מ"ג שמות טז לא
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּקְרוֹ בֵית יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמֵיהּ מַנָּא וְהוּא כְּבַר זְרַע גִּדָּא חִיוָר וְטַעְמֵיהּ כְּאִסְקְרִיטָוָן בִּדְבַשׁ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּקְרוֹן בֵּית יִשְרָאֵל יַת שְׁמֵיהּ מַנָּא וְהוּא כְּבַר זְרַע כּוּסְבַּר חֵיוַר וְטַעֲמֵיהּ כַּאֲשִׁישְׁיַין בִּדְבָשׁ: |
| ירושלמי (קטעים): | כִּזְרַע דְּכוּסְבַּר חֵיוַר וְטַעֲמֵיהּ כְּשִׁפוּיָין בִּדְבָשׁ: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כְּצַפִּיחִת – בָּצֵק שֶׁמְּטַגְּנִין אוֹתוֹ בִּדְבַשׁ, וְקוֹרִין לוֹ אַסְקֵרִיטוֹן בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (חלה פ"א מ"ד), וְהוּא תַּרְגּוּם שֶׁל אוּנְקְלוֹס[2].
רשב"ם
כצפיחית: איו לו חבר, אבל צפחת מים כלי הוא:
גד: מין קטנית הוא עגול כזרע גד:
לבן: כעין הבדולח כדכתיב להלן ועינו כעין הבדולח, אבל זרע גד אינו לבן:
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(לא – לב) למה ספר פה שקראו שמו מן ומקומו למעלה (פסוק ט"ו) ובפ' בהעלותך אמר שהוא כזרע גד ופה הוסיף לבן. שם אמר והיה טעמו כטעם לשד השמן ופה אמר כצפיחת בדבש, מ"ש ויאמר משה מלא העומר הי"ל לאמר תיכף ויאמר משה אל אהרן זה הדבר אשר צוה ה' קח מלא העומר וכו', ומ"ש כאשר צוה ה' אל משה אין לו באור כלל, וגם היל"ל את משה כמ"ש בכ"מ:
"ויקראו ב"י את שמו מן". כי תחלה הזכיר שאמרו איש אל אחיו מן הוא, וזה היה בטעות שחשבו שאינו ראוי לאכילה אם לא ע"י הכנה שע"ז מורה שם מן, ומשה הודיעם שא"צ הכנה כי אין בו פסולת, כי הוא לחם מתוקן בלי פסולת ראוי לאכלה, אולם עתה שקבלו מצות שבת ונודע להם כי שבת מכין את המן לכל השבוע, וכן שמכינים אותו בשבת בשחקים, קראו את המן שיורד בשבת בשם מן על ההכנה שנעשה בו למעלה, ועל שהוא מכין מזון לכל השבוע, שמשם זה נקבע בלבם אמונת אומן, ששבת מכין מזון לכל ימי המעשה, והוא כזרע גד לבן כבר אמר בפ' בהעלותך והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח, ושם מדבר במן שירד בכל השבוע שהיה כזרע גד ושאינו לבן רק עינו היה כעין הבדולח ששקוף ונראה כמין הזכוכית, אבל והוא, ר"ל המן שירד בשבת, היה כזרע גד שהוא לבן, שמורה על הרחמים שמתגברים ביום ההוא. ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע והיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחת בדבש, שהיא עסה נלושה בשמן ודבש נוסף בו מתיקות לעונג שבת, וחז"ל אמרו לנערים כטעם לשד השמן, לזקנים דבש, כי קדושת השבת מתיחס לזקנים שקנו חכמה ואצלם תמיד שבת כמ"ש חז"ל ברכות (דף מז) שנים ושבת מצטרפין, ושבת גברא הוא, אלא שני ת"ח המחדדים זל"ז בהלכה מצטרפין, מפרש שנים ושבת היינו שהם ת"ח שאצלם תמיד שבת, ובכל אלה הדברים נמצאים נטעי נאמנים למודים מושכלים אל שבת הגדול שהוא עה"ב יום שכולו שבת ומנוחה: א] מ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם, וזה הורה בהכנת יום הששי שיכין אדם צדה ליום מועד ולמחר יאכל שכרו, ועז"א אכלוהו היום כי אז אין מעשה ופעולה רק פרי מעלליהם יאכלו, כמ"ש היום לא תמצאוהו בשדה, וצוה את אשר תאפו אפו שלא יקח מעשרו רק ללחם ביתו, ואת העודף יחלק לצדקה. שבזה יניחנו למשמרת עד הבקר, כי בעה"ב כאור בקר יזרח שמש נגד עה"ז הדומה ללילה, ושם ימצא את העודף אשר הניח למשמרת, והגם שגופו ועשרו יבאש ויאכלנו רמה, בנה כעש ביתו ותולעה תכסנו, המשמרת הזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו: