"צדיק אוכל". הנה האיש הצדיק אוכל לשובע נפשו כי מפני דבקות הש"י עליו ימצא לו מזונו עם שהוא ג"כ זריז בהמצאת המזון הראוי בסבות הראויות ואמנם בטן רשעים תחסר כי הם סומכים על חמסיהם שיביאו מהם לחמס ולזה תחסר בטנם:
"לשובע" - אינו חפץ במעדנים ורק בדבר המשביע את הנפש; אבל הרשעים יתענגו באכילת מעדנים מתוקים וערבים, ותמיד בטנו חסרה, כי רווחא לבסימא שכיחא ויוכל עוד למלאותה.
"צדיק אוכל לשבע נפשו", הצדיק לא יאכל למלא בטנו, רק לשובע נפשו כדי הסיפוק לא מותרות, גם ירמוז שאוכל לשובע נפשו הרוחניית, כפי הצריך רק להחיות נפשו, אבל "רשעים" שאוכלים למלא בטנם, "בטנם תחסר" תמיד, כי כל שיש לו הוא מתאוה יותר ואין קץ לתאותו, וגם זה תשובה על הנ"ל, שלכן ר' חנינא בן דוסא היה די לו באמת בקב חרובין ולא רצה יותר, כי לא רצה רק לשובע נפשו ותענוגי העוה"ז היו כאין בעיניו, שעיקר העונג הוא העונג הנפשי בעוה"ב:
