רבינו בחיי על במדבר כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על במדבר · כב · >>


<< · רבינו בחיי על במדבר · כב · >>

Verse 2

ברב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון (משלי יד, כח) שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי יד) כי רבוי העם הוא הדרת מלך וכבודו, לפי שיש בין אנשיו גבורים וחכמים שוין לו או למעלה ממנו, אבל מעלתו והתנשאותו על שאר השרים והסגנים הוא רבוי חיילותיו ורוחב מלכותו וממשלתו וזאת היא הסבה שהוא מעולה ומהודר מכלם, וכאשר יחסר לו העם ויפרדו מעליו זהו מחתת האדון, ומלת רזון מלשון רוזנים. ולפי מה שאמר הדרת מלך היה לו לומר מחתת מלך, אבל בא לומר כי העדר העם מחתה לו עד שהוסר ממנו שם המלכות וחזר כאחד הרוזנים המושלים בעם, ועל כן יקראנו הכתוב בשם רוזן לא בשם מלך, לפי שאין מלך בלא עם, וא"כ למדך הכתוב הזה כי בטחון המלך תלוי בבשר ודם כיון שהדרתו ומעלתו ברבוי העם ומחתתו בחסרונם. ועל הטעם הזה לא היה רצון הש"י שיהיה בינינו מלך לפי שבטחון העם במלך והמלך בטחונו בעמו, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו בה שנירא את הש"י, כענין שכתוב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא, גם נצטוינו שלא נירא מן הכנענים כענין שכתוב (שם ז) לא תירא מהם, וכתיב (שם לא) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, וכיון שהתורה אסרה לנו הבטחון בבשר ודם וצותה אותנו להיות כל אחד ממנו בטחונו בה' יתברך לבדו, ובקיימנו זה לא נצטרך לאדם ויהיה כל אחד מישראל בטוח יותר מן המלך, אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין ישראל לשאול להם מלך כשאר האומות אשר להם מלכים ושלטונים, על כן קבע להם בתורה מצות עשה לדעתם למנות להם מלך אחר שיחטאו בשאלם אותו, והוא שכתוב (שם יז) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך, וראוי היה שיחשב זה להם לחטא כיון שהקב"ה הפליא ענינם בימי צאתם מארץ מצרים מכל העמים ורמם חלקם מכל אומה ולשון להיותו מולך עליהם ושכינתו בקרבם, ולכך הוקשה בעיני הקב"ה כששאלו להם מלך, וסופו הוכיח על תחלתו שאבד שאול בסופו. ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ברב עם הדרת מלך, ולמדנו בכתוב הזה שהצדיק הבוטח בה' יתברך הוא בטוח יותר מהמלך, כי המלך ישים עיקר בטחונו בעמו, וא"כ ראוי שיהיה בטוח יותר הבוטח בהקב"ה מן הבוטח בעם, כי המלך הבוטח בעם לבד ולא בהקב"ה לפעמים יפול ביד אויביו וכל חיילותיו לא יועילו ולא יצילו אותו. וכן מצינו בסיחון ועוג שהיו בוטחין ברבוי חיילותיהם ובאין כנגד משה וישראל ולא הועיל להם כלום, שהרי ההיזק וההצלה ממנו אינו תלוי ברבוי עם אלא בגזרת השי"ת, כי פעמים אין התשועה ברב עם, כענין שכתוב (תהלים לג) אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, ומן הידוע כי היו מלכים אדירים חזקים בגבורה ועריהם בצורות חזקות וחיילותיהם כחול אשר על שפת הים, וכיון שנאבדו כלם ונפלו ביד משה לכך נתירא בלק מלך מואב בשכבר מתו גבוריו אשר היה חוסה בהם ופחד לנפשו ממה שעשה ישראל לאמורי, וזהו שכתוב.

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. בלק בן צפור מלך מואב היה, כי כן יזכיר בסמוך ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, וא"כ היה ראוי שיאמר וירא בלק בן צפור מלך מואב. ויתכן לפרש כי כאן גלה לנו הכתוב פחדו הגדול ממה שחסרו שני המלכים האלה סיחון ועוג, ועל כן באר הכתוב כי מן היום שראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי לא היה מחשיב עצמו כמלך, ומפני זה הזכירו הכתוב בשמו סתם לא בשם מלך, ויהיה בעת ההיא בעת שנאבד האמורי, כלומר כשמתו אבל משמתו לא היה מחשיב עצמו כמלך לאמורי הידוע, זה סיחון ועוג, ולא היה במלכי כנען כאלה, כענין שכתוב (עמוס ב) ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, משל למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס והיה בטוח בהם שהיו גבורים, עבר הגייס והרגם והיה מרתת על עצמו. אף בלק ראה מה נעשה בסיחון ועוג שהיה מעלה להם שכר לשמרו, והם היו שקולין כנגד כלם, שנאמר (תהלים קלה) לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען, לפיכך ויגר מואב.

ובמדרש וירא בלק, כל ראייתם של רשעים לפורענות, וירא בלק הביא בלעם הרשע שבא לעקור אומה שלמה. (בראשית ט) וירא חם אבי כנען, (שם ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם, (שם יב) ויראו אותה שרי פרעה, (שם לד) וירא אותה שכם בן חמור.


Verse 3


Verse 4

ויאמר מואב אל זקני מדין. והלא שונאים היו זה את זה שנאמר (שם לו) המכה את מדין בשדה מואב, כלומר שבאו מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, משל לשני כלבים שהיו צהובין זה לזה, בא זאב על אחד מהם, אמר בלבו אם איני עוזרו היום הורג את זה ולמחר בא עלי, נתחברו שניהם על הזאב. ולמה נטלו עצה ממדין, לפי שראו שישראל נוצחים שלא כדרך העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל להם מה מדתו, אמרו להם אין כחו אלא בפיו, אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שאין כחו אלא בפיו. שהיו סבורים שמשה רבינו ע"ה כשאר אצטגנינין.


Verse 5

פתורה. ע"ד הפשט שם מקומו הוא, וזהו שאמר ארץ בני עמו, וארמיים היו, כי כן כתיב (דברים כג) מפתור ארם נהרים.

וע"ד המדרש פתורה, נקרא פתורה מלשון פתרון, לפי שמתחלה היה פותר חלומות ואח"כ חזר קוסם ואח"כ עלה לרוה"ק.


Verse 6

כי ידעתי את אשר תברך וגו'. מלמד שהיה מוחזק שקללתו חלה על המקולל, כענין שאמרו חז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך.

ודעת החכם רבי אברהם ז"ל שמתוך חכמת המזלות שהיה יודע כשהיה רואה מזלו של אדם שהיה בשפל והגיע עת רעתו היה מקלל אותו, וכאשר תבא אליו הרעה יחשבו הבריות שקללתו גרמה לו, ולכן הערים לדבר אל שרי בלק שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשי היוצר או גזרותיו. ודעת רז"ל איננו כן.


Verse 7

וקסמים בידם. מכאן שהיה בלעם קוסם, שהביאו לו קסמים בידם כדי שלא יוכל לדחותם ולומר אין בידי עתה כלי הקסמים. ויש מפרשים וקסמים, ושכר קסמים, כלומר שהביאו לו כסף וזהב בשכרו.


Verse 8

לינו פה הלילה. ברוב גאותו וגאונו נראו לו שרי מואב פחותים, ועל כן אמר להם לינו פה הלילה, לינה בעלמא, אבל כששלח שלוחים אחרים רבים ונכבדים מאלה אמר להם שבו נא בזה, שהוא לשון עכוב, כמו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים, ועוד שחלה פניהם שהוסיף לשון נא.


Verse 9

ויבא אלהים אל בלעם. גלוי זה לכבוד ישראל היה, כי כן מצינו שהשכינה נגלית להדיוטות בשביל הצדיקים, כענין שנאמר (בראשית לא) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, וכן (שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך.

ויאמר מי האנשים האלה עמך. לא מצינו בכל הכתובים שישאל הקב"ה אלא לרשעים לאותן שהוא רוצה להטעותן כדי להאבידם ולהשמידם עדי עד, כענין שכתוב (איוב יב) משגיא לגוים ויאבדם, וזהו שכתוב בקין (בראשית ד) אי הבל אחיך, לפי שהיה כופר בהשגחה ואמר לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן, רצה להטעותו שישאל לו כמי שאינו יודע, וכן כאן בבלעם רצה לשאול לו כדי להטעותו שיאמר עתים יודע ועתים אינו יודע.

וכן אמרו במדרש (משלי כח) משגה רשעים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב, זה בלעם הרשע, לפי שבתחלה היו הבריות גדורין בעריות שנאמר (בראשית כט) ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, וכתיב (שמות ב) ולכהן מדין שבע בנות, עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות, בשחותו הוא יפול, כשם שהטעה את הבריות כך הטעהו הקב"ה ואמר לו מי האנשים האלה עמך, אמר אותו רשע יש עתים שאינו יודע אף אני אעשה בבניו כל מה שאני חפץ.


Verse 12

לא תלך עמהם. מה טעם, שלא תוכל לקלל אותם, כי אני ברכתים.

ובמדרש לא תלך עמהם א"ל אם כן אקללם במקומי, לא תאור את העם, אמר לו א"כ אברכם, כי ברוך הוא, אינם צריכין לברכתך, משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך.


Verse 13

ויאמר אל שרי בלק. לא הזכיר זקני מדין לפי שבלק הוא העקר והוא השולח לקראתו.

כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם. אין חפץ השם בשליחות זה כלל, כי מחשבתו של בלעם היתה שלא ירשהו השם ללכת כלל ואפילו עם שרים רבים ונכבדים מן הראשונים.

והנה בלק חשד אותו כי מעצמו אמר דבר זה כדי להרבות לו מחיר, וזהו שכתוב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, להראות לו כי הוא חפץ בו מאד כדי לתת לו הון ועושר ככל אשר יגזור עליו, ובלעם השיב להם בכל ממונו לא אוכל לעבור את פי ה', כי הוא אלהי ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו.

ובמדרש כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, אלא עם שרים גדולים, מכאן אתה למד שהיו בו שלשה דברים, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, עין רעה דכתיב (במדבר כד) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, רוח גבוהה דכתיב כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, נפש רחבה דכתיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, ומזה למדנו שהיה חומד ממון אחרים, אמר ראוי הוא שיתן לי כל כסף וזהב שיש לו שהרי צריך הוא לשכור חיילות וספק נוצח וספק אינו נוצח ואני בודאי נוצח.


Verse 18

ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק. למעלה הזכיר שרי בלק באותן שהיו פחותין, ובאלו שהיו רבים ונכבדים אמר עבדי בלק, והענין כי בלעם היה גבה עינים ורחב לבב והראשונים שבאו לפניו בהכנעה ודברו לו בלשון רכה הזכיר בהם שרים אבל אלו שדברו אליו דרך גאוה, כה אמר בלק בן צפור אל נא תמנע מהלוך אלי, קראם עבדים לבאר כי היו שפלים בעיניו ולא היה מחשיבם רק כעבדים, ועוד לבאר כי כשם שהיו הם עבדי בלק שהיה מלך בשר ודם אין רשאין לעבור מצותיו כלל על אחת כמה וכמה שאינו רשאי לעבור את פי הש"י וזה שאמר אם יתן לי בלק וגו'.


Verse 19

ועתה שבו נא בזה. במקום הזה. גם אתם הלילה. לכך נפרע הקב"ה ממואב בלילה (ישעיה טו) כי בליל שודד ער מואב נדמה כי בליל שודד קיר מואב נדמה, כנגד שתי לילות הללו שנשתלחו שלוחי מואב לבלעם, כך דרשו רז"ל.


Verse 20

אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. והלא כבר נאמר לא תלך עמהם, אבל הוא כענין (במדבר יג) שלח לך אנשים, א"ל הקב"ה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, לפי שכבר אמרתי להם במצרים (שמות ג) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה, ואמרתי להם אחרי כן (דברים א) עלה רש, והם לא האמינו אבל אמרו (שם) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, ורצה הקב"ה לילך אחר דעתם ואמר למשה שלח לך אנשים. אף כאן אמר הקב"ה לבלעם לא תלך עמהם, ואח"כ אמר לו קום לך אתם, רצה לילך אחר דעתו. מכאן אתה לומד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

ויש מפרשים כי מה שאמר לא תלך עמהם באורו על מנת לקלל, ואחר כך אמר אם לקרוא לך באו האנשים לקריאה בלבד, שתלך עמהם, קום לך אתם על מנת שלא לקלל.

ואך את הדבר אשר אדבר אליך. אפילו לומר לך לברך שתברך אותם.

ובכאן יש לשאול אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא. אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזרת הבורא, ואם הבורא גזר על ישראל שנאמר כי ברוך הוא היאך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר, ואם תאמר לא היה ממש בקללה א"כ למה מנעו הקב"ה ואמר לו לא תאור את העם, יקלל בלעם כל היום ובלבד שיברך הקב"ה, כענין שכתוב (תהלים קט) יקללו המה ואתה תברך. והתשובה בזה כי בלעם לא היה כח בדברו כלל שתחול ברכתו או קללתו, וראיה שאין בקללה כח בדבורו מה שמצינו מבואר שאין בברכה כח בדבורו, כי אילו היה כח בדבורו בענין הברכה כשהוברר לו הדבר שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצוה עליו למה לא ברך לבלק ועמו, והנה תשלם בזה כוונתו של בלק שלא ישלוט בו ישראל, או למה ידחוק עצמו בשכירות כסף וזהב של בלק, יברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים כלן ולא יצטרך לכספו ולזהבו, וכבר מצינו מפורש שברך את עצמו באמרו (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, ולא נתקיימה ברכתו אלא שהיתה אחריתו רעה ותקותו מפח נפש שהרי מת מיתה משונה דכתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, נמצאת למד שלא היה כח בדבורו לקללם זהו מצד דבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה היה בודאי כח בדבורו לקלל. ומכל מקום עדיין הקושיא במקומה עומדת, כי מאחר שהקב"ה לא כעס באותן הימים נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כחו מצד דבורו וחכמתו, שהרי אין כח בקללתו אלא בשעת הכעס וכיון שאין שעת הכעס רפו ידי חכמתו, וא"כ למה לא הניחו לקלל ואמר לא תאור את העם. התשובה בזה כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגפה על כן מנעו מלקלל. אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דבורו לא בברכה ולא בקללה רק מצד חכמתו בכוון השעה שהקב"ה כועס בה.


Verse 22

ויחר אף אלהים. כי הלך בכונה שיקלל. ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. בלעם נשתמש באומנות שאינה שלו, הפה נתן ליעקב שאמר (בראשית כז) הקול קול יעקב, ולפיכך נשתמש המלאך באומנות שאינה שלו, שהרי מלאך של רחמים היה ונעשה לשטן, זה שכתוב הנה אנכי יצאתי לשטן, מדה כנגד מדה.


Verse 23

ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך. ראיה זו הרגשה היא איננה ראית עין, כי אין המלאכים מושגים לעיני אדם כל שכן לעיני הבהמות, ואין צריך לומר כי איננה ראית שכל כי הבהמה אין לה שכל, אבל ענין ראיתה שהרגישה בדבר מפחיד אותה ושהיה מעכבה מלעבור ולא ידעה מה הוא, שלא היתה השגתה בכך, שאם כן היה לה לומר בדבורה מלאך ה' עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו ועל כן הוצרכתי לעכבך, כך פירש הרמב"ן ז"ל.

ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה. חפץ גדול היה לאותו רשע לקלל את ישראל, שאין לך אדם בעולם שיראה בדרך הסימנים שראה הוא שלא יחזור, וכל שכן מנחש וקוסם כמוהו שכל אומנותו היתה לקראת נחשים, כי מתחלה נטתה האתון מן הדרך הישר ועקמה כנגד השדה זהו שאמר ותט האתון, שניה ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם, רמזה לו בטול פסיעותיו ועכוב הליכתו כי אין רצון הקב"ה על הכוונה שהיה הולך, שלישית ותרבץ תחת בלעם שרבצה תחתיו ולא רצתה ללכת כלל, וכל אלה רמזים לו כי אותו הדרך לא בחר בו ה', רביעית הנס הגדול שנעשה בדבור האתון, ובכאן פירש לו כי כוונתו רעה בענין הדבור והודיעו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, והנה הש"י יכול למנוע ממנו הדבור ולשומו בפי הבהמה ועל כן אין לו להתגאות בכח הדבור, חמישית נתפרש לו הדבר יותר כדי לבטל הליכתו על הכוונה שהיה בה ועל כן נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו בפירוש הנה אנכי יצאתי לשטן, בעבור כי היה הולך על הכוונה רעה וירט הדרך, כי הקב"ה אמר לו שילך בדרך על מנת שלא לקלל זהו שאמר קום לך אתם, והוא ירט הדרך כלומר עיות הדרך והולך לנגדי. ואחר כל זה הזכיר שיחזור מן הדרך זהו שאמר לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי.


Verse 28

ויפתח ה' את פי האתון. ע"ד הפשט דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא.

ואם תשכיל בנסתר בענין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה וזה לא מדעת עצמן כי אין בהם נפש מדברת, וטעם זה סמך לויפתח ה' את פי האתון ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה', כי תיכף שדברה ומתה נגלה לו המלאך ודבר עמו, ולכך הזכיר בפרשה שלשה פעמים ותרא האתון את מלאך ה', כי נטיתה מן הדרך ולחיצת הרגל והרביצה שהם שלשה סימנים כל אחד ואחד היה מצד המלאך, ואין צריך לומר הסימן הרביעי שהוא הדבור.

והסתכל בדבור המלאך שאמר לו על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים, הושוה עם הדבור של אתון שאמר לו מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים. ותשכיל בכאן שלשה אנשים נצבים שהיו אנשים ממש והיו מלאכים ממש, וזה תבין בדברי המלאך שהזכיר לו יצאתי, והיה יכול לומר הנה אנכי לשטן, אבל אמר יצאתי כלומר אחר דבור האתון יצאתי אני לדבר לך ולהשטין לך, וזהו מבואר.


Verse 29

כי התעללת בי. היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דבור האתון ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור, אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת לקח הענין בדרך תמות, ולכך השיב כאדם שמדבר עם חברו כי התעללת בי. ושרי מואב ושני נעריו שראו הפלא הזה ולא שאלו לו ולא דברו מאומה, אפשר לומר כי היו כלם קודמין לו בדרך ובהשארו יחידי אחור אירע לו הנס הזה, והם לא ראו כי לא היו במעמד אחד, או אולי היה הכל במעמד אחד ולא היו רואים ושומעים כי אם בלעם לבדו כי כן יקרה לאנשי רוח הקדש, כענין שכתוב בדניאל (י, ז) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה.


Verse 31

וחרבו שלופה בידו. רמז לו שסופו שימות בחרב, הדא הוא דכתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב.


Verse 33

אולי נטתה מפני. לולא שנטתה מפני כאשר הרגתיה, הרגתיך ואותה החייתי. מכאן שמתה האתון אחר שדברה, או מטעם המדרש שאומר שלא יהו האמוריים עושים ממנה עבודה זרה, או מטעם שכבר השלימה מנויה כפי מה שנגזר מששת ימי בראשית בין השמשות, כענין שמצינו בדג של יונה שאמר הכתוב (יונה ב) וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, וטעם גדול, בשנים, אע"פ שהיה גדול בגוף היו דגים רבים בים גדולים ממנו, והכוונה בלשון וימן שמנהו לכך מששת ימי בראשית, וזהו שאמר לבלוע ולא אמר ויבלע. וכיון שבלעו ועשה מנויו מת הדג כי לא נברא אלא לכך, וזהו ששנה הלשון אחר כך מדג לדגה, דכתיב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ועל זה אמר מבטן שאול שועתי.


Verse 34

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי. דרשו רז"ל מכאן כל החוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו.

כי לא ידעתי. הוא היה משבח עצמו ואומר ויודע דעת עליון, ועכשיו אמר לא ידעתי.


Verse 35

אותו תדבר. ולמעלה אמר לו אותו תעשה, וזה יורה כי המלאך נגלה אליו להזהירו על הדבור.


Verse 41

במות בעל. בשלשה מקומות בנה כ"א מזבחות, שבעה בבמות בעל ושבעה בשדה צופים ראש הפסגה ושבעה בבעל פעור הרי כ"א, והיה מקריב על כל מזבח פר ואיל ונמצא שכל קרבנותיו בשלשה מקומות אלו מ"ב קרבנות, ומה שהזכיר בקר וצאן, פירש רש"י ז"ל דבר מועט.

ויש לתמוה מה ראה הרב לפרש כן כי בקר שם הכלל הוא, ואפשר שהוצרך לפרש כן כי עשה זה במתכוין כדי שלא יאריך בסעודה, ויקלל לישראל, אבל אין במשמעות הלשון מעוט.

וירא משם קצה העם. ולא כלם, לפי שהיו חונים בארבע רוחות השמים, והיה בלק מתכוין בכל פעם ופעם להעלות את בלעם במקום גבוה שיראה העם משם ויתכוין אליהם בכח ההבטה שיביט בהם כי זה מכחות הנפש, וכענין הנזכר בדברי רז"ל דלי גבינאי דבעינא למחזיה דלי ליה יהב ביה עיניה ונח נפשיה. וטעם הענין הזה שהיה נהוג אצל החכמים ז"ל היה מפני חלישות דעתו של החכם השלם שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואפילו רגע, ומתוך שמחלישין דעתו ומחשבתו נפסקה מהחכמה שהוא מחשב בה תמיד ומי שגורם לו כן הרי הוא כמקצץ בנטיעות וראוי שתחול הקללה עליו, ומזה אמר הכתוב (קהלת י) בוקע עצים יסכן בם, כי הגורם להפסיק ולבקע החכמה שהיא עץ חיים ראוי שיסתכן בעצמו, אע"פ שמצינו בחסידי עליון גדולים בחכמה שאין דבורם וחלישות דעתם עושה רושם כי הענין הוא סגולה בנפש, ומלבד חכמת האדם צריך עוד שתהיה סגולה זו בנפשו השכלית, וכאשר יצטרפו בו שני דברים הללו שתהיה החכמה נטועה בו והסגולה הזאת בנפשו אז יפליא לעשות בכל מי שיחליש דעתו להיותו נכוה בגחלתו.