מ"ג במדבר כב ב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַחֲזָא בָלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דַּעֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאָה׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וירא וַחֲמָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יַת כָּל מַה דְעָבַד יִשְרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי: |
רש"י
מפרשי רש"י
[ב] ולפיכך ויגר מואב. פירוש, כי אין "ויגר" (פסוק ג) מילתא בפני עצמו, דאם כן "וירא בלק את כל אשר עשה" מאי בא לאשמועינן, אלא "ויגר" הוא מחובר אל "וירא בלק". והקשה הרא"ם, דאם כן הוי למכתב 'וכי רב הוא', דהא "ויגר מואב" קאי על "וירא בלק", אם כן "כי רב הוא" מילתא בפני עצמו, וראוי להיות 'וכי רב'. ואין קשיא, דשפיר כתב "כי רב הוא", והכי פירושו, כי מואב ראה אשר עשה לאמורי, ולפיכך ויגר מן ישראל. שאין לתלות מה שנצחו לאמורי היה במקרה, דלפעמים מקרה קרה אף על גב שאין דרך להיות, דהא "כי רב הוא", ואם כן יש לתלות בריבוי שלהם, ולא במקרה:
ואין להקשות, אם כן לא לכתוב רק 'וירא בלק את ישראל כי רב הוא', כיון דעיקר תליא במה שרב הוא, אין זה קשיא, ד"כי רב הוא" אין זה ראיה גם כן, דלפעמים עם רב לא יוכל לנצח, אם אינם בעלי מלחמה. אבל השתא "וירא בלק את אשר עשה לאמורי ויגר מואב כי רב הוא", והשתא אין לתלות שני דברים במקרה; לומר כי מה שנצחו היה במקרה, וריבוי שלהם לא הוי כלום, דאין המדה לומר כך, אלא יש לתלות מה שנצחו בריבוי שלהם:
[ג] קצו בחייהם כמו קצתי בחיי. כך "ויקץ מואב" רצונו לומר קצו בחייהם. ומה שפירש רש"י מלת "ויקצו מפני בני ישראל" בפרשת שמות (שמות א', י"ב) 'נעשו כקוצים בעיניהם', וכאן לא פירש (קושית הרא"ם), היינו מפני ששם קשה למה קצו בחייהם, דלא שייך קצו בחייהם אלא כאשר מיצר לאדם, ואז קץ בחייו, ואם כן למה קצו מצרים בחייהם, שהרי לא היו ישראל מצירים את מצרים עד שקצו מצרים בחייהם, ולפיכך פירש (רש"י שמות א, יב) שנעשו כקוצים בעיניהם, אבל אין כאן לדרוש. אבל בבמדבר רבה (כ, ג) בפרשת וירא [בלק] דרשו גם כן (ויקוצו) ["ויקץ"] נעשו כקוצים בעיניהם, והיינו מדכתב לשון "ויקץ", ולא כתב 'ויצר מפני ישראל'. ומפני שאינו כל כך פשוטו של מקרא, לא הביא רש"י זה:
[ד] המכה את מדין בשדה מואב. מפרש בפרשת וישלח (רש"י בראשית לו, לה). וליכא למימר אדרבא, שהיו באים מדין לעזור את מואב, והרי בן בדד בא עליהם למלחמה, דאם כן למה הרג מדין דוקא, ולא את מואב:
[ה] מה ראו ליטול עצה וכו'. דאין לומר מפני יראתן עשו שלום ביניהם, דהא קרא מוכח שבאו ליטול עצה, מדכתיב "ויאמר מואב אל זקני מדין", ולא כתיב 'ויאמר מואב אל מדין', אלא בשביל עצה באו אל זקני מדין, ליטול עצה. ולמה עצה בקשו מהם:
[ו] כל מה שהשור מלחך וכו'. דאם לא כן, 'כלחוך הבהמה' מיבעי ליה (כ"ה ברא"ם):
[ז] מנסיכי מדין היה. טעות סופר הוא, דמנא ליה דמנסיכי מדין היה. ובמדבר רבה (כ, ד) אמרו כך; "מלך למואב בעת ההיא", והלא נסיך היה, דכתיב (ר' יהושע יג, כא) "את אוי ואת רקם וגו' נסיכי סיחון יושב הארץ". והקשה הרא"ם, דמנא ליה לרז"ל לומר שהיה בלק נסיך, בשלמא חמשת מלכי מדין צריך לומר שהיו נסיכים, דהקשו רז"ל כתיב (להלן לא, ח) "את אוי ואת רקם [ואת צור ואת חור ואת רבע] חמשת מלכי מדין", וביהושע כתיב (ר' יג, כא) "את אוי ואת רקם [ואת צור ואת חור ואת