ערוך השולחן הלכות נטילת ידים לסעודה

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות נטילת ידים

---

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד

---

בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות נטילת ידים, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.^[1]

---

תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו

---

מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו

---

תוכן

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קנז

קיצור דרך: AHS:OH157

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קנז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

זמן סעודה
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן קנז סעיף א

אסור לאכול ולשתות דרך זולל וסובא, שנאמר: "בננו זה זולל וסובא". והרמב"ם חשיב לה בלא תעשה גמורה במניין המצות סימן קצ"ה.

אלא יאכל בדרך ארץ, ולא יאכל בשוק ולא מעומד. ועוד יתבאר בזה בסימן ק"ע בסייעתא דשמיא.

סימן קנז סעיף ב

שעה רביעית משעה שקם ממיטתו הוי זמן סעודה לכל אדם. ואם הוא תלמיד חכם ועוסק בלימודו, כדי שלא יבטל מלימודו ימתין עד שעה ששית, ויאכל בתחילתה או בסופה כמו שכתבתי בחושן משפט סימן ה' סעיף י"א, עיין שם. ולא יאחר יותר, דהוי כזורק אבן לחמת אם לא טעים מידי בצפרא.

(עיין מגן אברהם דיש לפנות קודם סעודה. ואם אינו יכול – ילך ארבע פעמים עשר אמות, או עשר פעמים ארבע אמות. ולא להכין תבשיל מיום אל יום, עיין שם. ואין נזהרין בזה. ולהכין דבר לנקות הידים כשנוגעים בחלב, עיין שם.)

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קנח

קיצור דרך: AHS:OH158

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קנח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני נטילת ידים לסעודה
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן קנח סעיף א

חכמים תיקנו ליטול הידים במים כשרוצה לאכול לחם. כדתנן בחגיגה (יז ב): נוטלין לידים לחולין, ולמעשר, ולתרומה. ומפרש בגמרא: "לחולין" – באכילה, "ולתרומה" – אף בנגיעה, משום דסתם ידים הוי שניות לטומאה, ושני עושה שלישי בתרומה.

וגזרו על אכילה דחולין משום סרך תרומה (חולין קו א), דאם לא ירגילו ליטול ידים בחולין – אתו למיסרך גם בתרומה לבלי ליטול ידים.

ולא החמירו בנגיעה דחולין, דדיינו אם נרגיל עצמינו באכילה דחולין. ואף על גב דאין לנו תרומה בזמן הזה, מכל מקום מהרה יבנה בית המקדש ויהיה לנו תרומה, ונדע ליזהר בה (לבוש).

סימן קנח סעיף ב

והאמת דלאו מטעם זה בלבד גזרו. אלא דדרשינן זה מקרא ד"והתקדשתם" – אלו מים ראשונים (ברכות סוף פרק שמיני).

ועניין הקדושה הוא כדאמרינן בסוטה (ד ב): כל האוכל פת בלא ניגוב ידים – כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר: "ויאמר ה': ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא...". דבלא ניגוב ידים הידים מאוסים, ודבר מאוס הוי כטומאה, כדכתיב: "ככה..." – אלמא דדבר מיאוס קרוי טומאה (רש"י).

וזהו עניין הקדושה ההיפך מטומאה, דכך רצון הקדוש ברוך הוא שנתנהג בנקיות ובקדושה וטהרה, דנקיות מביא לידי טהרה, וטהרה מביא לידי פרישות וקדושה.

ואף על גב דאמרו זה לעניין ניגוב הידים, מכל מקום פשיטא שלעיקר נטילה וודאי הוי כלחם טמא, דידים עסקניות הן. ועוד יש לנטילת ידים סמך מן התורה, מקרא ד"וידיו לא שטף במים", כדאיתא בחולין שם.

(ובזה מובן מה שכתב שם: נטילת ידים משום סרך תרומה, ועוד משום מצוה לשמוע דברי חכמים. ופירשו התוספות משום נקיות, עיין שם – ואינו מובן כלל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דדברי חכמים הם בברכות מ"והתקדשתם", ויש לומר גם כוונת התוספות כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן קנח סעיף ג

וצריך ליזהר מאוד בנטילת ידים, וכל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות (שבת סב ב), ונעקר מן העולם (סוטה ד ב).

ובמסכת עדיות פרק חמישי תנן שהיה אחד שפקפק בנטילת ידים, וקללוהו ומת בקללתו. וכל העובר על דברי חכמים – חייב מיתה.

