קהלת משה ג (הכל)

יונתן מפרג (אייבשיץ)

"ויבא אהרן עם חותן משה לאכול לחם לפני האלקים"^[1]. והקשה רש"י: "ומשה היכן היה, והלא הוא שגרם לו כל הכבוד? אלא שהיה עומד ומשמש בפניהם".

והקשה הגאון ר' יונתן מפראג: למה לרש"י שפת יתר "והלא הוא שגרם לו כל הכבוד", היה לומר בקיצור "ומשה היכן היה, אלא שהיה עומד ומשמש"?

ותירץ הגאון הנ"ל: הלא ידוע מאמר הגמרא "אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב"^[2], היינו בפני הרב, כי פגם הוא להרב, אבל אי פליג ליה רבו יקרא, ר"ל שהרב בעצמו נוהג כבוד להתלמיד, אז בוודאי שרי לחלוק כבוד לתלמיד.

והשתא מתורץ שפיר, בלא זה, לא קשה "ומשה היכן היה"? יכול לומר שמשה הלך בעבור זה, כדי לחלוק כבוד ליתרו^[3], כי בפני משה לא יכלו לחלוק כבוד ליתרו, כי "אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב", ומשה היה הרב.

ולזה פירש רש"י: "והלא הוא שגרם לו כל הכבוד", ר"ל כי רבינו משה עשה לו כבוד, ובוודאי רשות לנו לחלוק לו כבוד ליתרו אפי' בפני משה, ולמה לו לפרוש מיתרו, ולזה תירץ רש"י: "כי היה עומד ומשמש". ודו"ק.

הערות שוליים

^ שמות יח יב.
^ בבא בתרא קיט ב. "במאי קמיפלגי (רבי יאשיה ורבי אליעזר שמובאים לעיל)? מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין. והלכתא חולקין והלכתא אין חולקין. [שואלת הגמ':] קשיא הלכתא אהלכתא! [מתרצת הגמ':] הלכתא אהלכתא לא קשיא, הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא".
^ היינו: כדי שעם ישראל יחלקו כבוד ליתרו.

מתוך: קהלת משה ג ב (עריכה)

"ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ"^[1], ומפרש במדרש כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, וכאן נאמר תרי ויהי, שהיה שני צרות, א. ויהי בימי שפוט השופטים שהיה בו רעבון של תורה, דור ששפטו את שופטיהם. ב. ויהי רעב בארץ שהיה בה רעבון של לחם^[2]. [ואיתא עוד במדרש:] אמר אלימלך: הכל משכימים לפתחי וברח לחוצה לארץ^[3].

הקושיא מפורסמת בשלמא מחמת רעבון של לחם יפה ברח, אבל מה אכפת ליה שהיה רעבון של תורה^[4]?

ותירץ הגאון ר' יונתן בשביל רעבון של תורה ורעבון של לחם לפיכך ברח, אבל בשביל רעבון של לחם לחוד לא היה אלימלך בורח לח"ל.

דמהרש"א הקשה דהנה אלימלך גדול הדור היה, והאיך עבר על הגמרא דאיתא: "המעלים עיניו מן הצדקה עובר בעשה"^[5], "והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה"^[6], והאיך יצא לח"ל להיות דומה כמי שאין לו אלוה?

אבל תירץ המהרש"א דהני ב' גמרות המה רמי אהדדי, בחדא "המעלים עיניו מן הצדקה עובר בעשה", ובכתובות "המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז"^[7], אלא דיש שני מיני צדקות היינו לשלוח לתלמיד חכם עני לביתו, אם לא ישלח עובר בעשה, כי לא מביט (אותו) [עליו], אבל עני דקאי אפתחו ואינו נותן לו זה בכלל, עובר ע"ז.

והנה אלימלך היה מתיירא מן הכל משכימים לפתחו, היינו עניים סתם, ואמר מוטב שאהיה בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה, [מאשר אהיה] (ו)כאן [בארץ ישראל] כאילו עובד ע"ז.

והשתא מתורץ שפיר רעבון של תורה, ורעבון לחם. דאלו לא היה בה רעבון של תורה, היו כולם לומדים כדורו של חזקיהו מלך יהודה, שלא היה בה רעבון של תורה, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ^[8].

[[ואיתא בגמרא שבת:] (וגמירי לא חזינא לצורבא מרבנן) [נקיטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני]. (וקשה לא חזינא דמהני), [ומקשה הגמ': והא קא חזינן דמיעני?] ומשני אהדורי אפתחא לא מהדר^[9].

[ואם לא היה רעבון של תורה] (ו)לא היה [אבימלך צריך ל]אהדורי פיתחא, רק לשלוח לביתו, ולא הוי רק עשה, וקשה: למה ברח אלימלך? לכן אמר דהיה בה רעבון של תורה, ומתיירא מאהדודי אפתחא, ודו"ק.

הערות שוליים

^ רות א א
^ רות רבה פתיחתא ז. רבי תנחומא בשם רבי חייא רבה ור' ברכיה בשם רבי אליעזר: המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה, כל מקום שנאמר ויהי צרה. [שואל המדרש:] ויהי בימי שפוט השופטים מה צרה היתה שם? [מתרץ המדרש:] ויהי רעב בארץ. [משל] למדינה שהיתה חייבת ליפסי למלך, מה עשה המלך, שלח טמיאון לגובתה, מה עשו בני המדינה נטלו אותו והלקוהו וגבו אותו, אמרו: מה שהיה מבקש לעשות לנו עשינו לו. כך בימי שפוט השופטים היה אדם מישראל עובד עבודת כוכבים, והיה הדיין מבקש לעשות בו דין, והיה הוא בא ומלקה הדיין, ואמר: מה דבעא מעבד לי עבדתי ליה. אוי לדור ששופטיו נשפטין, הוי ויהי בימי שפוט השופטים".
המדרש שואל על הפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים", מה צרה היתה שם?, והמדרש עונה שהצרה היא מה שכתוב בהמשך "ויהי רעב בארץ. ובהמשך המדרש שואל: מדוע היה רעב, איזה חטא היה, עונה המדרש: שהם שפטו את שופטיהם, וזה מרומז במלים: "ויהי בימי שפוט השופטים", ולא כתוב: "ויהי בימי השופטים". משמע במדרש שהיתה רק צרה אחת, והיא הרעב, ומה ששפטו את שופטיהם, הוא סיבה לרעב.
ונראה שר' יונתן למד את המדרש עמוק יותר, שאחרי שמדרש עונה שהצרה היתה "ויהי רעב בארץ", א"כ הצרה של הרעב כתובה מפורש, ולכן היא כתובה בלשון "ויהי", א"כ קשה איזה צרה אחרת מרומזת ב"ויהי בימי שפוט השופטים", וזה מה שהמדרש מסיים, שהצרה השנייה היתה, ששפטו את שופטיהם.
^ רות רבה א ד. "אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר: עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו, וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם, הה"ד וילך איש מבית לחם יהודה".
^ צ"ע מי אמר שאלימלך עזב את ארץ ישראל בגלל הצרה ששפטו את שופטיהם, אולי הוא עזב רק בגלל הרעב. נכון ששפטו את שופטיהם, אבל זו לא היתה הסיבה שעזב.
^ דברים טו ו ודברים טו ז. "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (= לא תעשה), "כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" (= עשה),
^ כתובות קי ב
^ כתובות סח א. "רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים".
^ סנהדרין צד ב. "והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך, ועולו מעל צוארך, וחובל עול מפני שמן, א"ר יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב, מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה, ועל אותו הדור הוא אומר (ישעיהו ז, כא) והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" וכו'.
^ שבת קנא ב "א"ר יוסף: נקיטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני. [שואלת הגמ':] והא קא חזינן דמיעני? [מתרצת הגמ':] אם איתא דמיעני, אהדורי אפתחא לא מיהדר".

מתוך: קהלת משה ג ג (עריכה)

"צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר"^[1].

אופן א: ע"ד משל כשבעל הבית מזמן אורח אם הוא אוכל אזי אוכל האורה ואם רוצה שהאורח לא יאכל אזי הוא אינו אוכל כדי שלא יאכל האורח.

וזה אומר [הפסוק:] "צדיק אוכל לשובע נפשו", אף על פי דאינו רעב אוכל, כדי שיאכל האורח. אבל רשע אף "אם בטן רשעים תחסר", אינו אוכל כדי שלא יאכל האורח, ודו"ק:

אופן ב: ת"ר שעה ראשונה – מאכל לודים,
שניה – מאכל לסטים, וכו',
ששית – מאכל תלמידי חכמים^[2].
נמצא הרשע אוכל בבוקר, והצדיק אוכל מאוחר על היום.

וזה אומר [הפסוק:] בשעה שהצדיק אוכל היינו "צדיק אוכל לשובע נפשו", בשעה ששית, ואז "בטן רשעים תחסר", הוא רעב הרשע שאכל בבוקר, ודו"ק.

אופן ג': דאיתא בגמרא: "אכול שליש, ושתה שליש, ושליש יהי ריווח במיעיך, שאם תכעוס תעמוד על מלואך"^[3]. כי כשיאכל על השובע מלא וגדוש אולי יכעוס ולא יהא מקום לכעס לכנוס, ויסתכן, לכן ישייר שליש ריווח, להיות מקום לכעס לכנוס.

וזה מאמרם "צדיק אוכל לשובע", כי אינו מתיירא מהכעס, כי כל הכועס כאילו עובד ע"ז, אבל "ובטן רשעים תחסר", צריך לחסר שליש מאכלו מפני מה מפני הכעס, ודו"ק היטב:

אופן ד' בשם ר יונתן: [דאיתא בגמרא:] "שאלו מלאכי השרת את הקב"ה כתיב בתורה אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ואתה נושא פנים לישראל, אמר להם הם נושאים פנים לי, שכתבתי בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת', והם מדקדקין עד כזית עד כביצה"^[4].

הגע עצמך מי הוא צריך לנשיאת פנים רק הרשע, אבל הצדיק אין צריך לנשיאת פנים, כי בשביל זכיותיו יתן לו ה' כל מה שירצה, ורשאי לאכול הרבה.

וזה אומר [הפסוק:] הצדיק אינו צריך לנשיאת פנים "אוכל לשובע נפשו", היינו אוכל הרבה, אבל רשעים צריכים לנשיאת פנים "ובטן רשעים תחסר", צריך לחסור ממאכלו, ודו"ק:

הערות שוליים

מתוך: קהלת משה ג ד (עריכה)

"כל השומע יצחק לי"^[1]. [וקשה:] למה לא אמר כל הרואה יצחק לי? ועוד מי פתי יסור הנה לצחוק על נס גדול כזה, שבת תשעים שנה עקרה ילדה^[2].

ואמר הגאון לתרץ^[3], דהנה לצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה שרה, מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק^[4].

וזאת אמרה: כל הרואה לא יצחק, היינו שלא יאמר: מאבימלך נתעברה שרה, כי יראה פני יצחק דומה לאברהם, אבל כל השומע מרחוק, ולא יראה הפנים, יצחק לי, ויאמר מאבימלך נתעברה שרה, ודוק:

הערות שוליים

^ בראשית כא ו. "ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים, כל השמע יצחק לי".
^ צ"ע שאלתו, שהרי אין הכוונה "כל השמע יצחק לי", שיצחק בתורת זלזול, אלא כמו שרש"י כותב שם: "יצחק לי – ישמח עלי".
^ בפשטות הכוונה לר' יונתן מפראג שמובא בחידוש הקודם.
^ רש"י בראשית כה יט. "אברהם הוליד את יצחק" - "לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אח"כ הוליד את יצחק. ד"א ע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם, היה שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".

מתוך: קהלת משה ג ה (עריכה)

כלב בן יפונה, ופריך [בגמרא:] וכי כלב בן יפונה שמו והלא כלב הקניזי שמו, ואמאי קרי ליה בן יפונה? [מתרצת הגמרא:] שפנה את עצמו מעצת מרגלים^[1].

הקושיא מפורסמת למה לי שפת יתר "ואמאי קרי ליה בן יפונה"^[2]?

ותירץ הגאון:^[3] דהמקשן ידע בעבור זה קרי ליה "בן יפונה", שפנה מעצת מרגלים, אבל קשה אמאי לא קרא ליהושע בן יפונה, הא הוא נמי פינה מעצת מרגלים?

