוצאים, ואין הפרש ביניהם רק שבפִּעֵל הם מורים על חוזק הפעולה והתמדתה יותר מבנין הקל, כמו שָׁלַח ושִׁלַּח, שָׁבַר ושִׁבֵּר, ודומיהם.

ד

המין הרביעי הם הפעלים הנמצאים גם כן בשניהם והם בהם עומדים, וגם הם מורים בפִּעֵל על חוזק הפעולה יותר מבקל, כמו "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז ז), "פִּתַּח הַסְּמָדַר" (שה"ש ז יג), שהם כמו פָּתַח, צָמַח. וחשובי המדקדקים אינם מודים שנמצאים עומדים בבנין פִּעֵל הדגוש, כי לא הוסד זה הבנין רק לפעלים היוצאים, ואומרים כִּי "צִמֵּחַ" ו"פִתַּח" הם מבנין פֻּעַל, והחירק מקום קבוץ, והוא כמו צֻמַּח ופֻּתַּח, כמו "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ כו), כמו וַיֻּשַּׂם.

ה

הנה נמצאים בבנין זה פעלים אשר אין כמוהם בכל שאר הבנינים, והם פעלים המורים על הפך הפעולה, כמו "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ד יג), שהוא הסרת הדשן, וכן "תְּבוּאָתִי תְּשָׁרֵשׁ" (איוב לא יב), רוצה לומר עקירת השרשים, וכן "מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה" (ישעיהו י לג), רוצה לומר הסרת הסעיפים, ודומיהם.

ו

ודע כי לא יבא זה רק בפעלים הנגזרים מן השמות כאלו שזכרתי, וכאשר אבאר עוד בפרק המינים (מין ב). ואף אין לך רשות לעשות כן בכל פעל הנגזר מהשם, רק מה שנמצא מהם בפסוק.

והנה זה הבנין גם הוא הוליד בן, ונקרא שמו בנין פֻּעַל.

העקר העשירי

בביאור הוראת בנין פֻּעַל

א

הבנין הרביעי הוא נקרא בנין פֻּעַל, תולדתו של פִּעֵל. ואין לו רק הוראה אחת, והוא שתמיד הוא פעול על ידי אחר, והוא אביו הפִּעֵל אשר ממנו הוא מקבל מקרהו. לכן גם הוא דגוש כאביו. והמשל, כאשר תאמר על אביו סִפֵּר, כִּפֵּר, תאמר על הבן סֻפַּר, כֻּפַּר. והנה לא נזכר מי הוא המספר או מי הוא המכפר, רוצה לומר לא נזכר מה הוא הפועֵל, אם זכר אם נקבה אם יחיד אם רבים, לכן קראו לו 'בנין שלא הוזכר שם פועלו'.

ב

וכן לבנין הָפְעַל הנולד מבנין הִפְעִיל, כי דין אחד לשניהם, כי גם הוא תמיד מקבל פעולתו מיד אחר. ובעבור זה אין באחד מהם צווי, כי איך יצוה אדם לחבירו על מעשה איש אחר. ולזאת הסבה לא יבא צווי בנפעל הנגזר מפעלים יוצאים, כמו שכתבתי במאמר זה בעיקר הח' (סימן א), ומכל שכן שאין בהן פעול. ואף הבינוני איננו בפֻּעַל רק במקומות מעטים במקום שם התואר, כמו "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג ב), "לַנַּעַר הַיּוּלָּד" (שופטים יג ח), שהם תוארים בראיית הקמץ. ואין לומר כי הם עוברים והקמץ שבהם בעבור הסוף פסוק, שאם כן היה לו לומר וְהַסְּנֶה לֹא אֻכָּל, כי מלת אֵין לא תשמש בפעלים רק בשמות. וכן ה"א של מלת "הַיּוּלָּד" מוכיח שאינו עבר, כי לא תשמש ה"א הידיעה בפעלים. לכן צריכים אנחנו לומר כי הם בינונים תוארים. וּבְהָפְעַל לא נמצא לא בינוני ולא תואר לעולם, גם המקור לא נמצא בשניהם כי אם במקומות מעטים, ועם אותיות בכל"ם לא נמצא לעולם, כמו שיתבאר לך כל זה במאמר שני בעקר שני. אם כן לא נשאר בהם רק העבר והעתיד.

ג

ואומרים קצת המדקדקים שאפילו בעתיד אין להשתמש בפֻּעַל וּבְהָפְעַל רק בשני גופים, כי יחסרו ממנו המדברים בעדם. ואומרים זה בעבור כי לא נמצאו מהם במקרא רק אחד, והוא "מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל" (איוב י יט), שהוא עתיד מבנין הָפְעַל מנחי פ"א יו"ד. ונראה לי כי מפני זה אין למנוע מלדבר בם; והלא כמה מלין יש שאנחנו אומרים אותם מדרך הסברה אף על פי שלא נמצאו בפסוק, ומכל שכן באלה שנמצא אחד מהם בפסוק, ולמה לא נדבר בם.

העקר האחד עשר

בביאור הוראת בנין הִפְעִיל

א

הבנין החמישי גם הוא אב ונקרא הִפְעִיל, וגם הוא של ארבע מינים.