רבע] חמשת נסיכי סיחון", קשו קראי אהדדי. ומתרץ, בחיי סיחון היו נסיכים, וכשמת סיחון היו מלכים. אבל בלק, מנא ליה לומר שהיה נסיך מתחלה. ויראה, דכיון דכתיב בקרא (לעיל כא, כו) "והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו", אם כן כל הארץ היה לסיחון, בודאי לא היה בלק מלך בחיי סיחון, שלמה יהיה בלק מלך בחיי סיחון, שהרי במדין נמי היה סיחון ממנה שם נסיכים ולא היו מלכים, ואם כן אי אפשר לומר דהיה בלק מלך בחיי סיחון, רק נסיך היה במואב, כמו שהיו נסיכים במדין:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי יד) כי רבוי העם הוא הדרת מלך וכבודו, לפי שיש בין אנשיו גבורים וחכמים שוין לו או למעלה ממנו, אבל מעלתו והתנשאותו על שאר השרים והסגנים הוא רבוי חיילותיו ורוחב מלכותו וממשלתו וזאת היא הסבה שהוא מעולה ומהודר מכלם, וכאשר יחסר לו העם ויפרדו מעליו זהו מחתת האדון, ומלת רזון מלשון רוזנים. ולפי מה שאמר הדרת מלך היה לו לומר מחתת מלך, אבל בא לומר כי העדר העם מחתה לו עד שהוסר ממנו שם המלכות וחזר כאחד הרוזנים המושלים בעם, ועל כן יקראנו הכתוב בשם רוזן לא בשם מלך, לפי שאין מלך בלא עם, וא"כ למדך הכתוב הזה כי בטחון המלך תלוי בבשר ודם כיון שהדרתו ומעלתו ברבוי העם ומחתתו בחסרונם. ועל הטעם הזה לא היה רצון הש"י שיהיה בינינו מלך לפי שבטחון העם במלך והמלך בטחונו בעמו, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו בה שנירא את הש"י, כענין שכתוב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא, גם נצטוינו שלא נירא מן הכנענים כענין שכתוב (שם ז) לא תירא מהם, וכתיב (שם לא) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, וכיון שהתורה אסרה לנו הבטחון בבשר ודם וצותה אותנו להיות כל אחד ממנו בטחונו בה' יתברך לבדו, ובקיימנו זה לא נצטרך לאדם ויהיה כל אחד מישראל בטוח יותר מן המלך, אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין ישראל לשאול להם מלך כשאר האומות אשר להם מלכים ושלטונים, על כן קבע להם בתורה מצות עשה לדעתם למנות להם מלך אחר שיחטאו בשאלם אותו, והוא שכתוב (שם יז) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך, וראוי היה שיחשב זה להם לחטא כיון שהקב"ה הפליא ענינם בימי צאתם מארץ מצרים מכל העמים ורמם חלקם מכל אומה ולשון להיותו מולך עליהם ושכינתו בקרבם, ולכך הוקשה בעיני הקב"ה כששאלו להם מלך, וסופו הוכיח על תחלתו שאבד שאול בסופו. ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ברב עם הדרת מלך, ולמדנו בכתוב הזה שהצדיק הבוטח בה' יתברך הוא בטוח יותר מהמלך, כי המלך ישים עיקר בטחונו בעמו, וא"כ ראוי שיהיה בטוח יותר הבוטח בהקב"ה מן הבוטח בעם, כי המלך הבוטח בעם לבד ולא בהקב"ה לפעמים יפול ביד אויביו וכל חיילותיו לא יועילו ולא יצילו אותו. וכן מצינו בסיחון ועוג שהיו בוטחין ברבוי חיילותיהם ובאין כנגד משה וישראל ולא הועיל להם כלום, שהרי ההיזק וההצלה ממנו אינו תלוי ברבוי עם אלא בגזרת השי"ת, כי פעמים אין התשועה ברב עם, כענין שכתוב (תהלים לג) אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, ומן הידוע כי היו מלכים אדירים חזקים בגבורה ועריהם בצורות חזקות וחיילותיהם כחול אשר על שפת הים, וכיון שנאבדו כלם ונפלו ביד משה לכך נתירא בלק מלך מואב בשכבר מתו גבוריו אשר היה חוסה בהם ופחד לנפשו ממה שעשה ישראל לאמורי, וזהו שכתוב.
וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. בלק בן צפור מלך מואב היה, כי כן יזכיר בסמוך ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, וא"כ היה ראוי שיאמר וירא בלק בן צפור מלך מואב. ויתכן לפרש כי כאן גלה לנו הכתוב פחדו הגדול ממה שחסרו שני המלכים האלה סיחון ועוג, ועל כן באר הכתוב כי מן היום שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי לא היה מחשיב עצמו כמלך, ומפני זה הזכירו הכתוב בשמו סתם לא בשם מלך, ויהיה בעת ההיא בעת שנאבד האמורי, כלומר כשמתו אבל משמתו לא היה מחשיב עצמו כמלך לאמורי הידוע, זה סיחון ועוג, ולא היה במלכי כנען כאלה, כענין שכתוב (עמוס ב) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, משל למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס והיה בטוח בהם שהיו גבורים, עבר הגייס והרגם והיה מרתת על עצמו. אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להם שכר לשמרו, והם היו שקולין כנגד כלם, שנאמר (תהלים קלה) לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען, לפיכך ויגר מואב.
ובמדרש וירא בלק, כל ראייתם של רשעים לפורענות, וירא בלק הביא בלעם הרשע שבא לעקור אומה שלמה. (בראשית ט) וירא חם אבי כנען, (שם ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם, (שם יב) ויראו אותה שרי פרעה, (שם לד) וירא אותה שכם בן חמור.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב. כי הנה היראה תמשך אחר הראיה והרואה את הדבר המפחיד הוא היראה לא שיאמר בעבור מה שראה בלק פחד מואב. והיה ראוי שיאמר וירא מואב ויגר מואב או שיאמר וירא בלק את כל אשר עשה ויגר בלק הנזכר:
השאלה הב' למה אמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו ולא היו המואבים חסים על עצמם שהיו בסכנה והיו חסים על שכניהם. והרמב"ן כתב אולי ידעו המואבים שצוה השם אל תצר את מואב והוא זר מאד:
השאלה הג' באמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא כי היה לו לזכור זה בתחלת המאמר. ויאמר וירא בלק מלך למואב את כל אשר עשה וגו' ואז"ל מפני זה שמנוהו מלך עליהם לצורך שעה ודרך דרש הוא:
השאלה הד' למה לא התאמץ בלק ברכב ובפרשים להלחם בישראל כמלך גבור חיל כאשר עשה סיחון ועוג והלך לבקש קוסם קסמים לקללם וידוע שלא על מוצא פי האדם יגבר איש אבל צריכה גבורה וחכמה למלחמה:
השאלה הה' למה בלק בדברי שליחותו לבלעם פעם יעשה נצחונו על ישראל מסופק ופעם יעשה אותו ודאי מבלי ספק כי הנה באמרו אולי אוכל נכה בו מורה שהוא הנצחון בספק. ובאמרו כי ידעתי את אשר תברך מבורך מורה שהיה הנצחון בודאי שינצחם עם קללתו:
השאלה הו' אם היו הולכים בשליחות הזה זקני מואב וזקני מדין כמו שאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם למה זה לא זכר הכתוב עוד דבר מזקני מדין והסימן שארז"ל שהיה ביד זקני מדין לא נזכר בכתוב ודברי הרמב"ן בזה הם כמתנבא:
השארה הז' אם בלעם אמר אל שלוחי בלק אמתת התשובה האלהית מאן י"י לתתי להלוך עמכם למה זה שנו שרי בלק הדברים ואמרו אל בלק מאן בלעם הלוך עמנו והיה להם לומר מאין י"י לתת בלעם להלוך עמנו:
