ערוך השולחן אורח חיים רכג

קיצור דרך: AHS:OH223

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רכג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי שילדה אשתו, ומת מורישו, ובנה בית, וקנה כלים חדשים – מה מברך
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן רכג סעיף א

ילדה אשתו זכר - מברך 'הטוב והמטיב', שזהו טובה לו וגם טובה לאשתו, שגם היא רצונה יותר בזכר (גמרא נ"ט:). ואין חילוק בין היה בשעת לידה או שהיה בעיר אחרת והגיע לו השמועה - מברך, וגם היא חייבת לברך 'הטוב והמטיב'. אבל בלידת נקבה אין מברכין, לפי שאין בזה שמחה כל כך כבזכר.

ואין חילוק בין קיים פריה ורביה או לא קיים, וגם אין חילוק בין כשהם שמחים על לידת הזכר או אינם שמחים בלבם. ויש מי שכתב שישתחוה נגד מזרח ויברך (מג"א סק"ב), ולא ידעתי טעם לזה.

סימן רכג סעיף ב

וכתב רבינו הרמ"א: "ואם מתה אשתו בלידתה - מברך 'שהחיינו', דהא ליכא הטבה לאחריני, וכן אם מת האב קודם שילדתו - היא מברכת 'שהחיינו'. ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינו חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות" עכ"ל.

ואין זה מספיק, דרשות לא מצינו בגמרא רק אברכת שהחיינו על פירא חדשה (עירובין מ':), אבל בילדה אשתו זכר דמברך 'הטוב והמטיב' היא ברייתא מפורשת (נ"ט:), וכבר הקשו עליו כעין זה (מג"א סק"ג).

ולעניות דעתי נראה טעם נכון מה שמקילים בברכה זו, דלא מצאתי ברי"ף וברמב"ם פרק י' כלל דין זה ע"ש, ותמיהני שהפוסקים לא הרגישו בזה. וכיון שהרי"ף והרמב"ם דחאו זה מהלכה, פשיטא שאין לנו לכנוס בספק ברכה.

וטעם רבותינו נראה לי, דהנה לשון הברייתא כן הוא: "אמרו לו ילדה אשתו זכר מברך... מת אביו וכו'”. וקשה למה בילדה זכר תניא: 'אמרו לו' ולא במת אביו. אלא וודאי דבסתמא אין לברך, והברייתא מיירי באדם שדואג ותאב ללידת זכר, כהך דתנן בנזיר (י"ב:): "הריני נזיר כשיהיה לי בן" ע"ש, והאנשים ששמעו ממנו באו ואמרו לו ילדה זכר, כלומר בשרוהו בשורה טובה, שהקדוש ברוך הוא מילא תאוותך.

(ובזה אתי שפיר על מה שהקשה שם: "וכל היכא דלית לאחריני בהדיה לא מברך 'הטוב והמטיב', והתניא: ילדה וכו'”. ומתרץ: "התם וכו' אשתו וכו'” ע"ש. ואינו מובן דקארי לה מאי קארי לה, האם לא ידע זה. ולפי מ"ש אתי שפיר, דבסתם אינו מברך, ורק בכאן היה תאוב לזה אבל ממנה לא שמענו, ולכן היה סבור דהטובה רק לו לבדו. ומתרץ דאינו כן, דמסתמא כשהוא תאוב גם היא תאבה לזכר ודו"ק)

סימן רכג סעיף ג

מת אביו - מברך 'דיין האמת', שעל כל המתים שמתאבל עליהם חייב בברכה זו, וכל שכן על אביו. ואפילו על תלמיד חכם ואדם כשר לכתחילה יש לברך 'דיין האמת' כשמת, דלא גרע משמועות רעות, אלא שלא נהגו לברך בשם ומלכות, ועיין ביורה דעה סימן ש"מ (ועיין ב"ח ומג"א סק"ד).

מיהו על אביו פשיטא שמברך בשם ומלכות ואין בזה רבותא כלל, אלא דהרבותא היא דאם הניח לו אביו ממון בירושה סכום נכון, אחר שבירך 'דיין האמת' מברך 'שהחיינו' על ירושת הממון. ולא אמרינן איך יברך 'שהחיינו' בעת מיתת אביו, דאין עניין זה לזה. אך אימתי מברך 'שהחיינו', כשהוא יורש אחד. אבל כשיש עוד יורש - מברך 'הטוב והמטיב', הטוב לדידיה ומטיב לאחריני, דכללא הוא שאין מברכין 'הטוב והמטיב' אלא אם כן מגיע גם לאחר טובה זו.

