פרקי אליהו (בחור)/פרק השימושים

פרק השמושים

כבר כתבתי בפרק שירה בשיר ראשון כי אתיות האלפא ביתא חצים שרשים וחצים שמושים, וסימן השמושיים ש"ם אליה"ו נכת"ב. וקצת מהם משמשים בפעלים וקצתם בשמות וקצתם בשניהם. והמשמשים בפעלים הם באים להורות על גופי הנדברים, נסתר או נוכח או מדבר בעדו, או זכר או נקבה, או יחיד או רבים, כמו אותיות אית"ן בראש העתידים, ובכל"ם בראש המקורים, ואותיות תהימו"ן בסוף העוברים, ותהימ"ו בסוף הבינונים והפעולים, ויונ"ה בסוף הצוויים. וכל השמושים האלה תראה בלוח הבנינים, ואין צריך לבארם פה.

אכן האותיות המשמשות בראש הפעלים והשמות להורות על ענין מה הם ז', וקראו להם 'אותיות ענין', וסימנם מש"ה וכל"ב. וכבר בארתי בספר הבחור במאמר ראשון (עיקר ד סימן ג) כי רק שלשה מהם משמשין בראש בעוברים ובעתידים, והם השי"ן והוי"ו וה"א התימה, כאשר אבאר עוד בפרק זה. אבל בראש השמות ישמשו כל שבע האותיות ולכל אחת שני שמושים, חוץ מהשי"ן שאין לה רק שמוש אחד אם כן לשבעה האותיות האלה שלשה עשר שמושים, ועתה אבאר אחד אחד על הסדר.

א

השמוש הראשון הוא שמוש המ"ם המורה על חלק מהרבה, כמו מִפְּרִי הָעֵץ (ויקרא כז ל), מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ (בראשית ל יד), מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן (שופטים ד ו). ויש מי שאומר שלפיכך נקראת מֵם, כאלו הוא מֵהֶם בדרך קצרה. ושמושה כמו מִן, ותמיד היא נקודה בחירק ודגש אחריה להורות על הנו"ן החסרה, כמו מִבַּיִת, מִשָּׂדֶה, מִכֶּרֶם, הראוי מִן בַּיִת, מִן שָׂדֶה, מִן כֶּרֶם, חוץ כשתבא על אות גרנית או רי"ש אז היא בצרי, כמו שהודעתיך בפרק שירה בשיר חמישי.

ב

השמוש השני הוא השמוש השני של המ"ם, והוא להורות על הפלגה ויתרון, כמו הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב (תהלים יט יא), יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים (משלי ג טו). וכן כל מ"ם הבאה אחר מלת טוֹב היא מורה על ענין 'יותר', כמו טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קהלת ז א), טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ (משלי ח יט), ודומיהם רבים. והנה כל נקדתה וקריאתה כנקדת המ"ם בשמושה הראשון, ואין הפרש ביניהם, רק לפי הענין תכיר איזו היא משמשת במקום 'מן' או 'יותר'.

ג

השמוש השלישי הוא שמוש השי"ן, ואין לה רק שמוש אחד, ושמושה במקום 'אשר'. ועל הרוב נקודה בסגול, ואפילו על אחעה"ר. ומשמשת בפעלים ובשמות ובמלות, כמו שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ (תהלים קמו ה), שֶׁכָּכָה לּוֹ (תהלים קמד טו), שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שה"ש א ו). ותמיד דגש אחריה, חוץ על אחעה"ר, כמו שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי (קהלת ב יט), ודומיהם רבים בקוהלת ובשיר השירים. גם נמצאה השי"ן פתוחה, והוא פתח גדול במקום פתח קטן, כמו שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים ה ז), שַׁלָּמָה אֶהְיֶה (שה"ש א ז), בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר (בראשית ו ג). אבל שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי (שופטים ו יז), השי"ן קמוצה בעבור האל"ף שהיא גרונית.

ד

השמוש הרביעי הוא שמוש הה"א המורה על דבר הידוע, ולכן נקראת 'ה"א הידיעה'. ותבא על כל מיני השמות חוץ משם העצם, כמו שהודעתיך בפרק המינים במין הראשון, כמו הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן (דברים ג כה). והיא תמיד פתוחה ודגש אחריה, זולת על אותיות אע"ר היא קמוצה לתשלום הדגש כמו שהודעתיך, הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים (אסתר ח יד), כמו שבארתי בפרק שירה בשיר ט. אבל על החי"ת והה"א הם פתוחים על הרוב כי אין בהם כח לגרש הדגש תחת הפתח אשר לפניהם ולעשותו קמץ, כמו רְבִיעִית הַהִין (במדבר טו ה), וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה (בראשית טו ה), הַחַיִּים, הַחֹדֶשׁ, וכן כל הַהִיא והַהוּא פתוחים, וכל כל הַעִוְרִים פתוחין, וכל הָעִבְרִים קמוצין, ובעלי המסורת נתנו בהם סימנים: סמאין פקחין, ויהודאין קמצין.

ודע כשתבא אחריה אות שואית אפילו תחת שאר האותיות יפול הדגש לפעמים ופתח הה"א ימשך בגעיא, ובפרט על הבינוני והפעול מבנין הִפְעִיל, כמו כִּי פִי הַמְדַבֵּר (בראשית מה יב), הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב (תהלים קמד א), הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה (ישעיהו מ כ). ובלשון רבים תנקד המ"ם בחטף פתח, כמו שבארתי בפרק שירה בשיר יב. וכשתבא על יו"ד שואית יפול גם כן לפעמים הדגש, כמו הַיְאוֹר, הַיְסוֹד, הַיְרִיעָה. אבל כל יו"דין משמות בעלי חיים דגושים, כמו הַיְּהוּדִים, הַיְּעֵנִים, הַיֵּמִים ודומיהם. וכל הַלְוִיִּם רפי הלמ"ד שלא כדין.

ודע כשאות הגרונית שאחריה קמוצה אז היא בסגול על הרוב, כמו הֶחָכָם, הֶעָנָן, הֶעָשִׁיר, הֶהָרִים ודומיהם. זולת על מלות זעירות, כמו הָהָר, הָעָם. וכל אלו הדינים כוללים גם אותיות כל"ב, כאשר יתבאר בשמוש כל אחת מהן. ותבא ה"א הידיעה לפעמים על העוברים ושמושה אז במקום 'אשר', כמו שהודעתיך בספר הבחור במאמר ראשון בעקר ה (סימן ד). אבל על המלות לא תבא לעולם. וכן לא תבא על תיבה שמשמשין אותיות מש"ה וכל"ב בראשה לעולם. ויש ה"א שאינה משמשת לידיעה רק לקריאת דבר, וקראו לה 'ה"א הקריאה'. וכן קוראין הרומיים לשמוש הזה בוקטיבו (vocativus). כמו הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת (במדבר טו טו), הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וגו' (דברים לב א), הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל (ש"ב א יט), הַדּוֹר אַתֶּם (ירמיהו ב לא), הָאוֹיֵב תַּמּוּ (תהלים ט ז). ואין הפרש בנקודתה לנקדת ה"א הידיעה, ולפי הענין תכירם.

ה

השמוש החמישי הוא השמוש השני של הה"א, והוא להורות על התימה או השאלה. ותמיד היא נקודה בחטף פתח, ובאה בשמות ובפעלים ובמלות. כמו הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה (בראשית יז יז), הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ (במדבר יג כ), הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט (יחזקאל יז טו), ואפילו על שם העצם, כמו הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ (ש"ב יג כ). אבל על תיבה שאות הראשונה נקודה בשוא אז הה"א נקודה בפתח גדול, וזה לפי שלא יבאו שני שואין בראש המלה לעולם, והחטף פתח שוא יחשב לו כמבואר בפרק שירה בשיר יב. וההבדל אז שבינה ובין ה"א הידיעה הוא כי ה"א הידיעה על הרוב דגש אחריה כמו שכתבתי, וה"א התימה רפי אחריה על הרוב, כמו הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה (בראשית לד לא), הַבְרָב כֹּחַ (איוב כג ו עי"ש), הַבְעַד עֲרָפֶל (איוב כב יג), הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי (בראשית כז לח), הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע (איוב טו ח). גם יבא אחריה דגש, ובפרט על אותיות השמוש, כמו הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים (במדבר יג יט), הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי (בראשית יח כא), הַכְּמוֹת נָבָל (ש"ב ג לג) ודומיהם. ויבאו דגושים, כי אין דרך לטעות בהן, כי כבר כתבתי בשמוש ה"א הידיעה שהיא לא תבא על אותיות השמוש.

ודע כי יש הפרש בין הגעיא שתחת ה"א הידיעה ובין הגעיא שתחת ה"א התימה או השאלה, כי תחת ה"א הידיעה הוא בא בצד ימין של פתח, כמו הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב (שמות כט יג), אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ (קהלת ה ז). אבל הגעיא שתחת ה"א התימה או השאלה הוא בצד שמאל הפתח, כמו הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם (בראשית יח יז), הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת (ש"א טו כב). וה"א התימה או השאלה הבאה על אחע"ה גם היא בפתח, כמו הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח (נחמיה ו יא). אבל הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא (במדבר טז כב) היא ה"א הידיעה, לפיכך היא קמוצה. וזהו מה שפירש רש"י שם: האיש אחד הוא החוטא. וכן הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל (ירמיהו ב יד), הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה (במדבר לא טו). וכשאות הגרון קמוצה אז הה"א בסדול, כמו הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל (קהלת ב יט), הֶהָשֵׁב אָשִׁיב (בראשית כד ה). ובזה אין הפרש בין ה"א הידיעה לה"א התימה או השאלה. והכלל כי אין הפרש בנקוד ה"א התימה לה"א השאלה, רק לפי הענין תכיר ותבין איזו היא ה"א התימה או השאלה.

ו

השמוש הששי הוא שמוש וי"ו החבור, והיא המחברת פעל לפעל או שם לשם או שם לפעל או פעל לשם. וזה ידוע ואין צריך לבאור. והנה תבא נקודה עם כל הנקדות חוץ מחולם וקבוץ, כי שני אלה לא יבאו לעולם בוי"ו שהיא בראש המלה, ואין צריך לומר כי לא תנקד לעולם באחד משלש החטופים, כי כבר הודעתיך בפרק שירה בשיר יב כי שלש אלה לא יבאו רק תחת אות הגרון. וכן בקמץ חטוף לא תנקד לעולם. וכבר הודעתיך בפרק שירה בשיר יא ההפרש שבין הקמץ חטוף והחטף קמץ. והנני אבאר נקודת כל אחת ואחת.

דע כי הנקדה העצמית של כל וי"ו היא השוא, ואפילו על אותיות אחע"ה, כמו וְאִישׁ, וְעֶבֶד, וְחַיִּים, וְהֶבֶל ודומיהם. אמנם תנקד בשורק לשתי סבות, האחת היא לסבת אות שואית שבראש המלה, כמו וּצְרִי, וּדְבַשׁ, וכן בפעלים: וּשְׁמַרְתֶּם, וּזְכַרְתֶּם; והשנית לסבת אחת מאותיות בומ"ף, כמו וּבִנְיָמִן, וּמֹשֶׁה, וּפֶרֶץ. ועל וי"ו שרשית שבראש המלה לא נמצא וי"ו שמושית, אבל נוכל לומר מדרך הסברא, כמו וּוַשְׁתִּי, וּוָפְסִי. וכן בלשון משנה: ספק וּוַדַּאי ודומיהם. ותבא בפעלים, כמו וּבָנִיתָ, וּפָרַצְתָּ וּמָלַכְתָּ ודומיהם. אמנם וי"ו בקמץ תבא כשיהיו שני שמות רצופים והשני בטעם מלעיל או של תנועה אחת, כמו שָׁמַיִם וָאָרֶץ (בראשית יד יט), תֹהוּ וָבֹהוּ (בראשית א ב), נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס (תהלים עו ז). ותבא כן בפעלים, אכן לסבות אחרות, כמו שבארתי בספר הבחור במאמר א בעקר ד (סימן יא).

אמנם וי"ו בחירק תבא על יו"ד שואית ותהיה אז היו"ד נחה, כמו לֵוִי וִיהוּדָה (שמות א ב), וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי (תהלים יח לו) ודומיהם. וכן בפעלים עוברים ועתידים; בעוברים כמו וִידַעְתֶּם, וִירִשְׁתֶּם, וִישַׁבְתֶּם ודומיהם, ובעתידים כמו וִישַׁלַּח, וִיחִי, וִיהִי ודומיהם.