השאלה הח' אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת ואמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם איך אחרי שהלך נאמר ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך י"י בדרך לשטן לו והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו:
השאלה הט' למה מנע השם את בלעם מהיותו מקלל את ישראל ומה איכפת להם קללתו אם השם יברך את עמו בשלום. וכתב הראב"ע שהשם ידע מה שהיו ישראל עתידין לחטא בשיטים והמגפה שתפול בהם עליו. ואלו היה בלעם מקלל ישראל יחשבו האומות שבעבור קללתו מתו שמה אבל התשובה הזאת אינה מספקת כי הנה התורה אמרה ולא אבה י"י אלהיך לשמוע אל בלעם וזה מורה שלולי רחמי השם היו קללותיו מתקיימות וכן בדברי הנביא עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכן יהושע כשהזכיר הנסי' הגדולים אשר עשה השם לישראל זכר בתוכם הנס הזה והוא המוכיח שלולי רחמי השם היו קללות בלעם מכלות את ישראל:
השאלה הי' באמרו ותרא האתון את מלאך י"י כי איך יתכן שהאתון תראה בעיניה את מלאך י"י הרוחני כי הנה בלעם איש ונביא לא ראה אותו ואיך תראהו האתון וכבר כתב המורה בפמ"ב ח"ב שהמלאכים אינם מושגי' אלא במראה הנבואה:
השאלה הי"א אם היתה ראית מלאך י"י בדרך פלא כמו שהיה דבורה גם כן בפלא מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו כי הנה הקב"ה לא יחדש מופת אלא על צד ההכרח ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדבר המלאך אל בלעם וזה כבר היה אפשר שיאמר לו מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל:
השאלה הי"ב למה זה כמו שבענין הדבורים נאמר ויפתח י"י את פי האתון לא נאמר כן בראיה ויגל י"י את עיני האתון ויותר קשה מזה שבראות בלעם נאמר ויגל י"י את עיני בלעם ולא נאמר ככה באתון שגלה השם עיניה לראות המלאך:
השאלה הי"ג בשאלת המלאך לבלעם על מה הכית את אתונך כי הנה תשובתו היתה מבוארת בעבור שנטת' מן הדרך ותלחץ רגלו אל הקיר ותרבץ תחתיו. והיה לו למלאך לשאלו על מה יצאת לקלל את ישראל לא שיוציאהו על הכאת האתון שהיה בדין ומה מוטל ענין האתון על המלאך לתבוע עלבונה:
השאלה הי"ד באמרו הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי כי למה יצא לשטן והלא ברשות גבוה הלך ואם היה המלאך מדבר עם בלעם למה אמר כי ירט בלשון נסתר והיה לו לומר כי ירטת הדרך לנגדי שהעוה בלעם הדרך:
השאלה הט"ו באמרו אולי נטתה מפני כי עתה גם אותך הרגתי וגו' כי היה לו לומר לולי נטתה מפני. ועוד שאיך תלה ההריגה והחיות בנטיית הדרך כי הנה אם היה בלעם על הליכתו חייב מיתה אף שתטה האתון אשר הוא רוכב עליה מן הדרך לא יהיה פטור. ואם לא היה בן מות איך אמר גם אותך הרגתי למה יומת מה עשה:
השאלה הט"ז בתשובת בלעם חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך כי היה לו להתנצל על הכאת האתון שטען לו המלאך ועל הליכתו שהלך ברשות השם ודברו ולא היה החטא בשלא ידע כי הוא נצב לקראתו כי אף שידע שנצב שם מאחר שהשם אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ומה החטא שחטא בהליכה:
השאלה הי"ז איך לא ראו את המלאך שרי מואב שהיו הולכים עם בלעם וגם שני נעריו שהיו עמו אם נראה המלאך בלבוש גשמי כדמות אדם כדברי חכמי הקבלה היה ראוי שכלם יראו אותו ואם נראה במראה הנבואה איך הגיעה האתון להשגה זו:
השאלה הי"ח למה זה נטתה האתון שלשה פעמים והכה אותה בלעם שלשה פעמים לא פחות ולא יותר מזה המספר כל בלתי אפשר הוא שלא יהיה זה לסבה ורמז ראוי ונכון כפי הענין:
השאלה הי"ט על מה יצא מלאך י"י לבלעם בדרך כי הנה הוא לא אמר לו אלא דוגמת מה שאמר לו יתברך כי הוא אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה והמלאך כזה בעצמו אמר לו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר והיתה אם כן ביאתו לבטלה:
השאלה הכ' למה זה צוה בלעם לבלק לעשו' בכל פעם ופעם ז' מזבחות ולהקריב פר ואיל במזבח ולהקריב השביעיו' האלה וחז"ל אמרו (במדבר רבה פ' י') שהיו כנגד ז' צדיקים שהקריבו לפניו ונתקבלו קרבנותיה' והם אדם והבל ונח ואברהם ויצחק ויעקב ומשה. אבל רחוק הוא שידע בלעם מקרבנותיה' וכ"ש מקרבנו' משה:
השאלה הכ"א אם היה שבלע' אמר פעמי' רבות לבלק ולשלוחיו שאשר ישי' אלהי' בפיו אותו ישמור לדבר והיה שכבר גלה לו שהקב"ה אינו חפץ לקלל את ישראל כי אם לברך אותם והודיעו זה בפעם הראשונה למה זה החליפו עוד בלק אל מקומות אחרי' האם חלוף המקומות יחליף רצון האלוה או יביא את הנביא לעבור על דבורו:
השאלה הכ"ב באמרו בנבואה הג' וירא בלע' כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפע' לקראת נחשי' כי מה הם הנחושי' שעשה בשאר הפעמי' ואין לפרשו על המזבחות והפרי' והאילי' כי גם בפעם הזאת הקריבם:
השאלה הכ"ג באמרו לך איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימי' כי הנה לא מצאנו שנתן לו שום עצה על זה. ובפרק חלק ארז"ל שהשיאם עצה להכשיל' בבנות מואב לזנות כי ממנו היתה העצה ההיא שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אבל אינה זו העצה שזכר בכאן:
השאלה הכ"ד בנבואה האחרונה שניבא בלע' שפע' ידבר מישראל ופעם מאדו' ופעם מעמלק ופעם בקני ומה היה כי אם יהיה לבער קין וגומר ואוי מי יחיה משומו אל ואם נתקיימו נבואות אלה ומתי נתקיימו:
השאלה הכ"ה בפרשת וישב ישראל בשטים במה שאמר יתברך למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לי"י נגד השמש כי למה צוה זה על הראשי' ואם היה שהם חטאו בבנות מדין כמו שת"א וקטיל דחייבי קטול. היתכן שכל ראשי העם חטאו בזה. והנה התורה לא פרסמה אלא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ואם כלם חטאו איך משה לא קיי' דבר השם אבל אמר אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור ולא הוקע ולא תלה השופטי' עצמם כמו שצוהו השם:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
וירא בלק בן צפור עד וילכו זקני מואב. עד עתה ספרה התורה את כל התלא' אשר מצאה את ישראל בדרך במדבר עד בואם אל ארץ נושבת ואל המקום אשר מת שם משה איש האלהים. ועתה ספר הדברים שקרו להם בהיות' שמה במקום שמת קודם מותו. ראשונה יזכור ענין בלק ובלע'. והנראה הוא שכוונת הכתוב הזה הראשון הלא הוא כדי לתת התנצלות בעד בלק על אשר הלך לקראת נחשי' ולבקש קוסם קסמי' ולא התאמץ לבא להלחם בישראל כגבורי' אשר מעול' אנשי השם. ואמר הכתוב שהיה הסבה בזה לפי שעם בלק שהוא מואב היה ירא מאד ופחד מישראל ולא יעצור כח להלחם בו ומה יעשה המלך בהיות עמו ירא ורך הלבב וז"ש וירא בלק בן צפור והוא מאמר כולל שראה הדברי' אשר יזכור אחר זה והם ראשונה מה שעשה ישראל לאמורי רוצה לומר לסיחון ועוג שהיו גבורים ממואב שגברה יד ישראל עליהם בגבורה מופלגת ויהרגם ויכבוש את ארצם. וראה ג"כ שגר ופחד מואב מפני הישראלי מאד אם מפני כמותו כי רב הוא ואם מפני איכותו וזהו ויקץ מואב מפני בני ישראל שקצו בחייה' מפני ששמעו שהיו ישרים זרע ברך י"י. והיתה יראת מואב כ"כ מהם עד שהיו אומרי' מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה כאומר וראוי לכם השכני' שתסייעו אותנו להנצל מהעם הזה לפי שאם יבואו בעתה אחת ילחכו הקהל הזה מישר' לא לבד אותנו אבל גם כל העמים אשר סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה שאין מונעו ממנו כרצונו וכל זה שזכר הכתוב היו מהדברים שראה בלק רוצה לומר מה שעשו ישראל למלכי האמורי והפחד העצום שהיה למואביים מישראל עד שכבר היו קוראים לסיוע את מדין וכראות בלק את כל זה והוא לא היה אלא מלך למואב בעת ההיא כי לא היה מולך על עם אחר אלא על העם הירא והמפחד ההוא. וזהו אמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. רוצה לומר שלא היה לו מפני זה יכולת לעשות מלחמה. ומפני זה שלח מלאכי' אל בלעם בן בעור לקרא לו כי חשב שעל ידי חכמתו וקללתו יחרים וישמיד ישר'. ויש מפרשי' כלחוך השור כי השור לוחך בלשונו כי אין לו שניי' מלמעלה ומשחית הירק בריר היוצא מפיו. והיה רומז לזה שהיו ישראל נוצחי' מלחמותיה' בתפלות ולא בגבורה ולא כמנהג הטבעי. ולכן בקש את בלעם לקללם שהיה גם כן כחו בפיו. ומדין הנזכר כאן לא היה מדין חותן משה אך היה מבני קטורה מאותם ששלח אברהם מעל פני יצחק בנו. ופתורה אשר על הנהר הוא ארם נהרים. ואמרו ארץ בני עמו אפשר שיחזור לבלעם. ואולי שהיה מצאצאי לבן הארמי ונהרג במדין חוץ מארצו. ואפשר שאמר ארץ בני עמו על בלק שהיה משם מולדתו ולכן היה מכיר את בלעם. וחשבו אנשים כי בלע' זה היה בלע בן בעור ואינו כן כי אותו היה מלך שם עירו דינהבא. אמנם בלעם זה היה שם עירו פתורה. ובלעם מת שנים הרבה קודם משה ובלעם זה היה בימיו של משה. הנה התבארו הפסוקי' האלו והותרו ד' שאלות הראשונות הא' והב' והג' והד'. והיו דברי השליחות הנה עם יצא ממצרי' וגומר רוצה לומר ידוע תדע שהאומה הישראלית הזאת התחברו בה שני עניינים לענין הנצחון והגבורה האחד הוא מלאכותיי רוצה לומר הנה עם יצא ממצרים עיר מלאה כשופים ואיצטגניניות ומשם בלי ספק למדו דרכים לנצח. והב' הוא טבעי כי הם כל כך רבים שהם מכסים הארץ שלא יוכל אדם להביט בארץ מפני שהם מכסים אותה כלה. והוא יושב ממולי כנגדי פנים אל פנים. וכנגד שני הענינים האלה לכה נא ארה לי את העם רוצה לומר בוא אתה בלעם וקלל אותם אולי אוכל נכה בו ואגרשנו וגומר. וכתבו המפרשי' שנכה בו כמו הכה בו והוא שם הפועל ואין הדבר כן. אבל אמר נכה בו אני ומדין או נכה בו אני ואתה וארה הוא מלשון את המארה ואת המגערת ר"ל אע"פ שהם כ"כ רבים אתה תחסיר ותמעיט אות' כי עצום הוא ממני ר"ל אני בעצמי מבלי עזרתך לא אוכל להם כי הם רבים ועצומים ממני. אבל כאשר אתה בקללותך תחסרהו ותמעיטהו אולי שאז אוכל נכה בו אני ואתה אתה בחכמתך ואני בגבורתי כי שתי הסבות יחד יצטרכו כנגדם אם קללתך כנגד חכמת מצרים שבידיהם. ואם גבורתי כנגד רבויים ועצמתם. ואין לך שתאמר שלא תדע לעשות כדבר הזה כי ידעתי בלי ספק שאשר תברך יהיה מבורך וכן בהפך