המין האחד הם הפעלים אשר הם עומדים בבנין הקל, וזה הבנין יוציאם לשני, כמו קָם והֵקִים, יָרַד והוֹרִיד. ולזאת הסבה הוסד זה הבנין, ולכן הוא בא לרוב בגזרת נחי העי"ן אשר שם משכן הפעלים העומדים לרוב, כמו שכתבתי בעקר ששי. ויבא גם מעטים בפעלים השלמים, כגון מן שָׁכַב, רָכַב, תאמר הִשְׁכִּיב, הִרְכִּיב, כלם יוצאים לשני.

ב

המין השני כשבנין הקל הוא יוצא לשני, אז הבנין הזה יוציאם לשלישי, כמו מן שרש אָכַל שהוא יוצא לשני, נאמר הֶאֱכִיל שהוא יוצא לשלישי. והמשל "הַמַּאֲכִלְךָ מָן" (דברים ח טז), הרי כאן שלשה גופים; הקב"ה מַאֲכִיל וישראל אוֹכֵל והמן אָכוּל.

ג

המין השלישי הם הפעלים אשר לא נמצאו בבנין הקל, כמו הִשְׁכִּים, הִשְׁלִיךְ ודומיהם, והוראתם כהוראתו, כמו שיתבאר בסוף עקר י"ג (סימן ד).

ד

המין הרביעי הם הפעלים שהם עומדים בבנין הקל וגם בזה הבנין, כמו "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד י), "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם" (בראשית יב ח), שהם כמו קָרַב ועָתַק. ואמר רא"ע שחסר מהם הפעול: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" – חסר מַחֲנֵהוּ, וכן מן "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם" חסר אָהֳלוֹ וכן בשאר מקומות. ונמצאים פעלים בזה הבנין שהם במקום אחר יוצאים, כמו "הֶחֱפִּיר לְבָנוֹן קָמַל" (ישעיהו לג ט) עומד, "יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר" (משלי יג ה) יוצא; וכן "אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ" (בראשית מד ד) עומד, "הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (תהלים קג יב) יוצא; וכן "כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ" (תהלים מט יז) עומד, "בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר" (משלי י כב) יוצא.

והנה גם זה הבנין הוליד בן, ונקרא שמו בנין הָפְעַל.

העקר השנים עשר

בביאור הוראת בנין הָפְעַל

א

הבנין הששי נקרא בנין הָפְעַל, והוא תולדתו של הִפְעִיל, ולכן גם הוא בתוספת ה"א כמוהו, והוא של שני מינים.

המין האחד כשבנין הקל ממנו עומד, כמו מן קָם – הוּקַם, והוראתו כהוראת בנין פֻּעַל, דהיינו שהוּקַם על ידי אחר.

ב

המין השני כשבנין הקל ממנו יוצא, אז הוא מקבל הפעולה על ידי אמצעי. והמשל "הָכְרַת מִנְחָה וְנֶסֶךְ" (יואל א ט), הנה כאן שלשה גופים: הארבה והגפן והמנחה; הארבה הוא כּוֹרֵת, והגפן נִכְרַת, ועל ידי כן המנחה הָכְרַת. והנה כל שאר דיני ההָפְעַל הם כדיני אחיו פֻּעַל הדגוש, כמו שבארתי בעקרו (עיקר י).

העקר השלש עשרה

בביאור הוראת בנין הִתְפַּעֵל

א

כבר אמרתי כי הוא אב ותולדה, רוצה לומר פועֵל ופעוּל, כי פעולותיו הוא פועל בעצמו לא בזולתו, כמו "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים" (ויקרא כ ז), רוצה לומר: תהיו מקדשים את עצמכם. וזאת היא הוראתו העצמית, וכן הוראת בנין נִפְעַל במין השני, כמו שכתבתי בעקרו עיין שם (עיקר ח סימן ב).

ב

ועוד יש לו הוראה אחרת, שלפעמים הוא מתדמה כאלו הוא מקבל הפעולה, ואינו כן. והמשל "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט יח), ר"ל שהוא יחשוב בלבו שהוא מבורך, אבל אינו כן. וכן "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב" (משלי יג ז), ר"ל מראה את עצמו עשיר או רש ואינו כן, ודומיהם רבים.

ג

ודע שלא יבא זה רק בפעלים עומדים, אבל יש לך רשות לעשות כן בקצתן אפילו שלא נמצא במקרא, אך השמר לך שלא תעשה כן בפעלים יוצאים. והכלל, כי הבנין הזה לא יצא לעולם לזולתו. ואל תשעה דברי שקר האומרים שנמצא במקומות שהוא יוצא, כמו "וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ" (במדבר לא כ), "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לג נד) ודומיהם, כי בטוב נוכל לפרש אותם באופן שהם פועלים בעצמם, ואין כאן מקום להאריך.

ד

ועוד נמצאו פעלים שלא יבאו כי אם בבנין הִתְפַּעֵל, כמו הִתְפַּלֵּל, הִתְחַנֵּן ודומיהם, והם מפרשים כאלו הם מבנין הקל. וזהו כלל גדול, שכל פעל אשר לא נמצא כי אם באחד מהבניינים זולת הקל, תפרשהו כאלו הוא מבניין הקל, כמו נִשְׁבַּע, נִלְחַם בנִפְעַל, הִשְׁכִּים, הִשְׁלִיךְ בהִפְעִיל, כמו שכתבתי בשניהם. (עיקר ח סימן ב, ועיקר יא סימן ג)

נשלם המאמר הראשון / בשם אל אחרון וראשון
ובשם שהוא אחד ואין שני / אתחיל המאמר השני