ולא הטילו חיוב נטילת ידים אלא על פת שמברכין עליו "המוציא", אפילו אינו יודע להם שום טומאה. ומברך: "אשר קדשנו... על נטילת ידים", דכיון דחכמים תיקנו זה – שייך לומר "וצונו" מקרא ד"לא תסור". וגם "אשר קדשנו" שייך לומר, כיון דסמכו זה אקרא ד"והתקדשתם".

אבל לפת שאין מברכין עליו "המוציא", כגון לחמניות או פת הבאה בכיסנין, והם מיני גלוסקאות ורקיקין שמברכין עליהם "מזונות" – אינו צריך נטילת ידים. ואם קבע סעודתו עליהם, דמברך "המוציא" – צריך נטילת ידים בברכה.

ויש שמסתפקים בזה, ואין בזה שום ספק. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית, וכן מבואר מלשון הרמב"ם ריש פרק ששי דברכות, שכתב:

כל האוכל פת שמברך עליו "המוציא" – צריך נטילת ידים.

וכן הסכימו מפרשי השולחן ערוך (ט"ז ומגן אברהם סעיף קטן ב'), וכן יש להורות ליטול ידיו ובברכה.

ולמה לא תיקנו באלו? מפני שלא תיקנו אלא על אכילה של קביעות, שיש בזה "המוציא" וברכת המזון וניכרת הקדושה. אבל לא במה שברכתו "מזונות", שהאכילה היא דרך עראי והברכה האחרונה קצרה, ואין הקדושה ניכרת בזה כל כך. ולכן גם על פחות מכזית אינו צריך נטילת ידים, מפני שאין בזה ברכת המזון.

ויש מי שאומר שגם על פחות מכביצה פת אינו צריך נטילת ידים, מטעם דכל טומאת אוכלין הוי בכביצה. ולכן יטול ידיו ולא יברך. אבל רוב רבותינו לא סבירא להו כן, דכיון דחייב בברכת המזון וב"המוציא" – לא פלוג רבנן, ויטול ידיו ויברך (כן משמע במגן אברהם סעיף קטן ג'). אבל יש אומרים דזהו רק בתרומה (הגר"א סעיף קטן ו'). וספק ברכות להקל.

ויש מי שרוצה לומר שגם בפחות מכזית יטול בלא ברכה (אליה רבה סעיף קטן ד'), כיון דצריך לברך "המוציא". וכמדומה שהעולם לא תפסו כן, ועל פחות מכזית אין נטילת ידים.

(וכמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן ד', דכל סעיף ג בשולחן ערוך הוא מנוסחא מוטעת ואין חולק בזה.)

סימן קנח סעיף ד

אמרינן בפסחים (קטו א):

כל שטיבולו במשקה – צריך נטילת ידים.

ויש שפירשו הטעם: דכמו דבפת גזרו משום סרך תרומה דשני עושה שלישי בתרומה, ובמשקין קיימא לן דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה אפילו בחולין; ואם כן כשלא יטול ידיו יטמאו הידים להמשקין להיות תחילה, והמשקין יטמא להאוכל דראשון עושה שני בחולין (תוספות ר"י בברכות פרק שמיני). ולפי זה צריך ברכה כמו בפת.

אבל התוספות כתבו בפסחים שם דנטילה זו אינה משום קדושה ונקיות כבפת, אלא משום שלא יטמא המשקין ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו... ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה, כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי חכמים... עד כאן לשונם.

כלומר: דבאמת משום טומאה וטהרה לא שייך אצלינו, דאטו אנן נזהרין מטומאה? ועיקר חיוב דנטילת ידים הוא מ"והתקדשתם", וזה אינו אלא בפת באכילה קבועה כמו שכתבתי. וטעמא דסרך תרומה הוא טעם נוסף, וכיון דבזה לא שייך הך ד"והתקדשתם" – לא שייך ברכה. וכמה וכמה מראשונים הסוברים כן. ולדעה זו אין חיוב כלל בזמן הזה ליטול ידיו לטיבולו במשקה, וזה אינו רק בזמן הקדמון שאכלו בטהרה. וכן כתב להדיא הטור לקמן בסימן תע"ג בשם הר"ם מרוטנבורג. ומטעם זה מקילים האידנא בזה.

(והלבוש כתב לדעה זו דאינה אלא משום נקיות. ודבריו תמוהים, דלהדיא כתבו התוספות דלאו משום נקיות, וכמו שכתב הטור בסימן תע"ג דהאידנא ליכא דין זה, עיין שם. ודברי רבינו ירוחם שבבית יוסף אטעייה להלבוש, שכתב: ויש מפרשים שאינו אלא משום נקיות, עיין שם. וטעות הדפוס הוא, וכן צריך לומר: שאינו משום נקיות. וידוע שספרי הרבינו ירוחם מלאים טעות, ובהגהות הלבוש הדברים כתיקונם, עיין שם. וגם בט"ז סעיף קטן ו' יש טעות זה דרבינו ירוחם.)

