האחים היו מעבר למחיצה ולא ראו שיוסף נמצא במרחק שמיעה מהם.
"בֵּינֹתָם": יכול להיות בתוכם, בתוך הקבוצה, אבל יכול גם להיות בינם לבין יוסף, מחיצה.
אם יוסף שמע אותם הוא לא היה צריך מתרגם, מליץ, כי הוא ידע לדבר בשפתם. ולכן ללא הסבר איך יוסף שמע את דבריהם, יוסף הולך ובוכה כדי להרגע.

ואם היה "הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם", המתרגם, המבין עברית ומצרית, ועובד בשביל יוסף (רש"י), אז מדוע האחים לא נזהרים ממנו?

• או שהם התרגשו ושכחו את נוכחותו.
• או שהם בכוונה רצו שהשליט ישמע.

הַמֵּלִיץ הוא לא המתרגם. אין מקום נוסף בתנ"ך שניתן להסיק ש"מליץ" זה מתרגם.
מליץ - מי שמלמד זכות על אחרים, סנגור. ראה: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף: לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ" (איוב לג כג), "אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא; וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (ישעיהו מג כז). ראובן היה מליץ היושר, הוא עינה ויסר את אחיו. הוא הראה ליוסף שהם מצטערים מאוד, ושהיו ויכוחים, וקרה מה שקרה לא לגמרי בכוונה.
אולם "מְלִיצָה" היא כמו משל או חידות, דברי סתר או התלוצצות, ככתוב: "עָלָיו מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה חִידוֹת לוֹ" (חבקוק ב ו), כלומר המליץ מדבר בחידות או מבין חידות, סתרים ודברי לצון.

ולכן מיד בשמעו זאת נאמר על יוסף "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם" (ביאור:בראשית מב כד).
לא נאמר שהמתרגם חזר ליוסף וסיפר לו, ורק אז יוסף עזב את החדר. יוסף הבין מעצמו, ולפני שהוא יבכה בנוכחותם, ויגלה שהוא הבין, הוא יצא כאילו שיש לו עניין אחר.

במשפט מופיעה המילה "כִּי" פעמיים. לא חייב להיות אותו פרוש למילה "כִּי". ה-"כִּי" הראשון פונה לפרוש הראשון - אשר, וה "כִּי" שני לפרוש השני - הסבר.

1. "כִּי" - מילה המקשרת בין משפט עיקרי למשפט טפל (פסוקית). 'כי' במשמעות זו ניתן להמירה ב'ש' ("אשר" המקראית). (ויקימילון)
2. "כִּי" - מילה הבאה לפני הסבר או ציון סיבה למה שנאמר לפניה. (ויקימילון)

כאילו שנכתב "וְהֵם לֹא יָדְעוּ ששֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם"

ה"כִּי" הוא ההסבר למה האחים "לֹא יָדְעוּ", ולא ההסבר איך שמע והבין יוסף - הרי בפרוש נאמר שהוא שמע (את שפת אימו). אם כך, האפשרויות ל"הַמֵּלִיץ" הן:

האחים שוחחו בינהם על פשע שהם עשו: מכירת ילד לעבדות. לפי חוקי חמורבי מספר 14 עונשם מוות, ולכן אין סיכוי שהאחים דברו כך ששליט מצרי ישמע. כלומר: (1) יוסף לא שמע ישירות אלא דרך "הַמֵּלִיץ", מתרגם, בינהם. או (2) האחים "לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף" בגלל "הַמֵּלִיץ" בתוכם.

יש שתי שאלות: מה זה "הַמֵּלִיץ" ומי הוא היה?

1. זה לא מתורגמן, כי אם האחים ידעו שמשרת של השליט נמצא בינהם, הם לא ידברו.
2. זה קורא שפתיים, וכך מרחוק הוא מבין, והוא סיפר ליוסף, אולם אז יש בעיה עם המילה "בֵּינֹתָם" - בינהם.
3. זה סנגור על האחים, אחד האחים או אדם שמונה לעזור להם להגנתם. אבל סנגור לא היה הופך למלשין, ולא היה הולך ליוסף ומספר. בכל מקרה האחים היו רואים שהאיש יוצא מהקבוצה והולך ליוסף.
4. זה עד, מצוטט, מלשין, מרגל. הפרוש הזה מתאים לאפשרות שאחד האחים יספר ליוסף. אבל איך הוא הלך ליוסף וסיפר לו וחזר בלי שהאחים ידעו שיוסף יודע.
5. זה מסית, מעורר, ממריץ, אחד מהאחים שגירה את האחים להודות באשמה, ביודעין או שלא ביודעין, ולכן באה המילה: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ" (ביאור:בראשית מב כא) בפתיחה של דברי האחים כאשר הם מודים באשמתם.

1. הַמֵּלִיץ הוא מנשה, בנו של יוסף. חז"ל מסבירים שמנשה, שהיה כבן 7 שנים, הסתובב חופשי בין האחים, וציטט את דבריהם אם הוא הבין או לא, האחים לא חשדו שהילד מסוגל להבין את שפתם.
2. הַמֵּלִיץ הוא יוסף, המבין בחידות ובסתרים והוא העומד קרוב ושומע, ועושה מהם צחוק והלצה.
3. הַמֵּלִיץ הוא שמעון, שזיהה את יוסף ונעשה עד ומרגל בשבילו, וכך הוא דיווח את דברי האחים, ולכן יוסף השאיר אותו אצלו, הן שמעון לא סיפר לאחים איך היו תנאי המאסר שלו. אולם לא ברור איך הוא עזב את האחים והלך לדבר ביחידות עם יוסף.
4. הַמֵּלִיץ הוא ראובן האומר משהו ומעורר את האחים להגיב: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ" (ביאור:בראשית מב כא) וראובן עונה: אתם, אבל לא אני. וכך הוא, הסנגור או המסית או הממריץ, מפריע להם להסתכל סביב, ולכן, בכסילותם, הם "לֹא יָדְעוּ" שיוסף שומע ומבין.

""הַמֵּלִיץ" חייב להיות עצם ולא אדם.

• "הַמֵּלִיץ" הוא המחיץ (טעות כתיב, חלק מה'ח' לא נכתב ונשאר סימן דמוי 'ל'), זאת המחיצה שעמדה בין יוסף ואחיו, "בֵּינֹתָם", והם לא ידעו, בגלל המחיצה, שיוסף שומע.

הן יוסף אמר להם: "וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ כֵן" (ביאור:בראשית מב כ) ואחרי שיוסף דיבר האחים הסכימו "וַיַּעֲשׂוּ כֵן", וזזו ממחיצתו של יוסף כדי לדבר בינהם, מאחרי מחיצה, המפרידה בינהם לבין יוסף. יוסף שמע אותם, הם לא ידעו. יוסף הלך ובכה, חזר ואסר את שמעון ללא מילים.