והותרה השאלה הה'. והנה בלעם פעם יקראהו הכתוב קוסם שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב. ופעמי' יעיד הכתוב שרוח י"י דבר בו. ולא תאמין לדברי האומרי' שמי שיגיד מהעתידו' על פי חכמת הכוכבים יקרא נביא כי הנה בלע' בלי ספק זכה למעלת הנבואה וכן דעת חז"ל כי ניבא במדרגה עליונה. אבל היה אמתת הדבר הזה שבראשונה היה קוסם וחכם גדול במשפטי הכוכבים ויודע לעשות כפי השעות טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים וזהו מה שארז"ל שהיה יודע לכוין השעה שהיה כועס בה הקדוש ברוך הוא שרצו בזה שהיה יודע לכוין ולבחור השעה שהיה מאדי' בבית נשיאותו ויביטו אליו כוכבים רעים ובאותה שעה היה עושה טאלסאם להשמיד להרוג ולאבד והנה הקב"ה כשרצה לזכות את ישראל בכבוש הארץ הקדושה וירושתה ראה לשפוך רוח נבואתו על בלעם כדי שינבא הדברים העתידים להיות מהצלחות ישראל וכ"ז כדי שידעו כל הגוים אויבי' את ישראל וישמעו מפיו של בלעם שבגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא שישראל יירשו הארץ ושי"י יעץ ומי יפר ובזה ירגזו וחלו מפני ה'. הנה אם כן בלעם היה בראשונה קוסם כי הוא היה אצטגנין גדול מחכמת הכוכבים הנה היא מכלל הקסם. ומפני שהיה יודע בה הרבה עד יום מותו נקרא הקוסם והיודע בחכמה ההיא ידע העתידות. ולכך ידע לברך המבורכים ולקלל המעותדים לקללה כי האצטגנין אינו פועל הברכה והקללה אבל יגיד אותה קודם בואה כפי מה שיורו עליה הכוכבים ממסילות' אבל בלק חשב שידע בלעם להמשיך המציאות אחר רצונו ואף שלא בטבע במעשה הטלסאם. ולכך שלח לו מלאכיו וקסמי' בידם רוצה לומר הכלי' הצריכי' לקסם ולטלסמאות כאלו תאמר כלי הנחושת וזלתם אפוד ותרפים. כאשר נתחדש בבלעם הרוח הנבואיי שהיה כפי ההשגחה העליונה ולא כפי מערכת הכוכבים היה בלעם רוצה ליחס עניניו אל הנבואה ואל הבורא יתברך המנבא אותו. ובלק היה מיחס אותו לאצטגנינותו ובזה היה ביניהם המחלוקת בלעם משתדל תמיד להודיע שהוא נביא השם ובלק אומר שזה היה כזב אבל שכל חכמתו היתה בקסם ולא בדבר אחר וזה כלל גדול ראוי שיהיה בידך תצטרך אליו בפירוש הפרשה:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וביאור הדבר כך הוא, שמדרך העולם שהמלכים יש להם ספר דברי הימים אשר עליו כתובים כל הקורות מימים רבים, אבל ההמון עם אינן יודעין כ"א ההווה מה שרואין בעיניהם או מה ששמעו מפי השמועה מן המאורעות שבימיהם. לפיכך בלק שהיה מלך הנה מימים רבים יפקד אצלו מה שעשה יעקב ישראל סבא אל האמורי כי הוא היה רק איש אחד ובני ביתו מתי מספר ואעפ"כ נצח אומה שלימה כמ"ש (בראשית מח, כב) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ולפי דעת רז"ל (ב"ב קכג, א) שפירשו בחרבי ובקשתי היינו בתפלתו אתי שפיר שראה בלק כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי בתפלתו לפי שכל כחו בפיו ע"כ השתדל הוא ג"כ אחר אחד שג"כ כחו בפיו, ולכך נאמר וירא בלק ולא נאמר וישמע בלק כי כל הקורות ההם הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי האדמה, וראה בעיניו הדבר כתוב על ספר ונכנס מורך בלבבו לאמר א"כ עשו בשנים קדמוניות בהיותם מתי מספר מה יעשו עתה בהיותם עם רב ועצום, ולכך לא נאמר בני ישראל או העם או קהל לפי שבישראל סבא הוא מדבר.
