ערוך השולחן אורח חיים ריג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH213

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין להוציא אחרים בברכת הנהנין
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן ריג סעיף א[עריכה]

כבר נתבאר דברכת הנהנין אינה כברכת המצות שאחד יכול להוציא חבירו אפילו אם הוא כבר יצא ידי חובתו מטעם דכל ישראל ערבים זה בזה, אבל בברכת הנהנין אינה כן. ואם הוא לא נהנה עתה - אינו יכול להוציא אחרים בברכתו, דבזה לא שייך ערבות, שאינה חובה על האדם, ולכן אין המברך מוציא אחרים, אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאין בשמיעתן אם הוא מכוין להוציאם והם מתכוונים לצאת בברכתו, ואפילו לא ענו 'אמן', דשומע כעונה, ובלבד שלא יפסיקו בדיבור בשעה שמברך המברך.

וכן אם לא שמעו הברכה מתחלתה ועד סופה, אפילו ענו 'אמן' - אין יוצאין ידי חובתן וצריכין לברך בעצמם. וכן אם אינו אוכל ושותה עמהם ובירך בעדם - הוה ברכתו לבטלה והם חייבים לברך בפני עצמם (מג"א סק"ז), אלא אם כן ברכו עמו ביחד וענו אחריו מה שאמר.

סימן ריג סעיף ב[עריכה]

בסימן קס"ז סעיף כ"א נתבאר דבסעודה לעניין ברכת 'המוציא' אין המסובין יוצאין בברכת המברך אלא אם כן ישבו בהסיבה, ולדידן הוה ישיבה סביב השלחן כהסיבה לדידהו, דאנן לא רגילין בהסיבה.

וכתבו הטור והשולחן ערוך בסעיף א': "על כל פירות ושארי דברים חוץ מפת ויין, אם היו האוכלים שנים או יותר - אחד פוטר את חבירו אפילו בלא הסיבה, ומיהו ישיבה מיהא בעי, ודווקא פת ויין דחשיבי בעו הסיבה, ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו. ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשארי דברים, דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם, ושלא בישיבה אפילו בשאר דברים כל אחד מברך לעצמו" עכ"ל.

סימן ריג סעיף ג[עריכה]

ביאור הדברים: דבגמרא (מ"ג.) לא הוזכר דין שארי דברים כלל, ורק בפת תנן התם דצריך הסיבה, וביין יש פלוגתא בגמרא שם אם צריך הסיבה או די בישיבה, או דגם הסיבה לא מהני מטעם דאין לזה קביעות.

ופסקו הפוסקים כהך לישנא דיין שוה לפת, משום דיין חשוב ורובי משתאות הם ביין, ובשארי דברים הכריעו מצד הסברא דהסיבה וודאי לא שייך בהו, דאין בזה קביעות כל כך. ובלא ישיבה וודאי דאי אפשר לאחד לצאת את האחרים, שהרי אפילו בפת תנן: "היו יושבין - כל אחד מברך לעצמו", ולדידן בלא ישיבה קבועה כל אחד מברך לעצמו, וכל שכן באכילות אחרות דצריך ישיבה על כל פנים. והישיבה צריך להיות ישיבה קבועה, ואם דעתם למיעקר ממקומם מיד - לא מקרי ישיבה כלל, וכל אחד מברך לעצמו (עיין מג"א סק"א).

סימן ריג סעיף ד[עריכה]

וגם כל זה הוא רק בברכה ראשונה שעומדים להתחבר יחד בישיבתם לאכול או לשתות והוי כקביעות, דאז אחד יכול להוציא את האחרים. אבל בברכה אחרונה שעומדים להפרד - צריכין ליחלק ואין אחד מוציא את חבירו וכל אחד מברך לעצמו. ואינו דומה לזימון של ברכת המזון, דעל פי הזימון כולם מתחברים יחד, אבל בפירות לא שייך זימון דאין זימון לפירות וכמפורדים דמי.

ויראה לי דגם כשאוכלים פת הבאה בכיסנין שברכתן 'מזונות', כיון שאוכלין בלא קביעת סעודה ובלא שיעור קביעת סעודה - דינם כפירות, ולא דמי ליין ששותין הרבה. וכשאוכלין שיעור קביעת סעודה, הרי צריך נטילת ידים ו'המוציא' וברכת המזון והוי כפת ממש.

סימן ריג סעיף ה[עריכה]

וכיון שבגמרא לא נזכרה דין שארי דברים, לכן יש מרבותינו דסבירא ליה דאדרבא כיון שאין בהם חשיבות לא שייך בהם כלל לא ישיבה ולא הסיבה ונחשבים כמפורדים תמיד, ואי אפשר לאחד להוציא אחרים בשום פנים. וזהו דעת רבינו הרמ"א שכתב: "ויש אומרים דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה, והוא הדין ישיבה לדידן, ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו" עכ"ל.

וכתבו הגדולים דהאידנא גם ביין אין קביעות וכל אחד מברך לעצמו, לבד אם היין והפירות באו בסוף הסעודה או בתוך הסעודה דאחד מברך לכולם, דמיגו דמהני הסיבה או ישיבה לדידן להפת מהני נמי לדברים אלו.

סימן ריג סעיף ו[עריכה]

והנה להלכה כן המנהג פשוט שאין אחד מוציא חבירו בשום דבר, וכל אחד מברך לעצמו, דאפילו ב'המוציא' וברכת המזון מעטים הם בזמנינו שאחד יוציא את חבירו וכל שכן בשארי דברים.

ומכל מקום אם אירע כן בפירות או בשארי דברים שאחד בירך והאחרים שמעו וכיוונו לצאת בברכתו והוא כיון להוציאם: אם היתה בישיבה - יצאו בדיעבד בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה, אבל אם לא היתה בישיבה אלא בעמידה או בהילוך - גם בדיעבד לא יצאו אפילו בברכה ראשונה (מג"א סק"ד ובסימן קס"ז ועיין מחצית השקל).

סימן ריג סעיף ז[עריכה]

ודע דכבר בארנו כמה פעמים דאף במקום שאחד יכול להוציא את חבירו, ובגמרא (נ"ג.) משמע להדיא דעדיף טפי בכהאי גוונא, משום 'ברוב עם הדרת מלך', מכל מקום אין אנו עושין כן משום דרחוק הוא שכל אחד ישמע בכוונה מחבירו את הברכה. ורק בקידוש והבדלה אחד מוציא לכולם אף בעמידה, משום דמכינים עצמם לזה והוי כקביעות (תוספות מ"ג. סוף ד"ה 'הואיל'), ויתבאר בסימן רצ"ח.

וכן במוגמר אמרו בגמרא שאחד מברך לכולם, ומשמע דגם ישיבה אין צריך, והטעם משום שהריח עולה לכולם ביחד בשוה, וגם אינה דבר הנכנס לגוף שיהא צריך קביעות. סוף דבר: זולת קידוש והבדלה אין אנו רגילין כלל שאחד יוציא את השני בברכתו, אלא כל אחד מברך לעצמו (עיין ש"ת סק"א וסק"ב ואין נפקא מינה לדידן ודו"ק).