רש"י מנוקד על המקרא/ספר במדבר/כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי – אָמַר: אֵלּוּ שְׁנֵי מְלָכִים, שֶׁהָיִינוּ בְּטוּחִים עֲלֵיהֶם, לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵיכֶם; אָנוּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! לְפִיכָךְ וַיָּגָר מוֹאָב (מדרש תנחומא בלק ב).

(ג) וַיָּגָר – לְשׁוֹן מוֹרָא (שם), כְּמוֹ: "גּוּרוּ לָכֶם" (איוב יט,כט).
וַיָּקָץ מוֹאָב – קָצוּ בְּחַיֵּיהֶם, כְּמוֹ: "קַצְתִּי בְחַיַּי" (בראשית כז,מו); וְהוּא מִקְרָא קָצָר.

(ד) אֶל זִקְנֵי מִדְיָן – וַהֲלֹא מֵעוֹלָם הָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית לו,לה), שֶׁבָּאוּ מִדְיָן עַל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? אֶלָּא מִיִּרְאָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָשֹוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. וּמָה רָאָה מוֹאָב לִטֹּל עֵצָה מִמִּדְיָן? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְּמִנְהַג הָעוֹלָם, אָמְרוּ: מַנְהִיגָם שֶׁל אֵלּוּ בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל; נִשְׁאַל מֵהֶם מַה מִּדָּתוֹ. אָמְרוּ לָהֶם: אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו. אָמְרוּ: אַף אָנוּ נָבוֹא עֲלֵיהֶם בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו (מדרש תנחומא בלק ג).
כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר – כָּל מַה שֶּׁהַשּׁוֹר מְלַחֵךְ, אֵין בּוֹ סִימַן בְּרָכָה (שם).
בָּעֵת הַהִוא – לֹא הָיָה רָאוּי לְמַלְכוּת. מִנְּסִיכֵי מִדְיָן הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת סִיחוֹן, מִנּוּהוּ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ שָׁעָה (שם ד).

(ה) פְּתוֹרָה – כַּשּׁוּלְחָנִי הַזֶּה‏[1] שֶׁהַכֹּל מְרִיצִין לוֹ מָעוֹת, כָּךְ כָּל הַמְּלָכִים מְרִיצִין לוֹ אִגְּרוֹתֵיהֶם. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, כָּךְ שֵׁם הַמָּקוֹם (שם).
אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ – שֶׁל בָּלָק. מִשָּׁם הָיָה, וְזֶה הָיָה מִתְנַבֵּא וְאוֹמֵר לוֹ: עָתִיד אַתָּה לִמְלֹךְ (שם). וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה הִשְׁרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עַל גּוֹי רָשָׁע? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לָאֻמּוֹת לוֹמַר: אִלּוּ הָיָה לָנוּ נְבִיאִים – חָזַרְנוּ לְמוּטָב. הֶעֱמִיד לָהֶם נְבִיאִים, וְהֵם פָּרְצוּ גֶּדֶר הָעוֹלָם; שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ גְּדוּרִים בַּעֲרָיוֹת, וְזֶה נָתַן לָהֶם עֵצָה לְהַפְקִיר עַצְמָן לִזְנוּת (שם א).
לִקְרֹא לוֹ – הַקְּרִיאָה הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְלַהֲנָאָתוֹ, שֶׁהָיָה פּוֹסֵק לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה.
עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם – וְאִם תֹּאמַר: מַה מַּזִּיקְךָ (שם ד)?–
הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ – סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתָנוּ, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וַהֲרָגוּם (שם).
וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי – חָסֵר כְּתִיב, קְרוֹבִים הֵם לְהַכְרִיתֵנִי, כְּמוֹ: "כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח,י; תנחומא שם).

(ו) נַכֶּה בּוֹ – אֲנִי וְעַמִּי נַכֶּה בָּהֶם. דָּבָר אַחֵר, לְשׁוֹן מִשְׁנָה הוּא: "מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים" (משנה חולין י ג); לְחַסֵּר מֵהֶם מְעַט (תנחומא שם).
כִּי יָדַעְתִּי וְגוֹמֵר – עַל יְדֵי מִלְחֶמֶת סִיחוֹן, שֶׁעֲזַרְתּוֹ לְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב (שם).

(ז) וּקְסָמִים בְּיָדָם – כָּל מִינֵי קְסָמִים; שֶׁלֹּא יֹאמַר, אֵין כְּלֵי תַּשְׁמִישִׁי עִמִּי. דָּבָר אַחֵר: קֶסֶם זֶה נָטְלוּ בְּיָדָם זִקְנֵי מִדְיָן; אָמְרוּ: אִם יָבֹא עִמָּנוּ בַּפַּעַם הַזֹּאת – יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, וְאִם יִדְחֵנוּ – אֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁאָמַר לָהֶם: "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה" (להלן פסוק ח), אָמְרוּ: אֵין בּוֹ תִּקְוָה, הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם; שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם" (שם), אֲבָל זִקְנֵי מִדְיָן הָלְכוּ לָהֶם (תנחומא ה).

(ח) לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה – אֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְכֵן לְכָל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם (שם ח). וְכֵן לָבָן בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה" (בראשית לא,כד); כְּאָדָם הַהוֹלֵךְ אֶל פִּילַגְשׁוֹ בְּהֵחָבֵא (ויק"ר א,יג).
כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי – אִם יַמְלִיכֵנִי לָלֶכֶת עִם בְּנֵי אָדָם כְּמוֹתְכֶם, אֵלֵךְ עִמָּכֶם; שֶׁמָּא אֵין כְּבוֹדוֹ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ אֶלָּא עִם שָׂרִים גְּדוֹלִים מִכֶּם.
וַיֵּשְׁבוּ – לְשׁוֹן עַכָּבָה.

(ט) מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ – לְהַטְעוֹתוֹ בָּא. אָמַר: פְּעָמִים שֶׁאֵין הַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו, אֵין דַּעְתּוֹ שָׁוָה עָלָיו; אַף אֲנִי אֶרְאֶה עֵת שֶׁאוּכַל לְקַלֵּל וְלֹא יָבִין (מדרש תנחומא בלק ה).

(י) בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי חָשׁוּב בְּעֵינֶיךָ, חָשׁוּב אֲנִי בְּעֵינֵי הַמְּלָכִים (שם).

(יא) קָבָה לִּי – זוֹ קָשָׁה מֵ"אָרָה לִּי", שֶׁהוּא נוֹקֵב וּמְפָרֵשׁ (שם).
וְגֵרַשְׁתִּיו – מִן הָעוֹלָם. וּבָלָק לֹא אָמַר אֶלָּא "וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" (לעיל פסוק ו); אֵינִי מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְהַסִּיעָם מֵעָלַי. וּבִלְעָם הָיָה שׂוֹנְאָם יוֹתֵר מִבָּלָק (תנחומא שם).

(יב) לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם – אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי? אָמַר לוֹ: לֹא תָאֹר אֶת הָעָם. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֲבָרְכֵם? אָמַר לוֹ: אֵינָם צְרִיכִים לְבִרְכָתְךָ, כִּי בָרוּךְ הוּא. מָשָׁל אוֹמְרִים לַצִּרְעָה [ספרים אחרים: לַדְּבוֹרָה]: "לֹא מִדּוּבְשֵׁךְ וְלֹא מֵעוּקְצֵךְ" (תנחומא ו).

(יג) לַהֲלוֹךְ עִמָּכֶם – אֶלָּא עִם שָׂרִים גְּדוֹלִים מִכֶּם. לָמַדְנוּ שֶׁרוּחוֹ גְּבוֹהָה, וְלֹא רָצָה לְגַלּוֹת שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם אֶלָּא בִּלְשׁוֹן גַּסּוּת. לְפִיכָךְ "וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק" (להלן פסוק טו; תנחומא שם).

(יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד – יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיִיתָ נוֹטֵל לְשֶׁעָבַר אֲנִי נוֹתֵן לָךְ (שם).

(יח) מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב – לָמַדְנוּ שֶׁנַּפְשׁוֹ רְחָבָה וּמְחַמֵּד מָמוֹן אֲחֵרִים. אָמַר: רָאוּי לוֹ לִתֵּן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלּוֹ! שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לִשְׂכֹּר חֵילוֹת רַבּוֹת, סָפֵק נוֹצֵחַ, סָפֵק אֵינוֹ נוֹצֵחַ; וַאֲנִי וַדַּאי נוֹצֵחַ (שם).
לֹא אוּכַל לַעֲבֹר – עַל כָּרְחוֹ גִּלָּה שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים; וְנִתְנַבֵּא כָּאן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַבְּרָכוֹת שֶׁנִּתְבָּרְכוּ הָאָבוֹת מִפִּי הַשְּׁכִינָה (שם).

(יט) גַּם אַתֶּם – פִּיו הִכְשִׁילוֹ: גַּם אַתֶּם סוֹפְכֶם לֵילֵךְ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ כָּרִאשׁוֹנִים (שם).
מַה יֹּסֵף – לֹא יְשַׁנֶּה דְּבָרָיו מִבְּרָכָה לִקְלָלָה; הַלְוַאי שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְבָרֵךְ. כָּאן נִתְנַבֵּא שֶׁעָתִיד לְהוֹסִיף לָהֶם בְּרָכוֹת עַל יָדוֹ (שם).

(כ) אִם לִקְרֹא לְךָ – אִם הַקְּרִיאָה שֶׁלְּךָ, וְסָבוּר אַתָּה לִטֹּל עָלֶיהָ שָׂכָר, קוּם לֵךְ אִתָּם.
וְאַךְ – עַל כָּרְחֲךָ, "אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אוֹתוֹ תַעֲשֶׂה". וְאַף עַל פִּי כֵן – וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם; אָמַר: שֶׁמָּא אֲפַתֶּנּוּ וְיִתְרַצֶּה.

(כא) וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ – מִכַּאן שֶׁהַשִּׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה, שֶׁחָבַשׁ הוּא בְּעַצְמוֹ (סנהדרין ק"ה ע"ב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, כְּבָר קְדָמְךָ אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (בראשית כב,ג; מדרש תנחומא בלק ח).
עִם שָׂרֵי מוֹאָב – לִבּוֹ כְּלִבָּם שָׁוֶה (שם).

(כב) כִּי הוֹלֵךְ הוּא – רָאָה שֶׁהַדָּבָר רַע בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם, וְנִתְאַוָּה לֵילֵךְ.
לְשָׂטָן לוֹ – מַלְאָךְ שֶׁל רַחֲמִים הָיָה, וְהָיָה רוֹצֶה לְמָנְעוֹ מִלַּחֲטֹא, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא וְיֹאבַד (שם).
וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ – מִכָּאן לְאָדָם חָשׁוּב הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, יוֹלִיךְ עִמּוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לְשַׁמְּשׁוֹ, וְחוֹזְרִים וּמְשַׁמְּשִׁים זֶה אֶת זֶה (שם).

(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן – וְהוּא לֹא רָאָה; שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְשׁוּת לַבְּהֵמָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מִן הָאָדָם, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת, תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה מַזִּיקִין.
וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ – אָמַר: רָשָׁע זֶה הִנִּיחַ כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ, שֶׁכְּלֵי זֵינָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּחֶרֶב, וְהוּא בָּא עֲלֵיהֶם בְּפִיו, שֶׁהוּא אֻמָּנוּת שֶׁלָּהֶם; אַף אֲנִי אֶתְפֹּשׂ אֶת שֶׁלּוֹ וְאָבֹא עָלָיו בְּאֻמָּנוּתוֹ. וְכֵן הָיָה סוֹפוֹ: "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא,ח; תנחומא ח).

(כד) בְּמִשְׁעוֹל – כְּתַרְגּוּמוֹ, "בִּשְׁבִיל"; וְכֵן: "אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים" (מל"א כ,י), אִם יַסְפִּיק כָּל עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִהְיוֹת נִדְבָּק בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם בְּהִלּוּכָן; וְכֵן: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם" (ישעיהו מ,יב), בְּרַגְלָיו וּבְהִלּוּכוֹ.
גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה – סְתָם גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים הוּא [כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד,לא)].

(כה) וַתִּלָּחֵץ – הִיא עַצְמָהּ.
וַתִּלְחַץ – אֶת אֲחֵרִים, אֶת רֶגֶל בִּלְעָם.

(כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר – לַעֲבֹר עוֹד לְפָנָיו לְהַלָּן, לִהְיוֹת לְפָנָיו בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּמוֹ: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" (בראשית לג,ג). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה יֵשׁ בְּתַנְחוּמָא (ח): מָה רָאָה לַעֲמֹד בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת? סִימָנֵי אָבוֹת הֶרְאָהוּ.

(כח) זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים – רָמְזָה לוֹ: אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר אֻמָּה הַחוֹגֶגֶת שָׁלֹשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה (תנחומא ט).

(כט) הִתְעַלַּלְתְּ – כְּתַרְגּוּמוֹ [חַיֵּיכְתְּ, צָחַקְתְּ עָלַי, עָשִׂית מִמֶּנִּי צְחוֹק], לְשׁוֹן גְּנַאי וּבִזָּיוֹן.
לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי – גְּנוּת גְּדוֹלָה הָיָה לוֹ דָּבָר זֶה בְּעֵינֵי הַשָּׂרִים: זֶה הוֹלֵךְ לַהֲרֹג אֻמָּה שְׁלֵמָה בְּפִיו, וּלְאָתוֹן זוֹ צָרִיךְ כְּלִי זַיִן? (תנחומא שם).

(ל) הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי – כְּתַרְגּוּמוֹ [הֲמֵילָף אֲלֵיפְנָא, הַאִם הֻרְגַּלְתִּי?]; וְכֵן: "הַלְאֵל יִסְכָּן גָּבֶר" (איוב כב,ב). וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִקְרָא זֶה בַּגְּמָרָא, אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא רְכַבְתְּ אַסּוּסְיָא? אָמַר לְהוֹן: בִּרְטִיבָא שְׁדָאִי לֵיהּ כוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (ד' ע"ב) [בִּזְמַן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ הַשָּׁרִים שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל אֲתוֹנוֹ, אָמְרוּ לוֹ: מַדּוּעַ לֹא רָכַבְתָּ עַל סוּס? אָמַר לָהֶם: בָּאָחוּ שִׁלַּחְתִּי אוֹתוֹ. מִיָּד, וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן: הֲלֹא אָנֹכִי אֲתוֹנְךָ. אָמַר לָהּ: לִטְעִינַת מַשָּׁאוֹת בִּלְבַד. אָמְרָה לוֹ: אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי. אָמַר לָהּ: אַקְרַאי בְּעָלְמָא. אָמְרָה לוֹ: מֵעוֹדְךָ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְךָ רְכִיבוּת בַּיּוֹם וְאִישׁוּת בַּלַּיְלָה; כְּתִיב הָכָא: הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, וּכְתִיב הָתָם: "וּתְהִי לוֹ סוֹכֶנֶת" (מל"א א,ב)].

(לב) כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי – רַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה דְּרָשׁוּהוּ נוֹטָרִיקוֹן: יָרְאָה, רָאֲתָה, נָטְתָה (שבת ק"ה ע"א), בִּשְׁבִיל שֶׁהַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי, כְּלוֹמַר: לְקִנְאָתִי וּלְהַקְנִיטֵנִי. וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ: כִּי חָרַד הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי, לְשׁוֹן רֶטֶט; כִּי רָאִיתִי בַּעַל הַדֶּרֶךְ שֶׁחָרַד וּמִהֵר הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא לְכַעֲסִי וּלְהַמְרָאָתִי. וּמִקְרָא קָצָר הוּא, כְּמוֹ: "וַתְּכַל דָּוִד" (שמ"ב יג,לט), שֶׁרוֹצֶה לוֹמַר: 'וַתְּכַל נֶפֶשׁ דָּוִד'. לָשׁוֹן אַחֵר: "יָרַט" לְשׁוֹן רָצוֹן, וְכֵן: "וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי" (איוב ט,יא); מְפַיֵּס וּמְנַחֵם אוֹתִי עַל יְדֵי רְשָׁעִים, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַקְנִיטִים.

(לג) אוּלַי נָטְתָה – כְּמוֹ 'לוּלֵא'; פְּעָמִים שֶׁ"אוּלַי" מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "לוּלֵא".
גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי – הֲרֵי זֶה מִקְרָא מְסֹרָס, וְהוּא כְּמוֹ "גַּם הָרַגְתִּי אוֹתְךָ"; כְּלוֹמַר: לֹא הָעַכָּבָה בִּלְבָד קְרָאַתְךָ עַל יָדִי, כִּי גַּם הַהֲרִיגָה.
וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי – וְעַתָּה, מִפְּנֵי שֶׁדִּבְּרָה וְהוֹכִיחַתְךָ וְלֹא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיֹּאמֶר לֹא" (לעיל פסוק ל), הֲרַגְתִּיהָ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: זוֹ הִיא שֶׁסִּלְּקָה אֶת בִּלְעָם בְּתוֹכַחְתָּהּ וְלֹא יָכוֹל לְהָשִׁיב; שֶׁחָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וְכֵן: "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (ויקרא כ,טו); וְכֵן "וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה" (שם טז; תנחומא ט).

(לד) כִּי לֹא יָדַעְתִּי – גַּם זֶה גְּנוּתוֹ, וְעַל כָּרְחוֹ הוֹדָה; שֶׁהוּא הָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ שֶׁיּוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, וּפִיו הֵעִיד "לֹא יָדַעְתִּי" (תנחומא י).
אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי – לְהַתְרִיס נֶגֶד הַמָּקוֹם הִיא תְּשׁוּבָה זוֹ. אָמַר לוֹ: הוּא בְּעַצְמוֹ צִוַּנִי לָלֶכֶת, וְאַתָּה, מַלְאָךְ, מְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו? לָמוּד הוּא בְּכָךְ שֶׁאוֹמֵר דָּבָר וּמַלְאָךְ מַחֲזִירוֹ. אָמַר לְאַבְרָהָם: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" וְגוֹמֵר (בראשית כב,ב), וְעַל יְדֵי מַלְאָךְ בִּטֵּל אֶת דְּבָרוֹ. אַף אֲנִי, אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, צָרִיךְ אֲנִי לָשׁוּב (תנחומא שם).

(לה) לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים – בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ, בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ (תנחומא ח; מכות י' ע"ב).
וְאֶפֶס – עַל כָּרְחֲךָ, אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְגוֹמֵר.
עִם שָׂרֵי בָלָק – שָֹמֵחַ לְקַלְּלָם כְּמוֹתָם (תנחומא י).

(לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק – שָׁלַח שְׁלוּחִים לְבַשְּׂרוֹ (שם).
אֶל עִיר מוֹאָב – אֶל מֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁלּוֹ, עִיר הַחֲשׁוּבָה שֶׁלּוֹ, לוֹמַר: רְאֵה מָה אֵלּוּ מְבַקְשִׁים לַעֲקֹר (שם).

(לז) הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ – נִתְנַבֵּא שֶׁסּוֹפוֹ לָצֵאת מֵעִמּוֹ בְּקָלוֹן (שם).

(לט) קִרְיַת חֻצוֹת – עִיר מְלֵאָה שְׁוָקִים, אֲנָשִׁים נָשִׁים וָטַף בְּחוּצוֹתֶיהָ, לוֹמַר: רְאֵה וְרַחֵם, שֶׁלֹּא יֵעָקְרוּ אֵלּוּ (תנחומא יא).

(מ) בָּקָר וָצֹאן – דָּבָר מֻעָט, בָּקָר אֶחָד וְצֹאן אֶחָד בִּלְבַד (שם).

(מא) בָּמוֹת בָּעַל – כְּתַרְגּומוֹ, "לְרָמַת דַּחַלְתֵּיהּ" [לְגִבְעַת יִרְאָתוֹ], שֵׁם עֲבוֹדַת אֱלִילִים.

הערות[עריכה]

  1. ^ 'פתורא' הוא שולחן בארמית.