אבל מואב דהיינו כלל ההמון עם לא התבונן במה שעבר, כי לא ידעו מה הוא ולא פחדו כ"א מן ההווה מה שראו בעיניהם עם רב ועצום לכך נאמר ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, והיה ההמון עם של מואב יראים מפני ב' כיתות ולא ראי זה כראי זה כי מפני הערב רב היו יראים מחמת רבויים כי איתא במדרש שהערב רב היה ב"פ ס' רבוא ועליהם אמר ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, קרא הערב רב בשם העם כי לא מבני ישראל המה כי רב הוא כי רבים המה באמת אבל בני ישראל שלא היו כל כך רבים לא יראו מהם מצד רבויים אמנם מצד אחר היה מורא ישראל עליהם אשר עליו נאמר ויקץ מואב מפני ישראל, כמו שפרשנו פר' שמות (שמות א.יב) על ויקוצו מפני בני ישראל, שאין הפירוש שישראל נעשו כקוצים בעיניהם דא"כ הל"ל ויקצו בני ישראל מהו מפני אלא איפכא מסתברא שהמצרים המשילו את עצמם לקוצים בערך בני ישראל שנמשלו לגפן שנאמר (תהלים פ', ט'-י') גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, כי בנוהג שבעולם כשבעל השדה רוצה ליטע כרם בשדה מלאה קוצים אז הוא עוקר הקוצים מן השורש ומשליכם זרה הלאה כדי ליטע במקומם הגפן, כך היו המצרים יראים שישראל יהיו נטועים בארץ כגפן והמה יעלו מן הארץ כקוץ מונד כולהם (שמואל ב כג, ו) כמ"ש ועלה מן הארץ, (שמות א, י) ועלינו מבעי ליה כו' לכך נאמר ויקוצו מפני בני ישראל שהמה ינערו מן הארץ, מפני בני ישראל שנמשלו לגפן כך נאמר כאן ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיו יראים פן יהיה מואב כקוץ מושלך מן הארץ מפני בני ישראל מפני הגפן אשר הסיע ה' ממצרים לגרש מפניהם גוים וליטעם שמה, לכך אמר בני ישראל כי ישראל סבא איננו כי כבר הלך לעולמו ובניו יבואו שמה, אבל לא הערב רב שנקרא בשם העם כי מה גבר מגוברין (סנהדרין סה, ב) ומה יתרון לערב רב על שאר האומות שיגרש מפניהם גוים ויטע אותם במקומם אם לא אגב בני ישראל.
ואח"כ נאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו'. ומה ראו המדינים על ככה להתעבר על ריב לא להם אלא לפי שמצינו שפירש"י פר' מטות (מטות לא.ו) אותם ואת פנחס שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנאמר (בראשית לז, לו) והמדנים מכרו אותו לפוטיפר ובני יוסף נקראו קהל שנאמר (בראשית לה, יא) גוי וקהל גוים, פירש"י קהל גוים נאמר על יוסף, וכן אמרו זקני מואב אל מדין שגם אתם יש לכם לירא מפני הקהל בני יוסף שירצו ליקח מכם נקמת יוסף בכור שור אביהם, ז"ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור. כי הקהל בני יוסף בכור שור המה על כן ילחכו אותנו כשור המלחך כדי ליקח נקמת השור וזה פירוש יקר.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
בן צפור. שעף עליהם כצפור לקללם. וזהו כצפור נודדת מן קנה כן קללת חנם לא תבא. וירא. שראה שעמדה לו חמה למשה. וירא. שנתקדרה חמה מצינו ראייה לשון הבנה כמו וכל העם רואים וכן שמיעה לשון הבנה כמו כי שומע יוסף: