גור אריה על רש"י בראשית מב
<< · גור אריה על רש"י · בראשית · מב · >>
[א] למה תתראו למה תראו עצמיכם וכו'. פירוש כי "תתראו" לשון ראיה, והתי"ו היא להתפעל, וההתפעל שמראה הפעולה בעצמו, ואמר יעקב לבניו למה אתם מראים עצמיכם כאילו אתם שבעים, ומאחר כי עשו וישמעאל אחים לכם - יאמרו לכם "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ו), ולפיכך היו יראים מפני עשו וישמעאל ולא מאנשי כנען:
[ב] ודומה לו ומרוה גם הוא יורא. דבר זה קאי אפירוש של מעלה, דפירש "למה תתראו" למה אתם נראים כאילו אתם שבעים, ואהא מייתי ראיה דהוא לשון שביעה. ולפירוש זה "תתראו" הוא לשון שביעה, כאילו כתב למה אתם עושים עצמכם כאילו אתם שבעים, ואין 'מראים עצמכם' שאמר רש"י פירוש "תתראו", אלא מה שאמר 'כאילו אתם שבעים' הוא פירוש "תתראו". ולי יראה כי ראיה זאת ליש אומרים המפרשים לשון כחישה, ומביאים ראיה מן "ומרוה גם הוא יורא" (משלי י"א, כ"ה) שכתיב בא' והוא לשון כחישה, וכך פירשו - "נפש ברכה תדשן", שהוא בעצמו יהיה דשן, ולא די שיהיה הוא בעצמו דשן - אלא יהיה מרוה כחוש, וזהו "ומרוה גם הוא יורא", ואם כן "יורא" לשון כחישה:
[ג] ולא אמר לכו. כי היה ראוי לתפוש לשון טוב, כי "רדו" מלשון ירידה ואינו דבור צח וטוב - לשון המורה על ירידה, ואמרו חז"ל "פתח דבריך יאיר", ואף על גב שמי שהוא הולך מארץ ישראל למצרים יורד, דארץ ישראל גבוה מכל הארצות, אפילו הכי לא הוי ליה למימר כך - אחר שהוא לשון ירידה. אבל מה שכתוב (פסוק ג) "וירדו אחי יוסף" (קושית הרא"ם) - לא קשה, כי הוא לשון הכתוב, ודווקא המדבר לא יאמר "רדו" מפני שהוא לשון קללה אל המדובר:
[ד] נעשה להם כנכרי. פירוש התפעל של "ויתנכר" שעשה עצמו נכרי, ולא שהוא מענין הכרה כמו (פסוק ט) "ויכר יוסף את אחיו" (כ"ה ברא"ם):
[ה] שיצא מאצלם בלא חתימת זקן וכו'. ואם תאמר ולמה כתב עוד "ויכר יוסף את אחיו", ויראה לומר כי לכך כתב "ויכר יוסף את אחיו" לומר כי "והם לא הכירהו" דכתיב - לא שכך קרה שלא הכירהו, כי לפעמים אדם מכיר את אחר והוא לא מכירו, ואם היה כן איך מלאו לבו של יוסף לומר להם "מרגלים אתם" (פסוק ט) כי שמא יכירוהו, ולפיכך אמר "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו" כלומר הוא היה יכול להכיר אותם והם לא יוכלו להכיר אותו, ולפיכך מתחלה כתיב (ר' פסוק ז) "ויכר יוסף את אחיו ויתנכר אליהם", ואחר כך בא הכתוב לומר שלא היה זה במקרה, שהרי הכיר אותם כאילו לא יצא מאצלם כלל - הכרה גמורה, והם לא הכירוהו לגמרי, וזה היה שיצא מהם בלא חתימת זקן:
[ו] ומדרש אגדה וכו'. מפני שקשה דלא הוי למכתב "ויכר יוסף את אחיו" רק 'ויכר יוסף אותם', דהרי כבר דבר מהם (פסוק ז), אלא פירושו הוא רחם עליהם כאחיו:
[ז] לא אדוני לא תאמר כן. דאין לומר "לא אדוני" שאין הדברים כמו שאמרת, דאם כן הוי למכתב 'לא כן אדוני':
[ח] והרי עבדיך באו לשבור אוכל. שהרי דבר אחר הוא "לא אדוני" "ועבדך באו לשבר אוכל", ולא יתכן לומר בו וי"ו, אלא כך פירושו 'והרי עבדיך' והשתא הוי"ו מחובר אל "לא אדוני", שכך אמרו לו; אל תאמר כן, ועבדיך הרי באו לשבור אוכל, ולא באו לרגל את הארץ. ומה שכתב הרא"ם כי אין ראיה, שמא מרגלים עושים עצמם כאילו הם לוקחים תבואה, ואין זה קשיא, שאין פירוש 'והרי עבדיך באו לשבור אוכל' להביא ראיה אל דבריהם שאינם מרגלים, אלא 'והרי עבדיך באו לשבור אוכל' לומר שכך הוא האמת, שעבדיך באו לשבור אוכל ולא לרגל:
[י] שהרי נכנסתם וכו'. דאם לא כן מתחלה אמר להם שהם מרגלים (פסוק ט) והם אמרו שאינם מרגלים (פסוק י), ולמה חזר ואמר "לא כי" מרגלים אתם. ועוד שהוסיף "לא כי" דמשמע בודאי הוא אומר עליהם כי מרגלים הם, ומאין היה יכול לומר טענת בריא:
[יא] הדבר אשר דברתי הוא הנכון וכו'. כלומר לשון "הוא אשר דברתי" משמע שיוסף הביא ראיה מדבריהם, ואין זה כן, שהרי הם אמרו כי אינם מרגלים, ואיך שייך לומר "הוא הדבר אשר דברתי", אלא פירושו כאילו היה המקרא מסורס, וכך הוא - הדבר אשר דברתי הוא אמת ונכון. ולפי המדרש (ב"ר צא, ז) "הוא" כמשמעו, שהרי הביא ראיה מדבריהם - מאחר שאתם אומרים כי באתם להרוג אם כן מרגלים אתם:
[יב] אם יחיה פרעה. כלומר לא יתכן לפרש "חי פרעה אם תצאו" כמשמעו, שאם כן היה משמע שיחיה פרעה אם תצאו, אלא פירושו 'אם יחיה' לשון שבועה, כאילו אמר 'בחיי פרעה אני נשבע', ומהו השבועה - "אם תצאו", אלא לא תצאו:
[יג] מן המקום הזה. לא שיהיה פירושו "אם תצאו" מן החשד הזה, דאם כן לא הוי למכתב לשון 'יציאה', כי 'יציאה' אינו רק במקום:
[יד] בית האסורים. לא ששמו עליהם שומרים, כי לשון 'אסיפה' לא יתכן רק במקום כנוס כמו בית. אבל גבי "ויתן אותם אל משמר" בפרשת וישב (ר' לעיל מ, ג) לא הוצרך לפרש, כי שם כתב בפירוש "אל בית הסוהר" (כ"ה ברא"ם):
[טו] שאתם אסורים בו עכשיו. לא שהמשמר שלהם, שהרי של פרעה היתה, אלא מפני שהם אסורים בו עכשיו יאמר "משמרכם":
[טז] לבית אביכם. לא כמשמעות "הביאו" שהוא לשון הבאה אליו, אלא "הביאו" - 'לבית אביכם', אף על פי שאצל יוסף לא שייך בזה הבאה אלא הולכה:
[יז] מה שקניתם לרעבון בתיכם. לא שהשבר (כנראה חסר כאן כמה שורות):
[יח] יתאמנו כלומר שיתבררו דבריכם. דאם לא כן לא שייך "ויאמנו" לשון עתיד, דאם הדברים הם אמת - כבר הם אמת בעצמם, ומאי "ויאמנו" דמשמע לשון עתיד, אלא 'ויתאמנו' כלומר שיתבררו דבריכם ויתאמנו, ואינו לשון אמת:
[יט] כשהיו מדברים עמו וכו'. לא שהיה עתה המליץ בינותם, דכל שכן דלא היה ראוי להם לדבר זה בפני המליץ, שהרי יגיד ליוסף דבריהם:
[כ] המליץ זהו מנשה. דאם לא כן לא הוי ליה לכתוב "המליץ" בה"א הידיעה, רק 'כי מליץ בינותם', ומאחר שכתוב בה"א משמע מליץ ידוע, ואין ידוע שהיה מבין בלשון הקדש רק מנשה שהיה בכור ליוסף, והיה מלמדו לשון הקודש, שהרי האב חייב ללמוד לבנו לשון הקודש:
[כא] לפי ששמע שהיו מתחרטין. לא שהיה בוכה מפני צרתם שהיו מצטערים מאד, דאם כן למה עתה ולא כשהיה מאסר אותם בבית האסורים (פסוק יז), אלא מפני שהיו מתחרטים והיה מרחם עליהם:
[כב] ד"א כו'. דאם לא כן למה עשה זה, שהרי אחר שיהיה מתוודע לאחיו (להלן מה, א) יאמרו עדיין יש בלבו על המכירה, שהרי זכר לשמעון שהשליכו לבור:
[כג] לא אסרו אלא בפניהם. דאם לא כן "לעיניהם" למה לי (כ"ה ברא"ם):
[כד] הוא לוי. דאם לא כן 'אחד' מיבעיא ליה, "האחד" משמע הידוע:
[כה] הכסף עם התבואה. דאם לא כן מאי "גם":
[כו] להביאנו לידי עלילה. לא שיהיה פירושו על מה שמצאו הם הכסף, דלא שייך בזה "מה זאת עשה", כי "מה זאת עשה" משמע מעשה שאינו טוב לנו. אבל מפני שכתב "ויחרדו" אין להביא ראיה, כי אף על הטוב שייך חרדה כאשר דבר חידוש הוא, כמו "והאיש משתאה" (לעיל כד, כא):
[כז] שמכרוהו כיוסף. הקשה הרא"ם דמשמע שיעקב ידע שיוסף חי, וזה לא יתכן, דאם כן מה זה שאמר (להלן מד, כח) "ויצא האחד מאתי וכו', [ואומר אך טרוף טורף] ", ואין זה קשיא, כי אין פירושו רק שהיה חושד אותם שמכרו את שמעון כמו שהיה חושד אותם על יוסף, ולא שידע זה בודאי, רק חשד איכא:
[כח] לא קבל דברו כו'. פירוש למה לא השיב על דברי ראובן שאמר "את שני בני תמית וכו'" (פסוק לז), אלא שלא קבל דבריו מפני שאמר 'בכור שוטה הוא'. ואין להקשות דלא היה ליעקב לומר רק "לא ירד בני עמכם", ולמה הוצרך לומר "כי אחיו מת", דהשיב זה כדי שלא יסבור ראובן כי טענתו טענה, וכך רוצה לומר אף על גב שיפה אמרת "את שני בני תמית" לא אעשה זה, לכך אמר "לא ירד בני עמכם כי אחיו מת", וחזר יעקב את דבריו הראשונים, שרוצה לומר מה שהייתי מתיירא תחלה - עדיין הוא במקומו, כי דברי ראובן אינו כלום, לכך חזר דבריו הראשונים. אבל אין לומר שכך אמר יעקב - שלא תוכל לשמור אותו ויש לחוש שיקרהו אסון, דאין זה קשיא, דהא מצי לשמור אותו שמירה מעולה בדרך עד שלא יהיה לו סכנה בדרך, דהא לא הוי טעמא רק שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י פסוק ד), דכל דרך הוא בסכנה, ויכול לשמור אותו עד שאין בו סכנה. תדע לך, דהא כאשר אמר יהודה "וחטאתי לך כל הימים" (להלן מג, ט) לא השיב יעקב מידי (קושית הרא"ם), אלא בודאי קבל יעקב דברי יהודה משום שקבל עליו לשמור אותו שמירה מעולה, שאמר "וחטאתי לך כל הימים":