ואין לומר הלא גם כשהוא לבדו יורש הרי מגיע טובה לאשתו ובניו, דאינו כן, דהם תלוים בו. ולא דמי לילדה אשתו זכר שגם היא יש לה חלק ממש בהולד, אבל ממון כולו שלו. ולאו דווקא בירושת אביו מברך, והוא הדין איזה ירושה שהוא.

סימן רכג סעיף ד

תנן: "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים – מברך: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", והטעם מפני ששמחה היא לו.

ויראה לי אף על גב דלעניין חזרת מערכי מלחמה, דכתיב: "מי האיש אשר בנה בית וגו'”, ותנן בפרק ח' דסוטה: "אחד הבונה בית התבן בית הבקר בית האוצרות" ע"ש, דאלו כולם בכלל בית, מכל מקום 'שהחיינו' אינו מברך אלא על בית ממש, דבזה יש שמחה הרבה ולא בבית התבן וכו'. אמנם בהא דתנן התם: "אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שניתן לו במתנה", גם בכאן כן הוא, דלעניין שמחה זה וזה שוין.

ויש להסתפק דבמערכי מלחמה חשיב ג' דברים: בנה בית נטע כרם ונשא אשה, איך הדין ב'שהחיינו'. והנה מדלא חשיב בהרואה כרם ואשה, שמע מינה דעל אלו אין מברכין. ועל כרם יש לומר שאין זה שמחה בבית, אבל באשה יש תמיה למה לא יברכו 'שהחיינו', שהרי שמחה גדולה היא שמברכין: 'שהשמחה במעונו'.

ויש לומר משום דבשעת ארוסין אינה עדיין שמחה שלימה, ואי אפשר לברך אז 'שהחיינו', ובשעת נשואים שנגמרה השמחה אי אפשר לברך מפני שעצם הדבר כבר נגמר באירוסין, ולכן גם אצלינו שהם כאחד האירוסין והנשואין לא נהגו לברך כיון שהם לא ברכו גם אנן לא מברכינן. וכן בכרם לא תיקנו 'שהחיינו', שבעת הנטיעה אין שמחה עדיין, שהפירות אסורים ג' שנים משום ערלה, ואחר כך לא שייך לברך מפני שהעניין כבר נגמר, ולכן לא הזכירו רק בית שמשתמש תיכף בהגמרה.

סימן רכג סעיף ה

בבית וכלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא בהם - צריך לברך 'שהחיינו', כיון דזהו חדש לו. ולא עוד אלא אפילו קנה פעם אחת כיוצא באלו וחזר וקנה כיוצא באלו, דגם לעניין קנייה אינה פעם ראשון - מכל מקום מברך 'שהחיינו', כן הוא לפי סוגית ההלכה (ס'.), וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. אמנם הרמב"ם בפרק י' לא הזכיר רק היה לו כיוצא בהם, ולא הזכיר קנה וחזר וקנה ע"ש (עיין כ"מ).

ואיתא בירושלמי שם: דאפילו אינם חדשים, כיון שאצלו חדשים הם - מברך 'שהחיינו', כיון שאלו לא היו אצלו מעולם, ולא אמרו 'חדשים' אלא לאפוקי אם היו שלו ומכרן וחזר וקנאן, דאינו מברך, כיון שהיו אצלו מקודם אין זה שמחה כל כך. (המג"א סק"ה כתב שאין נזהרין בזה ע"ש, וכמדומני שעכשיו נזהרין בזה, ורק מפני שצריך דבר חשוב כמו שיתבאר, לכן אם אין ברור שחפץ כזה הוא חשוב אצלו, לכן יש נמנעין מהברכה)

סימן רכג סעיף ו

יש לו לברך בשעת הקניין אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן. ודווקא כשהדבר נגמר כתקונו, אבל אם הבית עדיין לא נגמרה לגמרי והכלי צריכה תקון והבגד צריך תקון - לא יברך עד שיגמור כל התקונים. ובבגד כשלובש לילך בו יברך: "מלביש ערומים", וברכת 'שהחיינו' קודמת (עיין מג"א סק"ו ואין הבנה לדבריו ע"ש).

סימן רכג סעיף ז

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה': "קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו - מברך 'הטוב והמטיב', ואם נתנו לו במתנה - מברך 'הטוב והמטיב', שהיא טובה לו ולנותן" עכ"ל.

ואם קנה כלים לו לבד ולבני ביתו לבד, מברך על שלו 'שהחיינו' ועל של בני ביתו 'הטוב והמטיב' (ב"ח ומג"א סק"ז), דבשל בני ביתו גם הוא משתמש.

(עיין ט"ז סק"ד, ולפי מה שכתבתי המג"א אינו כן אלא כמ"ש, והמג"א הקשה על טובת הנותן מאבן העזר סוף סימן ל"ז ע"ש. ולולי דברי הרא”ש הייתי אומר דהנה זה הדין הוא מירושלמי, והכוונה הוא דכשקונה בכספו, אף שבני ביתו משתמשים גם כן מכל מקום העיקר שלו הוא, אבל הנותן מתנה נותן שכל בני ביתו ישתמשו בזה, ולכן הברכה היא 'הטוב והמטיב' ודו"ק) (ועיין באר היטב סקט"ו וש"ת סקי"ג, ולפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק)

סימן רכג סעיף ח

זה לשון הטור: "כתבו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים, דומיא דבנה בית חדש, אבל דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות, אין לברך עליו. ואדוני אבי הרא”ש ז"ל כתב: יראה לי שהכל לפי מה שהוא אדם: יש עני ששמח בחלוקו יותר מעשיר בכלים חשובים" עכ"ל.

ופסק רבינו הבית יוסף בסעיף ו' כדעת הרא”ש. ויש מי שאומר דגם התוספות סוברים כן, ואינהו לא מיירי בעני (מג"א סק"י בשם רדב"ז). אבל רבינו הרמ"א כתב: "ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה, וכן נוהגין" עכ"ל.

ביאור דבריו: דדעת התוספות כן הוא, דוודאי אף בדברים חשובים כבגדים וכלים יקרים תלוי בעש(י)רותו ועניותו, דהעני גם בגד פשוט יש לו חשיבות ומברך עליו 'שהחיינו', מה שאין כן העשיר אינו מברך אלא בגד יקר כמשי וצמר טוב וכדומה. ובזה הכל מודים, וגם הרא”ש והטור סבירא ליה כן, אלא דבזה מוסיפים התוספות דעל חלוק ומנעלים ואנפלאות גם העני לא יברך אף על גב שחשובים אצלו, וזהו מטעם אחר, משום דבברכת 'שהחיינו' בעינן דבר הבא לעתים רחוקות, וזהו כעין מזמן לזמן, דבזה שייך 'שהחיינו', והיינו בגדים שלא תדיר לובשים בגדים חדשים. אבל חלוק ומנעלים ואנפלאות וכדומה תדירים הם להתחדש ולא שייך לברך עליהם 'שהחיינו', וכן המנהג אצלינו.

ועל ספרים: יש מי שאומר שאין לברך, דמצות לאו ליהנות ניתנו (מג"א סק"ה), ויש חולקים בזה (שם וש"ת). ומי שגמר איזה חיבור יש מי שאומר לברך 'שהחיינו', ולא נהגינן כן (עיין ש"ת סק"ב). ועל בניין בית הכנסת אין לברך כיון שהוא של רבים, דלא כיש מי שהורה ששליח הציבור יברך 'הטוב והמטיב' (שם סק"א) ומי שזיכהו השם יתברך לכתוב ספר תורה, יש שבהגמרו מברך 'שהחיינו' על קיום המצוה ונכון הוא, ולא ידעתי אם כולם נוהגים כן.

סימן רכג סעיף ט

כתב רבינו הרמ"א: "המנהג לומר למי שלובש בגד חדש: 'תבלה ותחדש'. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה, דאם כן היו צריכין להמית בהמה אחרת תחילה, שיחדש ממנו בגד אחר, וכתיב: "ורחמיו על כל מעשיו”. והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה, ומכל מקום רבים מקפידים על זה שלא לאומרו" עכ"ל.