לזה אומר הגמרא ואמאי קרי ליה בן יפונה ולא יהושע^[4], ומשני: שפינה את עצמו היינו בבחירתו מעצת מרגלים, אבל יהושע התפלל משה עליו יה יושיעך מעצת מרגלים^[5]. ודוּק:

הערות שוליים

^ ביהושע כתוב: "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה" (יהושע טו טז), "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה" (יהושע טו יז).
מקשה הגמ' בתמורה טז א. הרי עתניאל הוא אחי כלב, ואיך יתכן שלאביו של עתניאל קוראים קנז, ולאביו של כלב קוראים יפונה? וז"ל הגמ': "וכלב, בן קנז הוא, והלא כלב בן יפונה הוא, מאי יפונה"? [מתרצת הגמרא] שפנה מעצת מרגלים".
והגירסה שהיתה לפני ר' יונתן היא: "וכי כלב בן יפונה שמו, והלא כלב הקניזי שמו, ואמאי קרי ליה בן יפונה? [מתרצת הגמרא:] שפנה את עצמו מעצת מרגלים".
^ כוונתו: שהגמ' לא היתה צריכה להאריך בקושיא ולומר: "וכי כלב בן יפונה שמו, והלא כלב הקניזי שמו, ואמאי קרי ליה בן יפונה", אלא לומר בקיצור: "וכי כלב בן יפונה שמו, והלא כלב הקניזי שמו".
ולפי הגירסה שלנו, במקום לומר "וכלב, בן קנז הוא, והלא כלב בן יפונה הוא, מאי יפונה"?, לקצר ולומר: "וכלב, בן קנז הוא, והלא כלב בן יפונה הוא?
והאמת היא שלפי הגירסה שלנו לא קשה מידי, כיון שמה שכתוב "מאי יפונה", הוא התירוץ ולא חלק מהקושיא. וכוונת הגמ' כך: "וכלב, בן קנז הוא, והלא כלב בן יפונה הוא? [מתרצת הגמרא] "מאי יפונה, שפנה מעצת מרגלים".
בילקוט שמעוני פרשת שלח יש גירסה קצת אחרת מהגמ' שלנו, אבל את הגירסה של ר' יונתן לא מצויה בידינו.
^ הכוונה לר' יונתן מפראג שמובא בחידוש הקודם.
^ דהיינו: שהגמ' מקשה שתי קושיות:
א. "וכי כלב בן יפונה שמו, והלא כלב הקניזי שמו"?, והקושיא הזו על כלב,
ב. "ואמאי קרי ליה בן יפונה?, וקושיא זו על יהושע, שאם תרצה לתרץ לי שכלב נקרא "בן יפונה", כיון שפנה מעצת מרגלים, אני אקשה לך, א"כ מדוע יהושע לא נקרא "בן יפונה", הרי גם הוא פנה מעצת מרגלים.
והגמ' מתרצת: שכלב נקרא "בן יפונה", כיון שפינה "עצמו" מעצת מרגלים, הוא מבחירתו התרחק מהמרגלים, מה שאין כן יהושע לא התרחק מבחירתו, אלא ע"י תפילת משה.
ועיין אורח חיים פרשת שלח יד כד על הפסוק "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" וגו':
צריך לדעת למה לא הזכיר אלא כלב ולא יהושע, גם כוונת אומרו היתה רוח אחרת עמו, גם אומרו וימלא אחרי, גם אומרו והביאותיו בתוספות ו' בגזרת הכתוב:
אכן פירוש הכתוב הוא על זה הדרך, ועבדי כלב, וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא, עקב, פירוש, שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים אף על פי כן זה היה לו סיבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים, לבל יטעוהו, מה שאין כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה, ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, והוא אומרו 'רוח אחרת עמו', ואף על פי כן 'וימלא אחרי', פירוש, השלים אחר רצונו יתברך, ודקדק לומר בדרך זה לצד שיש באדם ב' יועצין, יועץ רע ויועץ טוב ללכת אחרי ה', והוא השלים ומילא אחרי חלק ה'.
וזה הוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט ב) מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו בסוד (שמואל ב כג) צדיק מושל יראת אלהים והבן. אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום:
^ סוטה לד ב

מתוך: קהלת משה ג ו (עריכה)

איתא בגמ':^[1] "תנו רבנן מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ורבי אליעזר בן ערך מחמר אחריו, אמר לו: תרשיני לומר דבר אחד ממעשה מרכבה שלמדתני, וכו', נענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה המרכבה"^[2].

ו[כתב ב]תוספת "נענה מלאך מתוך האש גרסינן ולא גרסינן מלאך המות, ובירושלמי^[3] מייתי קרא אז ירננו עצי היער":

ואמר הגאון ר' יונתן [אייבשיץ]: כך היא גירסת התוספת "נענה מלאך מתוך האש", ולא גרסינן "מן האש"^[4], ובירושלמי מייתי קרא אחר אז ירננו עצי היער"^[5].

ושייך נמי "מן האש"^[6], דאיתא בגמ': "גדולים ישראל יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים השם אחר ב' תיבות שמע ישראל ה' וכו', ומלאכים אומרים אחר ג' תיבות קדוש, קדוש, קדוש, ה' צבאות. ופריך הגמרא: והא מלאכים אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו? ומשני ההוא אופנים, אבל שרפים אומרים אחר ג' תיבות^[7].

וכדומה שזהו פירוש התפילה "והאופנים וחיות הקודש מתנשאים", היינו לשון מעלה, "לעומת שרפים, ואומרים", השם אחר ב' תיבות, "ברוך כבוד ה' ממקומו".
ונמצא כאן פתחו אילנות היינו 'מלאכים שבאילנות' אמרו שירה^[8], מה שירה אמרו, הללו את ה' מן הארץ וכו', והיה השם אחר ב' תיבות.

ובגמרא לא היה כתב רק 'נענה מלאך מ"ה'^[9], ולא ידעו האיך נגרוס או מן האש, או מתוך האש, ואי "מן האש", היינו שמלאך עצמו הוא של אש, הוא שרפים, ולא היה יכול לומר זאת השירה, כי השם הוא אחר ב' תיבות^[10], לז"א התוספת: "מתוך האש גרסינן", היינו שהיה מדבר מתוך האש, והוא היה מן אופנים, ויכול לומד שירה הזאת.
ובירושלמי מייתי קרא אחד שהיה השם יותר אחר של ב' תיבות, ויכול לגרוס גרסא הישנה "מן האש", ודוּק:

הערות שוליים

^ חגיגה יד ב. "ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך ור' אלעזר בן ערך מחמר אחריו, אמר לו: רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה, אמר לו: לא כך שניתי לכם, 'ולא במרכבה ביחיד אלא א"כ היה חכם מבין מדעתו'. אמר לו: רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני, אמר לו: אמור, מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית, אמר לו: רבי מפני מה ירדת מעל החמור, אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור, מיד פתח ר"א בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה, מה שירה אמרו, (תהלים קמח ז) 'הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים הללויה', נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה".
^ מהמשך דבריו מוכח שפירוש הגמ' שהבאנו לעיל הוא כך: "וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה, מה שירה אמרו, (תהלים קמח ז) 'הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים הללויה". ואין הכוונה לאילנות עצמם, אלא למלאכים אחראים על האלנות. ומה שכתוב בהמשך "נענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה המרכבה", הכוונה לאחד המלאכים שאחראים על האילנות.
^ ירושלמי חגיגה דף עז א.
^ דהיינו: שלא גורסים בתוספות כמו שכתוב אצלינו "ולא גרסינן מלאך המות", אלא גורסים "ולא גרסינן מן האש".
^ דברי הימים א טז לג.
בירושלמי הגירסה: "מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה אז ירננו עצי היער".
^ כוונתו: שאפשר לבאר את סברת תוספות שגורסים "מתוך האש", ולא "מן האש", כיון שלפי הגירסה "מלאך מתוך האש", מובן, שקוראים לו "מלאך", כיון שהוא מלאך שמדבר מתוך אש. אבל לפי הגירסה "מלאך מן האש", משמע שהמלאך עצמו עשוי מאש, והרי מלאכים מאש לא נקראים מלאכים אלא "שרפים"? ע"ז אומר ר' יונתן: שמצאנו שהגמ' קוראת ל"שרפים" מלאכי השרת, א"כ זו לא סברת התוספות, וסברתם תבואר בהמשך.
אבל דבריו צ"ע שהרי מדובר באחד המלאכים של האילנות, ובפשטות מלאכי האילנות הם לא אופנים, ולא שרפים, הם מלאכים בדרגה פחותה יותר.
^ חולין צא ב. "חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר: שמע ישראל ה' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות; והאיכא ברוך? ברוך - אופנים הוא דאמרי ליה".
^ דהיינו: מה שכתוב "וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה", אין הכוונה לאילנות עצמם, אלא למלאכים שאחראים על האלנות.
^ דהיינו: שהיה כתוב בר"ת 'נענה מלאך מ"ה'.
^ שהרי הם אמרו "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים הללויה", ובפסוק זה השם הוא אחרי ב' תיבות. מכאן מוכח שר' יונתן למד שהמלאך שנענה מן האש, הוא אחד המלאכים שאמרו את הפסוק הנ"ל.

מתוך: קהלת משה ג ז (עריכה)

איתא בגמ': "חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום,
שנאמר: "למען יזמרך כבוד", ביום,
"ולא ידום", בלילה,
"ה' אלהי לעולם אודך"^[1], זהו בימות המשיח, יאמרו בכל יום הלל^[2].

וקשה למה להגמרא להביא שאר הפסוק "ה' אלהי לעולם אודך"?

ותירץ הגאון [מפרג, (מאייבשיץ)^[3]]: דאיתא בגמרא^[4]: מאי דריש ומשני ומה מעבדות לחרות, היינו פסח, אומרים שירה^[5], ממיתה לחיים לא כל שכן.

והנה איתא:^[6] "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, זו היא שאמר רבי אלעזר בן עזריה הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות. וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא את ימות המשיח".

ונמצא יש גבי (פסח) [יציאת מצרים], לימוד על (סיפור) [חיוב הזכרת^[7]] יציאת מצרים בלילות כמו בימים.

והשתא למה לי קרא גבי מגילה דחייב לקרות בלילה ולשנותה ביום, הא קל וחומר מה מעבדות לחרות אומרים בלילה וביום, ממיתה לחיים לא כל שכן^[8]?

לזה מסיים הקרא "ה' אלהי לעולם אודך", קאי על ביאת המשיח, ותניא: "כל המועדים יהיו בטילים וימי פורים לא נבטלים"^[9], ואז לא יהיה פסח, ובטל הקל וחומר, ונמצא צריכים הקרא על ימות המשיח, ודוּק.

הערות שוליים

^ תהלים ל יג.
^ מגילה ד א. "אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום. שנאמר (תהלים ל יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלהי לעולם אודך". רש"י – "יזמרך כבוד ביום, ולא ידום בלילה". (הלשון שמביא ר' יונתן לא מצאנו)
^ כוונתו לר' יונתן, שמוזכר בחידוש הקודם, ובחידוש הבא.
^ מגילה יד א. "ת"ר ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה, [שואלת הגמ':] מאי דרוש? [מתרצת הגמ':] אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה ממיתה לחיים לא כל שכן".
^ ברש"י (שם) – "ביציאת מצרים אמרו שירה על הים". מר' יונתן בהמשך מוכח שלמד שהשירה היא מה שהתורה חייבה להזכיר יציאת מצרים.
^ ספרי דברים פיסקא קל.
^ כוונת בן זומא " ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות", היא, שיש חיוב לזכיר יציאת מצרים, ולא לספר יציאת מצרים, הזמן היחיד שיש חיוב לספר יציאת מצרים הוא בליל הסדר.
^ דהיינו: ומה מעבדות לחירות ביציאת מצרים, התורה חייבה לומר שירה (= להודות לה') פעמים כל יום ע"י הזכרת יציאת מצרים, ביום ובלילה, ק"ו בפורים שממות לחיים, חייבים לומר שירה.
לכאורה לפי"ז החיוב לקרוא מגילה, או לפחות להזכיר בפורים את הנס שנעשה לנו, הוא חיוב דאורייתא, כיון שק"ו הוא בנין אב, ובנין אב הוא דאורייתא. בשלמא לרש"י שכוונת הגמ' לשירה מעבדות לחירות הוא שירת הים, מובן, שהוא לא דאורייתא, שהרי שירת הים בני ישראל לא אמרו אותה בתור חיוב, אלא מעצמם הודו לה', ומזה אנו לומדים שק"ו שראוי להודות לה' גם בפורים, ולכן חז"ל חייבו לקרוא את המגילה, אבל לר' יונתן קשה?
ועוד קשה על ר' יונתן: מדוע אנו לא עושים ק"ו כזה, ומה מעבדות לחירות התורה חייבה להזכיר יציאת מצרים כל יום פעמיים, ק"ו שממות לחיים נזכיר את הנס כל יום פעמיים, מדוע דוקא בפורים?
ולרש"י קשה: שהרי בנ"י אמרו שירה על הים רק באותה שנה, ואיך אנו לומדים ק"ו להזכיר כל שנה קריאת המגילה, היו צריכים לחייב רק באותה שנה שהתרחש הנס.
ונראה לפי מה שכתב בספר חקרי לב לגאון ר' לייב היימאן (שמות בשלח), שחז"ל חייבו לקרוא בשביעי של פסח בתורה "אז ישיר", כדי לומר שירה על קריעת ים סוף, ולפי"ז מבואר שהק"ו הוא שכמו מעבדות לחירות ראוי לומר שירה כמו שבנ"י אמרו שירה, ולכן חז"ל תקנו לומר כל שביעי של פסח שירה בקראית התורה, ק"ו ממות לחיים, שראוי לומר שירה, ולכן צריך לתקן לקרוא את המגילה.
^ ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד: "טבחה טבחה – זו אסתר המלכה, שבשעה שהגיע צער לישראל התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע, ושכרתו יין ביותר, וכסבור היה המן בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא ידע שפרשה היא לו מצודה, שמתוך ששכרה אותו יין קנתה לה אומתה לעולם. "אף ערכה שלחנה" – בעולם הזה ובעולם הבא, אי זה זה שם טוב שקנתה, שכל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם".

מתוך: קהלת משה ג ח (עריכה)

"והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם, וסרתם מן הדרך ללכת אחרי אלהים אחדים"^[1].

ופירש רש"י – הא למדת שהמודה בעבודה זרה, הוא ככופר בכל התורה כולה"^[2].

וקשה מי לא ידע זאת במי שמימר דת ח"ו נקל לו לעבור כל המצות?

ותירץ הגאון ר' יונתן [מפרג (אייבישיץ)]: דאיתא: "רבא ורב הונא קאזלי באורחא מטו לשני שבילין, חד מטי אפתחא דעבודה זרה, וחד מטי אפיתחא דבי זונות, אמר ליה רבה: ניזל אפיתחא דע"ז דנכיס יצריה, ר"ל שהרגו יצר הרע דע"ז כדאיתא ביומא^[3], אמר רב הונא: אדרבא ניזל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרי ונקבל אגרא. אזלו"^[4] וכו'.

היוצא לנו מזה מי שמרגיש בעצמו שהוא צדיק גדול, יכול לילך אפיתחא דבי זונות ולא מסתפי מיצר הרע, אבל אי יודע בעצמו שאינו צדיק, אסור לו לילך אפיתחא דבי זונות, רק מוכרח לילך אפיתחא דע"ז, אי ליכא דרכא אחרינא^[5].

והנה גילוי עריות נקרא דרך כגון "דרך גבר בעלמא"^[6], "דרך אשה מנאפת"^[7], "דרך נשים לי"^[8].

וזהו פירש המקרא: "והקללה אם לא תשמעו אל מצות הר אלהיכם", ר"ל שתרגיש בעצמך שאין אתה צדיק. [מה יקרה] אם תתרמי לפניך שני דרכים, היינו ע"ז וזונות, [אומר הפסוק:] "וסרתם מן הדרך", ר"ל [תסור מהדרך של] גילוי עריות, אלא [מה תעשה:] ללכת אחרי אלהים אחרים, היינו ליזל אפיתחא דע"ז דנכיס יצר הרע, ודוּק היטב.

וזו סיום סיף הסדרה עקב, "כי אם שמור תשמרון ללכת בכל דרכיו"^[9],
ר"ל אם שמור תשמרון את התורה, תזכה לילך בכל דרכיו אפילו לפיתחא דבי זונות,
והקללה אם לא תשמעו וכו'.

ובזה יובן "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל"^[10], והטעם "וה' עמו". (הרב מווילנא)^[11].

הערות שוליים

^ דברים יא כח
^ לשון רש"י (שם) - "מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו'" – "הא למדת שכל העובד ע"א הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל, מכאן אמרו כל המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה". (ספרי)
^ יומא סט ב: "ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול מאי אמור (נחמיה ט ד)? - אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: בייא, בייא! היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא - לא איהו בעינן. ולא אגריה בעינן. נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה אמת. אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר ויאמר זאת הרשעה" (זכריה ה ח).
^ עבודה זרה יז א. "ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא, מטו להנהו תרי שבילי, חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים, וחד פצי אפיתחא דבי זונות. אמר ליה חד לחבריה: ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה, א"ל אידך: ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא. כי מטו התם חזינהו [לזונות], איתכנעו מקמייהו".
בילקוט שמעוני משלי רמז תתקלב, מובא מעשה זה בשם ר' חייא ור' יונתן. ולשון המעשה שמביא ר' יונתן, וגם בעלי המעשה רבא ור' הונא, לא מצאנו.
^ בתוספות (שם יז ב) כתב: "ניזיל אפיתחא דבי זונות. מכאן יש ללמוד שדרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים כל מה שיכול משום דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה, ומוקמי לעיל בעבודת כוכבים, שהרי היה רוצה ללכת יותר אפיתחא דבי זונות".
הראיה של תוספות לא רק מר' הונא שאמר שעדיף ללכת יותר אפיתחא דבי זונות מאשר פתח עבודה זרה, אלא גם מרבה שרצה ללכת אפיתחא דע"ז, שהרי לבסוף רבה הסכים לדברי ר' הונא.
ולפי ר' יונתן אין ראיה כיון שהסיבה שהוא אמר לו ללכת לפיתחא דבי זונות הוא, כיון שהם צדיקים ויכולים לכוף את יצרם.
^ משלי ל יט.
^ משלי ל כ.
^ בראשית לא לה.
^ דברים יא כז.
^ שמואל א יח יד. "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו". ומבאר הגאון מוילנא, שדוד יכל לעבור בכל הדרכים, גם בפיתחא דבי זונות, ומדוע, כיון ש"וה' עמו", שהוא היה כזה צדיק שה' היה עמו ושמר אותו מחטא.
ולפי זה אפשר לבאר את הגמ' שבת נו א בביאור חדש. וז"ל הגמ' שם: "א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל האומר דוד חטא (בבת שבע קודם שקבלה גט- רש"י) אינו אלא טועה, שנאמר: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו".
בפשטות ראית הגמ' מ"ה' עמו", ששכינה עמו. ואיך אנו יודעים ששכינה עמו? ע"פ דרשת הגמ' סנהדרין צג ב, את הפסוק בשמואל א טז יח: "ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן, וגבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תאר, וה' עמו", וגו', "וה' עמו" – "שהלכה כמותו בכל מקום".
ולפי דברי הגאון מוילנא אפשר לבאר שהראיה שה' עמו הוא מתחילת הפסוק "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל", שדוד יכל לעבור בכל הדרכים, גם בפיתחא דבי זונות, כיון שה' עמו, שהוא היה כזה צדיק שה' היה עמו ושמר אותו מחטא, מכאן ראיה שהוא לא חטא. שהרי הפסוק הזה נאמר בשמואל א, לפני המעשה של בת שבע, בשמואל ב.
^ דהיינו: הגאון מוילנא הסביר לפי דברי ר' יונתן את הפסוקים בפרשת עקב, ואת הפסוק על דוד המלך. (ר' יונתן נפטר בשנת תקכד, והגאון בשנת תקנח)

מתוך: קהלת משה ג ט (עריכה)

^[1]"וה' ברך את אברהם בכל"^[2] – בת היה לו ובכל שמה, בבא בתרא^[3].

וא"ת למ"ד בן נח מותר באחותו, היה לו להשיאה ליצחק, ותירץ [ר' יונתן מפרג (אייבשיץ)^[4]]:
א. שמא קטנה היתה^[5],
ב. אי נמי מהגר היתה, ולא רצה להשיאו שפחה.

קושיות העולם: דמשמע לתירוץ הראשון שהיתה משרה, אלא שקטנה היתה. [וקשה:] הא אי משרה, היתה גדולה בשנים מרבקה, כי רבקה נולדה אחר מיתת שרה^[6], כדכתיב לאחר עקידה, "ויוגד לאברהם ילדה מלכה גם היא"^[7].

ותירץ מ"ו הגאון ר' משה הכהן מ"מ (= מגיד משרים) דק"ק מעקוב'^[8], דרש"י פירש: "ויהי אחרי הדברים האלה"^[9] – "בשובו מהר המוריה, היה אברהם מהרהר בלבו אלו היה בנו שחוט, כבר הייתי הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה, מבנות ענר אשכול וממרא".

ובאותו פעם נמי היה קשה: ולמה לא השיאה ליצחק את אחותו בכל? ותירץ: שמא באותו פעם קטנה היתה^[10], ודוּק היטיב.

הערות שוליים

^ חידוש זה מובא ג"כ בבחידושים של ור' משה נתן מגיד דק"ק מאקוו, כיון שהחידוש הזה בנוי משני הגאונים, ר' יונתן, ור' משה נתן מגיד דק"ק מאקוו.
^ בראשית כד א.
^ בבא בתרא קמא א. "דתניא: "וה' ברך את אברהם בכל – רבי מאיר אומר: שלא היה לו בת. רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת ובכל שמה".
^ מדובר על ר' יונתן שמוזכר במאמר הקודם.
^ דהיינו: פחות מג' שנים ולא ראויה לביאה.
^ שרה מתה מיד אחר העקידה, כשהיא שמעה שכמעט עקדו את יצחק. ובאותה תקופה רבקה נולדה. יתכן לפני מתת שרה, יתכן קצת אח"כ, בכל אופן היא נולדה בתקופה של העקידה ומתת שרה אמנו.
^ בראשית כב כ. ואם יצחק נשא את רבקה שהיתה יותר קטנה מאחותו, ק"ו שיכל לישא את אחותו.
^ ר' משה נתן מגיד דק"ק מאקוו מוזכר בכמה חידושים בספר קהלת משה. פעם הוא מוזכר בשם: "הגאון מו"ה ר' משה נתן, מגיד דק"ק מאקוו", ופעם הוא מוזכר בשם: "מ"ו הגאון ר' משה הכהן מ"מ (= מגיד משרים) דק"ק מעקוב'" ופעם הוא מוזכר בשם: הגאון מ"מ (= מגיד משרים) דקהילת מאקווי". וכולם לאותו גאון נתכוונו.
^ בראשית כב א
^ ר' משה הכהן מסביר שמה שר' יונתן תירץ "שמא קטנה היתה", לא מדובר בשעה שאברהם שלח את אליעזר לקחת את רבקה, שאז יצחק היה בן ארבעים, ורבקה היתה בת שלש, ואחותו בכל, היתה מבוגרת יותר מרבקה, אלא הוא דבר מיד אחרי העקידה, שאז רבקה נולדה, ולא היתה ראויה לינשא, ועל זה קשה: מדוע אברהם לא השיא ליצחק את אחותו בכל, וע"ז עונה ר' יונתן: "שמא באותו פעם קטנה היתה".
וכל זה היה כשיצחק היה בן שלשים ושבע. ואחרי שלש שנים שיצחק היה בן ארבעים, וגם רבקה וגם בכל גדלו, על תקופה זו לא אמר ר' יונתן את תירוצו, שאברהם לא השיא את בכל ליצחק "שמא קטנה היתה", ועל תקופה זו נצטרך לתרץ תירוץ אחר.
ומה התירוץ? לה' פיתרונים.

מתוך: קהלת משה ג י (עריכה)

"ולא עצבו מימיו לאמר, מדוע ככה עשית"^[1].

והנה קשה על דוד, חסיד המנעים זמירות לקונו, למה לא הוכיח את אדוניהו?

ותירץ ר' יונתן דהסיגנון כך: באיזה אופן יכול האב להוכיח להבן כשהבן אין לו תרוץ, אבל אם הבן יש לו תרוץ, ואומר לאב אתה גרמת לי שאהיה רשע לא יוכל האב להוכיחו.

והנה ידוע מהמדרש אדוניהו נמי היה בן יפת תואר.

וידוע דכל הנושא יפת תואר סופו להיות בן סורר ומורה^[2], ולא יכול דוד להוכיח אותו, כי יאמר לו אתה גרמת לי בלקיחתך יפת תואר.

וזהו מאמר (הגמרא) [הפסוק] "ולא עצבו אביו מימיו", היינו שלא הוכיחו, [ומדוע?] (ו)מתרץ הפסוק: "לאמר מדוע ככה עשית", ר"ל שישיב אדוניהו לדוד, מדוע אתה ככה עשית, שלקחת יפת תואר, ואתה הגורם וכו'.

הערות שוליים

^ מלכים א א ו. ועיין מדרש תנחומא שמות א: "וכיוצא בו עשה דוד באדוניה ולא רדהו ביסורין ולא גער בו ולפיכך יצא לתרבות רעה דכתיב (מלכים א א) "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית, וגם הוא טוב תואר מאד, ואותה ילדה אחרי אבשלום", והלא אבשלום בן מעכה, ואדניה בן חגית, ומהו ואותו ילדה אחרי אבשלום? אלא מתוך שלא רדהו אביו לאבשלום, יצא לתרבות רעה, וכתיב באדוניה "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית", לפיכך יצא אף הוא לתרבות רעה".
^ סנהדרין קז א. "דסמיך ליה (לפרשת יפת תואר) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, (דברים כא יח) [ודורשים] כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה".

מתוך: קהלת משה ג יא (עריכה)

"ויאמרו: נקרא לנערה ונשאלה את פיה"^[1].

והקשו כל המפרשים (למה המתין לבן עד הסוף לשאול את הנערה)^[2]? [למה בני משפחתה שאלו את רבקה האם היא מסכימה, הרי הם יכלו לתת אותה לאליעזר בעל כרחה^[3]]?

והנה האלשי"ך תירץ: כי רש"י פירש "ויאמר לבן התלכי עם האיש הזה, ותאמר אלך"^[4], ופירש רש"י – "בעל כרחה אפילו אינכם רוצים"^[5].

ומנ"ל לרש"י זה? ואומר האלשי"ך כי לבן רצה שדכנות, ואליעזר פסק לו, ורימה אותו, לפיכך שתק לבן, ואחר כך כשראה לבן, ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ונתן לרבקה, ומגדנות נתן לאחיה, ולא נתן לו שום שדכנות^[6], רצה לקלקל השדוך, ואמר לרבקה התלכי בפת"ח לשון בתמיה? וכי כבודך שתלך עם העבד, ורבקה הבינה זאת, ואמרה אלך אפילו אינכם רוצים^[7].

והגאון [ר' יונתן מפרג (אייבשיץ)] תירץ בזה האופן: דאיתא בקדושין:^[8] "רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני נד ובני ראובן אינו תנאי, ר' חנינא בן גמליאל אומר: אינו צריך".

ופריך:^[9] "בשלמא לר' מאיר^[10] היינו דכתיב אז תנקה מאלתי, אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי^[11]? [מתרצת הגמרא:] איצטריך סלקא דעתך אמינא היכא דניחא לה לדידה, ולא ניחא ליה לדידהו, מייתי בעל כרחייהו^[12], קא משמע לן.
[שואלת הגמרא:] אם לא תאבה האשה למה לי^[13], איצטריך, סד"א היכא דניחא להו לדידהו, ולא ניחא לה לדידה נייתי בעל כרחה, קא משמע לן"^[14]

והנה קשה: דכמה פעמים הזכיר העבד "ותהיה אשה לבן אדוני", נמצא היה יצחק בן אדוניו, וכששאלה אותו" "מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו", על יצחק, "ויאמר העבד הוא אדוני"^[15]?

ותירץ הגאון: דהנה העבד אמר: "וה' הצליח דרכי אל תאחרי אותי"^[16], במה הצליחו ד', שהיה לו קפיצת הארץ כדכתיב [ברש"י] "היום יצאתי והיום באתי"^[17]. אלא דקשה להו: מנלן דאליעזר אומר אמת, דלמא הוי שלשים יום בדרך? זה ליתא כי "וכל טוב אדוניו בידו"^[18], ופירש רש"י: הראה להם שטר מתנה שנתן אברהם ליצחק על כל נכסיו^[19], ובשטר מתנה היה כתוב זמן, ולזה היו מאמינים לו, והשכל מחייב שכך היה כתוב בשטר מתנה אם יקח יצחק אשה, שטר מתנה טוב הוא, ואם לאו אזי כל הנכסים המה של אברהם.

והנה קודם שנתרצה רבקה ללכת עם העבד, לא נתקיימה שטר מתנה עדיין, היה אברהם האדון, לפיכך קרא ליצחק בן אדוני, והשתא כשנתרצה רבקה נמצא השטר מתנה נתקיים, קרא העבד ליצחק הוא אדוני.

וזה ידוע באבן העזר סי' ל"ה: אם נכתב בשטר זמן או מעכשיו אינו צריך תנאי כפול, והנה בשטר המתנה היה כתוב זמן כנ"ל, ואם כן לא היה צריך תנאי כפול, ואם כן למה אהדר אברהם: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך", וע"כ צריך למימר כתירוץ הגמרא: "היכא דניחא לדידהו ולא ניחא לדידה, נייתי בעל כרחה", שמא היא לא תאבה, לזה אמר לבן ואמה: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה"^[20].

הערות שוליים

^ בראשית כד נז.
^ התורה מספרת שאליעזר ספר למשפחת רבקה את כל מה שקרא לו במעיין עם רבקה והם ענו לו: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מיהוה יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר יהוה, ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה ליהוה, ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנות נתן לאחיה ולאמה, ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו וילינו ויקומו בבקר ויאמר שלחני לאדני, ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך, ויאמר אליהם אל תאחרו אתי ויהוה הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדני, ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה, ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך".
לפי הגירסה הכתובה, השאלה היא: מדוע בהתחלה הם אמרו: "מיהוה יצא הדבר, הנה רבקה לפניך קח ולך", ורק אחרי שאליעזר נתן כלי כסף וזהב וכו', ובקש ללכת הם אמרו: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". למה הם לא אמרו מיד אחרי "מיהוה יצא הדבר קח ולך, נקרא לנערה ונשאלה את פיה", למה הם נתנו לאליעזר לתת קודם כלי כסף וזהב, אם הם לא היו בטוחים ששידוך זה יגמר, שהרי אחרי הכל הם שאלו את רבקה האם היא מסכימה.
ואם כך התירוץ של ר' יונתן לא מתרץ את השאלה, וגם האלשיך לא שואל שאלה זו, עיין הערה 7, לכן כתבנו את השאלה אחרת.
^ על שאלה זו נראה לתרץ: שהרי ידוע שאביה יכול לקדשה בכל כרחה, ואם מת אביה, מדין תורה א"א לקדשה עד שתגדיל ותסכים להתקדש, ורבנן תיקנו שאמה ואחיה יקדשו אותה, ובזמן אברהם עוד לא היתה התקנה דרבנן. ועל הפסוק "ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך" (שם נה), כותב רש"י "ובתואל היכן היה הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו", ולפי"ז מובן, שבתחילה בתואל היה חי כמו שכתוב "ויען לבן ובתואל ויאמרו מיהוה יצא הדבר", והיה אפשר לקדש אותה בעל כרחה, ואחרי הארוחה בתואל מת, וא"א לקדשה בעל כרחה, לכן היו חייבים לשאול אותה, ודוּק.
^ שם.
^ לשון רש"י: (שם מב) "ותאמר אלך" – "מעצמי ואף אם אינכם רוצים".
^ אליעזר נתן ללבן רק מתנות ולא דמי שדכנות, שהם כסף וזהב ששוים הרבה יותר ממתנות. ומדויק הפסוק שמקדים את לבן קודם "ויען לבן ובתואל ויאמרו מיהוה יצא הדבר", לבן היה ראש המדברים והוא זה ששכנע את אביו להסכים מיד לשידוך ולומר: "הנה רבקה לפניך קח ולך", כיון שחשב שיקבל דמי שידוך טובים.
^ האלשיך לא מקשה את הקושיה דלעיל, ולא מביא את דברי רש"י. האלשיך מקשה קושיה דומה על הפסוק: " ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך". וז"ל: "הלא כמו זר נחשב אחרי אומרם קח ולך, יחזרו בהם ויאמרו תשב הנערה? אך הנה לבן נתן עיניו בממון, כי ראה שעל מעט מים נתן אליעזר לרבקה נזם וצמידים, וחשב בלבו, שק"ו אחרי הסעידו אותו ואת אנשיו וגמליו, אז יתן מנה יפה לקרובי הכלה כדרך המתחתנים, וע"כ הפליגו להראות טוב לבם, באומרם הנה רבקה לפניך קח ולך, למען יתן להם, אך הוא הוביש עצתם ויוציא כסף וזהב ויתן לרבקה, אך ומגדנות בלבד הוא מה שנתן לאחיה ולאמה. אך בראותם כי לשקר חיכו, ונהפך לאבל מחולם, אז נהפכו לו, ואמרו תשב הנערה, להכעיסו, ולמען יתקן את אשר עוות, וכו'. אז השיב אליעזר אל יעלה על רוחכם כי אותי אתם מפחידים כי אם לה' אתם מכעיסים וכו', אז להסיר האשם מעל עצמם אמרו נקרא לנערה, כדי לשים בלבה שתמאן, ושאלו אותה: התלכי אם האיש הזה? כלומר שהיא עבד והוא העדר כבוד וחשד, ועם כל זה, ותאמר אלך".
לפי לפי גרסת הקושיא הכתובה אצלנו, האלשיך מתרץ: שמה שלבן שאל את רבקה האם היא מסכימה הוא לא בגלל שבאמת היה צריך את דעתה, כיון שאפשר לתת אותה אפילו בעל כרחה, אלא הוא רצה שהיא תסרב, כך יהיה לו תירוץ לא למסור אותה לאליעזר. וגם לפי השאלה שכתבנו מתורץ באותו מהלך.
^ קידושין סא א
^ שם ב
^ רש"י: "בשלמא לר' מאיר" – "דאמר מכללא לא שמעינן, היינו דכתיב אז תנקה מאלתי לפי שהשביעו אם לא אל בית אבי תלך תחול עליך שבועה, ומכללא לא שמעינן דאם תלך לא תחול".
^ רש"י: "למה לי" – "לפרושי אם תלך תנקה, אלא דאי לא כפליה לא הוה מבטל תנאה לשבועה, דאפי' ילך תחול עליו, אם יקח לו אשה מבנות כנען".
^ צ"ע איך יתכן שיקחו את בתם בעל כרחם, הרי הם לא יסכימו? ונראה שאלעזר היה גבור גדול, ואם היה רוצה היה לוקח את רבקה בעל כרחם, כמובא בילקוט שמעוני תורה פרשת חיי-שרה: "כיון שראו את הצמידים נתקבצו להרוג לאליעזר, וראו שהיה נוטל ב' גמלים בב' ידיו, ומעבירן את הנחל, כיון שראו כן אמרו אין אנו יכולין להרגו, והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה, ובזכות אברהם נתחלפה הקערה, ואכל בתואל ממנה ומת. וכן על הפסוק (בראשית יד יד) "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות", דורשים חז"ל בנדרים לב א: "אמר רבי אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם".
וצ"ע הרי יש כאן איסור גזל, שהבת שייכת עד בגרות לאביה? ונראה: שרבקה היתה צדקת, והיא לא רצתה לגור במקום רשע כזה, והיה מותר להוציא אתה משם בעל כרחם, כיון שהם היו רשעים. ומדוע אברהם לא הסכים להוציא אותה בעל כרחה? כיון שהוא סמך על ה' שיתן בלבם להסכים, כדי שלא יאמרו בעתיד לשון הרע על אחת האמהות שלקחו אותה בכל כרחה מבית אביה.
^ בפסוק כתוב: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך, ונקית משבעתי זאת", מספיק לכתוב "ואם לא, ונקית משבעתי זאת".
^ לפי לפי גרסת הקושיא הכתובה אצלנו, ר' יונתן אומר: שלפי דברי גמ' זו מתורץ מדוע הם לא שאלו מיד בהתחלה נקרא לנערה ונשאלה את פיה, כיון שאפילו אם היא היתה מסכימה, אליעזר לא היה לוקח אותה בעל כרחם, כיון שאברהם אמר שלא יקחו אותה בעל כרחם (והם הבנו את זה מדברי אליעזר שאמר "אז תנקה מאלתי", שבזה אברהם התכוון לומר שלא יקחו את רבקה בעל כרחם), ורק אחרי שהם הסכימו, היו צריכים לשאול את רבקה, כיון שאברהם אמר שלא יקחו אותה בעל כרחה.
אבל צ"ע שהשאלה לא מתורצת, מדוע הם חיכו עד שאליעזר יתן כלי כסף וזהב ולא שאלו מיד את רבקה האם היא מסכימה ללכת.
ולפי הגירסה שלנו לשאלה, מדוע היה צריך בכלל לשאול אותה מובן, שהיה צריך לשאול אותה כיון שאברהם לא הסכים לקחת את רבקה בעל כרחה, אע"פ שמשפחתה יכלו לתת אותה בכל כרחה, וכך היה גם נהוג.
וצ"ע לפי ר' יונתן, מדוע הם לא שאלו מיד האם היא מסכימה, הרי אם זה תלוי בדעתה, היו צרכים לשאול מיד, ולא לחכות שאליעזר איתו מתנות, שיתכן שיקח אותם בחזרה, אם היא לא תסכים.
וצ"ע הרי העניין של "אז תנקה מאלתי" הוא שייך לאליעזר, ולא למשפחת רבקה, הם היו יכולים לתת את רבקה בעל כרחה, וא"כ אליעזר היה צריך מיד לשאול את רבקה, האם היא מוכנה ללכת. וא"ת שאליעזר היה בטוח שרבקה תסכים ללכת, ולכן הוא לא שאל, א"כ מי אמר שמה שלבן שאל את רבקה היה מטעם השבועה של אליעזר, אולי כיון שהוא רצה לקלקל את השידוך כדברי האלשיך.
וכל התירוץ הזה הוא לר' חנינא כמו שהגמ' אומרת, אבל לפי ר"מ ישאר קשה, לכן ר' יונתן ממשיך לבאר בהמשך דבריו, שגם לר"מ צריכים להגיע לתירוץ הגמרא.
^ בראשית שם סה.
^ בראשית שם נו.
^ לשון רש"י: "ואבא היום" – "היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ".
^ בראשית שם י.
^ לשון רש"י: "וכל טוב אדוניו בידו" – "(ב"ר) שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם".
^ עיין הערה 14.
וצ"ע על ר' יונתן: מדוע הגמ' אומרת בשלמא לר"מ בשלמא לר' מאיר היינו דקאמר אברהם: "היינו דכתיב אז תנקה מאלתי" וכו', הרי גם לר"מ קשה כיון שהיה כתוב זמן בשטר.

מתוך: קהלת משה ג יב (עריכה)

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"^[1].

הקושיא מפורסמת מי יראה כזה לנסות בלחם אם ילך בתורתי^[2]?

ותירץ הגאון ר' יונתן [מפרג (אייבשיץ)] דקשה: הנה הקב"ה קרא את המן לחם, דכתיב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". והנה כל ישראל ראויים לקרא את המן לחם, ולמה כתיב "ויקראו כל בית ישראל את שמו מן כי לא ידעו מה הוא"^[3]?

ותירץ: דהנה האיך קרא הקב"ה את המן לחם, כי המן היה לו כל טעמים שבעולם^[4]?

אבל כך הסיגנון, דאיתא באבות: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה"^[5], ופירש מהר"ם שיף: דהנה העני אין לו בשר, ומוכרח לאכול פת במלח, ואין לו כרים וכסתות, והוצרך לישן על הארץ, זה אינו דרכה של תורה, לזה מסיים המשנה "אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה", ר"ל שאתה עשיר ויש לך בשר וכרים, וכסתות ואתה אוכל פת במלח, וישן על הארץ, זהו דרכה של תורה.

והנה המן היה לו כל טעמים שבעולם, והעני היה לו מן כמו העשיר, כי המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר. והנה כשרצו לעסוק בדרכה של תורה, לא היו רוצים לטעום שום טעם במן, רק טעם פת במלח.

וזה כוונת המקרא: הנני ממטיר דבר שיהיו בו כל הטעמים שבעולם, אבל "לכם לחם"^[6], היינו שלא תרצו לטעום בו רק טעם לחם, "למען אנסנו הילכו בתורתי", בזה אדע אם ירצו דרכה של תורה, ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ שמות טז ד.
^ ברש"י שם מובא: "למען אנסנו הילך בתורתי" – "אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט". וזהו לפי הדרש, אבל לפי הפשט משמע שבעצם נתינת הלחם מן השמים יש נסיון. וקשה: א. איזה ניסיון יכול להיות בלחם, האם עם ישראל ילך בדרך ה' או לא. ב. איזה נסיון יש בענין של תורה, שכתוב "הילך בתורתי".
^ שמות טז לא.
^ דהיינו: למה הקב"ה קרא למן "לחם", הרי הוא לא עשוי כמו לחם, לחם עשוי מחמשת מיני דגן, והמן שבא משמים היה עשוי מדברים אחרים, אלא מה תאמר שבגלל טעמו קראו לו לחם, הרי גם טעמו לא היה כמו לחם.
^ משנה אבות ו ד.
^ ר' יונתן מדייק את הפסוק " הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", שהמלה "לכם" מיותרת, מספיק לכתוב: "הנני ממטיר לחם מן השמים". אלא זה בא לומר: שלמעשה יש בו את כל הטעמים שבעולם, אבל לכם הוא לחם מן השמים, אתם תהיו מעונינים שיהיה לו טעם לחם.

מתוך: קהלת משה ג יג (עריכה)

מדרש: "מפני מה זכה אחשורוש שימלוך על קכ"ז מדינות, אלא אמר הקב"ה תבא בת שרה שחיתה קכ"ז שנה וימלוך על קכ"ז מדינות"^[1].

והקשה ר' יהונתן לא היה לאחשורוש למלוך על קכ"ז מדינות, אלא אחר שלקח את אסתר ולא קודם לכן^[2]?

ותירץ הגאון הנ"ל: דזה ידוע שלא היה שם יהודי תחת מלכות אחרת, רק תחת ממשלת אחשורוש בקכ"ז מדינות, דאל"כ מה הועיל המן בתקנתו, הלא רצה לעקור כל אומה ישראלית, ואם ימצאו במדינות אחרות, הלא משם יפדו וירבו.

ואיתא במגילה: אלמלא איגרות הראשונות שכתב להיות כל איש שורר בביתו, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, דע"י איגרות ראשונות ראו שהוא שוטה גדול, כי אמרו מאי כתב לן השוטה הלא גרדאה בביתו פרדשקא להוי^[3], לפיכך לא האמינו לו על אגרות השניות^[4].

והשתא מתורץ שפיר: אם לא היה לאחשורוש קודם נשיאת אסתר רק למשל עשרים מדינות, נמצא איגרות הראשונות לא היו רק בעשרים מדינות ממשלתו, ואחר כך כשמלך על קכ"ז מדינות, אז יהיו האגרות אחרונות ראשונות, וח"ו יבואו ישראל לידי סכנה, מה עשה הקב"ה המליך את אחשורוש בתחילה על קכ"ז מדינות, ושם יגיעו האגרות הראשונות כמו האחרונות, והיה טובה לכל ישראל, ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ הגירסה בילקוט שמעוני אסתר ובאסתר רבה א ח: "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינה".
^ גם לפי הגירסה שלנו קשה, מדוע אחשורוש מלך על קכ"ז מדינות לפני שנשא את אסתר, הרי כל מה שמלך היה בשבילה, והיה צריך להיות, שרק אחרי שישא אותה, או רק מיד לפני שנשא אותה, ימלוך על קכ"ז מדינות.
^ מגילה יב ב. "אמר רבא אלמלא אגרות הראשונות (שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות – רש"י), לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט (שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות, ולא היו ממתינים ליום המועד – רש"י), אמרי מאי האי דשדיר לן (אומרים האומות: מה זה ששלח לומר לנו להיות כל איש שורר בביתו, שאף הגרדן שורר בביתו – רש"י) להיות כל איש שורר בביתו פשיטא, אפילו קרחה בביתיה, פרדשכא (פקיד ונגיד – רש"י) ליהוי".
^ האגרות השניות הם האגרות ששלח המן חתום בטבעת המלך, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים.

מתוך: קהלת משה ג יד (עריכה)

"ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון, וישיתיהו על ארץ מצרים"^[1].

קושיות האלשיך: מי שמך ליועץ שתתן עצות למלך?

ושמעתי בשם גאון^[2]: דהנה ידוע מאמר הגמרא בראש השנה: "בארבע פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, ואדם בראש השנה"^[3] וכו'.

וקשה: למה חלם לפרעה חלום של תבואה בר"ה^[4], היה לחלום בפסח על התבואה^[5]?

אבל התירוץ: מפני שיגיע טובה ליוסף שיהיה מלך, לכן [פרעה חלם] בראש השנה, כי אדם נידון בר"ה^[6].

ולזה אמר יוסף תיבת "ועתה", למה חלם לך עתה בראש השנה, ולא בפסח, "כי ירא פרעה חכם", ויגיע טובה לאדם, לכן בר"ה, ודוּק היטב.

אופן ב':
דהנה ידוע מאמר רש"י: למה נאמר גבי נבוכדנצר ותתפעם רוחו, וכאן ותפעם רוחו, לפי שהיה שם שתי פעימות, ששכח החלום ולא ידע הפתרון, וכאן החלום ידע, רק הפתרון לא ידע^[7].

ונתן הגאון טעם למה עשה הקב"ה גבי פרעה שידע החלום ולא הפתרון, ונבוכדנצר ישכח גם החלום?

אלא דהנה פתרון החלום של נבוכדנצר היה שאחר מאה שנים יכלה זרעו: ולא יאמין נבוכדנצר לדניאל, כי ישאל אותו מי יימר שאתה אומר אמת? מה עשה הקב"ה, שכח נבוכדנצר גם החלום, וכשהזכיר לו דניאל החלום האמין לו גם על הפתרון מסברא, אבל פתרון פרעה היה תיכף שבע שני השבע, ולפיכך זכר החלום, כי יאמין לו פרעה הפתרון כי תיכף יקיים הפתרון.

אבל קשה: דלמא יאמר פרעה אני אמתין ארבע עשרה שנה, עד שיכלו שבע שני השבע, ושבע שני הרעב, ואז אעשה את יוסף לראש. מה עשה הקב"ה שכח פרעה קצת מן החלום, כדאיתא במדרש: שראה בחלומו שאמרו לו "ועתה ירא פרעה חכם ונבון"^[8].

וזה אמר יוסף לפרעה הנה שכחת אפס קצהו מן החלום מלות "ועתה ירא פרעה חכם ונבון", וכששמע פרעה זאת אמר "אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת", היינו קצת מהחלום "אין נבון וחכם כמוך"^[9].

לכן לא אמר בתחילה פרעה זאת "אין נבון וחכם כמוך", כי היה מסופק בדבר, רק אחר שזכר לו קצת החלום, האמין לו, ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ בראשית מא לג.
^ ר' יונתן מפרג (אייבשיץ) שמוזכר בחידוש הקודם.
^ ראש השנה טז א. "בארבעה פרקים העולם נידון:
א. בפסח על התבואה,
ב. בעצרת על פירות האילן,
ג. בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר: (תהלים לג טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם,
ד. ובחג נידונין על המים".
וצריך להבין: הרי כשהעולם נידון בפסח על התבואה, או בכל חג כל משהו, הגזירה הזו קשורה לאדם, כמה תבואה, כמה מים, יהיה לו ומדוע האדם לא נידון על זה בראש השנה.
ונראה: שהדין על האדם בראש השנה לא ניתן לשנוי, והדין על התבואה בפסח ניתן לשנוי. דהיינו: אם אדם נידון להיות עני, שום דבר לא יעזור הוא יהיה עני, או חולה, וכו', אבל הדין על התבואה, הוא גזר דין שניתן לשנוי, אם נגזר שהתבואה תרקב, אפשר לקנות ממדינה אחרת, או אם יודעים ע"י חלום שעוד כמה שנים יגזר גזר דין על התבואה כמו במקרה של פרעה, אפשר לאגור תבואה.
ובר"ה דנים רק דינים שלא ניתנים לשנוי בידי אדם. (חוץ מע"י מצות ותפילה שניתנים לשנוי).
^ עיין רש"י תהלים פא ו: "עדות ביהוסף שמו" – "בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים". ואם יוסף יצא בר"ה מבית האסורים, חלומות פרעה היו בר"ה, כיון שבאותו יום של החלומות, פרעה קרא ליוסף כדי לפתור לו את חלומותיו.
^ צ"ע: האם כיון שבפסח העולם נידון על התבואה, לכן לכל מי שה' רוצה להודיע בחלום על גזירות התבואה, הוא צריך להודיע לו דוקא בפסח?
ונראה: שהרי אנו יודעים שה' לא הודיע לפרעה סתם באמצע השנה, מה יקרה לתבואה, אלא ה' הודיע לו בר"ה, ומדוע? כיון שה' רצה להודיע משום מה לפרעה מה קורה דוקא ביום הדין, וא"כ קשה: הרי יום הדין של התבואה היא בפסח, ומדוע לא הודיע לו ביום הדין של התבואה, שהרי החלום היה על דין התבואה.
^ דהיינו: ה' הודיע בכוונה לפרעה ביום הדין של האדם, לרמז לו שהחלום הזה קשור גם לדין שבראש השנה, שהוא על האדם.
^ בראשית מא ח. בשם המדרש רבה.
^ אצלנו במדרש תנחומא מקץ איתא: "אמר פרעה: חלום חלמתי, כשבא לומר לו את החלום בקש לבודקו והיה מהפך לו את החלום,
אמר ליה: והנה מן היאור עולות שבע פרות, אמר ליה יוסף: לא כך ראית אלא יפות מראה ובריאות בשר,
אמר ליה: הנה שבע פרות דלות ורעות, א"ל: לא כך ראית אלא רעות מראה ודקות בשר,
א"ל: הנה שבע שבלים מלאות וטובות, א"ל: לא כך ראית אלא בריאות וטובות,
א"ל: והנה שבע שבלים צנומות דקות, א"ל לא כך ראית אלא דקות שדופות קדים,
התחיל פרעה תמה בעצמו, א"ל: אחרי היית כשחלמתי, שנאמר: "אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת".
ולפי המדרש תנחומא ג"כ מובן מדוע פרעה לא חיכה ארבע עשרה שנה, כדי לאמת את החלום, שכיון שהוא ראה שיוסף יודע גם את החלום, לכן הוא האמין לו.
השאלה היא: מדוע פרעה עשה נסיון זה רק אצל יוסף, ולא אצל החרטומים? ונראה: כיון שהוא ידע שהחטומים לא יודעים את החלום, כמו שענו החרטומים לנבוכדנצר: (דניאל ב י) "ענו כשדאי קדם מלכה ואמרין לא איתי אינש על יבשתא, די מלת מלכא יוכל להחויה", (דהיינו לומר את החלום), אבל כשיוסף בא כתוב: "ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופתר אין אתו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו, ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה", יוסף אומר לפרעה אני לא בתמונה, אני לא יודע לפתור חלום בחכמתי, אלא אלהים הוא זה שמגלה לי מה הפתרון, אז אומר פרעה, בא נראה אם זה נכון, ואז פרעה משנה מהחלום, ורואה שיוסף יודע, וזוהי ראיה שאלהים מגלה לו.
וזה מה שמסיים התנחומא: "התחיל פרעה תמה בעצמו, א"ל: אחרי היית כשחלמתי, שנאמר: "אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת".
ולכן הפתרון של יוסף, התיישב על לבו, ופתרונות שאר החרטומים, לא התיישבו על לבו.
אבל לא מובן לפי התנחומא מדוע יוסף אומר לפרעה: "ועתה ירא פרעה חכם ונבון".
וגם להסבר ר' יונתן קשה: מהפסוקים לא משמע שיוסף התכוון ב- "ועתה ירא פרעה חכם ונבון", לומר שהוא חלק מהחלום?
^ בראשית מא לט. "ויאמר פרעה אל יוסף: אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך".

מתוך: קהלת משה ג טו (עריכה)

איתא בפרשת בהעלותך^[1]: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויבאו לפני משה ולפני אהרן, ויאמרו האנשים ההמה אליו: אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב".

ופריך רש"י: וכי משה לא ידע אהרן מנין לו? ומשני: בבית המדרש היו יושבין ונשאלה השאלה לפניהם^[2]. ובפרשת פנחס גבי בנות צלפחד [דכתיב: "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר"^[3], פירש רש"י:] "וכי משה לא ידע אלעזר מנין לו? ומשני: סרס המקרא ודרשוהו. אי נמי בבית המדרש היו יושבין"^[4].

רבו הקושיות בזה המאמר. והגאון ר' יונתן [מפרג (אייבשיץ)] הקשה: אי כפירוש רש"י דהכא בבית המדרש היו יושבין ונשאלה [השאלה] לפניהם, אם כן קשה למה כתיב "ויאמרו האנשים אליו", אליהם מיבעי ליה^[5]?

ותירץ הגאון הנ"ל: דאיתא בספרי [בהעלותך]: למה שאלו האנשים "למה נגרע לבלתי הקריב", כיון דאמרו בעצמם אנחנו טמאים לנפש אדם, היאך ס"ד להקריב קרבן פסח בטומאה^[6]? (ותירץ הספרי)^[7] [ונראה לתרץ למה שאלו האנשים "למה נגרע" ע"פ מה שכתב בספרי לעניין פסח ראשון] דהיה להם ק"ו מפרה אדומה, מה פרה שלא דחי שבת, דחי טומאה, דתניא: מטמאין הכהן השורף את הפרה^[8], פסח דדחי שבת מכל שכן דדחי טומאה.

ומה שתירץ הספרי [חוקת] פסח שני יוכיח לא ידע עדיין מפסח שני, כי אחד השאלה הזאת אמר משה להם דין מפסח שני, ופרה במרה נצטוו, נמצא היה להם ק"ו^[9].

זה הק"ו לא יכלו לשאול רק למשה אעפ"י שאהרן היה יושב, דאם שאלו לאהרן הק"ו מפרה אדומה, ישיב להם אהרן, הא פרה אדומה חוקה וכל היכא דכתיב חוקה לא גמרינן ק"ו, אבל למשה שאלו, דכתיב: "ויקחו אליך פרה אדומה", ודרשינן לך אני מגלה טעם פרה, ולא היתה אצלו חוקה, כיון דידע טעמה, לכן כתיב "ויאמרו אליו", ודוּק^[10].

הערות שוליים

^ במדבר ט ו
^ לשון רש"י שם: "לפני משה ולפני אהרן" - "כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו (ספרי) ".
^ במדבר כז ב
^ לשון רש"י שם: "לפני משה" – "ואח"כ לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע? אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה, אבא חנן משום רבי אלעזר אומר: בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כולם (ב"ב קיט ספרי)".
^ בשלמא גבי בנות צלפחד כתוב: "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר", משמע שהם שאלו את כולם, אבל בפסח שני שכתוב: "ויאמרו האנשים ההמה אליו", משמע ששאלו רק את משה, ולא את כל יושבי בית המדרש.
^ דהיינו: למה האנשים נגשו למשה לומר לו "למה נגרע לבלתי הקריב", הרי הם היו טמאים לנפש אדם, כמו שהם אמרו, ואדם טמא לא יכול להקריב. מדוע היה להם סלקא דעתך שהם יוכלו להקריב קרבן פסח.
^ הספרי פרשת בעלותך בפרשת פסח שני (במדבר ט ו), מסביר מדוע הם שאלו "למה נגרע", אבל הוא לא מביא את התירוץ שכתוב כאן, אלא הסבר אחר.
הק"ו מפרה אדומה שמביא ר' יונתן, מובא על פי מה שכתב הספרי בפסוקים קודם (במדבר ט ג) לעניין חיוב פסח ראשון בטומאה, (עיין הערה 9), והוא לא תירוץ לשאלת "למה נגרע". ור' יונתן כדי לתרץ את מה ששאל, מבאר ע"פ הספרי הזה הסבר חדש לטענת האנשים "למה נגרע". ולכן נראה להגיה כמו שהגהנו.
^ יומא ב א. "דטבול יום כשר בפרה, דתנן: מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו, להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית".
ולפי"ז כל הק"ו הוא רק לטבולי יום, שהם טמאים שטבלו לטומאתם ומחוסרים טבילה. ולפי"ז צ"ל שבמקרה של האנשים שהיו טמאים לנפש אדם, מדובר שהיו ביום השביעי לטומאתם וטבלו, וחסר להם רק הערב שמש.
וצ"ע שמשמעות הפסוקים משמע שמדובר גם בטמאים ממש שהרי הם נשאו את ארונו של יוסף. ולכן הספרי שם על הפסוק "למה נגרע" מביא סברות אחרות למה היה להם ה"א שהפסח ידחה טומאה, וצ"ע.
^ הספרי בפרשת בעלותך (במדבר ט ג) לגבי פסח ראשון, מוכיח שהפסח דוחה את הטומא. וז"ל "בארבעה עשר יום לחדש הזה [וגו' במועדו], למה נאמר, והלא כבר נאמר ויעשו [במועדו], אלא בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה טומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה טומאה. הרי פסח שני יוכיח, שדוחה את השבת, ואינו דוחה את הטומאה, והוא יוכיח לפסח ראשון שאע”פ שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה. ת”ל במועדו בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה".
הספרי מדבר דוקא על טומאה בצבור, שרוב עם ישראל טמאים, והאנשים שהיו טמאים לנפש אדם, רצו להקריב מכח אותו ק"ו שמובא בספרי, אע"פ שהם מועטים, שהרי בפרה אדומה רק הכהן השורף היה טמא, ויש כהנים אחרים שלא טמאים, ואע"פ כן הוא יכול לשרוף את הפרה.
ואומר ר' יונתן שאם הק"ו הזה הם באו למשה, והדחיה של הספרי מפסח שני, עוד לא היתה, כיון שעוד לא התחדש דין פסח שני.
גם על הספרי כאן קשה מה ששאלנו בהערה 8, איך לומדים ק"ו מפרה שכשירה בטומאה, שהרי היא כשירה דוקא בטבול יום עיי"ש.
^ יש כאן חידוש עצום, שאותה תורה, כל אחד מוציא ממנו הלכות אחרות שסותרות, ואע"פ כן שניהם אמת. כיון שה' אמר למשה בתורה שבבעל פה, שכל מה שאני כותב שפרה אדומה נקראת "חוקה", זה רק לגבי כל עם ישראל, אבל לא לגביך, ממילא כשבאים לפסוק הלכה שתלויה האם פרה אדומה נקראת "חוקה" או לא, תלוי את מי באים לשאול, האם את משה שלגביו פרה אדומה לא "חוקה", או את אהרן ושאר הסנהדרין, שלגביהם פרה אדומה נחשבת "חוקה".
אבל עצם החידוש של ר' יונתן צ"ע, כיון שאם התורה כתבה בתורה שבכתה שפרה אדומה נקראת "חוקה", והתורה שבכתב ניתנה גם למשה, א"כ התורה רצתה שגם משה יתייחס לפרה אדומה כ"חוקה", אע"פ שהוא יודע את טעמה.
ונראה שר' יונתן למד, שבזה שהתורה שבכתב מגלה שהקב"ה גילה למשה את טעם פרה, כמו שדורשים "ויקחו אליך" - "לך אני מגלה טעם פרה", ומדוע התורה שבכתב גילתה שהקב"ה גילה למשה את טעם פרה, מספיק שיהיה לנו במסורת שלמשה רבינו נתגלה טעם פרה, אלא זה בא לומר שלמי שנתגלה טעם פרה, היא לא נחשבת אצלו לחוקה, וממילא הוא יכול לדרוש ממנה ק"ו. והדברים פלא.

מתוך: קהלת משה ג טז (עריכה)

באותו ענין^[1] מהגאון [ר' יונתן מפרג (אייבשיץ)] הנ"ל:
"ותקרבנה בנות צלפחד לפני משה ולפני אלעזר הכהן, ויאמרו: אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה, ועתה תנה לנו נחלה בתוך נחלת אחי אבינו, ויקריב משת את משפטן לפני ה', ויאמר ה' אל משה: כן בנות צלפחד דוברת, ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו"^[2] וגו'.

הקושיות רבו,
חדא: למה אמרו אבינו מת דווקא במדבר?
ועוד: הלא ג' דברים עשה משה מדעתו^[3], ופירש מהרש"א^[4] מדעתו, מצד השכל, וכל שנראה מצד השכל הקב"ה מסכים, כי השם כולו שכל, וכאן לא היה משה יכול לדון מצד השכל שזרעו של אדם אפילו בנות קודמים לכל הקרובים שאינם זרעו, ולמה הקריב משה משפטן לפני ה'?
שלישית" למה שפת יתר מן ה' "כן בנות צלפחד דוברות", היה לומר סתם: "דבר אל בני ישראל איש כי ימות ובן אין לו ונתתם נחלתו לבתו", נמצא מגיע לבנות צלפחד נחלה?

ותירץ דאיתא בגמרא" "תנו רבנן מקושש זה צלפחד^[5], ולשם שמים נתכוון, כיון ששמעו ישראל שנאמר להם במדבר הזה יתמו, עמדו וחיללו את השבת בלא עדים ובלא התראה, עמד הוא וחילל שבת בעדים ובהתראה ונהרג, למען ידעו שלא יחללו"^[6] וכו'.

ופירשו המפרשים למה חיללו דווקא שבת ולא עבירה אחרת, ותירצו: דאיתא בספרי, "כל המחלל השבת אינו נוטל חלק בארץ שנאמר ראו כי ה' נותן לכם את השבת"^[7], כי ה' נותן לכם ארץ ישראל בשביל השבת, כי ארץ ישראל היא נחלת יעקב, ושבת גם כן היא נחלה בלי מצרים, כל מי ששומר נחלה זאת, יזכה לנחלת ארץ ישראל, אבל ישראל שמעו "במדבר הזה יתמו", דלא ירשו א"י, נמצא אין צריכין לשמור את השבת.

היוצא לנו מזה מי שחילל שבת אינו מגיע לו חלק בא"י, וכיון דצלפחד היה מקושש וחילל השבת אינו נוטל חלק בא"י, ולמה תבעו חלק בארץ?
אבל אי אמרינן דלשם שמים נתכוין מגיע לו חלק בארץ, וזה כוונת מקראי קודש, "ויאמרו אבינו מת", מפני תיבת "במדבר הזה יתמו", שעמדו וחיללו השבת, והוא לא היה בתוך העדה שחיללו שבת שלא לשם שמים, כי הוא לשם שמים נתכוון, ועתה מגיע לנו נחלה אעפ"י שחילל שבת,

ויאמר אם היה אמת הדבר שלשם שמים נתכוון יפה אמרתם, אבל מי גבר יודע זאת, אם לא הקב"ה, לכן "ויקרב משה את משפטן לפני ה", שיאמר הקב"ה אם לשם שמים כיון צלפחד, "ויאמר ה' אל משה: כן בנות צלפחד דוברות", ולשם שמים כיון, נתן להם נחלה, ודוּק.

הערות שוליים

^ דהיינו: בענין בנות צלפחד שמוזכרים בחידוש הקודם.
^ ביאור:במדבר כז.
^ שבת פז א.
^ לא מצאנו במהרש"א בשבת.
^ שבת צו ב. "תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר טו לב) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר (במדבר כז ג) אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק".
^ תוספות בבא בתרא קיט ב. "דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל, כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים".
^ שמות טז כט.

מתוך: קהלת משה ג יז (עריכה)

באותו ענין:^[1]
עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל הרמתי^[2] וכו'.

ובילקוט איתא: וקרח שפיקח היה ומטועני ארון היה, מה ראה לשטות זה? ומתרץ: ראה שמואל הרמתי יוצא ממנו שהיה פרנס על ישראל אחד עשר שנה דכתיב: "והוא שפט את ישראל אחד עשר שנה"^[3] וכו'.

המדרש הזה אומר דרשוני?
ותירץ הגאון מו"ה יונתן [מפראג (אייבישיץ)] דאיתא בגמרא חגיגה^[4]: "שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו, עד שאמר: ירהב נער בזקן".
וחד מן [השמנה עשרה דברים] הקללות היה שלא להיות בישראל (חכם, חרשים, ונבון^[5]), שר החמשים, ומקשו: מאי שר החמשים? ומשני: אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן היה בן חמשים שנה, דבר אחר אל תקרי שר חמשים, אלא אלא מחומשין, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה^[6].

ונמצא בגמרא אינו מבורר איזה פירוש אמת אי חמשים שנה, או למדן. אבל, זיל להכי קא מדחי לה, ולהכי קא מדחי לה.

ואי אחד רוצה להיות נשיא אי הוא בר חמישים, אומרים לו שצריך להיות מלומד, אם הוא מלומד אומרים לו שצריך להיות בר חמישים, אם לא שהוא בר חמישים ולמדן לא מצינן לדחויי. או שמראה לנו ראיה גדולה כפירושו לא מדחינן ליה.

והנה ידוע דמה ראה קרה לחלוק על משה, נתקנא על נשיאותו של אלצפן בן עוזיאל, והיה רוצה להיות נשיא^[7], וכיון דקרח היה מטועני ארון, היה פחות מחמישים שנה, כי כשר בכהנים פסול בלוים^[8], הלוים היו פסולים בשנה במשכן במשא, ובבית עולמים בקול, והאיך היה רוצה קרח להיות נשיא? אלא דקרח סבר כאידך פירושא והוא היה מלומד גדול.

אבל קשה מנא ליה לקרח זה, דלמא נ' שנה^[9]? ומתרץ: ראה שמואל הרמתי היה פרנס על ישראל אחד עשר שנה, וכל ימי חיי שמואל היה נ"ב שנה, ובאיזה זמן נתמנה שופט פחות מחמשים שנה, אלא דהיה למדן^[10].

וזהו כוונת המדרש ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ החידוש הקודם בקהלת משה, הוא של המגיד מדובנא, על הרש"י שמובא כאן.
^ רש"י (קרח טז ז) "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן אמר בשבילו אני נמלט וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש שנא' (דברי הימים א כח) כל אלה בנים להימן אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט אשר יבחר ה' הוא הקדוש טעה ותלה בעצמו ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה".
^ בילקוט שמעוני פרשת קרח אצלנו לא מוזכר הלשון שמופיע כאן. מוזכרים שני קטעים בלא קשר בין אחד לשני.
קטע אחד: "אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, כשאמר משה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת מה עשה מיד צוה (ועשה) [וכנס] מאתים וחמשים ראשי סנהדראות ועשה משתה להם ונתעטפו כולם בטליתות של תכלת וכו'.
קטע שני: "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, [שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו], ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש, דכתיב: כל אלה בנים להימן חזה המלך בדברי האלהים להרים קרן, אמר אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אובד אותה, ולא ראה יפה לפי שבניו עומדין בתשובה".
^ חגיגה יד א.
^ הפסוק מזכיר שם שמונה עשרה דברים, והגמרא מסבירה אותם. וחכם, חרשים, ונבון, הם חלק מהם, אבל הם לא קשורים לפירוש כאן.
^ דהיינו: תלמיד חכם למדן.
^ רש"י (קרח טז א) "ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור אמר קרח אחי אבא ארבעה היו שנא' (שמות ו) ובני קהת וגו' עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם הריני חולק עליו ומבטל את דבריו".
^ חולין כד א. ת"ר: "כהנים - במומין פסולים, בשנים כשרים, לוים - במומין כשרים, בשנים פסולים (לוים כשרים לעבוד רק מבן שלשים עד בן חמישים); נמצא כשר בכהנים פסול בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים".
^ דהיינו: אולי כדי למנות פרנס על הציבור צריך שיהיה דוקא בן חמישים שנה, ולא מספיק שיהיה למדן, והרי הוא היה פחות מחמישים
^ וצ"ע: הרי זו ראיה טוב, וא"כ מדוע הגמ' בחגיגה מסתפקת לומר שצריך למנות פרנס על הציבור דוקא בן חמישים, ולא מספיק למדן.

מתוך: קהלת משה ג יח (עריכה)

"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח"^[1].
ופירש רש"י: מאחריו של לוט.

וקשה: מאי בעי רש"י בזה, וכי מי גבר ולא יראה שהפשט כך?^[2]

ותירץ הגאון [מפראג (אייבשיץ)]:^[3] דאיתא: מה ראה קרח לחלוק עם משה, ומפני מה לא היה מתירא ממשה, ומשני: עינו הטעוהו ראה שמואל יוצא ממנו, לפיכך לא יוכל משה לעשות לו כלום^[4].

וכאן על אשת לוט קשה: הא אמר לה "אל תבט אחריך [וכו' פן תספה]",^[5] ולמה לא השגיחה על המלאך,^[6] אלא שראתה ברוח הקודש (שמשיח יוצא ממנה רות ודוד), [שרות יוצאת מלוט, שממנה יוצא משיח], ועל זה לא עלתה על דעתה שלוט יהא שיכור וילך לבנותיו, ומסתמא ממנה יבנה משיח, ולכן הביטה אחריה כי לא יזיק לה כלום, כי מהיכן יצא משיח.^[7]

וזה (מאמרי קודש) [מאמר הכתוב]: "ותבט אשתו", וקשה: למה הביטה? ולזה פירש רש"י מאחריו של לוט, שהסתכלה מה שיצא מלוט, ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ בראשית יט כו.
^ צ"ע הרי יש פשטים אחרים ולכן רש"י בא להפקיע מהם. התרגום יונתן מתרגם: שהיא הסתכלה מאחורי המלאך לראות מה קורה לבית אביה, כיון שהיא היתה מבנות סדום. ואלו הרמב"ן מבאר כרש"י, וז"ל: מאחריו" – "מאחרי לוט שהיה הולך אחריהם מאסף לכל ביתו ממהרם להמלט".
^ כנראה הכוונה לר' יונתן מפראג (אייבשיץ), שמזכיר אותו בהרבה חידושים בכל הספר בשם הגאון סתם.
^ רש"י פרשת קרח טז ז.
^ בראשית יט יז. "ויהי כהוציאם אתם החוצה ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט פן תספה". ואע"פ שהמלאך דבר ללוט ולא לאשתו, הוא התכוון לכולם, וגם הטעם שמובא ברש"י שייך בכולם. וז"ל רש"י: "אל תביט אחריך" - אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול".
^ ויתכן לומר פשוט: שאשת לוט היתה מסופקת בדברי המלאך, לוט שהיה רגיל אצל אברהם, והיו שם מלאכים, האמין לדבריהם, משא"כ אשתו.
^ צ"ע האם אשת לוט היתה בכזו דרגה שראתה ברוח הקודש מה יצא ממנה? הרי היא לא נתנה מלח לעניים, כמו שרש"י מביא בשם הבראשית רבה: (בראשית יט כו) "ותהי נציב מלח" - (ב"ר) "במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה: תני מעט מלח לאורחים הללו, א"ל: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה"?

מתוך: קהלת משה ג יט (עריכה)

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך, ויאמר הנה באהל"^[1].

ופירש"י:^[2] "נקוד על "איו" שבאליו (= על אותיות "איו" שבמלת "אליו"), לומר לך כ"מ שהנקודה רבה על הכתב (= שהאותיות שיש עליהם נקודות, יותר מהאותיות שאין עליהם נקודות) אתה דורש הנקודה (= דורשים את האותיות שיש עליהם נקודות), וכ"מ שאתה מוצא הכתב רבה (= האותיות שאין עליהם נקודות, יותר מהאותיות שיש עליהם נקודות), אתה דורש הכתב (= דורשים את האותיות שאין עליהם נקודות), וכאן הנקודה רבה אתה דורש הנקודה, לומר שאף לשרה שאלו "איו" אברהם".

והקשה חד מן קמאי: היה לנקוד רק ה-ל', ויהא הכתב רבה ואתה דורש הכתוב "איו"?

ותירץ הגאון ר' יונתן:
דהנה אם יתרמי איזה תיבה שיהיה הנקודה והכתב שווים, נשאל שאלה האיך דרשינן אי הנקודה או הכתב? ואמר הגאון: ע"כ צ"ל דאין דורשין לא הכתב ולא הנקודה, והאי דנקוד טעמא אחרינא יש בה, "סוד ה' ליראיו", דאי לא תימא הכי היה לו לנקוד תיבת "ויאמרו" ג' אותיות, (והיה) [ואנן] גם כן דרשינן תיבת "איו", אלא על כרחך היכא דשווין לא דרשינן כלל.

זהו מוכח אם נקוד "איו שבאליו", אבל אם היה ה-ל' נקוד כדי לדרוש הכתב, הוי אמרינן באמת כל היכא דשווין הנקודה והכתב נמי דרשינן, והאי דלא נקוד תיבת "ויאמרו", כי טובה לנו לנקוד אות אחת מלנקוד ג' אותיות, ודוּק היטב.

באופן ב':
דרש"י פי' בשם הגמ'^[3] יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, ולמה שאלו כדי לחבבה על בעלה.
והקשו המפרשים: מנ"ל להגמ' שיודעים היו מלאכי השרת, ואי משום שמלאכים המה, זה מבואר בזוהר שהמלאכים אינם יודעים רק מה שנמסר להם מן השמים?

אלא דזה לא קשיא דהנה נקוד על "איו" שבתיבת אליו, לומר שאף לשרה שאלו איה אברהם, ותיבת אליו הוא קודם לאיה שרה אשתך, נמצא היו אצל שרה קודם שהיו אצל אברהם, ויודעים היה שרה אמנו היכן היתה, ולמה שאלו, אלא כדי לחבבה על בעלה.

אבל קשה מנ"ל דמלאכים היו יודעים דלמא לא, והא דנקוד על תיבת "אליו" קודם "איה שרה אשתך", משום דלא היה תיבה אחרת אחר "איה שרה אשתך" לנקוד עליו תיבת "איו"?
אלא דזה לא קשה, דהיה לו לנקוד על תיבת "ויאמר הנה באוהל", היה לו לנקוד אות מ' וְ-ר' מן תיבת "ויאמר", ונשאר תיבת "איו" בלא נקודה, ודרשינן הכתב, אלא מסתמא דיודעים היו מלאכי השרת, כי היו בתחילה אצל שרה.

[וכל] זה מוכח אם נקוד על "איו" שבאליו, אבל אם היה נקוד ה-ל' הוו אמרינן דלעולם לא היו יודעים המלאכים שרה היכן היא, והא דנקוד "אליו", לנקוד על ויאמר היה לנקוד מ' ו-ר', זה אינו, הלא טוב לנקוד אות א' מג' אותיות, ודוּק היטב.

הערות שוליים

מתוך: קהלת משה ג כ (עריכה)

"חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר: 'מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת'^[1], מכלל דחודש ושבת בעי למיזל"^[2].

וקשה: האיך מוכח י"ט מזה?^[3] ואם תאמר מחמת כל שכן^[4], היה להגמרא לומר חייב להקביל בשבת וחודש, ויהיה י"ט כל ש כן? ועוד: כאן אמר חייב אדם להקביל פני רבו, וכאן אמר מכלל דחודש ושבת בעי למיזל?^[5]

ותירץ הגאון [ר' יונתן מפרג (אייבשיץ)]:^[6] דהנה, זה המעשה [לא] היה בחג, ולמה שאל אותה מדוע אתה הולכת אליו, וכי מי מעכב אם אני רוצה לילך להרב בלי חיוב, אלא דכך שאל אותה, מדוע את הולכת אליו היום בלי חיוב, ולא בחודש ושבת, רצה לומר בחודש ושבת אין את הולכת^[7].

וקשה: למה לא שאל אותה על י"ט, אלא דבי"ט היתה הולכת, ולמה הלכה בי"ט, דחייב להקביל פני רבו ביו"ט, ולזה אומר מכלל דחודש ושבת בעי למיזל, ובי"ט חייב^[8], ודוּק.

הערות שוליים

^ מלכים ב ד כג.
^ ראש השנה טז ב.
^ הרי בפסוק כתוב "חודש ושבת", ולא כתוב יו"ט.
^ אם שבת ור"ח שאין חיוב לעלות לרגל לראות פני שכינה, חייב להקביל פני רבו משום "כל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה", ביו"ט שיש חיוב לעלות לרגל, להקביל פני שכינה, ק"ו שחייב להקביל פני רבו, משום "כל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה". (ועיין הערה 8 שמבואר יותר)
^ היה צריך לומר אותו לשון "מכלל דחודש ושבת חייב להקביל פני רבו".
^ לא מוזכר לאיזה גאון הכוונה, אבל בדרך כלל סתם גאון כוונתו לר' יונתן, ועיין בהערות לקמן שהם דברי ר' יונתן בספריו באהבת יהונתן וביערות דבש.
^ וכוונת הפסוק הוא כך: מדוע את הולכת אליו היום, [שהוא יום חול רגיל, ואת לא הולכת] לא חודש ולא שבת [שהם ימי קודש].
^ וכוונת הגמ' היא כך: שבעלה של שונמית שאל אותה: למה את הולכת היום לאלישע שאין שום עניין ללכת, ואילו בחודש ושבת ש"בעי למיזל", שיש עניין ללכת, והדבר תלוי ברצונו האם ללכת (ל"בעי" ישנם שני משמעיות בארמית: א. רצה, ב. היה צריך ל..), את לא הולכת. ולא שאל על י"ט, כיון שבי"ט היתה רגילה ללכת כיון שיש חיוב להקביל פני רבו ברגל.
ופירושו צ"ע, שהרי הלשון שהביא הוא לשון הגמ' בראש השנה: "וא"ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר (מלכים ב ד כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל".
ואילו בסוכה כז ב איתא: "והאמר ר' יצחק מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנא' (מלכים ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה".
ולפי הגמ' בסוכה שאין חילוק בין חודש ושבת ויו"ט, בכולם יש חיוב להקביל פני רבו, ישאר קשה כל הקושיות הנ"ל.
ועיין באהבת יהונתן הפטרת פרשת החודש, שמיישב ג"כ את הגמ' הזו, ולפי דבריו יש חיוב גם בשבת ור"ח. ומיושבת גם הגמ' בסוכה.
וז"ל: ידוע מאמר חז"ל: חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר: "לא חודש היום ולא שבת היום", מכלל דבחודש ושבת איבעי ליה למיזל. והנה רבים מקשים: פתח ברגל וסיים בחודש ושבת? ונראה: דכתיב "מידי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות", ואיתא במדרש: מן הראוי היה שצריכים לעלות ולהראות העזרה ג"כ בשבתות ובחדשים כמו ברגל, אך מפני הטרחה לא צותה התורה כי אם ברגל לבד. ולעתיד יהיו נמי עולין בשבתות ובחדשים. ואיתא בגמ' (ירושלמי עירובין) כל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה. והנה לפי זה פטורין מלהקביל פני רבן ברגל, כי אין לך גדול מעליית לרגל ולקבל פני שכינה ממש, כי כדרך שבא לראות וכו'. אמנם כל זה הוא ברגל אך בשבת ור"ח שאין עולין להשתחות מחוייבים בהכרח לקבל פני רבן כי הוא כאלו מקבל פני שכינה. וזה שכתוב: מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. וכן נמי בזמן שאין בה"מ קיים שאין יכולין לעלות ולראות, צריך ג"כ ברגל לקבל פני רבו כנ"ל. והנה מעשה השונמית היתה בזמן המקדש, ולפ"ז מתורץ הגמ' שפיר "חייב אדם לקבל פני רבו ברגל", והיינו בזמן שאין בהמ"ק קיים, הוכרח לקבל פני רבו אפי' ברגל, יען נחשב לו כאלו מקבל פני שכינה. שנאמר "לא חודש היום ולא שבת היום", מכלל דבחודש ושבת איבעי ליה למיזל, ולא ברגל, דאז אינה חייבת להקביל פני הרב כי היתה בזמן המקדש, והוטל החיוב רק על חודש ושבת, ומזה מוכח דבזמן שאין בהמ"ק קיים חייב לקבל פני הרב אף ברגל.
ואלו ביערות דבש דרוש יב סובר שבשבת ור"ח הוא רק מידת חסידות כמו שמובא כאן. (אבל את הגמ' הוא מבאר באותו מהלך שמבאר באהבת יהונתן ולא כמו שמבאר כאן).
וז"ל: ואמרו בגמ' דר"ה י"ז: חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנא׳ מדוע את הולכח אליו היום לא חודש ולא שבח, מכלל דבחודש ושבת איבעי ליה למיזל. וכבר נתקשו בו פתח ברגל ומביא ראיה על חודש ושבת, ורגל מאן דכר שמיה? אמנם יובן בהנ"ל דקבלת פני ת"ח כקבלת פני שכינה, וא"כ בזמן הבית לא היה חיוב לקבל לפני רבו ברגל, כי היו מקבלים פני שכינה בעולים לראות בית ה', אבל חודש ושבת דאינם עולים, ו[כמו ש]כבר נודע מ"ש במדרש והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, ראויים היו ישראל לעלות לרגל כל חודש ושבת אלא שחס עליהם המקום להקל מאתם הטורח מהראוי לעלות בחודש ושבת, וע"כ לעומת זה עכ"פ יש לקבל פני ת"ח שהוא כעין קבלת פני שכינה, ואין בו טורח הדרך. לכך בשונמית שהיה בזמן הבית, לא הזכיר מועד וחג, כ"א חודש ושבת, דשם ה"ל למיזל ממידת חסידות. ולכך ר' יצחק דאיירי בזה"ז אמר חייב לקבל פני רבו ברגל, כי ברגל חייב מהתורה לעלות לראות לפני השם בעזרה, א"כ עכשיו החיוב ברגל לקבל תמורתו פני ת"ח, ולכך לא הזכיר חודש ושבת, כי זה אינו מן החיוב, כי לא נזכר בתורה, ואינו רק מידת חסידות, הואיל ויהיה לעתיד לבוא, אבל חיוב ליכא רק ברגל בזה"ז בעוה"ר. וא"ש ודו"ק, כי דברים ברורים ואמיתיים.

מתוך: קהלת משה ג כא (עריכה)

קושיות העולם: דאיתא בגמרא גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שהרי על כ"ב שנה שהיה יעקב בבית לבן, נתעכב יוסף כ"ב שנה במצרים, ועל י"ד שנה שלמד בשם ועבר, לא נענש^[1]. דלמא שניהם שווין^[2].

ותירץ הגאון [מפרג (אייבשיץ)]:^[3] דכך הוא הסגנון, דאם יש לפנינו שני מצוות ואם יעשה האחת תבטל חברתה, וגם ידעינן שהאחת היא בוודאי שוה לחברתה, או אפשר גדולה מחברתה, אבל להיות גרוע מחברתה בשום אופן לא הוי. והמצוה השניה אפשר שדמיה לראשונה, או גרוע מראשונה, נמצא לאיזה מצוה צריך יותר, בוודאי לראשונה.

ונמצא בנידון דידן תלמוד תורה בוודאי שוה לכיבוד אב ולא גרוע ממנו כי מצינן שיעקב לא נענש על י"ד שנה שלמד אצל שם ועבר, וכיבוד אב אפשר שהוא שוה לתלמוד תורה, לפיכך לא נענש על י״ד שנים הנ"ל, או אפשר גרוע מתלמוד תורה.

וזה מאמר הגמרא אם יש לפניך שני מצות היינו תלמוד תורה וכיבוד אב, [ואם תעשה אחת תבטל חברתה, על זה אומרת הגמ'] (ואומר) "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם ", היינו להיות רץ אחריו^[4], ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ מגילה טז ב.
^ דהיינו: יתכן מה שיעקב לא נענש על מה שהיה י"ד שנה בבית שם ועבר, כיון שת"ת שוה לכיבוד אב ואם, ואין ראיה שת"ת גדול יותר מכיבוד אב ואם.
^ הגאון סתם כשאין ראיה שהתכוונן למשהו מסוים, כוונתו לר' יונתן אייבשיץ.
^ דהיינו: מה שהגמ' אומרת "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם", אין הכוונה שמצות ת"ת גדולה יותר, אלא הכוונה שאם יש לפניך שני מצות, מצות ת"ת ומצות כיבוד אב ואם, תקדים את הת"ת. כיון שיש ספק האם ת"ת וכיבוד אב ואם שוים, או שת"ת יותר גדול, ולכן כששניהם מזדמנים לפנינו, אנו מקדימים ת"ת.
וצ""ע: כיון שמיעקב אין ראיה שת"ת גדול מכיבוד אב ואם, אלא שהוא שוה לכיבוד אב ואם, מדוע אנו מסתפקים האם ת"ת יותר גדול, הרי הוקש כבוד ואם לכבוד המקום (בבא מציעא לב א), ולכן אם לא מצאנו ראיה מוכחת שת"ת גדול מכיבוד אב ואם, הם שוים?

מתוך: קהלת משה ג כב (עריכה)

הקשה אחד מן התלמידים: הלא כל המצוות המה נגד יצר הרע, ולמה אמר גבי יפת תואר לחוד^[1] "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"?^[2]

ותירץ הגאון [מפרג (אייבשיץ)]:^[3] דהנה יצר הרע תמיד הוא נגד המצוה. והנה אמר הקב"ה אם אני לא יתיר לו היפות תואר, אז היצר הרע יסיתנו שדווקא יקח אותה. מה עשה הקב"ה, התיר את היפת תואר למצוה, ונמצא היצר הרע יסיתנו שלא יקח, וזה רוצה הקב"ה.

וזאת אומרת "לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע", שיסיתו שלא ישאנה^[4], ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ גמ' קידושין כא ב, לגבי יפת תאר: "ת"ר וראית בשביה בשעת שביה, אשת ואפילו אשת איש, יפת תואר, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות".
^ התלמידים שאלו כך: שהרי מטרת האדם בעולם הוא, להכניע את החומר, את היצר הרע, ועי"ז להתקרב לה' וכו', ואיך עושים את זה ע"י קיום מצות עשה, וע"י מניעה מאיסורי לא תעשה. וא"כ כל המצות הם כנגד יצר הרע, להכניעו ולהתקרב לה'.
והתלמידים למדו כשהגמ' אומרת לגבי יפת תואר "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", הכוונה שהמצות עשה ולא תעשה (עיין חינוך מצות תקל"ב – תקל"ד) שישנם בלקיחת יפת תואר, היא כנגד יצר הרע, כמו כל מצות עשה, שע"י שמקיים את המצה מכניעים את היצר הרע. ולכן הם הקשו: מדוע הגמ' אומרת "לא דברה תורה כנגד יצר הרע", רק לגבי יפת תואר, ולא לגבי שאר המצות.
ושאלתם צ"ע: שהרי המשפט "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", ניתן לפרשו בכמה הסברים. א. כמו שאמרנו לעיל, וזה נכון לשאר מצות, ב. כמו שרש"י בקידושין מבאר: "מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו", ו"וכנגד יצר הרע" הכוונה, כנגד גרוי היצר הרע, וזה נכון ליפת תואר.
ואם אפשר לשאול הוא כך: מדוע התורה אסרה איסורי עריות, ולא התירה משום היצר הרע שמתגרה בו, מ"ש יפת תואר שהתורה התירה. וזה אפשר לתרץ: שאדם בשעת מלחמה רחוק מאשתו, והורג אנשים, והיצרים מתעוררים, יש חשש שיכשל באיסור. הרי ידוע על סיפורים שחיילים בשעת מלחמה אונסים נשים, כיון שאז הורגים אנשים, ונותנים פורקן ליצרים, התאות מתגברות פי כמה.
^ הגאון סתם כשאין ראיה שהתכוונן למשהו מסוים, כוונתו לר' יונתן אייבשיץ.
^ לפי הסבר ר' יונתן מה שכתוב: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", אין משמעותו כמו לגבי שאר מצות, ששם הכוונה כמו שמבואר לעיל הערה 2, אלא הכוונה שהתורה התירה יפת תואר כדי לגרום התנגדות של היצר הרע, לקחת אותה.

מתוך: קהלת משה ג כג (עריכה)

"ויאמר ה' אל משה: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק"^[1].

ותמוה: למה ציוה השם לשום באזני יהושע דוקא?

ותירץ הגאון [רבי יונתן מפרג (אייבשיץ)]:^[2] (כתיב "ויך יואב כל זכר בעמלק"), [איתא בגמ':^[3] כתיב "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום"]^[4] כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי?^[5] אמר ליה: דכתיב תמחה את זָכָר עמלק^[6] אמר ליה: והא אנן זֵכֶר קרינן? א"ל: אנא זָכָר אקריון וכו'. (אמר) [וסבר] דוד באמת בתורה סתם כתיב, ולא ידעינן אי זָכָר או זֵכֶר, אבל גמירא לן זֵכֶר בסגול.

והנה זה הדבר אמר ה' למשה, אולי יטעה יהושע ויאמר "זָכָר" בקמץ, "כתוב זכרון בספר", כי התורה בלא נקודת ויהא רק לזכרון, ולא ידעינן אי זָכָר או זֵכֶר, אבל ,שים באזני יהושע" הקבלה "זֵכֶר עמלק", ודוּק.

הערות שוליים

^ שמות יז יד
^ סתם הגאון כשאין ראיה אחרת הוא רבי יונתן.
^ בבא בתרא כא א.
^ מלכים א יא טז
^ עיין במהרש"א בבא בתרא שם, שמבאר מדוע דוד שאל את יואב על הזכרים באדום, הרי אדום זה לא עמלק. (אדום הם עשו, ומזרע עשו יצאה אומת עמלק, שהיו עם לעצמו, ולא גרו עם אומת אדום).
^ דברים כה יט. הגמ' לא מביאה את הפסוק בשמות " כי מחה אמחה את זכר עמלק", שקודם לפסוק בדברים, כיון שהפסוק בשמות, הוא לא ציווי, אלא סיפור דברים, ולא הוי מצות עשה. אבל הפסוק בדברים הוא ציווי, והוי מצות עשה. וכן בחינוך (מוצה תר"ד) מונה את הפסוק בדברים למצות מחית זכר עמלק, ולא את הפסוק בשמות.

מתוך: קהלת משה ג כד (עריכה)

"אנכי אנכי הוא מנחמכם, מי את ותראי מאנוש ימות"^[1], "ותפחדי מחמת המציק ואיה חמת המציק"^[2].

ופירש הגאון [רבי יונתן מפרג (אייבשיץ)]:^[3] דהרמב"ם פירש מה בין יראה לפחד: היינו פחד הוא מהדבר שלא אוכל להנצל בשום אופן בעולם, אפילו השם לא יציל אותו, ויראה הוא מן הדבר אשר צריך ליראות מן זה הדבר, אבל לאו בכל יומא מתרחיש ניסא, ואם ירצה השם יציל אותו.

ונביט על שני הדברים האלה מי המה, ונאמר: המות אי אפשר להנצל ממנו, אפילו השם לא יציל, כי פעם אחת קנס מיתה על אדם הראשון, כמאמר הגמרא: "אשרי אדם מפחד תמיד"^[4], זה יום המיתה^[5]. ומן הגזלן אולי יהיה כדרך צריך ליראות ממנו, כי לא בכל יומא מתרחיש ניסא, אבל אם ירצה ה' ימות הגזלן, או יעשה תשובה, זולת שאר דברים (= חוץ משאר דברים שיכולים לקרוא לגזלן).

נמצא היוצא לנו מזה מפני יום המיתה צריך פחד, מפני הגזלן יראה כנ"ל. ואצל העולם הוא להיפך, מפגי הגזלן יש לו פחד, ומפני המיתה הוא מתיירא.

לזה צעק הנביא: "מי את", היינו כמה מחוסר שכל אתה, "ותראי מאנוש ימות", מפני המיתה אתה מתיירא. "ותפחדי כל היום מחמת המציק", היינו מפני הגזלן אתה מפחד, "ואיה חמת המציק", הגזלן הוא ספק, והמיתה הוא ודאי, ותהיה להיפך, ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ ישעיהו נא יב.
^ שם י"ג.
^ סתם הגאון כשאין ראיה אחרת הוא רבי יונתן.
^ משלי כח יד
^ הגמ' ברכות ס א, דורשת את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" – בדברי תורה (שמא תשתכח ממנו, שמתוך כך מחזיר לשנותם תמיד – רש"י). ובנדה ל ב, את הפסוק "כי לי תכרע כל ברך" (ישעיהו מה כג) – זה יום המיתה. בפלא יועץ י, לעניין לחשוב על יום המיתה מובא: "אפילו אם הוא בחור כארזים, מי זה ערב כנגדו שלא ימות בבחרותו, על זה נאמר (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד".

מתוך: קהלת משה ג כו (עריכה)

ויסב חזקיה פניו אל הקיר ויתפלל: "אנא ה' זכור נא אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים, והטוב בעיניך עשיתי". ופריך [בגמ':] מאי טוב? שסמך גאולה לתפלה^[1].

הקושיא מפורסמת: הא הניחו ספר תורה על מיטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה^[2], ולא מצא הגמ' שום מעלה טובה בחזקיה רק שסמך גאולה לתפלה?

ותירץ הגאון מהור"ר יונתן [מפראג (אייבשיץ)]: דאיתא, "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". (ותירץ) [וביאר] האלשי"ך למה כתב "רעות" בלשון רבים, "וטוב" בלשון יחיד, משום להבא לטהר מסייעין לו ועושה האדם התחלה, וסוף עשה הקב"ה, אבל הבא לטמא פותחין לו ועושה התחלה והסוף, לכך כתיב רעות בלשון רבים, כי עושה שנים.

והנה ידוע "את האלהים התהלך נח", לא כאברהם דכתיב "אשר התהלכתי", (ומשני) [ד]אברהם לא היה צריך סעד לתמכו, היינו סיוע מהשמים, ונח היה צריך^[3], נמצא מי שכתוב בו "התהלכתי" אינו צריך סיוע מן השמים. ולזה מקשה הגמרא, גבי חזקיה כתיב "זכור נא אשר התהלכתי לפניך", ולא היה צריך סיוע מן השמים, והיה לומר "והטובות בעיניך עשיתי", למה כתיב "הטוב", (ומקשה מאי טוב) בלשון יחיד (לכתוב טובות)?

וע"כ צריך לשנות שסמך גאולה לתפלה. דאיתא בברכות: אמר ליה רב אלעי לעולא: כי סלקת להתם פרוס בשלמא דרב ברונא, דמשמח במצות, יומא חד סמוך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומא כולו יומא^[4]. ופריך [התוספות]: והא אנן נמי סמכינן? ומשני: כיון בנץ החמה, היינו גאולה קודם הנץ, ותפלה לאחר הנץ החמה^[5].

ומקשה (התוספת) [מאן דהוא^[6]]: זה אי אפשר בשום אופן לכוון, כי נץ החמה בהרף עין, ומשני: מן השמים סיוע.

והשתא מתורץ: [ד]חזקיה נמי סמך גאולה לתפלה בנץ החמה, והיה צריך סיוע מן השמים, לכך כתיב טוב בלשון יחיד, ודוּק.

הערות שוליים

^ ברכות י ב
^ בבא קמא יז א. "ת"ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה".
^ רש"י בראשית ו ט.
^ ברכות ט ב. "אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם, שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה, ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא".
^ דברי התוספות על הגמ' לעיל שאומרת: "העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו". וכותב התספות: "כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק. וא"ת [א.] והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה? [ב.] ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה? ויש לומר: דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ, ותפלה לאחר הנץ.
^ בתוספות לפנינו ליתא קושיא זו.

מתוך: קהלת משה ג כז (עריכה)

"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"^[1].

[פירש רש"י:] אין חמושים אלא מזויינים, ד"א: וחמושים אחד מחמשה, כי ארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה, וחומשו יצאו ממצרים.

הקושיא מפורסמת: כיון דפירש רש"י דחמושים אין לו משמעות אחר רק מזויינים^[2], (היכן) [איך] הוא אומר דבר אחר עוד משמעות?

ותירץ ר' יונתן: הסיגנון יהא כך. אמת הוא דחמושים אין לו פירוש אחר רק מזויינים, אלא דקשה קצת דליכא למימר מזויינים, לזה בא כמתרץ ד"א דחלק חומש יצאו ממצרים, והשתא אין חמושים אלא מזויינים.

דהנה איתא: "וירא בלק בן צפור את כל עשה ישראל לאמורי"^[3], ופירש הזוהר: ישראל סבא.
והוא כתפל מבלי מלח^[4].

ואמר הגאון הנ"ל, דהנה קשה: הא אמורי הוא סיחון ועוג מלך הבשן, ולמה לא ראה בלק רק נפילת סיחון היינו אמורי כנ"ל, ולא ראה מפלת עוג, הא עוג גבור היה יותר מסיחון, כי משה מתירא מאתו כדאמר לו הקב"ה: "אל תירא אותו"?^[5]

אבל מתורץ, דהנה כתיב: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"^[6], ופירש רש"י: כי הוא החליף אומנתו חרב באומנות ישראל שאין כוחם אלא בפה, אף ישראל חלפו אומנותם באומנתו.

הקושיא עצומה: הלא בלעם חכם שבאומות היה, ולמה החליף אומנותו באומנות ישראל? אלא דבלק ובלעם ראו כי יעקב אבינו החליף אומנתו, דכתיב: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"^[7], לכן שלח בלק אחר בלעם שגם הוא יחליף אומנתו, ויעקב היה נקרא ישראל, וזה מאמר הזוהר: "וירא בלק בן צפור את כל עשה ישראל לאמורי, היינו ישראל סבא", ולכן שלח אחר בלעם, ושפתים ישק.

אבל קשה: מפני מה יעקב החליף אומנתו ליטול בידו החרב אומנות עשו? אבל דאיתא בזוהר: שלצדיקים הותרה החרב ליקח, כנאמר: "הקול קול יעקב"^[8], רצה לומר: כשהוא צריך, הותרה לו "והידים ידי עשו"שם, היינו החרב. ויעקב היה צדיק והותרה לו החרב, אבל בלעם היה רשע לא הותרה לו להחליף אומנתו.

היוצא לנו מזה, צדיקים רשאים ליקח החרב בידם, וזה ידוע דבשלשת ימי אפילה מתו כל הרשעים ונשתיירו ששים רבוא צדיקים, אשר ראו עין בעין את ה', והמה רשאים ליקח כלי זין, וזהו "אין חמושים אלא מזויינים" בכלי זיין.

וקשה: האיך לקחו ברכת עשו בידם, ולזה משני דבר אחר שיצאו א' מחמשה, וארבעה חלקים מתו בשלשה ימי אפילה, כל הרשעים [מתו], ונשתיירו ס' רבוא צדיקים, ורשאים ליקח החרב, ודוּק היטב.

הערות שוליים

^ שמות יג יח.
^ לשון רש"י הוא: "אין חמושים אלא מזויינים", משמע שפירוש המלה "חמושים" היא רק מזויינים.
^ במדבר כב ב.
^ דהיינו: מה שהזוהר הסביר שירא בלק בן צפור הכוונה "ישראל סבא", אין לו טעם והסבר, והוא כמו אוכל תפל בלי מלח.
^ צ"ע שאלתו, שהרי מה שכתוב: "את כל עשה ישראל לאמורי", הכוונה לסיחון ועוג, ולא רק לסיחון. וכן הוא ברש"י: "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" – "אמר: אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם, לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב".
אולם בדעת זקנים מבעלי התוספות מפרש כר' יונתן: "את כל אשר עשה ה' לאמורי" – לסיחון מלך אמורי, ומה סיחון שנצח מלך מואב, לא היה יכול לעמדו לפניהם, אני על אחת כמה וכמה".
למעשה גם בפרשת חוקת וגם בפרשת דברים, כשתואר המלחמה עם סיחון ועוג, על סיחון כתוב: "מלך האמורי", ועל עוג כתוב: "מלך הבשן". אבל בפרשת דברים אחרי שמתוארת המלחמה אתם, משה רבינו אומר לבני ישראל: (דברים ג ח) "ונקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי", כאן שניהם נקראים אמורי, כדברי רש"י.
^ במדבר לא ח
^ בראשית מח כב.
^ בראשית כז כב.