ערוך השולחן הלכות שאר מיני ברכות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · שאר מיני ברכות


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד


בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים ב{{שולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · שאר מיני ברכות}}, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]


תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו


מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו


תוכן[עריכה]


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן ריח[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH218

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכות על ניסים שנעשו
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן ריח סעיף א[עריכה]

אף על פי שקיומינו ועמידתינו תמיד הוא בנס, כמו שאנו אומרים בתפלה במודים: "ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו'”, מכל מקום כל זה הם ניסים נסתרים וכרוכים בהטבע. אבל הרואה מקומות שנעשו נסים לאבותינו בגלוי, כמו ביציאת מצרים וכיוצא בזה - מחוייבים אנחנו לברך בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה".

וכך שנו חכמים במשנה דהרואה בריש פרק ט' דברכות: דניסי אבותינו נוגעים גם לנו בכל דור ודור, כמו שמברכים על הימים שנעשו בהם נסים לאבותינו כחנוכה ופורים "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", כמו כן אנו מברכין על המקומות שנעשו בהם נסים לאבותינו.

וברכות אלו הם בשם ומלכות כמבואר בירושלמי, ובגמרא ילפינן לה ממה שאמר יתרו: "ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים" (והטור הביא בשם הראב"ד דברכות אלו אינם בשם ומלכות, וכל רבותינו חולקים עליו ע"ש).

סימן ריח סעיף ב[עריכה]

ואלו הן המקומות: כגון מעברות הים המקום שעברו ישראל את הים, ומעברות הירדן מקום שעברו ישראל את הירדן, ומעברות נחלי ארנון והם העמקים שטמנו את עצמם האמוריים בהם להרוג את ישראל אך ארון הקדש ההולך לפניהם היה משוה את הארץ ונדבקו ההרים זה לזה ונהרגו כולם ויצא הדם שלהם, וראו ישראל את הנס הגדול הזה ואמרו שירה, והיינו דכתיב: "ואשד הנחלים... אז ישיר ישראל וגו'”.

ואבני אלגביש שנפלו מן השמים על הכנענים כדכתיב ביהושע: "ויהי בנוסם מבית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות", ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל, ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק, וחומת יריחו שנפלה תחתיה, כלומר המקום של החומה, על כולם מברך בשם ומלכות: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה", וכן כל ברכות הראייה שיתבארו הם בשם ומלכות.

סימן ריח סעיף ג[עריכה]

והנה בהניסים שנתבארו יש מהם שרואים הנס ממש כמו שהיה, כמו אבני אלגביש והאבנים של משה ושל עוג. אבל מעברות הים והירדן הלא עתה הים והירדן מליאים, אלא שבמקום הזה נבקעו הים והירדן. ואם כן הוא הדין סביבות ירושלים כשרואים המקום שנפלו בו חיל סנחריב גם כן היו צריכין לברך, ורבותינו לא כתבו כן.

ואמת שכתבו זה נגד אבני אלגביש (תוספות נ"ד: ד"ה 'אבני'), ובוודאי שלא דמי לזה, אבל נגד הים והירדן למה לא דמי. ומדברי המרדכי שם משמע דמקומות שעברו ישראל הים והירדן ידועים יותר ממקום שנפלו בו חיל סנחריב ע"ש, ולא ידעתי לכוין הדברים, והם בעצמם כתבו שהמקום ידוע סביב לירושלים וצ"ע (גם דברי המג"א סק"א צ"ע).

סימן ריח סעיף ד[עריכה]

על נס שלא נעשה לכל ישראל או לרוב ישראל אלא למקצת ישראל, ואפילו נעשה לכמה שבטים, מכל מקום כיון שאינם רוב ישראל - אין מברכין עליו.

ואף על גב דלעניין הוראת בית דין קיימא לן דשבט אחד איקרי קהל, כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ב (הלכה א') משגגות, מכל מקום לא לכל הדברים כן הוא, והרי לעניין פסח הבא בטומאה לא נחשבו רוב. האמנם בהוראה שאני, דכתיב 'קהל', ושבט אחד איקרי קהל אבל לא ציבור (מג"א סק"ג). ועוד דבהוראה כיון שהיה לכל שבט סנהדרי, השבט נחשבים כציבור לעניין שגגת הוראה, ולא בשארי דברים.

סימן ריח סעיף ה[עריכה]

ברכות אלו כהרבה מברכות הראייה שחיובן משלשים יום לשלשים יום, והיינו לבד שני ימים של הראיות. ואם ראם עוד פעם בתוך זמן זה - אין צריך לברך, דכל שלשים הוה כדבר חדש, ולכן נקרא 'חודש', שהוא לשון חדש, שהלבנה מתחדשת בו וישראל נמשלו ללבנה. ואם כי אינו בצמצום שלשים, מכל מקום זהו דרך המיצוע, דאין מחשבין שעות לחדש. ולכן גם בפדיון הבן ובאבלות ובנפל החשבון הוא על שלשים, וכן בברכות הראייה, דאחר שלשים חובה לברך כמו בפעם הראשון.

סימן ריח סעיף ו[עריכה]

הרואה מקום שנעשה נס ליחיד או להרבה יחידים - אינו מברך, אך היחיד שנעשה לו הנס מברך בשם ומלכות: "ברוך... שעשה לי נס במקום הזה". ואפילו אין הנס ניכר מתוך המקום (מג"א סק"א), דלא על המקום מברך אלא על נס גופו.

וכן כל יוצאי יריכו בנים ובנות מברכים: "ברוך... שעשה נס לאבי או לאבינו במקום הזה", ואפילו יוצאי יריכו שנולדו קודם לנסו מברכין (מג"א סק"ו). ואם יש לו לברך גם ברכת הגומל, יתבאר בסוף סימן רי"ט ע"ש.

סימן ריח סעיף ז[עריכה]

ודע דזה שכתבנו דיוצאי יריכו חייבין לברך, כן כתב רבינו הבית יוסף כלשון הזה בסעיף ד' ע"ש. האמנם צריך ביאור, דהנה בגמרא לא נמצא כלל על יוצאי יריכו בריש פרק הרואה ע"ש, אלא דהרי"ף כתב שם דאיהו ובריה ובר בריה חייבין לברך, וכן כתב הרמב"ם בפרק י' דין ט' דהוא ובנו ובן בנו חייבין לברך, וכן כתב הטור בשם רב האי גאון ע"ש, ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול פסק כן ע"ש, ולפי זה לא היה לו לרבינו הבית יוסף לכתוב בשולחן ערוך 'יוצאי יריכו'. אלא דהטור הביא יש אומרים דלאו דווקא בן בנו, אלא הוא הדין כל יוצאי ירכו, כלומר עד סוף כל הדורות ע"ש, וזהו כוונתו בשולחן ערוך.

אבל יש לעיין, דהא ספק ברכות להקל, ועוד דאם כן במה שפסקו דבנס של שבט כל ישראל פטורים מהברכה, והיה להם לבאר דבני אותו השבט חייבים. ולכן לדינא נראה לעניות דעתי דרק בנו ובן בנו חייבים לברך בשם ומלכות, ולא שארי הדורות. והטעם נראה לי משום דאיתא במדרש דעד דור רביעי רחמי האב על הבן. ואף דמשמע דגם דור רביעי בכלל, מכל מקום לעניין זה דהטעם הוא משום כבוד אביו, דמטעם זה גם יוצאי חלציו הקודמים חייבים בברכה, וכיבוד לכל היותר אינו אלא בבן בנו, כמ"ש רבינו הרמ"א ביורה דעה סימן ר"מ ע"ש (כן נראה לעניות דעתי).

סימן ריח סעיף ח[עריכה]

ומי שנעשו לו נסים הרבה, בהגיעו לאחד מהמקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר גם שאר המקומות, ויכללם כולם בברכה אחת, והיינו שיאמר: "שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני ובמקום פלוני". ואין לו להזכיר פרטי הנס, אלא המקומות שנעשו לו בהם הנסים (ט"ז סק"א), ומקדים הנס שבמקום זה (גמרא).

סימן ריח סעיף ט[עריכה]

על נס של רבו צריך לברך כמו שמברך על נס של אביו, וזהו מפני כבוד רבו, ופשוט הוא דדווקא הוא ולא זרעו. ויאמר: "ברוך... שעשה נס לרבי במקום הזה", ודווקא רבו מובהק.

ויש אומרים דאם רואה האדם שנעשה לו הנס, מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה לו הנס. כלומר דאם היה חייב לברך על המקום, כגון בנו או תלמידו, מברך עליו גם כן, דלא גרע האדם מהמקום. וראיה מיתרו שראה את משה וישראל ובירך (לבוש).

סימן ריח סעיף י[עריכה]

על נס של אדם מסויים כמו יואב בן צרויה וחביריו, וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים כמו דניאל וחביריו, ולכן הרואה גוב אריות שהשלך בו דניאל או כבשן האש שהושלכו בו חנניה מישאל ועזריה מברך: "ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה".

ויש מגמגמין בברכה זו של אדם מסויים ונתקדש שם שמים על ידו (מג"א סק"ט), ויש מקיימין זה (עיין אליה רבה ומחצית השקל), ועתה בוודאי אין למצא כאלה.

סימן ריח סעיף יא[עריכה]

הרואה אשתו של לוט מברך שתים: עליה הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת", ועל לוט הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הצדיקים", והיינו אברהם אבינו שבזכותו ניצל לוט (רש"י), כן הוא בגמרא.

ונראה דהברכה על לוט הוא רק דרך אגב, דמפני שמברך על אשתו לכן ממילא מזכיר את לוט גם כן, אבל בלא זה לא היה שייך ברכה על זה, וכן משמע בלבוש ע"ש.

סימן ריח סעיף יב[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ט': "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה - אינו חייב לברך. ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות" עכ"ל.

וכתבו על זה דאין מי שחולק בזה, איך יעלה על הדעת להקרא נס מה שהוא בדרך הטבע (מג"א סקי"ב). ואם כי יש לתרץ דבריו, אך לדינא אין נפקא מינה, ואין מברכים רק על הנס היוצא מגדר הטבעי, ועל של טבעי מברכין ברכת 'הגומל' כמו שיתבאר בסימן הבא.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן ריט[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH219

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת "הגומל", וארבעה צריכים להודות
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן ריט סעיף א[עריכה]

אמרו חז"ל (נ"ד:): "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא”.

וכולן מפורשין בתהילים (ק"ז): "הודו לד'... יאמרו גאולי ד' אשר גאלם... תעו במדבר... ויצעקו אל ד'... וידריכם... אל עיר מושב יודו לד' חסדו... יושבי חשך וצלמות... ויזעקו אל ד'... יוציאם מחשך וצלמות... יודו לד' חסדו... ויגיעו עד שערי מות ויזעקו אל ד'... יודו לד' חסדו... יורדי הים באניות... ויצעקו אל ד'... יודו לד' חסדו... וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו”.

סימן ריט סעיף ב[עריכה]

ביאור הדברים כמ"ש בריש סימן הקודם, שכל חיותינו וקיומינו הם על פי נסים ולא בטבע, כמו שאנו אומרים: "על נסיך שבכל יום עמנו וכו'”, והמתבונן בחיי עמנו בני ישראל באריכות גליותינו וגודל פזורינו ראה יראה בעינים פקוחות כי ד' שוכן בקרבנו תמיד כמו שהבטיחנו בתורתו הקדושה: "ואף גם זאת וגו'”, וזהו מאמרם ז"ל: "גלו לבבל שכינה עמהם וכו'”.

כלומר שהכל רואים שקיום בני ישראל אינו בטבע כלל וכלל, ואף גם בהדורות העושים מעשים לא טובים עם כל זה שכינתו לא סר ממנו, כדכתיב: "השוכן אתם בתוך טומאותם". אלא שמייסר אותנו ועל זה נאמר: "יסור יסרני י' ולמות לא נתנני", וזהו כלליות מצבינו בכלל ובפרט.

סימן ריט סעיף ג[עריכה]

אך הנסים נחלקים לשני קצוות עם דרך המיצוע, והיינו הקצה האחד כשהנסים גלוים ויוצאים מגדר הטבע לגמרי, כמו נסי מצרים וכדומה, ועל כאלו צריכים לברך ברכה: 'שעשה נסים לאבותינו' או 'שעשה לי נס', וזהו הדינים המבוארים בהסימן הקודם.

והקצה השני הנסים הכרוכים לגמרי בהטבע, כמו כל פרנסתינו וכל קיומינו. ועל זה לא שייך ברכה פרטית, ויוצאים בהתפלות התמידיות שמזכירים בם הודאה: "מודים אנחנו לך... ועל נסיך וכו'”.

סימן ריט סעיף ד[עריכה]

ויש עוד מין שלישי והוא ממוצע בין הנסיות ובין הטבעיות, והיינו שהעניין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע אל טבע הנסיות. לדוגמא: העובר ארחות ימים, וזהו טבע אמנם כאשר יקומו רוחות וסערות קשה על פי הטבע שתנצל הספינה, ומכל מקום אינה יוצאה מגדר הטבע לגמרי כמובן, וכל שכן הולכי מדבריות שהם בסכנה עצומה, וכן היושב בבית האסורים והחולה שתקפה עליו מחלתו.

ולכן לברך לשון נס אי אפשר, ורק נותן תודה פרטית להשי"ת על הדבר הזה, ומצדיק עליו הדין בהברכה שהיסורים שהגיע לו הוי מפני חטאיו, והצלתו הוא גמולת טובה מהש"י אף לחייבים.

סימן ריט סעיף ה[עריכה]

וסימנך: "וכל החיים יודוך סלה" וחיים ראשי תיבות חולה יסורים ים מדבר. ומברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". והשומעים עונין 'אמן' ואומרים: "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה", וזהו כעין תנחומין וברכה לנפש שסבלה יסורין.

ואינו מברך עד שיצא מהצרה לגמרי: יורדי הים עד שיעלה ליבשה, הולכי מדבריות עד שיגיע לתוך הישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא עד שיצא לשוק, ומי שיצא מבית האסורים עד שיצא נקי לגמרי ממשפטו ולא שיצא על ערבות. ואין חילוק בין אם היה חבוש מחמת ממון ובין מחמת נפשות.

סימן ריט סעיף ו[עריכה]

כיון דכתיב: "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו", לכן אמרו חז"ל דצריך לברך בפני עשרה דאקרו קהל, ותרי מינייהו רבנן ונקראו זקנים בלשון הכתוב, ומיעוט זקנים שנים.

והרמב"ם בפרק י' כתב שמברך בעמידה, ונראה לי טעמו דכיון שמברך בפני עשרה ואכל בי עשרה שכינתא שריא, אינו מדרך ארץ לישב. ומטעם זה נראה דנהגו לברך ברכה זו אחר שעולה לתורה, דאז וודאי יש בין העשרה איזה לומדים והוא מעומד.

וכל זה אינו לעיכובא, שאם אין ביניהם תרי רבנן - יצא (מרדכי). והטור כתב דגם בלא עשרה יצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לברך פעם אחר בפני עשרה בלא שם ומלכות. ונכון ליזהר שלא להתעכב בברכה זו יותר מג' ימים אחר שיכול לברך, ואם השומעים לא ענו מי שגמלך וכו' גם כן אינו מעכב (מג"א סק"ב).

וקטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו, ולכן נכון שיברכו. ואולי מפני דכתיב: "בקהל עם", ונשים לא מקרו קהל, ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ, ולכן נמנעו מזה (ועיין מג"א).

סימן ריט סעיף ז[עריכה]

אם בירך אחד 'הגומל' בשביל עצמו ונתכוין להוציא גם את חבירו שחייב בברכה זו, וחבירו שמע הברכה ממנו וכיון לצאת בו - יצא אפילו בלא עניית 'אמן', כיון שהמברך גם כן חייב בברכה זו, וכמ"ש בסימן רי"ג ע"ש.

וכבר כתבנו שלא להתעכב בברכה זו יותר מג' ימים, אמנם בדיעבד אם איחר יש לו תשלומין כל זמן שירצה. ונראה לי דאם הפליג זמן רב עד שנשכח העניין, אין לו לברך עוד ואבד הברכה (יש אומרים עד ה' ימים).

סימן ריט סעיף ח[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ד': "אם בירך אחר ואמר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב", וענה 'אמן' – יצא, וכן אם אמר: "בריך רחמנא (מרא) מלכא דעלמא דיהביך לן", וענה 'אמן' – יצא. ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה" עכ"ל.

כלומר דברכת הודאה הוי כברכת הנהנין, דאין אחד מברך בעד חבירו כשהוא בעצמו לא נתחייב בה, ולפי זה יש לומר דהוי ברכה לבטלה ואינו מוציא החייב בה. ולזה אומר דאינו כן, ואם האיש הזה שמח הרבה על הצלתו של זה, יכול לברך ברכת ההודאה על טובת חבירו ואינה ברכה לבטלה, ולכן כשענה 'אמן' יצא, אבל בלא עניית 'אמן' לא יצא.

ואינו דומה להדין הקודם שיצא גם בלא 'אמן' לפי שהמברך נתחייב בה, מה שאין כן כאן שמברך בעדו בהכרח שיענה 'אמן'.

סימן ריט סעיף ט[עריכה]

ומזה למדו דאשה שנתחייבה בברכת 'הגומל' יכול הבעל לברך בעדה, ולכן כשילדה ונצולה מן הסכנה יכול הבעל לברך: 'שגמלך כל טוב' והיא תענה 'אמן', דאין לך אהבה ונוגע בטובתה יותר ממנו דאשתו כגופו (ב"ח ומג"א סק"ד), דלא כיש מי שמפקפק בזה (עיין בית יוסף וט"ז סק"ג), ומכל מקום אין המנהג כן.

ודבר פשוט הוא שאחר שאינו קרוב ואינו אוהבו כגופו כאב לבן או בן לאב ואחיו וכיוצא בזה, אלא שמברך עליו כדי שיתראה כאוהבו - הוי ברכה לבטלה וזה אינו יוצא בה (ט"ז שם).

סימן ריט סעיף י[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז': "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדבריות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה" עכ"ל.

ובזמנינו לא שייך כלל ברכת 'הגומל' אפילו בנסיעות רחוקות, אם לא דרך הים ומדבריות. אבל ביבשה ובישוב לא שייך ברכת 'הגומל' בזמנינו, ומימינו לא שמענו מי שיברך ברכת 'הגומל' בבא מן הדרך המורגלת, ורק תפלת הדרך שבסימן ק"י יש חיוב לאומרה בכל מקום, כמ"ש שם.

סימן ריט סעיף יא[עריכה]

עוד כתב בסעיף ח': "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כאלו העלוהו לגרדום לידון. ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע" עכ"ל.

כלומר אף על פי דבמיחוש קבוע כמה פעמים נתרפא מזה, מכל מקום כיון שעלה למטה וירד - צריך לברך, דלאו בכל שעתא מתרחש ניסא (מג"א סק"ז).

ורבינו הרמ"א כתב על זה: "ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל, וכן נוהגין באשכנז" עכ"ל, וכן החולה שמוטל במטה יותר מג' ימים צריך לברך (ט"ז סק"ח). ויש שכתבו שהעיקר כדברי רבינו ב"י (ב"ח ואליה רבה סקי"ג ועיין מג"א סק"ח), והמנהג כדברי רבינו הרמ"א.

סימן ריט סעיף יב[עריכה]

עוד כתב בסעיף ט': "הני ארבעה לאו דווקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו או שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך 'הגומל'. ויש אומרים שאין מברכין 'הגומל' אלא הני ארבעה דווקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות" עכ"ל.

ובאמת בלא הזכרת שם ומלכות אינה ברכה כלל, והאחרונים כתבו שיש לברך על כל דבר סכנה כשניצול הימנה, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות (לבוש וט"ז סק"ז ומג"א סק"י), וגם עתה המנהג כן.

סימן ריט סעיף יג[עריכה]

בעניין ברכת הנסים שבסימן הקודם: אם צריך לברך גם ברכת 'הגומל' יש דעות שונות, כמבואר בספרו הגדול של רבינו הבית יוסף, ושם הביא בשם הריב"ש שצריך לברך גם ברכת 'הגומל', ומשמע שדעתו נוטה לזה ע"ש (וכ"מ דעת המג"א בסימן רי"ח סקי"ב ע"ש).


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכ[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH220

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין הטבת חלום ותענית חלום
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן רכ סעיף א[עריכה]

בעניין החלומות רבו הדברים, ויש מרבותינו ז"ל שייעצו לבלי לספר החלום הרע ולא יפתרנו ואז אין בו ממש, וכך אמרו בפרק הרואה (נ"ה.): "חלמא דלא מפשר - כאגרתא דלא מקריא". ופירש רש"י: חלום שלא פתרוהו כאגרת שלא קראוהו, לא טוב ולא רע, הוא שכל החלומות הולכין אחר הפה עכ"ל, ולמדו זה מדכתיב: "ויהי כאשר פתר לנו כן היה" ע"ש.

ואמרו שם: "רבא רמי: כתיב: "בחלום אדבר בו", וכתיב: "וחלומות השוא ידברו". לא קשיא: כאן על ידי מלאך כאן על ידי שד”. כלומר האיש אשר הוא טהור ומחשבותיו בתורה ויראה, וישן שלא במילוי כרס, החלום של איש כזה וודאי יש בו ממש, שמראין לו מן השמים על ידי המלאכים השומרים את האדם השלם, כדכתיב: "כי מלאכיו יצוה לך וגו'”.

אבל האנשים הפשוטים המשוקעים בהבלי העולם, שהם השדים הגמורים השודדים הצלחת האדם האמיתית, והברואים השדים עשוים לכך להזיק ולשדוד ההצלחה האמיתית - שוא ידברו חלומותיהם ואין בהם ממש. וכל שכן אותם האוכלים הרבה קודם השינה, שהאידים העולים בקרבו יבלבלו הכח המדמה ואין בהם אמתיות כלל. וכן אם חלם לו רעיונות שחשב ביום, פשיטא שהכח המדמה מראה לו מעין מחשבותיו, וכל כי האי אין ממש בחלומות כאלו.

ושמואל כי הוה חזי חלמא טבא היה אומר: וכי החלומות שוא ידברו, והלא כתיב: "בחלום אדבר בו", וכי הוה חזי חלמא בישא הוה אמר: "החלומות שוא ידברו" (שם), ואמרו שם דעל פי רוב אדם טוב מראין לו טוב, אך בקומו שוכח ע"ש.

סימן רכ סעיף ב[עריכה]

השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו - הרי זה נבואה קטנה (שם). וג' חלומות מתקיימין: חלום של שחרית וחלום שחלם לו חבירו וחלום שנפתר בתוך חלום, ויש אומרים אף חלום שנשנה, שנאמר: "ועל השנות החלום... כי נכון וגו'”

והרואה בחלום נהר צפור וקדרה יצפה לשלום (נ"ו:), וכל מיני משקין יפין לחלום חוץ מן היין: יש שותהו (בחלום) וטוב לו ויש שותהו ורע לו, ותלמיד חכם לעולם טוב לו.

והרואה דוד בחלום או ספר תהילים או שיר השירים יצפה לחסידות, והרואה ספר מלכים יצפה לגדולה, והרואה שלמה או יחזקאל או ספר משלי יצפה לחכמה, וכן ספר קהלת. והרואה מגילת אסתר נס נעשה לו, והרואה ישעיה יצפה לנחמה, והרואה ירמיה או אחאב או איוב או ספר קינות ידאג מן הפורעניות (שם נ"ז:), וירבה בתפלה ומעשים טובים וצדקה תציל ממות, וקל וחומר משארי פורעניות.

סימן רכ סעיף ג[עריכה]

הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר: "הנני נוטה אליה כנהר שלום" (נ"ו:), הרואה צפור בחלום ישכים ויאמר: "כצפרים עפות כן יגן ד' וגו'”. הרואה קדרה בחלום ישכים ויאמר: "ד' תשפות שלום לנו", הרואה ענבים בחלום ישכים ויאמר: "כענבים במדבר מצאתי ישראל".

הרואה הר בחלום ישכים ויאמר: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו'”, הרואה שופר בחלום ישכים ויאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'”. הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", הרואה ארי בחלום ישכים ויאמר: "אריה שאג מי לא יירא".

הרואה שמגלח בחלום ישכים ויאמר: "ויגלח ויחלף שמלותיו", הרואה באר בחלום ישכים ויאמר: "באר מים חיים", הרואה קנה בחלום ישכים ויאמר: "קנה רצוץ לא ישבר", הרואה שור בחלום ישכים ויאמר: "בכור שורו הדר לו" (שם).

וכולהו מפני כי סימנא מילתא היא, וכל החלומות הולכין אחר הפה, ולכן יפתור לטוב. ואם הולך לישן מתוך שמחה של מצוה, מראין לו חלום טוב (שבת ל':).

סימן רכ סעיף ד[עריכה]

ואמרו חז"ל בברכות שם: הרואה חלום ונפשו עגומה עליו, ייטיבנו בפני ג' אוהבים ויאמר בפניהם: 'חלמא טבא חזאי'. כלומר דיותר טוב שירגיל האדם את עצמו לבלי להביט אל חלומות כי רובם אין בהם ממש, כדכתיב בקהלת (ה): "כי בא החלום ברוב עניין", ופירש רש"י: כי דרך החלום לבוא ברוב הרהורים שמעיין ומהרהר ביום ע"ש. ונאמר (שם): "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלקים ירא", והשוה חלומות להבלים. ועיקר הכל לירא מפני האלקים, ואז לא יירא מפני החלום.

אמנם אם נפשו עגומה עליו שיש לו עגמת נפש מהחלום ודואג עליו, הסגולה לזה שג' אוהבים יפתרוהו לטוב. ואולי מפני זה המנהג בהרבה מקומות שמי שחלם לו חלום לא טוב יבוא לפני רב העיר לבקש לפתור לו את החלום, והרב ממציא לו פתרון לטובה, דלעניין דיני ממונות יחיד מומחה דינו כג' הדיוטות, ומסתמא הרב הוא אוהב לכל העיר, והוי כציוי חז"ל להטיב בפני ג' אוהבים, והרב אומר שיהיה לטובה.

סימן רכ סעיף ה[עריכה]

ופירושא ד'חלמא טבא חזאי', כלומר החלום שראיתי יהא לטובה, כמו שאומרים בעת ברכת כהנים: "וכשם שהפכת... כן תהפוך כל חלומותי עלי לטובה". ונהגו לומר שלוש פעמים כדרך כל הלחשים, והשלשה עונים לו: "חלמא טבא חזיתא, טבא הוא וטבא ליהוי, רחמנא לשוייה לטב, שבע זימנין יגזרו עליה מן שמיא דליהוי טבא, טבא הוא וטבא ליהוי", כן הוא נוסח הלחש. ולא שצריך לומר שבע פעמים, אלא שלוש פעמים, אבל הטור כתב דנוהגים לאומרו ז' פעמים ע"ש.

ויאמרו שלושה פסוקים של הפכות: "הפכת מספדי למחול לי וגו'”, "אז תשמח בתולה... והפכתי אבלם לששון וגו'”, ולא אבה... ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה". ושלושה פסוקים של לשון פדיון: "פדה בשלום נפשי וגו'”, "ופדויי ד' ישובון וגו'”, "ויאמר העם אל שאול... ויפדו העם את יונתן וגו'”. ושלושה פסוקים של שלום: "בורא ניב שפתים שלום וגו'”, "ורוח לבשה את עמשי... שלום לך וגו'”, "ואמרתם כל לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום", ואחר כך אומרים לו: "לך אכול בשמחה לחמך וגו'”.

ויש מהפכים לומר: 'לך בשמחה אכול לחמך' מפני הראשי תיבות 'אבל', ויש שאין דעתם נוחה מזה להפוך לשון הפסוק, והסופי תיבות הם תיבת 'כלה' (ש"ת בשם המקובל מהר"י צמח), וכבר נדפסה הנוסחא בסידורים, וייטיב החלום אחר תפלת שחרית או קודם התפלה.

וכבר נתבאר בסימן ק"ל שיש תקון לחלום לומר: "רבונו של עולם אני שלך וכו'” בעת נשיאת כפים או בשעת אמירת החזן 'שים שלום' ע"ש. וכללו של דבר: לא ירגיל אדם בכאלה, וטוב לפני אלהים ימלט ממנה, וכשמטיבין לו חלום יזכור החלום במחשבתו בעת ההטבה (מג"א סק"א).

סימן רכ סעיף ו[עריכה]

יש שכתב בלשון זו: "ואם מטיבין שנים במעמד אחד, גם הג' צריך להטיב לו אף על פי שלא חלם באותו פעם" (שם), ואין לזה שום הבנה, וכבר טרחו בזה רבים. ויש מי שפירש דאמטיבין קאי, דכשיש שנים שרוצים להטיב להחולם, מצוה על השלישי להזדקק לזה ואף על פי שלא חלם להחולם באותו לילה (מחצית השקל, ומובן שאין לזה שום עניין, והפרי מגדים כתב שאינו יודע פירושו ע"ש).

ויש מי שפירש דאם שנים מטיבים, יענו להם השלשה גם כן: 'חלמא דידך' לשון יחיד ולא לשון רבים ועל כל אחד קאי. ולזה אומר שצריכים ג' ולא נאמר דדי בשנים ואחד מהמטיבים שיענו לאחד מהם, ואחר כך ישיב השני עם השנים להקודם, דבעינן שכל המטיבין יהיו שלא מן בעלי החלום, ואף על פי שלא חלם באותו פעם (מגן האלף בסופו), וזה וודאי אין בו טעם וריח כמובן.

סימן רכ סעיף ז[עריכה]

ולי נראה דהכי פירושו: דהנה זהו וודאי הטבת חלום אינו אלא ביום שבלילה שלפני היום חלם לו, ולא כשכבר עברו איזה ימים מן החלום, כמו תענית חלום שאינו אלא באותו יום. ולפי זה כשיבא אחד שלא חלם לו באותה לילה לבקש מטיבים, אין מחוייבים להזדקק לו, ואף שאפשר שיועיל, מכל מקום כיון שלא נמצא זה מפורש אין צריך להזדקק לו.

וזהו כשאין לפניהם הטבת חלום כלל, או אפילו יש לפניהם הטבת חלום אבל רק אחד מטיב חלום והם עונים לו בלשון יחיד: 'חלמא דידך טבא הוא', וממילא שלא יועיל להאחר. ואם נאמר שבאמת ישיבו להם: 'חלמא דידכו' בלשון רבים והרי אין זה טרחה להם, יש לומר דאולי אינו מועיל לזה וממילא שלא יועיל גם למי שחלם לו באותה לילה, כיון שבדיבור אחד נאמרו.

ולזה אומר דאם יש שנים שצריכים להטיב חלום, דבזה בעל כורחנו שהמטיבי חלום צריכים לומר להם: 'חלמא דידכו טבא' לשון רבים, אם כן ממילא גם השלישי שלא חלם לו באותו פעם יכול להטיב עמהם, וממה נפשך אם יועיל גם לו טוב, ואם לאו אין הכוונה עליו, כיון דגם בלעדו צריכין להטיב בלשון רבים, וילך על השנים הלשון 'חלמא דידכו'.

סימן רכ סעיף ח[עריכה]

אמרו חז"ל בשבת (י"א.): יפה תענית לבטל חלום רע כאש לנעורת, ודווקא בו ביום ואפילו בשבת, ויתבאר בסימן רפ"ח ע"ש. ושם יתבאר שאומרים שעל ג' חלומות מתענין בשבת: הרואה ספר תורה שנשרף או תפילין שנשרפו, או יום הכיפורים בשעת נעילה, או שרואה קורות ביתו או שיניו שנפלו ע"ש.

ונכון שלא להתענות בשבת (מג"א שם סק"ז), ואף גם בחול אין להרגיל, כי זה לא נאמר רק על אדם טהור ושלא במילוי הכרס, וזולתם אין בהם ממש. ובמדרש קהלת איתא שפתרו לאשה שראתה בחלום שנפלו קורות ביתה ואמרו לה שתלד בן זכר, וכן היה לה ע"ש, וזהו דמיון לולד הנופל מגופה, וכן אנו רגילין לפתור מעין החלום לטוב וכך חובתינו וכך יפה לנו, וכל החלומות הולכים אחר הפה כמ"ש.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכא[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH221

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ברכת הודאת הגשמים
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן רכא סעיף א[עריכה]

במשנה דהרואה שנינו: "על הגשמים ועל בשורות טובות אומר: 'ברוך הטוב והמטיב'”. ואינו מבואר מתי היא ברכת הגשמים, דאם בכל פעם כשגשם יורד מברך אין לדבר סוף ואין לזה טעם, ודברי הטור גם כן אינן מפורשין.

ולשון רבינו הבית יוסף בסעיף א' כן הוא: "אם היו בצער מפני עצירת גשמים וירדו גשמים, מברכין עליהם וכו'”, וכן כתב הלבוש. ותמיהני הלא בדיני תענית גשמים אינו מבואר כלל ברכה זו, ורק אמירת הלל כמבואר בתענית וברמב"ם ולקמן סימן תקע"ה. וצריך לומר דהתם בעצירת גשמים הרבה, ובכאן אפילו עצירה מועטת וצ"ע.

סימן רכא סעיף ב[עריכה]

אמנם מדברי הרמב"ם בפרק י' דין ה' למדתי כוונה אחרת בזה, וזה לשון הרמב"ם: "ירדו גשמים רבים, אם יש לו שדה וכו'” עכ"ל. ולפי זה הכי פירושו: דאם ירידת הגשמים ממוצע כמו בכל השנים - אין צריך ברכה, אבל כשהגשמים מרובים, ואצלם בארץ ישראל אין ריבוי גשמים מקלקלים התבואה כבמדינות שלנו, ובארץ ישראל כל מה שיורד יותר יש יותר ברכה, ולפיכך צריך ברכה.

ולפי זה אתי שפיר מה שאצלינו אין מברכין ברכה זו, ורבינו הרמ"א כתב וזה לשונו: "ומה שאין אנו נוהגים בברכת הגשמים בזמן הזה, דמדינות אלו תדירים בגשמים ואין נעצרים כל כך" עכ"ל. וזה דוחק גדול, שהרי כמה שנים יש אצלינו עצירת גשמים.

ולדברינו אתי שפיר, דכיון דהברכה היא על ריבוי גשמים ואצלינו ריבוי גשמים קללה גדולה, ויותר יש יוקר בריבוי גשמים מעצירת גשמים, ומה שייך אצלינו ברכה זו.

סימן רכא סעיף ג[עריכה]

ומאימתי מברכין על הגשמים, כלומר מה נקרא ריבוי: משירבה המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים, וילכו האבעבועות זה לקראת זה.

ומה מברך: אם יש לו שדה מברך 'שהחיינו', ואם היתה שלו ושל אחרים מברך 'הטוב והמטיב' כמו שיתבאר בסימן הבא, דכל טובה שלו לבדו הטובה - הברכה 'שהחיינו', וכל שלעצמו ולאחר גם כן מגיע הטובה - הברכה היא 'הטוב והמטיב', כלומר הטוב לעצמו ומטיב לאחרים. ואף על גב דכשהשדה היא לו לבדו הרי יש עוד שדות, ולמה לא יברך 'הטוב והמטיב', דהטעם הוא משום דבעינן שאותה טובה ממש המגיע לו יהיה גם לאחרים חלק בזה.

סימן רכא סעיף ד[עריכה]

ואם אין לו שדה כלל לא שייך אצלו ברכה מיוחדת, אלא מיהו צריך ליתן הודאה להשם יתברך שהרי העניין נוגע לכולם, וכך יאמר: מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו, ואומר מנוסח נשמת: 'וא(י)לו פינו מלא שירה כים...' עד 'הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו', וחותם: 'ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות והתשבחות', כן הוא ברמב"ם, ובטור ושולחן ערוך לא נזכר 'והתשבחות' אלא 'רוב ההודאות ואל ההודאות' ע"ש.

ודע דהרא"ש פסק דגם כשיש לו שדה רק לעצמו, מכל מקום מברך 'הטוב והמטיב' מפני שדות אחרות וכמ"ש, אבל רבינו הבית יוסף לא הביא דעתו כלל.

סימן רכא סעיף ה[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "ויש אומרים דהשומע שירדו גשמים מברך 'הטוב והמטיב'” עכ"ל. כלומר כשיש לו שדה לבדו, דלהרמב"ם מברך 'שהחיינו', זהו ברואה, משום דכאן רואה רק טובתו בלבד. אבל בשומע, מברך גם להרמב"ם 'הטוב והמטיב', דבשמיעה יש לו הרבה שותפים בהטובה (כן נראה לי ומתורץ קושית המג"א סק"ב ודו"ק). ובמצרים הרואה נילוס שנתגדל מברך 'שהחיינו' (שם בשם רדב"ז) דזהו כפירא חדשה.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכב[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH222

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת הודאת הטוב והרע
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רכב סעיף א[עריכה]

תנן בריש הרואה: "על בשורות טובות - הוא אומר 'ברוך הטוב והמטיב'”. ומפרש בגמרא (נ"ט:) דכשהטובה לו לבדו מברך 'שהחיינו', ולו ולאחרים 'הטוב והמטיב', הטוב לדידיה ומטיב לאחריני, ודווקא כששמע הבשורה מפי איש נאמן (מג"א סק"א, ומ"ש באשה עשירה צ"ע ודו"ק).

ואינו מבורר מה נקרא שמועה טובה, והנראה שצריך להיות טובה חשובה ששמח בזה הרבה, הן שמחה של ממון והן מין שמחה אחרת, ובממון תלוי לפי עשירותו ועניותו, דמה שלעני הוא דבר גדול הוה לעשיר דבר קטן, והכל לפי העניין, וברכות אלו הם בשם ומלכות.

סימן רכב סעיף ב[עריכה]

ועל בשורות רעות מברך 'דיין האמת' בשם ומלכות. ובזה אין חילוק בין שהרעה לו לבדו ובין שנוגע גם לאחרים, דזהו הצדקת דין שמים כדכתיב: "הצור תמים פעלו וגו'”. ואין חילוק בין רעת הגוף ובין רעת ממון, וגם כן כל אחד לפי ערכו כמ"ש לעניין הטובה.

סימן רכב סעיף ג[עריכה]

שנו חכמים במשנה דהרואה (נ"ד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", והיינו לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפיצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא טובתם ושמחתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם.

ויחשוב שהכל כפרת עונותיו, ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד השם, ועבודת השם שמחה היא לו, וזהו דכתיב: "ואהבת את ה' אלהיך... ובכל מאדך", בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, הן מדה טובה הן להיפך, הוי מודה לו במאד מאוד. וזהו שאמר דוד: "חסד ומשפט אשירה", כלומר בין שנוהג עמי במדת החסד ובין שנוהג עמי במדת משפט תמיד אשירה. ואיוב אמר: "ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך".

ולעולם יהא אדם רגיל לומר: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' (גמרא ס':), והמשכיל יבין בדעתו ושכלו כי ענייני עולם הזה הבל וריק, רגע קטנה כצל עובר וכחלום יעוף.

סימן רכב סעיף ד[עריכה]

מברכין על הטובה 'הטוב והמטיב' אף על פי שירא שמא יבוא רעה מזה, כגון שמצא מציאה ומתיירא שמא ישמעו האנסים ויטלו כל אשר לו, כיון דעתה היא טובה ואין הדבר ברור שתגיע לו הרעה, דא(י)לו ברור לא שייך ברכת 'הטוב והמטיב'.

וכן מברך על הרעה 'ברוך דיין האמת' אף על פי שיבא לו טובה ממנה, כגון שבא לו שטף מים על שדהו, ואף על פי שכשיעבור השטף תהיה טובה לו שהשקה שדהו, מכל מקום עתה רעה היא לו שגרמה לו היזק הרבה. ולכן אף על פי שהטובה וודאי תבא, מכל מקום ההיזק שהיה לו נשאר היזק. ופשוט הוא שאם אין לו בזה היזק כלל דאינו מברך 'דיין האמת', וגם 'הטוב והמטיב' על השקאת השדה לא יברך, דאין זה מן ריבוי השמחה שיברך על זה 'הטוב והמטיב'.

ודע שעל כמה רעות כשבאו או שמעם כאחד ברכה אחת לכולן, וכן לעניין הטובה כשיגיע לו טובות הרבה כאחת או שמע הרבה שמועות טובות בפעם אחת - מברך ברכת 'הטוב והמטיב' פעם אחת על כל הטובות.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכג[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH223

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי שילדה אשתו, ומת מורישו, ובנה בית, וקנה כלים חדשים – מה מברך
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן רכג סעיף א[עריכה]

ילדה אשתו זכר - מברך 'הטוב והמטיב', שזהו טובה לו וגם טובה לאשתו, שגם היא רצונה יותר בזכר (גמרא נ"ט:). ואין חילוק בין היה בשעת לידה או שהיה בעיר אחרת והגיע לו השמועה - מברך, וגם היא חייבת לברך 'הטוב והמטיב'. אבל בלידת נקבה אין מברכין, לפי שאין בזה שמחה כל כך כבזכר.

ואין חילוק בין קיים פריה ורביה או לא קיים, וגם אין חילוק בין כשהם שמחים על לידת הזכר או אינם שמחים בלבם. ויש מי שכתב שישתחוה נגד מזרח ויברך (מג"א סק"ב), ולא ידעתי טעם לזה.

סימן רכג סעיף ב[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: "ואם מתה אשתו בלידתה - מברך 'שהחיינו', דהא ליכא הטבה לאחריני, וכן אם מת האב קודם שילדתו - היא מברכת 'שהחיינו'. ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינו חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות" עכ"ל.

ואין זה מספיק, דרשות לא מצינו בגמרא רק אברכת שהחיינו על פירא חדשה (עירובין מ':), אבל בילדה אשתו זכר דמברך 'הטוב והמטיב' היא ברייתא מפורשת (נ"ט:), וכבר הקשו עליו כעין זה (מג"א סק"ג).

ולעניות דעתי נראה טעם נכון מה שמקילים בברכה זו, דלא מצאתי ברי"ף וברמב"ם פרק י' כלל דין זה ע"ש, ותמיהני שהפוסקים לא הרגישו בזה. וכיון שהרי"ף והרמב"ם דחאו זה מהלכה, פשיטא שאין לנו לכנוס בספק ברכה.

וטעם רבותינו נראה לי, דהנה לשון הברייתא כן הוא: "אמרו לו ילדה אשתו זכר מברך... מת אביו וכו'”. וקשה למה בילדה זכר תניא: 'אמרו לו' ולא במת אביו. אלא וודאי דבסתמא אין לברך, והברייתא מיירי באדם שדואג ותאב ללידת זכר, כהך דתנן בנזיר (י"ב:): "הריני נזיר כשיהיה לי בן" ע"ש, והאנשים ששמעו ממנו באו ואמרו לו ילדה זכר, כלומר בשרוהו בשורה טובה, שהקדוש ברוך הוא מילא תאוותך.

(ובזה אתי שפיר על מה שהקשה שם: "וכל היכא דלית לאחריני בהדיה לא מברך 'הטוב והמטיב', והתניא: ילדה וכו'”. ומתרץ: "התם וכו' אשתו וכו'” ע"ש. ואינו מובן דקארי לה מאי קארי לה, האם לא ידע זה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דבסתם אינו מברך, ורק בכאן היה תאוב לזה אבל ממנה לא שמענו, ולכן היה סבור דהטובה רק לו לבדו. ומתרץ דאינו כן, דמסתמא כשהוא תאוב גם היא תאבה לזכר ודו"ק)

סימן רכג סעיף ג[עריכה]

מת אביו - מברך 'דיין האמת', שעל כל המתים שמתאבל עליהם חייב בברכה זו, וכל שכן על אביו. ואפילו על תלמיד חכם ואדם כשר לכתחילה יש לברך 'דיין האמת' כשמת, דלא גרע משמועות רעות, אלא שלא נהגו לברך בשם ומלכות, ועיין ביורה דעה סימן ש"מ (ועיין ב"ח ומג"א סק"ד).

מיהו על אביו פשיטא שמברך בשם ומלכות ואין בזה רבותא כלל, אלא דהרבותא היא דאם הניח לו אביו ממון בירושה סכום נכון, אחר שבירך 'דיין האמת' מברך 'שהחיינו' על ירושת הממון. ולא אמרינן איך יברך 'שהחיינו' בעת מיתת אביו, דאין עניין זה לזה. אך אימתי מברך 'שהחיינו', כשהוא יורש אחד. אבל כשיש עוד יורש - מברך 'הטוב והמטיב', הטוב לדידיה ומטיב לאחריני, דכללא הוא שאין מברכין 'הטוב והמטיב' אלא אם כן מגיע גם לאחר טובה זו.

ואין לומר הלא גם כשהוא לבדו יורש הרי מגיע טובה לאשתו ובניו, דאינו כן, דהם תלוים בו. ולא דמי לילדה אשתו זכר שגם היא יש לה חלק ממש בהולד, אבל ממון כולו שלו. ולאו דווקא בירושת אביו מברך, והוא הדין איזה ירושה שהוא.

סימן רכג סעיף ד[עריכה]

תנן: "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים – מברך: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", והטעם מפני ששמחה היא לו.

ויראה לי אף על גב דלעניין חזרת מערכי מלחמה, דכתיב: "מי האיש אשר בנה בית וגו'”, ותנן בפרק ח' דסוטה: "אחד הבונה בית התבן בית הבקר בית האוצרות" ע"ש, דאלו כולם בכלל בית, מכל מקום 'שהחיינו' אינו מברך אלא על בית ממש, דבזה יש שמחה הרבה ולא בבית התבן וכו'. אמנם בהא דתנן התם: "אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שניתן לו במתנה", גם בכאן כן הוא, דלעניין שמחה זה וזה שוין.

ויש להסתפק דבמערכי מלחמה חשיב ג' דברים: בנה בית נטע כרם ונשא אשה, איך הדין ב'שהחיינו'. והנה מדלא חשיב בהרואה כרם ואשה, שמע מינה דעל אלו אין מברכין. ועל כרם יש לומר שאין זה שמחה בבית, אבל באשה יש תמיה למה לא יברכו 'שהחיינו', שהרי שמחה גדולה היא שמברכין: 'שהשמחה במעונו'.

ויש לומר משום דבשעת ארוסין אינה עדיין שמחה שלימה, ואי אפשר לברך אז 'שהחיינו', ובשעת נשואים שנגמרה השמחה אי אפשר לברך מפני שעצם הדבר כבר נגמר באירוסין, ולכן גם אצלינו שהם כאחד האירוסין והנשואין לא נהגו לברך כיון שהם לא ברכו גם אנן לא מברכינן. וכן בכרם לא תיקנו 'שהחיינו', שבעת הנטיעה אין שמחה עדיין, שהפירות אסורים ג' שנים משום ערלה, ואחר כך לא שייך לברך מפני שהעניין כבר נגמר, ולכן לא הזכירו רק בית שמשתמש תיכף בהגמרה.

סימן רכג סעיף ה[עריכה]

בבית וכלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא בהם - צריך לברך 'שהחיינו', כיון דזהו חדש לו. ולא עוד אלא אפילו קנה פעם אחת כיוצא באלו וחזר וקנה כיוצא באלו, דגם לעניין קנייה אינה פעם ראשון - מכל מקום מברך 'שהחיינו', כן הוא לפי סוגית ההלכה (ס'.), וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. אמנם הרמב"ם בפרק י' לא הזכיר רק היה לו כיוצא בהם, ולא הזכיר קנה וחזר וקנה ע"ש (עיין כ"מ).

ואיתא בירושלמי שם: דאפילו אינם חדשים, כיון שאצלו חדשים הם - מברך 'שהחיינו', כיון שאלו לא היו אצלו מעולם, ולא אמרו 'חדשים' אלא לאפוקי אם היו שלו ומכרן וחזר וקנאן, דאינו מברך, כיון שהיו אצלו מקודם אין זה שמחה כל כך. (המג"א סק"ה כתב שאין נזהרין בזה ע"ש, וכמדומני שעכשיו נזהרין בזה, ורק מפני שצריך דבר חשוב כמו שיתבאר, לכן אם אין ברור שחפץ כזה הוא חשוב אצלו, לכן יש נמנעין מהברכה)

סימן רכג סעיף ו[עריכה]

יש לו לברך בשעת הקניין אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן. ודווקא כשהדבר נגמר כתקונו, אבל אם הבית עדיין לא נגמרה לגמרי והכלי צריכה תקון והבגד צריך תקון - לא יברך עד שיגמור כל התקונים. ובבגד כשלובש לילך בו יברך: "מלביש ערומים", וברכת 'שהחיינו' קודמת (עיין מג"א סק"ו ואין הבנה לדבריו ע"ש).

סימן רכג סעיף ז[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה': "קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו - מברך 'הטוב והמטיב', ואם נתנו לו במתנה - מברך 'הטוב והמטיב', שהיא טובה לו ולנותן" עכ"ל.

ואם קנה כלים לו לבד ולבני ביתו לבד, מברך על שלו 'שהחיינו' ועל של בני ביתו 'הטוב והמטיב' (ב"ח ומג"א סק"ז), דבשל בני ביתו גם הוא משתמש.

(עיין ט"ז סק"ד, ולפי מה שכתבתי המג"א אינו כן אלא כמ"ש, והמג"א הקשה על טובת הנותן מאבן העזר סוף סימן ל"ז ע"ש. ולולי דברי הרא”ש הייתי אומר דהנה זה הדין הוא מירושלמי, והכוונה הוא דכשקונה בכספו, אף שבני ביתו משתמשים גם כן מכל מקום העיקר שלו הוא, אבל הנותן מתנה נותן שכל בני ביתו ישתמשו בזה, ולכן הברכה היא 'הטוב והמטיב' ודו"ק) (ועיין באר היטב סקט"ו וש"ת סקי"ג, ולפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק)

סימן רכג סעיף ח[עריכה]

זה לשון הטור: "כתבו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים, דומיא דבנה בית חדש, אבל דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות, אין לברך עליו. ואדוני אבי הרא”ש ז"ל כתב: יראה לי שהכל לפי מה שהוא אדם: יש עני ששמח בחלוקו יותר מעשיר בכלים חשובים" עכ"ל.

ופסק רבינו הבית יוסף בסעיף ו' כדעת הרא”ש. ויש מי שאומר דגם התוספות סוברים כן, ואינהו לא מיירי בעני (מג"א סק"י בשם רדב"ז). אבל רבינו הרמ"א כתב: "ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה, וכן נוהגין" עכ"ל.

ביאור דבריו: דדעת התוספות כן הוא, דוודאי אף בדברים חשובים כבגדים וכלים יקרים תלוי בעש(י)רותו ועניותו, דהעני גם בגד פשוט יש לו חשיבות ומברך עליו 'שהחיינו', מה שאין כן העשיר אינו מברך אלא בגד יקר כמשי וצמר טוב וכדומה. ובזה הכל מודים, וגם הרא”ש והטור סבירא ליה כן, אלא דבזה מוסיפים התוספות דעל חלוק ומנעלים ואנפלאות גם העני לא יברך אף על גב שחשובים אצלו, וזהו מטעם אחר, משום דבברכת 'שהחיינו' בעינן דבר הבא לעתים רחוקות, וזהו כעין מזמן לזמן, דבזה שייך 'שהחיינו', והיינו בגדים שלא תדיר לובשים בגדים חדשים. אבל חלוק ומנעלים ואנפלאות וכדומה תדירים הם להתחדש ולא שייך לברך עליהם 'שהחיינו', וכן המנהג אצלינו.

ועל ספרים: יש מי שאומר שאין לברך, דמצות לאו ליהנות ניתנו (מג"א סק"ה), ויש חולקים בזה (שם וש"ת). ומי שגמר איזה חיבור יש מי שאומר לברך 'שהחיינו', ולא נהגינן כן (עיין ש"ת סק"ב). ועל בניין בית הכנסת אין לברך כיון שהוא של רבים, דלא כיש מי שהורה ששליח הציבור יברך 'הטוב והמטיב' (שם סק"א) ומי שזיכהו השם יתברך לכתוב ספר תורה, יש שבהגמרו מברך 'שהחיינו' על קיום המצוה ונכון הוא, ולא ידעתי אם כולם נוהגים כן.

סימן רכג סעיף ט[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א: "המנהג לומר למי שלובש בגד חדש: 'תבלה ותחדש'. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה, דאם כן היו צריכין להמית בהמה אחרת תחילה, שיחדש ממנו בגד אחר, וכתיב: "ורחמיו על כל מעשיו”. והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה, ומכל מקום רבים מקפידים על זה שלא לאומרו" עכ"ל.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכד[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH224

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכות פרטיות
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן רכד סעיף א[עריכה]

הרואה מרקוליס או שאר עבודת כוכבים אומר: "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו". כלומר שלא תחשוב מדהיא מתקיימת זמן הרבה אינו חושש לה כביכול, אלא שזהו ממדת ארך אפים, שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו וגבי דיליה. ואם רואה אותה בתוך ל' יום אינו חוזר ומברך, דכל ברכות הראייה הוא משלשים לשלשים. וכתב רבינו הרמ"א דהאידנא אין מברכין זאת הברכה עכ"ל, ואין להאריך בזה.

סימן רכד סעיף ב[עריכה]

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים, אם הוא בארץ ישראל אומר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעקר עבודת כוכבים מארצנו", ואם הוא בחו"ל אומר: "שעקר ממקום הזה". ואומר בשתיהם: "כשם שעקרת אותם מהמקום הזה כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעבדך".

ואם נעקרה ממקום אחד ונתנוה במקום אחר, מברך על מקום שנעקרה: "ברוך... שעקר וכו'”, ועל המקום שנתנוה מברך: "ברוך... שנתן ארך אפים וכו'”.

סימן רכד סעיף ג[עריכה]

איתא במסכת עבודת כוכבים (י"ח:): "תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין... הרי זה מושב לצים, וכן ההולך לטרטיאות ולקרקיסאות, ועל זה נאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך וגו'” ע"ש. וכי יקרה בעירך השמר לך פן תראה, כי אז תזכה ותחזה קניגתן של לויתן והשור. וכי תשמע קול מחנגים ומחללים בחלילים וכל כלי שיר, האנח ותאמר: "רבון העולמים, עמך אשר הוצאת ממצרים חטאו בכפלים ולקו בכפלים, ארמנותיו הרסת משושיו השבת שמחותיו ערבת ששונו הפכת, אתה ד' אל לעד תאנף בנו, יהי רצון מלפניך שתבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו אמן" (ב"ח בשם האשכול ע"ש).

סימן רכד סעיף ד[עריכה]

הרואה בבל הרשעה אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחריב בבל הרשעה". ראה ביתו של נבוכדנצר אומר: "ברוך... שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע", ואפילו רואה אותה מרחוק, דא(י)לו מקרוב אי אפשר, דנחשים ועקרבים יסובבוה כמו שקללה ישעיה הנביא. ראה גוב אריות או כבשן האש בבבל מברך: "ברוך שעשה ניסים לצדיקים במקום הזה", וכבר נתבאר זה בסימן רי"ח ע"ש.

ויש מקום בבבל שכל בהמה שתעבור על מקום הזה אינה יכולה לעבור משם אם לא יתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן קללה לה כדכתיב: "וטאטאתיה במטאטא השמד", אומר כשמגיע למקום הזה: "ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים". ולא ידעתי אם זהו בשם ומלכות אם לאו, ונראה שאינה בשם ומלכות, דאי בשם ומלכות לא שייך לומר שני פעמים 'ברוך' (ודע דכל מה שכתבנו בסעיף זה לא הביאם הרמב"ם ז"ל כלל בפרק י', ולא ידעתי למה, ובגמרא ליכא באמת שני פעמים 'ברוך' ע"ש, והלבוש כתב בשם ומלכות ע"ש).

סימן רכד סעיף ה[עריכה]

הרואה ששים רבוא מישראל ביחד מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים", שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה. דכשם שהם מחולקים בדיעות, שהיא צורה הפנימית עד ששים רבוא, כך הן מחולקין בצורה החצונית, וזהו כלל כל הדעות והוא הקצה האחרון שאין עוד צורה אחרת מכאן ואילך. ולכן ניתנה התורה לס' רבוא, כדי לכלול כל הדעות והחכמות שאין להוסיף עליהם (מהרש"א ברכות נ"ח.).

והקדוש ברוך הוא הוא חכם הרזים, כלומר שאף על פי שחכמים הם ואין פיהם ומחשבתם שוה, וכל אחד חכמתו משונה ואין פיהם ומחשבתם שוה וכל אחד חכמתו משונה מחבירו, אף על פי כן הוא חכם הרזים ויודע מה בלב כל אחד (לבוש).

והרואה אוכלסי עובדי כוכבים אומר: "בושה אמכם מאוד חפרה יולדתכם, הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה" (ירמיה נ, ב).

סימן רכד סעיף ו[עריכה]

הרואה חכם מחכמי ישראל שגדול בתורה מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליריאיו, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". והרואה חכם מחכמיהם הגדול בשארי חכמות מברך: "ברוך... שנתן מחכמתו לבשר ודם". וכמה שיעור גדלו בתורה או בשארי חכמות לא נתבאר, ולכן נמנעים עתה מברכה זו.

והרואה מלך ממלכי ישראל בזמן המקדש היה אומר: "ברוך... שחלק מכבודו ליריאיו", והרואה מלך ממלכי האומות מברך: "ברוך... שנתן מכבודו לבשר ודם". ואפילו הוא סומא שאינו רואה מברך, ואפילו רואה דרך חלון או מרחוק מברך.

ומצוה להשתדל לראות מלך, ואם ראהו פעם אחת אל יבטל מלימודו לראותו עוד, אם לא שבא ביותר כבוד וחיל מבפעם הראשון, וכתב הרמב"ם סוף פרק ג' מאבל דמותר לכהן לטמא בטומאה דרבנן כדי לראות מלך. וכל ברכות הראייה כבר נתבאר שהוא משלשים יום לשלשים יום, אבל כשרואה מלך אחר אפילו בתוך ל' מברך.

סימן רכד סעיף ז[עריכה]

תנו רבנן (נ"ח:): "הרואה בתי ישראל בישובן אומר: "ברוך... מציב גבול אלמנה", בחורבנן אומר: "ברוך... דיין האמת". בתי עובדי כוכבים בישובן אומר: "בית גאים יסח ד'” (משלי טו, כה), בחורבנן אומר: "אל נקמות ד' אל נקמות הופיע" (תהלים צד, א).

ופירש רש"י: "בתי ישראל בישובן, כגון בישוב בית שני ובארץ ישראל" (מג"א סק"ח), ולפי זה לא שייך עתה ברכה זו. והרי"ף כתב: "הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן" ע"ש, ויש מי שכתב דקאי על בתי עשירים גדולים שנותנים צדקה הרבה ומתנהגים ביראת ה' (בית יוסף). ועל כל פנים לא נהגנו בברכה זו מפני שינוי הפירושים, וספק ברכות להקל.

סימן רכד סעיף ח[עריכה]

הרואה קברי ישראל מברך: "ברוך... אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין ואסף אתכם בדין (וברמב"ם וטור הגירסא: 'והמית אתכם בדין', וכן המנהג), ועתיד להקימכם בדין ויודע מספר כולכם בדין והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם, ברוך אתה ד' מחיה המתים", ובירושלמי מוסיף קודם החתימה: 'הוא יגלה עפר מעיניכם' ע"ש. והרואה קברי עובדי כוכבים אומר: "בושה אמכם וגו'”, כמ"ש בסעיף ה'.

וכל ברכות הראייה, אם ראה אותם בתוך ל' אינו מברך כמ"ש, ואם ראה בית הקברות אחר מברך אף בתוך ל', וכן אם נתוספו קברים בבית הקברים זה גם כן חוזר ומברך, ואם יש ספק אם נתוספו אינו מברך, ויברך כשהוא סמוך להקברים תוך ארבע אמות. ועל קבר אחד אינו מברך, וכהן שאי אפשר לו לקרב עצמו להקברים נראה שיכול לברך מרחוק כיון שרואה אותם, וכן ההולך לדרכו או נוסע בעגלה כיון שרואה הקברים נראה שמברך.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכה[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH225

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת "שהחיינו"
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן רכה סעיף א[עריכה]

דע דבעירובין (מ':) מבואר להדיא דברכת 'שהחיינו' שבמועדים הבאים מזמן לזמן הם חובה, וברכת 'שהחיינו' שעל פירא חדשה היא רשות ע"ש, ולזה נראה לעניות דעתי דכל מיני ברכת 'שהחיינו' הבאים לזמן קבוע, כמו בחנוכה ופורים - הוי חובה, ושארי ברכות שהחיינו - הם רשות, ולפיכך הרבה מקילים בזה.

ומיהו בפירות חדשות קבלוה כחובה וכולם נזהרים בזה, ונמצא בירושלמי (קדושין פרק ד') מי שהיה מצמצם פרוטות מהוצאתו לקנות כל פירא חדשה ולטעום אותה, ואומר שם שעתיד ליתן דין וחשבון על שלא אכל.

סימן רכה סעיף ב[עריכה]

הרואה את חבירו שחביב עליו ושמח בראייתו מאוד: אם יש שלשים יום שלא ראהו - מברך 'שהחיינו' בשם ומלכות, ואם לא ראהו שנים עשר חדש - מברך 'מחיה המתים', ואז אינו מברך שהחיינו.

וזהו כשלא היה מכתבים ממנו אליו, אבל כשקבל ממנו מכתב אינו מברך 'מחיה המתים', אבל לעניין 'שהחיינו' אין חילוק, דאפילו קיבל מכתב בתוך ל' מברך 'שהחיינו'. והטעם דברכת 'שהחיינו' היא מתוך שמחת הראייה פנים בפנים, אבל ברכת 'מחיה המתים' הוא מצד שעתה נתוודע שהוא חי, ולכן כיון שכבר ידע שהוא חי על פי מכתבים או שמע מבני אדם שהוא חי שוב לא שייך ברכת 'מחיה המתים'.

ושיעורא די"ב חדש נראה משום דאין המת משתכח מן הלב עד י"ב חדש (כן נראה לי ועיין באר היטב וש"ת סק"א), ומי שלא ראהו מעולם אף על פי שידע ממנו, כגון ששלח לו מכתבים ונהנה בראייתו, מכל מקום אינו מברך על ראייתו.

סימן רכה סעיף ג[עריכה]

ואין חילוק בדין זה בין זכרים לנקבות, ורק אם שמח מאוד בראייתם מברך 'שהחיינו', ורק ממילא דבנקבות לא שייך דין זה רק באשתו ואמו בתו ואחותו כיוצא באלו. ועכשיו מקילים מאוד בברכה זו, מיהו מי שיודע בעצמו שיש לו תענוג בראייתו ושמח מאוד, וכל שכן בן לאביו או אב לבן ואח לאחיו כיוצא בהם - צריך לברך.

סימן רכה סעיף ד[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה, והיינו כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד, יברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה", וטוב לברך בלא שם ומלכות" עכ"ל.

ועניין הברכה הוא משום דעד עתה נענש האב כשהבן חטא על שלא חינכו כראוי, וגם הבן מת בעון האב, אבל כשנעשה בר מצוה אז אין האב נענש בשביל הבן ולא הבן בשביל האב (מג"א סק"ה), כדכתיב: "איש בחטאו יומתו", והא דכתיב: "פוקד עון אבות על בנים", זהו כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כ"ז.).

וזהו שכתב לברך בלא שם ומלכות, טעמו משום דלא מצינו ברכה זו בגמרא, אבל במדרש ריש תולדות נמצא ברכה זו, וכמה ברכות מברכים אף שלא נמצא בגמרא, כברכת 'הנותן ליעף כח' ו'המקדש את שמך ברבים'. והרבה נהגו לברכה בשם ומלכות בעת קריאת התורה שקוראים נער בר מצוה לעלות לתורה, אם ביום שנעשה בר מצוה הוא יום של קריאת התורה או למחרתו (שם סק"ד).

ומצוה לעשות סעודה ביום שנעשה בר מצוה, והיא סעודת מצוה (שם). ואם הנער דורש, אפילו אין הסעודה באותו יום - הוי סעודת מצוה (שם בשם ים של שלמה).

סימן רכה סעיף ה[עריכה]

מצוה לטעום מכל פירא חדשה, וכדאיתא בירושלמי שהבאנו בסעיף א'. והטעם פשוט, כדי לתת שבח והודיה להשי"ת שמחדש הפירות משנה לשנה כדי ליהנות בהם בני אדם, ומברכין על כל פירא חדשה המתחדש משנה לשנה 'שהחיינו'.

והעולם נהגו לברך תחילה הברכה שעל הפירא ואחר כך 'שהחיינו', וכן ראיתי לגדולים שכתבו כן מטעם תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ועוד טעמים (הגרי"פ ובשם הלק"ט). ולעניות דעתי נראה להקדים ברכת 'שהחיינו', ולא שייך כאן טעם תדיר, דטעם תדיר אינו אלא כשחיוב שניהם באים כאחת, אבל כאן ברכת 'שהחיינו' חל קודם, דעיקר ברכת 'שהחיינו' היא על הראייה לא על האכילה, אלא שאנו נוהגים לברכה בשעת אכילה, אבל ברכת הפירא הוא רק בעת האכילה. ועוד דבכל ברכת הנהנין צריך שלא יהא הפסק בין הברכה להאכילה, ולכן יש להקדים ברכת 'שהחיינו', וכן אני נוהג.

סימן רכה סעיף ו[עריכה]

עיקר ברכת 'שהחיינו' היא על הראייה, כמ"ש הרמב"ם בריש פרק י': "הרואה פירא המתחדש משנה לשנה בתחלת ראייתו - מברך 'שהחיינו'” עכ"ל, וכן כתב רש"י ז"ל בעירובין (מ': ד"ה 'אקרא חדתי'), וזה לשונו: "כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן" עכ"ל.

והטור והשולחן ערוך סעיף ג' כתבו: "הרואה פירא חדש מתחדש משנה לשנה - מברך 'שהחיינו', אפילו רוא(י)הו ביד חבירו או על האילן. ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה, ומי שבירך בשעת ראייה לא הפסיד. ואין לברך עד תשלום גידול הפירא, ואם לא בירך בראייה ראשונה יכול לברך בראייה שנייה" עכ"ל.

סימן רכה סעיף ז[עריכה]

והטעם המנהג, יש לומר דאין אנו בקיאים מתי תשלום גידול הפירא, ויש מי שכתב דכשהגיע לפול הלבן מברך (מג"א סק"ח בשם רדב"ז), ויש מי שכתב דאם בירך קודם גמר הפירא צריך לחזור ולברך כשיגמר הפירא (שם בשם רשב"א), ולפי זה בעת ראייה לא יהיה הדבר מבורר, ולכן נהגנו לברך בעת אכילה, דאז נתברר בטוב.

ועוד אפשר לומר הטעם דהנה עיקר ברכת שהחיינו הוא מפני השמחה מהעניין הזה, ולכן בדורות הראשונים שהיו תמימי דרך ושמחו בראיית פירא חדשה ונתנו בלבם תודה לה' על טובו וחסדו לכל העולם, ולכן היו יכולים לברך על הראייה. מה שאין כן אנחנו, אין השמחה והכרת טובה ניכרת אצלינו אלא בשעת הנאת הגוף בעת האכילה, ולכן אי אפשר לנו לברך על הראייה.

וזהו שכתבו: "ומי שבירך על הראייה לא הפסיד", כלומר שלא נאמר דאצלינו היא ברכה לבטלה, דאינו כן. וזהו שכתבו דאם לא בירך בראייה ראשונה מברך על ראייה שנייה, ולפי זה לדידן אם לא בירך על אכילה ראשונה מברך על אכילה שנייה. אבל רבים חולקים בזה, וסבירא ליה דאם לא בירך בפעם הראשון 'שהחיינו' שוב לא יברך, וכן יש לנהוג, ובפרט בברכת 'שהחיינו' שהיא רשות (שם סק"ט בשם ר"מ וסמ"ק ורדב"ז).

סימן רכה סעיף ח[עריכה]

וכתבו בסעיף ד': "אם בירך שהחיינו על שיריזא"ש, כשיאכל גינד"ש חוזר ומברך 'שהחיינו', והם כשני מיני גודגדניות כגון וויינקשו"ל וקירסי"ן וכל כיוצא בזה" עכ"ל.

ואפילו אין חלוקין בשמן אלא חלוקין בטעמן, כגון תאנים לבנות ותאנים שחורות - שני מינין הן (לבוש ומג"א). ויש מי שכתב אפילו יש להם טעם אחד וחלוקין במראיתן, כגון אדומות ושחורות - שני מינין הם (שם סק"י בשם מט"מ).

ובשם מהרי"ל כתבו דאפילו ב' מיני אגסים או ב' מיני תפוחים או אגוזים, מברכין על כל אחד 'שהחיינו' (שם). ולפי זה יתרבו עלינו ברכות 'שהחיינו', שהרי כמה מינים יש בכל מין ומין, ויש בהפירות הקטנים כמו קירסי"ן וויינפערלא"ך מראות שונות אדומים ושחורים ולבנים וירוקים וגם אינם שווים בהטעם, ונצטרך לברך על כל אחד 'שהחיינו', ואין המנהג כן.

סימן רכה סעיף ט[עריכה]

ובאמת יש מי שחולק על זה, וסבירא ליה דהמפורדין שבכל מין ומין אינו כמין אחר לעניין ברכת 'שהחיינו'. דהנה טעם המחמירים הוא משום דתנן בפרק ד' דתרומות דתאנים שחורות אין מעלות את הלבנות ע"ש, וכיון דלעניין ביטול איסורין הוויין שני מינים והוא הדין לעניין 'שהחיינו' (עיין בית יוסף).

אבל באמת גם בשם יש פלוגתא בזה, ועוד דלרבי עקיבא דהלכתא כוותיה תלוי באם ידע מה נפל אם שחורה אם לבנה, דבידע מה נפל אינן מבטלות זו את זו, ובלא ידע מבטלות. ואם כן הוי ראיה להיפך, דמזה משמע דמין אחד הם, ומה שאין מבטלות בידוע משום דאלו לא נכנסו בכלל הספק מהאיסור ואיך יבטלו את האיסור, והרי אפילו במין אחד לגמרי אותן שלא נכנסו בכלל האיסור אינן מועילות לביטול (הגר"א סק"ג וכן הכנסת הגדולה גמגם בזה). ולכן מנהגינו רק לברך 'שהחיינו' על מין הכולל ולא על הפרטים שבכל מין ומין (וראיה לזה מהדין שיתבאר בסעיף י' ודו"ק).

סימן רכה סעיף י[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה': "אם בירך שהחיינו על ענבים, כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך" עכ"ל, משום דחד טעמא הוא אף שמשונים בהשם, דהכל שמחה אחת היא (מג"א סקי"א).

והמהרי"ל היה מונע עצמו מלאכול ענבים עד שתיית התירוש (שם), ולפי זה כששותה יין חדש ועדיין לא אכל ענבים - צריך לברך 'שהחיינו'. ודווקא כשהוא תירוש, אבל כשהוא יין אין צריך לברך שהחיינו, דביין אין היכר בין חדש לישן (שם), דכל שאין היכר בין חדש לישן לא שייך ברכת 'שהחיינו'. ומה הוא תירוש ומה הוא יין אין אנו בקיאין בזה, כי אין לנו יין.

סימן רכה סעיף יא[עריכה]

פירא שאינו מתחדש משנה לשנה, אפילו אם יש ימים רבים שלא אכלה - אינו מברך 'שהחיינו', ולכן אין מברכין על עופות חדשים ודגים חדשים 'שהחיינו' (שם סקי"ב). ועל ריח המתחדש משנה לשנה, יש אומרים לברך 'שהחיינו' ויש חולקין (שם), וכמ"ש בסימן רט"ז וכן עיקר.

ופירא שמתחדש שני פעמים בשנה - צריך לברך בכל פעם 'שהחיינו' כיון דמתחדש מזמן לזמן, דשנה לאו דווקא, אבל כל דבר שאין זמן קבוע לגידולו - אין מברכין עליו.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו' דלכן אין מברכין 'שהחיינו' על ירק חדש, דעומד כל השנה בקרקע עכ"ל, ובמדינתינו לא ידענו מירק כזה כלל. ויש מי שכתב דהכוונה הירק הטמון בקרקע כל השנה (שם). וגם זה לא ידענו, וגם הלשון לא משמע כן, ואולי יש מדינות שאצלם עומד הירק כל השנה.

סימן רכה סעיף יב[עריכה]

יש מי שכתב שאין לברך 'שהחיינו' על שום מין ירק (שם בשם של"ה). ואנחנו אין נוהגין כן, ועל ירק חשוב כמו אוגערקע"ס קאווענע"ס וכיוצא בהם - אנו מברכים 'שהחיינו', דאינם מתקיימים מזמן לזמן. ואף שבכבוש נתקיימים, הא כל הפירות מתקיימים בכבוש וטעם אחר הוא לגמרי. אבל על ירקות פשוטים כמו סאלאט"א שצאווי"י בצאווינ"א וקירבע"ס וכיוצא בהם - אין מברכין 'שהחיינו'.

ועל מיני לפת כמו בריסק"א מערי"ן רעטא"ך חריי"ן ושומשמים וכיוצא בהם - אין מברכין 'שהחיינו', דמתקיימים משנה לשנה. וכן על תפוחי אדמה שקורין קארטאפי"ל אין מברכין מטעם זה, וכן על קרוי"ט ובוריקע"ס אין מברכים, שאין בהם היכר מחדש לישן. אבל על ריב"ן נהגנו לברך 'שהחיינו', מפני שאינו מתקיים משנה לשנה ויש בהם מתיקות.

ועל מיני קטניות אין מברכין 'שהחיינו', כמו ארבע"ס בא"ב לינצזי"ן שהם עדשין - אין מברכין, דמתקיימים משנה לשנה. וכן על כל מיני פת אין מברכין, מפני שאין בהם היכר בין חדש לישן, וכן על טערקעס"א וויי"ץ אין מברכין, וזהו שאנו קורין קיקע"ס שהם גם כן מתקיימים הרבה. אבל על פרי האילנות וכן כל מיני יאגידע"ס - אנו מברכין 'שהחיינו', לבד על ברוסניצע"ס וכן זוראלינע"ס אין מברכין, מפני שאינם חשובים וגם מתקיימים משנה לשנה.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז' דאינו מברך על הבוסר 'שהחיינו' אלא כשהבשילו האשכולות ענבים, וכן בכל פרי אחר גמרו עכ"ל. ופשוט הוא, וכבר נתבאר בסוף סעיף ו' ע"ש (מ"ש המג"א שם דמברכין על הריפות, לא ידעתי מה זה).

סימן רכה סעיף יג[עריכה]

כשם שמברכין על פירי חדשה כך מברכין על בריה משונה, שהוא גם כן עניין חדש. אך 'שהחיינו' לא שייך בזה כמובן, ומברך בשם ומלכות: "ברוך... משנה הבריות".

לפיכך הרואה את הכושי שהוא שחור הרבה, והגיחור שהוא אדום הרבה, והלווקן שהוא לבן הרבה, והקיפח דהיינו שהוא ארוך במדה ודק מאוד, או שבטנו גדול ומשונה עד שמתוך עביו נראית כקומתו מקופחת, והננס שהוא קטן הרבה, והדרקונה דהיינו שהוא מלא יבלת, ופתויי הראש דהיינו שכל שערותיו דבוקות זה בזה, ואת הפיל ואת הקוף - מברך 'משנה הבריות', וכן הרואה את החיגר ואת הקטוע בידיו ואת הסומא.

ומוכה שחין והבהקנין, והיינו שהוא מנומר בנקודות דקות לבנות, אם הם ממעי אמם - מברך 'משנה הבריות', ואם נשתנה אחר כך שנעשה חיגר או קיטע וסומא ומוכה שחין ובוהק - מברך 'דיין האמת' כמו שמברכין על כל צרה שלא תבא. ויש מי שאומר דברכה זו של 'דיין האמת' אינו מברך אלא מי שנצטער עליו הרבה, אבל לא על מי שאינו מצטער.

וברכה זו ד'משנה הבריות' אינו מברך על זה אלא בפעם ראשון ולא כל ל' יום, מפני שבפעם הראשון נראה השינוי גדול מאוד והוה דבר התמוה, ולא כן פעם שני. ויש אומרים דמברך מל' ל' ככל ברכות הראייה אם לא ראה אחר כיוצא בו תוך ל', ופשוט הוא דעל אחר מברך אפילו תוך ל'.

סימן רכה סעיף יד[עריכה]

והרואה אילנות טובות שאינן מצויות ובריות נאות שמצויינין ביופיין הרבה, בין איש בין אשה (אליה רבה) בין ישראל בין כותי, ואפילו כשרואה בריה נאה ממיני בהמות ועופות - מברך בשם ומלכות: "ברוך שככה לו בעולמו", והוא ברכת שבח והודאה למקום.

ואינו מברך עליהם רק פעם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, משום דלבד פעם הראשון אין בזה התפעלות, אלא אם כן היו נאים מהראשונים (ואף שאין להסתכל באשה וכו', זהו דרך הסתכלות הרבה אבל ראייה בעלמא הא בעל כורחו רואה ולית לן בה, עיין אליה רבה).


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכו[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH226

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

הרואה פרחי אילנות מה מברך
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן רכו סעיף א[עריכה]

היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהן בני אדם". כלומר שנותן שבח והודאה להשי"ת שברא בשביל האדם אפילו דברים שאין בהם הכרחיות לחיי האדם, כמו פרי אילנות. ולכן אין מברכים ברכה זו על זרעים וירקות, דאלו הם כהכרחיות ולא כן הפירות.

ומברך בשעת הפריחה, דאז ניכר שיוציאו פירות. ובמדינתינו אינו בניסן אלא באייר או תחלת סיון, ואז אנו מברכין. ואין ברכה זו אלא פעם אחת בשנה אפילו רואה אילנות אחרות, דברכה זו היא ברכה של הודאה כלליות על חסדו וטובו יתברך. והנזהר בברכה זו עליו נאמר: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'” (אליה רבה).

סימן רכו סעיף ב[עריכה]

הטור והשולחן ערוך כתבו דאם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות לא יברך עוד, אבל המרדכי כתב שיברך.

ויש אומרים דלא פליגי, דהמרדכי מיירי שלא ראם כלל עד אחר גידולם, והטור ושולחן ערוך מיירי כשראום מקודם ולא בירכו ואז לא יברך (ב"ח). ויש מי שדחה דבר זה, דוודאי אינו תלוי בראייה ראשונה (פרישה). וגם אפשר לומר דהטור ושולחן ערוך מיירי שלא ראום עד אחר גמר גידולם, דאז יש ברכת 'שהחיינו', והמרדכי מיירי קודם גמר גידולם (וכ"מ באליה רבה ע"ש ועיין פרישה), וכן יש לנהוג. מיהו בלאו הכי רפויה ברכה זו אצל ההמון (ועיין בדק הבית שכתב בשם ר"י שלא נהגו לברך, אבל כל ת"ח ויראי ד' נזהרין בברכה זו).


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכז[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH227

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ברכת הזיקים, ורעמים, וברקים, ורוחות
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן רכז סעיף א[עריכה]

תנן בריש פרק הרואה (נ"ד.): "על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות, מברך בשם ומלכות: "ברוך... שכחו וגבורתו מלא עולם".

וזיקין הוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום, ונמשך אורו כשבט, אי נמי כוכב שנראה שיש לו זנב ארוך (רע"ב), וזועות הם רעידת הארץ. וברקים ידוע שקורין בליצ"ן, ויש בהם שני מינים: אחד הבא עם הרעם, ואחד שבלילי קיץ כשהיום בחמימות נראין בלילה הרבה ברקים. והרעמים גם כן ידועים, והם קולות הנשמעים ברקיע מעננים ששופכים מים זה לזה, כדכתיב: "לקול תתו המון מים בשמים". ורוחות הם רוחות שאינן מצויות ונושבין בזעף גדול, ואינם מצויים אלא לפרקים.

וחשיב כאן ה' דברים מפני שיש בארץ ראשי ד' יסודות: אש רוח מים עפר, והשמים הם גשם החמישי. וזהו זיקין כוכבא דשביט הבא מן השמים, וזועות בא מן הארץ, ברקים הם אש, ורעמים הם קולות של מים, ורוחות הם יסוד הרוח (הגר"א בפירושו למשניות).

סימן רכז סעיף ב[עריכה]

על כל אלו הדברים מברך: "שכחו וגבורתו מלא עולם" מפני שהם נראים ונשמעים בגודל משך הארץ. ויכול לברך ברכת "עושה מעשה בראשית" על כל אלו הדברים, שהם ועניינם הם מבריאת ששת ימי בראשית, כן הוא בגמרא וכן פסקו הטור והשולחן ערוך.

ולפי זה בעת הרעם שקודם לו כרגע נראה ברק, מברך על שניהם ברכה אחת (מג"א) איזה ברכה שירצה. והעולם נוהגים לברך על הברק 'עושה מעשה בראשית' ועל הרעם 'שכחו וכו', ולעניות דעתי ברכה השנייה הוא ברכה לבטלה (גם הט"ז התרעם על זה ע"ש והאליה רבה רצה לתרץ ולא הועיל ע"ש, ואין זה רק להראב"ד שהביא הבית יוסף שכתב לברך שניהם, וכ"מ מרש"י. אבל למה יכניסו עצמם לברכה שלרוב הפוסקים היא לבטלה, לכן יש להזהירם שלא יעשו כן ודו"ק).

סימן רכז סעיף ג[עריכה]

כשבירך על הרעם ועל הברק, לא יברך על עוד רעמים וברקים כל זמן שהגשם הולך והעננים מכונסים. אבל כשנתפזרו העננים ופסקו הגשמים וזרחה השמש ואחר כך היה ברק ורעם - מברך עליהם פעם אחר וכן לעולם, דזהו כעניין אחר.

ואיתא בירושלמי: היושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק, אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא משם, ואם לאו אל יצא. והנה זהו כמעט מן הנמנעות, ומשכחת לה בלא עשה צרכיו ולא נגע במקום הטנופת ומים לפניו (עיין מג"א). ולעניות דעתי אין כוונת הירושלמי שנכנס לעשות צרכיו אלא שנכנס לאיזה דבר, ובזה האופן יכול לצאת תוך כדי דיבור, אף שלשון 'היה יושב בבית הכסא' לא נראה כל כך לפרש באופן זה.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכח[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH228

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ברכת ימים ונהרות, הרים וגבעות
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רכח סעיף א[עריכה]

תנן בריש פרק הרואה (נ"ד.): "על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר: "ברוך עושה מעשה בראשית". רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול אומר: "ברוך שעשה את הים הגדול".

והדבר פשוט דבעינן הרים וגבעות משונים בגובהם, כמו הררי אלף והרי פיראנ"א והר קאזבע"ק והרי אררט וכדומה, ונהרות גם כן שיהיו גדולות שיש להם שם בעולם, ולא נהרות קטנות שאין להם שם בעולם.

סימן רכח סעיף ב[עריכה]

והנה דברי הרמב"ם והטור סתומים כלשון המשנה, אבל לשון רבינו הבית יוסף כן הוא: "לא על כל הנהרות מברך, אלא על ארבעת נהרות דכתיבי בקרא, כמו חדקל ופרת, והוא שראה אותם במקום מהלכם שלא נשתנו על ידי בני אדם. ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם" עכ"ל.

והנה מה שכתב: 'רק על ד' נהרות שבתורה' הוא דבר תמוה, וכבר הקשו עליו כן (עיין מג"א). ובמרדכי כתוב: "כגון ד' נהרות", כלומר נהרות שיש להם שם כעין ד' נהרות שבתורה. וגם לשונו אינו מובן, מה זה שאומר: 'כגון חדקל ופרת', אטו לא ידענא הנהרות שבתורה.

ולכן נראה לעניות דעתי דכן צריך לומר: 'אלא כעין ארבע נהרות דכתיב בקרא'. וזה שאומר: 'כגון חדקל ופרת' מפני שהם ידועים, מה שאין כן גיחון ופישון אין ידועים לנו. ולפי זה בוודאי על הנהרות הגדולים כמו נהר וואלג"א דונאי"י ריינו"ס וכיוצא בהם - צריך לברך. (וזה שפסק כרבי יהודה, כן כתב הרמב"ם. והטור תמה עליו ע"ש ולא קשה כלל, דסבירא ליה דרבי יהודה אינו חולק עיין בית יוסף וב"ח).

סימן רכח סעיף ג[עריכה]

ומהו הים הגדול, כתב רבינו הבית יוסף שהוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים, וזהו הים שבאמצע הישוב, שקצה האחד אצל יפו שהוא גבול ארץ ישראל, וקצה השני הוא בקצה ארץ ספרד.

ויש שכתבו שהוא הים אוקיינוס המקיף את כל העולם (מג"א בשם ל"ח), ולכאורה כן עיקר, דנהי דהתורה קראתו להים שסמוך לארץ ישראל: 'ים הגדול', זהו מפני שהימים הסובבים את ארץ ישראל הוא הגדול שבהם, אבל בלשון המשנה לעניין הברכה מה שייך לקרותו 'ים הגדול', הלא כאין וכאפס הוא נגד האוקיינוס. ועוד דבמקוואות (פרק ה' משנה ד') אומר רבי יהודה גם כן: 'הים הגדול כמקוה', ובשם פירשו דאאוקיינוס קאי ע"ש.

סימן רכח סעיף ד[עריכה]

ולעניות דעתי היה נראה עיקר כדברי רבינו הבית יוסף, דכשנדקדק במעשי בראשית שאמר הקדוש ברוך הוא: "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", והמים הם מי אוקיינוס הסובבים את הארץ, ואחר כך כתיב: "ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים".

ונראה לי דהכי פירושו: 'ולמקוה המים', שבאמצע היבשה, והיינו כל הימים שלנו שהם בתוך כדור הארץ, 'קרא ימים'. ונמצא דלפי זה האוקיינוס נקרא 'מים', שהוא יסוד המים, ו'ימים' נקראו אותן שבתוך הכדור הארצי. ובתוך הכדור הארצי הים שאצל ארץ ישראל הוא הגדול מכל הימים שבתוך הכדור, כידוע במפת הארץ, וגם במקוואות פירושו כן.

(דרבי מאיר אומר: 'כל הימים כמקוה', כלומר כל הימים שבתוך הכדור. ורבי יהודה אומר: 'הים הגדול כמקוה', כלומר הים שאצל ארץ ישראל שבו נופלים ימים ונהרות הרבה כידוע. אבל המפרשים לא פירשו כן, ולפי זה למעשה נראה לברך על כולם 'עושה מעשה בראשית', אפילו על הים שאצל ארץ ישראל, וגם על האוקיינוס מפני שינוי הפירושים ודו"ק)


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רכט[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH229

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ברכת הקשת, וברכת חמה בתקופתה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן רכט סעיף א[עריכה]

הרואה את הקשת אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו", כלומר הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם נח שלא יביא מבול לעולם, כדכתיב: "ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי", ונאמן הוא יתברך בבריתו שלא יביא מבול לעולם.

ולפי שאין כל חדש תחת השמש, ולא כעת נברא הקשת אלא שכבר נברא מששת ימי בראשית, והוא מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות כדתנן באבות, ולזה מסיימים: 'וקיים במאמרו', כלומר שכבר נברא במאמרו בששת ימי בראשית עיקר הקשת (מהרש"א נ"ט.), אלא שעתה מראה לנו.

סימן רכט סעיף ב[עריכה]

ואמרו חז"ל (שם) שאסור להסתכל הרבה בקשת, ורק ראייה בעלמא מותר ולא הסתכלות יתירה. ועל זה אמרו: "כל שלא חס על כבוד קונו - ראוי לו שלא בא לעולם" (ריש פרק ב' דחגיגה) דכתיב: "כמראה הקשת דמות כבוד ה'”. ואסור ליפול על פניו כשרואה הקשת, משום דנראה כמשתחוה לקשת (ברכות נ"ט.), והמסתכל בקשת עיניו כהות (שם).