אמנם הוי"ו בפתח תבא על אותיות אחע"ה הנקדות בחטף פתח, כמו וַעֲבָדִים, וַחֲמוֹרִים, וַאֲתוֹנוֹת. וכן תבא בפעלים עוברים ועתידים ; בעוברים כמו וַעֲבַדְתֶּם, וַאֲמַרְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם ודומיהם, ובעתידים כמו וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ (בראשית יב ב). וכן תבא להפך עבר לעתיד, כאשר אבאר אחר כך בשמושה השנית.

אמנם וי"ו בסגול תבא על אחע"ה הנקודות בחטף סגול, כמו וֶאֱמֶת, וֶאֱמוּנָה, וֶאֱלִיל. וכן בפעלים: וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם (דברים כח סח), (פְּתַח) [פְּצֵה] פִיךָ וֶאֱכֹל (יחזקאל ב ח) ודומיהם.

אמנם וי"ו בצרי לא תבא רק על לשון אלהות לבד, כמו וֵאלֹהִים, וֵאלֹהֵי, וֵאלֹהָיו ודומיהם. וכן אותיות כל"ב, כמו כֵּאלֹהִים, לֵאלֹהִים, בֵּאלֹהִים, ובאין כן בעבור נחות האל"ף, כאשר אבאר אחר כן בשמוש יג בבאור אותיות כל"ב.

ז

השמוש השביעי הוא שמוש וי"ו ההפוך, ר"ל המהפכת העבר לעתיד והעתיד לעבר. ואין צריך להאריך בבאורה, כי כבר בארתי כל דינה ונקודתה במאמר א מספר הבחור (בעקר ה) (נמצא בעקר ד). והנה היא תנקד בכל הנקודות שתנקד בהן וי"ו החבור כשתבא בפעלים גם בשמות, חוץ מבצרי, כי לא תבא לעולם וי"ו ההפוך בצרי בפעלים.

ח

השמוש השמיני הוא שמוש כ"ף המורה על דמיון והשואת דבר לדבר, ולכן נקראת 'כ"ף הדמיון', כמו וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו וכולי (ישעיהו כד ב), י"א כ"פין רצופים שבפסוק ההוא כלם כ"פי הדמיון הם. וכן כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ (מ"א כב ד). וכן דרך המקרא כשרוצה להשוות שני דברים יחד להטיל כ"ף הדמיון בשני הדברים הנשתוים, וזה לקצר הלשון. והמשל, כי אם היה אומר 'והיה העם ככהן', היה משמע שהעם יהיה ככהן אבל הכהן לא יהיה כעם, עכשיו שאמר כָעָם כַּכֹּהֵן, הרי הוא כאילו אמר 'והיה העם ככהן והכהן כעם'. וכן כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה (בראשית מד יח), הרי הוא כאילו אמר 'אתה כפרעה ופרעה כמוך'. והנה נקודת הכ"ף עם נקודת הלמ"ד והבי"ת אבאר אחר כך יחד, כי דין אחד לשלשתם בנקודתם.

ט

השמוש התשיעי הוא שמוש השני של כ"ף, והוא המורה על שיעור מספר או מדה מה, ולכך נקראת 'כ"ף השיעור', כמו כְּאַלְפַּיִם אִישׁ (יהושע ז ג), וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי (האדמה) [הָאָרֶץ] (במדבר יא לא). ונקודתה כנקודת כ"ף הדמיון, אין הפרש ביניהם, אלא לפי הענין צריך להכיר זו מזו. ולכן פירש רש"י על וְהִוא כְפֹרַחַת (בראשית מ י) – דומה לפורחת, רוצה לומר שאינה כ"ף הדמיון. וכן כֹּה אָמַר יְיָ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה (שמות יא ד) היא כ"ף השיעור לפי דעת רבותינו ז"ל, עיין במה שפירש רש"י שם.

י

השמוש העשירי הוא שמוש הלמ"ד המורה להבאת או נתינת דבר אל העצם, כמו לַאדֹנִי לְעֵשָׂו (בראשית לב ה), לְעָם לְצִיִּים (תהלים עד יד). וכן כל לוֹ ולְךָ ולִי ולָהֶם וכולי. והרומיים קוראים לזה השמוש דאטיבו (dativo), לשון נתינה.

יא

השמוש האחד עשר הוא השמוש השני של הלמ"ד, והוא שמוש המורה על ענין 'של' או קנין מה, כמו וְאָמַרְתָּ(ם) לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב (בראשית לב יט), לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א), וכן כל מִזְמוֹר לְדָוִד ודומהו. וכן כשיסמכו מלות לוֹ ולְךָ ולִי ולָהֶם וכולי אל מלת יֵשׁ או אֲשֶׁר, כמו יֶשׁ לִי רָב (בראשית לג ט), יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן (בראשית מד כ). וכן וְכָל (אֲשֶׁר) [יֶשׁ] לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ (בראשית לט ד), כֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא (בראשית לא מג), יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ (בראשית לג ט) ודומיהם. ונמצאת למ"ד משמשת במקום 'בשביל', כמו וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יד ג), אִמְרִי לִי אָחִי הוּא (בראשית כ יג), ודומיהם מעטים, לכן אין להביא מהם ראיה.

יב

השמוש השנים עשר הוא שמוש הבי"ת המורה על ענין 'עם', ונקראת 'בי"ת העזר', לפי שבעזרו ובאמצעיתו תשלם הפעולה ההיא, כמו בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (בראשית מח כב), שהוא כמו 'עם חרבי ועם קשתי', וכן בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל (תהלים ס יד), רוצה לומר בעזר האלהים. ונקודתה אבאר אחר כך עם נקודת הכ"ף והלמ"ד, כי דין אחד לשלשתם בנקודתם.

יג

השמוש השלשה עשר הוא שמוש השני של הבי"ת, והוא השמוש המורה על ענין 'תוך' או 'קֶרֶב', על כן קראו לו 'בי"ת הכלי', כבי"ת של בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה (בראשית לט ה), וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים (שמות ז יט) ודומיהם.

ונראה לי שיש עוד שמוש מיוחד לבי"ת, והוא השמוש המורה על הדבוק או הנגיעה, כמו וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד), הַנֹּגֵעַ בָּהָר (שמות יט יב). ותמהתי למה לא דברו המדקדקים מזה השמוש דבר בכל הספרים אשר ראיתי אני. גם נמצאים שמושים אחרים לשבע האותיות הנזכרות, אמנם אלו שלשה עשר שמושים אשר כתבתי הם העקר, והשמושים האחרים טפלים להם ובטלים במעוטם.

והנני אבאר נקודות אותיות כל"ב הנזכרים יחד בכלל אחד, כי נקוד אחד לשלשתם.

דע כי נקודתם העצמית הוא השוא, כמו כְּדָבָר, לְדָבָר, בְּדָבָר. ואפילו על אחע"ה, כמו כְּאִישׁ, לְאִישׁ, בְּאִישׁ. ואם יבא אחריהם אות שואית הם בחירק, כמו כִּרְאוּבֵן, לִרְאוּבֵן, בִּרְאוּבֵן. אבל כשתבאנה על יו"ד שואית תנוח היו"ד, כמו בִיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם (ירמיהו ד ה). וכן עם הוי"ו, כמו לֵוִי וִיהוּדָה (שמות א ב) ודומיהם. ואם תבאנה על אחע"ה הנקודות בחטף פתח יהיו גם הם בפתח, בַּעֲבָדִים, כַּעֲבָדִים, לַעֲבָדִים. ואם יהיו אחע"ה בחטף סגול יהיו הם בסגול, כמו וֶאֱוִילִים, לֶאֱוִיל. אבל על לשון אלהות הם בצרי כאשר כתבתי בשמוש ו.

והנה יש דין אחד לאותיות כל"ב, כאשר יבאו על ה"א הידיעה תעדר אז הה"א והוטלה תנועתה על אותיות כל"ב אשר לפניה. והמשל: כַּבַּיִת, לַבַּיִת, בַּבַּיִת, הראוי כְּהַבַּיִת, לְהַבַּיִת, בְּהַבַּיִת, כמו שנמצא יְיָ בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ (תהלים לו ו), וַיַּבְדִּילֵם אֲמַצְיָה[וּ] לְהַגְּדוּד (דה"ב כה י), ודומיהם מעטים, והם זרים. והנה כל דיני הנקודות שיש לה"א הידיעה כאשר כתבתי בשמוש הרביעי, הם כוללים גם כן אותיות כל"ב כאשר יבאו לידיעה, ואין צריך להאריך. אמנם אותיות כל"ב המשמשים במקור יש להם דינים והוראות מיוחדים, וכבר בארתים בספר הבחור במאמר א בעקר ו.

נשלם פרק השמושים

חזק