סימן רכט סעיף ג[עריכה]

הרואה את החמה ביום תקופת ניסן בתחלת מחזור גדול שהוא מכ"ח לכ"ח שנה, ואז התקופה בתחלת ליל רביעית כמו שהיתה בששת ימי בראשית בעת תליית המאורות שהיתה בתחלת ליל רביעי, ולכן כשרואה את החמה בשנה ראשונה של המחזור גדול ביום רביעי בבוקר מברך בשם ומלכות: "ברוך... עושה מעשה בראשית”, ותהיה אי"ה בשנת תרנ"ז הבאה עלינו לטובה.

והברכה היא עד ג' שעות על היום. אמנם אם הרקיע מכוסה בעננים, יוכלו לברך עד חצות היום ולא יותר. ואם עד חצות מכוסה בעננים, לא יברכו עוד.

סימן רכט סעיף ד[עריכה]

וכן כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה בתחלה החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן כשיחזרו כל כוכב וכוכב מחמשת הכוכבים שהם: שבתי צדק מאדים כוכב נוגה לתחלת מזל טלה ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיתראה מזל טלה עולה מקצת המזרח, על כל אחד מאלו מברך: "עושה מעשה בראשית", דמפני ששבעה כוכבים אלו: שבתאי צדק מאדים חמה נגה כוכב לבנה הם עיקרי הכוכבים הפועלים בארץ על פי פקודתו יתברך. ולכן כשרואה אותם במצבם כמו שהיו בתחלת הבריאה בששת ימי בראשית, מברכים עליהם 'עושה מעשה בראשית'.

וטלה הוא ראש המזלות, וכשעומדים בתחלתו זהו כתחלת בריאתו. ואין אנו מברכין ברכה זו בהלבנה והכוכבים כי אין אנו בקיאים בזה, ויש עוד פירושים בזה, והעיקר כמ"ש שזהו פירוש רש"י והרמב"ם (והטור הביא גם פירוש הערוך כשהרקיע היתה מכוסה בעננים ג' ימים ע"ש).


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רל[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH230

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רל | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני שארי ברכות פרטיות
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן רל סעיף א[עריכה]

דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו. ועל העתיד הוי להיפך, דהודאה לא שייך רק על מה שהיה, ותפ(י)לה שייך על העתיד שמבקש מהשי"ת שיעשה לו כך וכך.

סימן רל סעיף ב[עריכה]

ולכן הנכנס לעיר ושמע קול צווחה בעיר מאיזה צרה שנתהוה בה, ואומר: 'יהי רצון שלא תהיה זה בתוך ביתי' - הרי זו תפלת שוא, דזהו תפלה על העבר ומאי דהוה הוה. אבל יכול לומר: 'מובטחני שאין זה בתוך ביתי' אם הוא צדיק גמור, כמעשה דהלל הזקן שאמר כן, ועליו נאמר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בד' (ברכות ס'.).

והעניין מתפרש בשני פנים: אחד כפשוטו שהוא בטוח שאין זה בביתו, והשנית מפני שהרגיל את בני ביתו שיקבלו הכל בשמחה הן הטוב הן ההיפך, ואם כן ממילא אפילו אם ח"ו קרם איזה צרה לא יצעקו בקולות אלא יקבלו באהבה ובשתיקה.

סימן רל סעיף ג[עריכה]

וכן מי שהיתה אשתו מעוברת ורצונו בזכר, עד מ' יום יכול להתפלל ולומר: 'יהי רצון שתלד אשתי זכר', כי עד מ' יום הוה מיא בעלמא. אבל לאחר מ' יום שנתרקם צורת הולד ואם מתפלל אז: 'יהי רצון שתלד אשתי זכר' - הרי זה תפלת שוא, דמה שהיה היה ולא ישתנה עוד.

ואף שמצינו שדינה נתהפכה מזכר לנקבה, זה היה בתוך מ', ואפילו אם שם היה לאחר מ' אין מזכירין מעשה נסים (שם), וענייני אבותינו הקדושים היו כולם בנס.

סימן רל סעיף ד[עריכה]

הנכנס לכרך אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתכניסני לכרך הזה לשלום", וזהו תפלה על העתיד. וכשנכנס בשלום אומר: "מודה אני לפניך ד' אלקי שהכנסתני לכרך הזה לשלום", וזהו הודאה על העבר. וכן ביציאתו, בקש לצאת אומר: "יהי רצון... שתוציאני מכרך הזה לשלום", וכשיצא אומר: "מודה... שהוצאתני מן הכרך הזה בשלום, וכשם שהוצאתני לשלום כן תדריכני לשלום וכו'”, וזהו תפלת הדרך שנתבאר בסימן ק"י ע"ש.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שאין זה לא תפלה ולא ברכה אלא בקשה בעלמא. ולכן עכשיו אין אנו מורגלים בזה, לפי שרש"י ז"ל פירש משום דבכרך מצויים עלילות ע"ש, ובזמנינו לא שייך זה. ומכל מקום הזהיר בדברי חז"ל נכון לאמרו, ומה גם שאין בזה ברכה שנחשוש לברכה לבטלה.

סימן רל סעיף ה[עריכה]

הנכנס למוד את גורנו אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתשלח ברכה בכרי הזה", שהיא תפלה על להבא. התחיל למוד אומר: "ברוך השולח ברכה בכרי הזה", לפי שהוא מובטח שתהיה ברכה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפלה שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש, דרוב נסים הם נסתרים.

והנכנס למרחץ ובמרחצים שלהם שהיתה נסוקת מתחתיו והיו בסכנה תמיד, אומר: "יהי רצון מלפניך ד' אלקי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום, ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבוא", וכשיצא בשלום אומר: "מודה אני לפניך ד' אלקי שהצלתני מהאור הזה". ועכשיו לא נהגו בזה, דהתנור עומד מן הצד וליכא סכנה (ב"ח וט"ז ומג"א), וכן הוא להדיא בירושלמי דפרק י' דברכות.

והנכנס להקיז דם אומר: "יהי רצון... שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חנם אתה", ולאחר שהקיז יאמר: "ברוך רופא חולים", ויש מי שאומר בשם ומלכות (ט"ז סק"ג), וגם ברמב"ם הוא בשם ע"ש (וכן כתב הבית יוסף בשם הסמ"ג). ונכון שכל רפואה שנוטל יאמר: "יהי רצון מלפניך ד' אלקי שתהא זה לי לרפואה", וכן נוהגין המדקדקים.

ולעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד". כללו של דבר: לעולם יתפלל אדם על העתיד ויבקש רחמים מלפניו יתברך ויתן הודאה על העבר, ויודה וישבח כפי כחו, וכל המרבה להודות לד' הרי זה משובח, וכמאמר הכתוב: "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון”.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


סימן רלא[עריכה]

קיצור דרך: AHS:OH231

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שכל כוונותיו יהיו לשם שמים
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן רלא סעיף א[עריכה]

איתא בסוכה (כ"ו:): "אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס, וכמה שינת הסוס: שתין נשמי... אביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא לבי כובא, קרי עליה רב יוסף: 'עד מתי עצל תשכב'” ע"ש.

והנה הרמב"ם לא הביא זה כלל, וטעמו פשוט שהרי אביי ניים הרבה מדקרי עליה רב יוסף עד מתי וגו', ורש"י פירש שזהו שית פרסי ע"ש. ואם כי לא ידענו מנא לן לרש"י זה, מיהו על כל פנים שמענו דאין הלכה כן, דזהו פשיטא דניים יותר משתין נשמי, וברור הוא שזהו טעמו של הרמב"ם שהשמיט זה.

ובוודאי בענין כזה הכל לפי מה שהוא אדם, וגם ממסכת אבות פרק ג' יש ראיה לזה, דתנן התם: "שינה של שחרית ויין של צהרים... מוציאין את האדם מן העולם", דבשינה של שחרית עובר זמן קריאת שמע, אבל שינה של צהרים לא תנן, וכן ראינו לגדולי עולם שהיו ישנין ביום כשעה או שתים, דכך הוצרכו לפי חלישותם ולפי הנהגתם.

סימן רלא סעיף ב[עריכה]

אך הטור והשולחן ערוך פסקו כן, ומכל מקום דברי הטור יש ליישבם, וזה לשון הטור: "אחר שגמר סעודתו יחזור ללמוד, ואם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן ובלבד שלא יאריך בה הרבה. גרסינן בסוכה... שתין נשמי אביי הוה ניים... קרי עליה רב יוסף וכו'” עכ"ל.

ולפי זה לא פסק שאסור לישן יותר משיתין נשמי, אלא שלא יאריך בה הרבה, כלומר שיישן הרבה שעות כבלילה וודאי אסור, דאם כן תורתו מתי נעשית, ואחר כך הביא הך דסוכה להשמיענו שיש שהחמירו עד שתין נשמי ויש שהקילו בזה, מיהו על כל פנים לא יישן הרבה.

סימן רלא סעיף ג[עריכה]

אבל דברי רבינו הבית יוסף תמוהים שכתב: "אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת צהרים יישן, ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי" עכ"ל.

וקשה מנא לן איסור זה, דהרמב"ם לא הביא זה כלל, וגם הטור לא כתב איסור על זה. והטור דקדק בדבריו כמ"ש, ואיך כתב על זה לשון איסור במה דמוכח מהש"ס להדיא דאביי לא עשה כן. וצריך לומר דסבירא ליה לרבינו הבית יוסף דאין כאן מחלוקת כלל, וגם אביי מודה לזה, אלא דסבירא ליה הכל לפי מה שהוא אדם, והוא לא היה ביכולתו להסתפק בשיתין נשמי, ורבינו הבית יוסף כתב למי שבריאותו חזקה ויכול להסתפק בשיתין נשמי. ומכל מקום לא היה לו לסתום הדברים, וצע"ג.

ואחר שיעור משנתו אין צריך לברך ברכת 'אלקי נשמה', דאין זה רק בבוקר, ויש אומרים שיקרא קודם שישן ביום 'ויהי נועם' משום מזיקין (מג"א), וגם בזה אין אנו נוהגים.

סימן רלא סעיף ד[עריכה]

ואף בזה המעט שיישן לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת הש"י, כגון ללמוד תורה או לעסוק במצות, ואף גם מי שצריך לפרנס אשתו ובניו במלאכה או במסחור וצריך לנוח ביום כדי לעמול בפרנסתו, גם כן רשאי.

וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא תהא העיקר בשביל הנאת גופו, שזהו מעשה בהמה, וכל ענייני עולם הזה קצרים והבל וריק, אלא יהיה הכל לשם שמים, ועל זה נאמר: "בכל דרכיך דעהו", ואמרו חכמים ז"ל באבות (ב, יב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", אפילו דברים של רשות האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו (טור בשם רבינו יונה).

סימן רלא סעיף ה[עריכה]

אכילה ושתיה כיצד: אין צריך לומר דברים האסורים, אלא אפילו כשאוכל ושותה דברים המותרים והיה רעב וצמא, אם עשה כן רק להנאת גופו אינו משובח, אלא אם כן נתכוין כדי שיהא בריא לעבודת בוראו.

והישיבה והקימה וההליכה כיצד: אין צריך לומר שלא ישב במושב לצים ושלא לעמוד בדרך חטאים ושלא לילך בעצת רשעים, אלא אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו אין זה משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים.

סימן רלא סעיף ו[עריכה]

שכיבה כיצד: אין צריך לומר בזמן שיכול לעסוק בתורה ומצות והוא מתגרה בשינה לענג עצמו, שאין ראוי לעשות כן, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישון כדי לנוח מיגיעתו: אם עשה להנאת גופו - אין זה משובח, אלא אם כן נתכוין להשלים צרכי גופו שיוכל לעבוד בוראו, ויתן שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, ושלא תיטרף דעתו בתורה מחמת היגיעה.

תשמיש כיצד: אין צריך לומר שלא יעבור עבירה, אלא אפילו בעונה האמורה בתורה, אם עשה להנאת גופו או להשלים תאוותו - הרי זה מגונה, ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אין זה משובח. אלא אם כן נתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו, או שנתכוין לקיים עונה האמורה בתורה כאדם הפורע חובו.

סימן רלא סעיף ז[עריכה]

השיחה כיצד: אין צריך לומר לספר לשון הרע ונבלות פה, אלא אפילו לספר בדברי חכמים צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו.

כללו של דבר: חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתעלה יעשנו, ואם לאו לא יעשנו. ומי שמדות הללו מצויים בו עובד את בוראו כל ימיו, אפילו בשעת שבתו וקומו והלוכו ובמשאו ומתנו ובאכילתו ושתייתו ובכל צרכיו, ועליהם נאמר: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד'”.


הלכות שאר מיני ברכות: ריחריטרכרכארכברכגרכדרכהרכורכזרכחרכטרלרלא


  1. ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.