סימן קנח סעיף ה

כשחייבו ליטול בטיבולו במשקה – אפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה; דחיישינן שמא יגעו, ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק או ראש הפירי. ועל כל מין טיבול במשקה – יטול בלא ברכה, מפני חילוקי הדעות שנתבארו.

ויש מן הגדולים שהאריכו לבאר דהעיקר כדעה ראשונה, שזהו דעת הגאונים והרמב"ם, וצריך לברך (הגר"א סעיף קטן י"ב). ואין המנהג כן, דגם אותם הנזהרים בטיבולו במשקה, מכל מקום מעולם לא שמענו שיברכו "על נטילת ידים". וספק ברכות להקל, ומה גם בדבר שרוב העולם אין נזהרין בזה כלל.

סימן קנח סעיף ו

"משקין" הם רק שבעה משקין ולא יותר, ואלו הן: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים. וסימנך: י"ד שח"ט ד"ם. אבל שארי מיני לחלוחית, כשומן וזיעה ומי פירות – אינם בכלל "משקין", דרק שבעה משקין אלו מכשירין ומטמאין, כדתנן במסכת מכשירין פרק ששי (משנה ד).

ומשקין אלו כל זמן שהן לחין, עד שיהא בהן טופח על מנת להטפיח – נקראין "לחין". אבל פחות מזה הן כיבישין, ואינן צריכין נטילה.

ודע דדבש הוא רק דבר דבורים כשלנו, אבל דבש תמרים הם מי פירות ולא משקה. וכן דבש צירעים וגיזים – לא הוי משקה. ו"דם" שחשבנו לא שייך כאן כלל, שהרי אסור לאכול דם. ודם דגים וחגבים לא הוי משקה, אלא משום דבמכשירין חשיב לה – חשבוהו הפוסקים גם בכאן כשיגרא דלישנא דמשנה שם.

ופשוט הוא דחומץ הוי בכלל יין, ואם נעשה ממים – הוי בכלל מים. וכן שכר שלנו הוי בכלל מים, וכן יין שרוף הוי בכלל מים. ואף גם החזק שקורין ספיר"ט הוי בכלל מים. ושמעתי מי שרוצה לומר דזיעה בעלמא הוא. ואינו כן, דהרבה מים נכנס בהם. וכן בכל המשקאות הנמצאים במרתפים – שייך טיבולו במשקה.

סימן קנח סעיף ז

השותה משקין – אינו צריך ליטול ידיו, כיון ששותין על ידי כלי. ואפילו טבל אצבעו במשקין ומוצץ – אינו צריך נטילה (מגן אברהם סעיף קטן ה' בשם רדב"ז), דלא גזרו בדבר שאין דרך בני אדם לעשות כן. ומטעם זה גם הטובל דבר מאכל במשקה, במה שאין דרך בני אדם לטובלו במשקה – אינו צריך נטילת ידים, דבטלה דעתו אצל כל אדם (שם). אבל דבר שדרך לטובלו במשקה, אף אם טובלו על ידי מזלג או כף – צריך נטילת ידים, דלא פלוג רבנן (באר היטב סעיף קטן י"ב בשם כנסת הגדולה).

מיהו זהו וודאי דדבר שדרכו לאכול בכף כמו מרק, או במזלג כמו דגים ובשר – אינו צריך נטילה, דזהו כשותה. ואותם ששוקעים פירות במים כדי לנקותם מעפר או משאר דבר מיאוס, ואוכלם בעוד המים לח עליהם – צריך נטילת ידים (שערי תשובה סעיף קטן ד'). אבל אי מקנחם, אפילו יש עדיין קצת לחלוחית עליהם – אינו צריך נטילת ידים.

(ומה שכתב הט"ז סעיף קטן י' בדבש – צריך עיון.)

סימן קנח סעיף ח

מי ביצים הם מי פירות. וכן שומן של בהמות ועופות, ומים שהגליד, שנינו בתוספתא דטהרות דאינו משקה (הביאה הר"ש פרק שלישי דטהרות משנה ב). חזרו ונימוחו – הוי משקה (שם). השלג אינו משקה; חישב עליו למשקין – הוה משקה (נידה יז א). ונראה דזהו כשלא נמוחה, דאילו נמוחה – הרי הם מים גמורים.

וכתב הרמב"ם בפרק ראשון מטומאת אוכלין דין י"ט:

השמן הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה. חשב עליו כשהוא קרוש, בין לאוכל בין למשקה – בטלה דעתו. חלב שקרש – לא אוכל ולא משקה. חשב עליו – בטלה דעתו אם חשב למשקין.

עיין שם. וכן יין ודבש הדין כן, וכשנימוחו חזרו להיות משקין. חלב שבקיבה ושבכחל – אינו משקה (שם). ומזה למדנו דחמאה אינה משקה אלא אם כן נימוחה. והאוכל דבר בחמאה – אינו צריך נטילת ידים, אפילו טחו בידיו. ואין חילוק בקרוש, בין שנקרשו על ידי בישול בין על ידי צינה. אבל אם נתעבו רק מעט, ועדיין הם ניגרים ויש בהם טופח להטפיח – הוי משקה, וצריך נטילת ידים (מגן אברהם סעיף קטן ז').

סימן קנח סעיף ט

מיני מרקחת שמטגנין בדבש, כמו איי"ן גימאכ"ץ וטייגלא"ך ופיורעסקע"ס וכיוצא בהם, יש אומרים דלא הוי משקה. מדתניא בתוספתא דטהרות: דבש הזב מכוורתו – מטמא טומאת משקין. חישב עליו לאוכלין – מטמא טומאת אוכלין. ואם כן דבש המרקחת, כיון שעומד לאכילה – לא מקרי "משקה" (מגן אברהם).

ויש אומרים שזהו טעות, דזהו בדבש הזב מאליו וחישב בשעת הזיבה. אבל הדבש שרדו מכוורת, תניא שם דמטמא טומאת משקין. ואינו מועיל מה שיחשב לאוכלין, דאין מחשבה מוציא מידי מעשה. ואף על גב שטיגנו והוה מעשה, ומוציא ממחשבה – זהו בכלים, אבל באוכלים עד שיפסל מאכילת כלב (ט"ז סעיף קטן ז').

ולעניות דעתי אף על גב דאמת הוא כדברי הדעה אחרונה, מכל מקום לדינא העיקר כדעה ראשונה, דוודאי משום עצם הדבש הוי משקה. אבל הא אמרינן בשבת (קמד ב) דמשקה הבא לאוכל – אוכל הוא. וביומא (פ ב): כל אכשורי אוכלא – אוכלא הוא, עיין שם. והכא הרי בא לאוכל, ולהכשיר את האוכל, ואינו צריך נטילה.

ואין לחלק ולומר: משום דהתם לא היה עליו מקודם שם "משקה" קודם שבא להאוכל, ולכן כשבא להאוכל נעשה אוכל. אבל בכאן היתה עליהם שם "משקה" מקודם. דאינו כן, דגם בכאן אמרינן כן: דעתה בעת שאנו מחייבים אותו בנטילה מפני המשקין – כבר נתערב עם האוכל והכשיר את האוכל. ואין החיוב אלא אם כן נותן עתה דבר מאכל לתוך משקה.

(ומה שכתב המגן אברהם סוף סעיף קטן ז', דבנקרשו אפילו חזרו ונימוחו אינם משקין, עיין שם – זהו דעת התוספות. אבל הרמב"ם לא פסק כן כמו שכתבתי.)

סימן קנח סעיף י

ויש להסתפק במיני מרקחת שהכוונה לשם הרוטב, כגון שסוחטין הפירות ומטגנין הרוטב בנופת שקורין "צוקער". וכולן מי פירות הן, ורק שדרך לערב מעט מים בעת הרקיחה. וכן אפילו כשמטגנין עם הפירות והן שלמין, כמו מיני קאנפאטורין שלנו שיש בהם הרבה רוטב, מכל מקום העיקר הוא הנופת, רק שמעט מים מעורב שם. וכן כל מיני קיוהות אנו עושים עתה בנופת ולא בדבש, והם מי פירות רק שמערבים בהם מעט מים, אם צריכים נטילה?

ונראה דאינם צריכים נטילה, דכיון שיש רוב מי פירות נגד המים – בטלים המים לגבי מי פירות. ודבר זה מפורש בבכורות (כב א) בסוגיא דהלוקח ציר, עיין שם. וזה ששנינו במכשירין (פרק ששי משנה ג) דציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא – טמא, אוקמוה בבכורות שם (כג ב) דגם מקודם היה מחצה על מחצה, עיין שם.

ודברי הרמב"ם פרק ששה עשר מטומאת אוכלין דין ד, שפירש המשנה כפשטא – כבר תמהו עליו בזה, עיין שם. מיהו לדינא הוא כמו שכתבתי, ואין צריך נטילה למרקחת שלנו אלא אם כן נטגנו בדבש. וכן עיקר לדינא.

סימן קנח סעיף יא

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

בשר צלי, יש מי שנראה מדבריו אף על פי שהמוהל טיפח עליו – דינו כפירות. ותבשיל מחטים והם נגובים – דינו כפירות.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו: דמיירי בצלי שצולין על שפוד על האש, ולכן המוהל היוצא מהבשר עצמו דינו כמי פירות. ואף על פי שוודאי הודחה במים, מכל מקום מסתמא נתייבשה מהמים תיכף קודם בישולה. ותבשיל מחטים והם נגובים – פשיטא שאינו צריך נטילה.

ויש אומרים דאפילו יש מים טופחים על הבשר ועל החטים אינם צריכים נטילה, שלא גזרו אלא על מה שטובלין במשקה, ולא מה שיש על המאכל משקה טופח (ים של שלמה פרק שמיני דחולין סימן י"ח), שכיון שנתבשל מקרי "אוכל" (מגן אברהם סעיף קטן י' בשם מהרי"ט).

וחלקו על זה, שהרי הרשב"א כתב (בתורת הבית) דפירות ובשר ודגים שיש בהם משקה, או טובלן במשקה – צריך נטילת ידים (ט"ז סעיף קטן ט'). ואין זה ראיה דזהו כשלא נתבשל, אבל כשנתבשל שם "מאכל" עליו. וכן משמע ברש"י ברכות (נב א דיבור המתחיל "אין כלי"), שכתב: משקין תבשיל טופח על הידים – אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל. עד כאן לשונו.

(ומה שכתב המגן אברהם סעיף קטן י' דזהו במשקה של עצמו, עיין שם – לא ידעתי מנא לן לומר כן. אך ממשנה ריש פרק שלישי דטהרות מבואר דהוי משקה, עיין שם. אך לפי מה שכתב הים של שלמה, אף דמקבל טומאה מכל מקום לא גזרו בזה. ודייק ותמצא קל.)

סימן קנח סעיף יב

הנוטל ידיו לפירות – הרי זה מגסי הרוח, דמראה שמחמיר יותר מדברי חכמים. והחכמים לא גזרו על פירות רק על פת, מפני שתרומת פירות דרבנן. ואף אם הוי דאורייתא, כדמשמע מדברי הרמב"ם פרק ראשון מתרומות, מכל מקום הם אכילת עראי, ולא גזרו רק על אכילת קבע כמו שכתבתי.

ודווקא כשנוטלן מתורת חיוב. אבל אם נוטלן משום נקיות בעלמא, ובפרט כשידע שאין ידיו נקיות – שפיר דמי.

וכן השותה אינו צריך ליטול אפילו ידו אחת, כיון ששותה על ידי כלי תמיד לא גזרו בזה. ואפילו נוטל בידיו מים מנהר – מקרה הוא, ולא גזרו בכהאי גוונא (עיין מגן אברהם סעיף קטן י"א). וכן כשמבשלים מיני עיסה במים – אינם צריכים נטילה, כי אוכלין אותן בכף (ט"ז סעיף קטן ט'). ונראה לי דאפילו אם נוטלן בידיו, כיון דהוי מילתא דלא שכיחא – לא גזרו בה רבנן.

וכשמטגנין עיסה בחמאה שאוכלין בידים, אם יש עליהם חמאה לחה שיש בהם טופח על מנת להטפיח – צריך נטילה. ואם לאו – אינו צריך נטילה. ואם טיגנו בשומן בכל עניין אינו צריך נטילת ידים, שהם מי פירות (ט"ז שם). וכן בשר ממרק אין דרך לאכלו רק על ידי מזלג, ואינו צריך נטילה. וכן תפוחי אדמה שבתבשיל, וכשאוכלם בחמאה נמוחה צריך נטילת ידים.

סימן קנח סעיף יג

נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואחר כך נתיישב לאכול לחם; או שנטל ידיו שלא לאכילה כלל, כגון שהיו מלוכלכות, ואחר הנטילה והניגוב נתיישב לאכול לחם – תלוי בדעות שיתבארו בסימן קנ"ט אם צריך כוונה לנטילת ידים לאכילת פת אם לאו. דאם צריך כוונה – וודאי דצריך לחזור וליטול בברכה. ואם אין צריך כוונה – אינו צריך לחזור וליטול כלל, אם לא הסיח דעתו מהנטילה הקודמת.

ודעתם של רבותינו בעלי השולחן ערוך לקמן נוטים דאין צריך כוונה, ולכן בכאן יטול ולא יברך. ונמצא אכילתו עתה בלא ברכה, דתחילה וודאי לא בירך, וגם עתה לא יברך. ואין לומר יברך עתה על הנטילה הקודמת, דהא קיימא לן דגם לאחר ניגוב מברך "על נטילת ידים" – אי אפשר לומר כן, דזהו בנטילה שכיון לשם פת. אבל בכאן בנטילה ראשונה הא לא כיון לנטילת ידים דפת (מגן אברהם סעיף קטן י"ג), ולכן אינו מברך כלל. וברכות אינן מעכבות.

ואם נגע באמצע אכילתו במקומות המטונפים בגופו – יחזור ויטול ידיו ויברך "על נטילת ידים". וכל שכן כשיצא לנקביו באמצע הסעודה, דצריך לחזור וליטול ולברך "על נטילת ידים".

סימן קנח סעיף יד

בסוף פרק קמא דעירובין (יז א) תנן דבמחנה מלחמה פטרו מנטילת ידים משום דהוי מקום סכנה, ואף שיש מים תוך ארבעה מילין – אינו צריך לילך. והוא הדין להולכי מדבריות, או שהיה בדרך במקום סכנה ואין לו מים – פטור מנטילת ידים. וכן מי שיושב בבית האסורים ואין לו מים, דיכול לאכול בלי נטילת ידים.

ואף שמצינו ברבי עקיבא כשישב בבית האסורים לא רצה לאכול בלא נטילת ידים (ערובין כא ב) – מחמיר על עצמו היה ומדינא פטור.

ונראה דאינו צריך לכרוך ידיו במפה ולאכול, דכיון דפטרוהו רבנן – פטור לגמרי. ויש מי שאומר שצריך לכרוך ידיו במפה (אליה רבה סעיף קטן כ' בשם מעדני יום טוב). ולא משמע כן מלשון המשנה, דכיון דתנן שפטרום – הוה ליה לומר התירום על ידי מפה, כמו בגמרא התירו מפה לאוכלי תרומה (חולין קז ב). ואיתא בירושלמי שם דכשם שהתירו בהליכתן למחנה – כמו כן בחזירתן, עיין שם.

סימן קנח סעיף טו

כבר נתבאר שמאוד צריך ליזהר בנטילת ידים, דנעקר מן העולם ובא לידי עניות. וסימנך דראשי תיבות של "על נטילת ידים" הם "עני", כלומר: שזה מציל מן עניות (לבוש). ואף על פי ששיעורם ברביעית – יטול בשפע. דאמר רבי חנינא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבי לי מלא חפני טיבותא (שבת סב א). כלומר: שהטיל על ידיו הרבה מים, ונתנו לו הרבה עושר מן השמים.

ואותם בני אדם המזלזלים ומפקפקים על דברי חכמינו ז"ל – גסופם לאבדון, ואין להם חלק לעולם הבא. ועליהם צווח הנביא: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע", שהרי בנטילת ידים יש נקיות גדולה, ומכל מקום לרוע יצרם המנוול ימאסו במצוה העדינה הלזו, ויאכלו בטינוף ידים. אוי להם ולנפשותם.

סימן קנח סעיף טז

כשנוטל ידיו יקח הכלי בימינו ויתנה לשמאלו, ויטול יד ימין תחילה, דבכל מקום חולקין כבוד לימין. ועוד יש טעם בזה (עיין מגן אברהם ריש סימן זה).

ולפי מה דקיימא לן דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, היה צריך לברך ברכת "על נטילת ידים" קודם הנטילה. ומכל מקום לא נהגו כן, ומברכים אחר הנטילה. וכן עיקר לדינא, משום דברוב פעמים אין ידיו נקיות ואי אפשר לברך כלל. ולכן לפרקים אף כשידיו נקיות לא פלוג. ועוד: דגם כשמברך אחר הנטילה הוי עובר לעשייתן, דמברך קודם שמשפשף ידיו זה בזה, שכן דרך בני אדם והוי כקודם עשיית המצוה. וכל שכן אם נוטל בפעם ראשונה פחות מרביעית, דעדיין לא נטהרו עד אחרי מים השניים כמו שיתבאר. ומברך קודם השניים, דהוי עובר לעשייתן. ואפילו מברך לגמרי אחר הנטילה, כיון שמברך קודם הניגוב הוי עובר לעשייתן. דגם הניגוב מעכב, כמו שאמרו ריש סוטה דכל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא.

סימן קנח סעיף יז

ולכן יזהר לנגבם היטב, ועיקר דין זה הוא מצד טומאת המים כמו שיתבאר.

וכשנוטל בפעם הראשון הרבה מים – אינן טמאות, וכן הטובלן בנהר. אבל מכל מקום לא ראינו מעולם לאכול בידים לחות, ומכוער הוא. ולכן נחשב גם הניגוב מן המצוה, וכשמברך קודם ניגוב הוי עובר לעשייתן. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות.

(ומתורץ דקדוק הט"ז בסעיף קטן י"ב.)

ואם שכח לברך קודם הניגוב – יברך גם אחר כך, כמו בטבילה שמברכת אחר הטבילה, כמבואר ביורה דעה סימן ר.

ויש מי שאומר דאחר הניגוב לא יברך (ט"ז סעיף קטן י"ב), כמו ב"המוציא" שאינו מברך כשגמר סעודתו, כמו שכתבתי בסימן קס"ז.

ולא דמי, דהתם היה ראוי לברך קודם "המוציא", והוה נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה. מה שאין כן הכא, ברוב נטילות לא היה ראוי מקודם לברך והוה דיחוי מעיקרא, וקיימא לן בכל הש"ס דלאו שמיה דיחוי. וכן הסכימו גדולי אחרונים שיברך אחר כך (מגן אברהם סעיף קטן ט"ז, ואליה רבה סעיף קטן כ"ג), וכן עיקר לדינא.

אבל אחר ברכת "המוציא" אינו מברך "על נטילת ידים" (שם), דהוה ככבר עבר זמנה כיון שהתחיל בעניין אחר.

(ולא ינגב ידיו בחלוקו או בבגדו, שקשה לשכחה. וכתב בברכי יוסף שאם מיד אחר ברכת המזון הביאו לפניו דבר שטיבולו במשקה – אינו צריך נטילת ידים.)

סימן קנח סעיף יח

המטביל ידיו יכול מדינא לאכול בלא ניגוב, שלא נטמאו הידים^[2]. ולכאורה גם בשופך רביעית בבת אחת על ידיו – גם כן הא לא נטמאו המים. ומכל מקום כתבו דאינו כן, דהניגוב הוא תיקון חכמים, ותיקנו בכל עניין רק בנטילה ולא בטבילה (רש"ל וב"ח וט"ז ומגן אברהם סעיף קטן י"ח). ואף במטביל יש בו משום מיאוס אם דעתו קצה עליו וצריך לנגב (שם).

אבל רבינו הבית יוסף בסעיף י"ג פסק דשופך רביעית בבת אחת על שתי ידיו, או רביעית על כל יד – הוי כמטביל, עיין שם. וגדולי אחרונים לא פסקו כן, כמו שכתבתי. וכיצד מברך בטבילה יתבאר בסוף סימן קנ"ט.

הערות

1. נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.
2. נראה דצ"ל המים.

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קנט

קיצור דרך: AHS:OH159

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קנט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

באיזה כלי נוטלין לידים, וכיצד נוטלין
ובו שלושים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט

סימן קנט סעיף א

אין נוטלין לידים אלא בכלי שלם. וילפינן ממי חטאת דבעינן כלי, כדכתיב: "מים חיים אל כלי". וקידוש ידים ורגלים בעינן גם כן כלי, ככיור וכיוצא בו. ועוד: דשולחנו של אדם במקום מזבח (שלהי חגיגה), וכמו שקודם עבודת המזבח היה צריך לקדש ידיו מן הכיור, כמו כן קודם אכילתו יקדש ידיו על ידי כלי.

ותנן במסכת ידים (פרק ראשון משנה ב):

בכל הכלים נוטלים לידים, אפילו בכלי גללים, בכלי אבנים, בכלי אדמה.

ואף דלטומאה אינם נחשבים כלים לקבל טומאה, מכל מקום הא כלים הם, ומה לנו אם מקבלים טומאה או אינם מקבלים?

סימן קנט סעיף ב

ודע דלעניין נקב בכלי אי פוסלת, וכמה הוא הנקב שיפסול – יש מבוכה בין הפוסקים, ולכן בהכרח לבאר הדין ממקורו. גרסינן בחולין (קז א):

אמר רבא: כלי שניקב ככונס משקה – אין נוטלין ממנו לידים.

ואם נאמר הטעם משום דבטלה לה מתורת "כלי" לעניין טומאה, דבנקב כזה נטהר הכלי כמו שנראה מדברי הרמב"ם בפרק ששי מברכות דין י"א, שכתב:

וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה – אין נותנין בהם לידים, מפני שהן שברי כלים.

עד כאן לשונו, ולא הזכיר כלל כונס משקה; וגם בדין דצנור, שבגמרא שם שהוזכר כונס משקה, ויתבאר בסעיף כ"ט, והרמב"ם כתב לה שם בדין י"ד – השמיט גם כן כונס משקה, עיין שם.

ונראה להדיא דסבירא ליה דטעמא דרבא: משום דבנקב זה נטהר מטומאה, דהוי כשבר כלי. ואם כן אין דין זה רק בכלי חרס המיוחד למשקין, כדאמר רבא בעצמו בשבת (צה ב): חמש מידות בכלי חרס: ניקב ככונס משקה – טהור מלקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא להכשר זרעים..., עיין שם. ומה שהזכיר "כונס משקה" משום דהיא מדריגה ראשונה של ביטול כלי, כמו שפירש רש"י בנידה (מט א). שאומר שם גם כן כלי חרס שיעורו בכונס משקה, ופירש רש"י שזהו פחות של שיעורים המבטלין אותו מהיות כלי. עד כאן לשונו.

(ואף על גב דגיסטרא הוי כמוציא משקה, אך זהו שבר כלי לכתחילה, עיין שם.)

סימן קנט סעיף ג

ולפי זה אין דין זה רק בכלי חרס המיוחד למשקין, אבל אם מיוחדת לאוכלין שיעור הנקב כמוציא זית כמבואר שם. וכן אם היא כלי עץ – שיעורה כמוציא רמון, כדתנן בכלים ריש פרק שבעה עשר. ואם היא כלי מתכות יש שיעורים אחרים, כמבואר שם פרק ארבעה עשר וברמב"ם פרק אחד עשר מכלים.

ורבא סמך על השיעורים שנתבארו במשניות דכלים, שהמשניות ידועים לכל, ופתח בהשיעור הראשון כמו בנידה. ואף שלא הזכיר כאן כלי חרס סתמא כפירושו, שדבר זה ידוע ששיעור כונס משקה אינו אלא בכלי חרס. וזהו שכתב הרמב"ם דכלי שנשברה שבירה המטהרת – פסולה לנטילת ידים. ויראה לי שזהו גם דעת הסמ"ק שהביא הטור, וזה לשונו:

כתב בסמ"ק שאם ייחדו לזתים – תורת "כלי" עליו, ומותר ליטול ממנו אם יחזיק רביעית, עד שינקב כמוציא זית.

עד כאן לשונו, וזהו ממש שיטת הרמב"ם. והטור השיג עליו בזה הלשון:

ואפשר לחלק דווקא לעניין טומאה מועיל יחוד לזתים, אבל לעניין נטילה ששיעורה בכונס משקה, כיון שניקב בזה השיעור – אינו חשוב עוד ככלי.

עד כאן לשונו. דלהטור הוה פשיטא ליה דשיעורא דכונס משקה אמר רבא על כל הכלים, אם כן אינו עניין לטומאה. אבל לשיטת הרמב"ם תלוי זה בזה, ובעל כרחך צריך לומר כמו שבארנו בסייעתא דשמיא.

סימן קנט סעיף ד

אבל הסמ"ג בהלכות נטילת ידים כתב:

אמר רבא: כלי שניקב בכונס משקה – אין נוטלין ממנו הידים, שאין שם "כלי" עליו. ואפילו ניקב למעלה מרביעית. וכתב מורי שהיה נוהג ר"י כן אפילו בכלי שטף, אף על פי ששיעור זה לא הוזכר אלא בכלי חרס.

עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות בנידה שם, וזה לשונם:

ואף על גב דבכולי שמעתין לא הוזכר כונס משקה אלא בכלי חרס... ולא בכלי עץ, מכל מקום הא דאמר רבא בחולין: כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים – יש להחמיר בכל הכלים..., כיון שלא הזכיר "כלי חרס" אלא "כלי" סתם.

עד כאן לשונם, ואין הכוונה חומרא בעלמא אלא מעיקר דינא.

וטעמם נראה לי: דכל הכלים כשייחדן למים – בטל מהם שם "כלי" בניקב ככונס משקה. והרי בכלי חרס עצמו הדין כן, דכשייחדן לזתים – צריך נקב כמוציא זית. ולכן הא דבכלי עץ צריך כמוציא רימון – משום דסתמייהו עומדין לכך. אבל בייחדן למים – די בככונס משקה.

וראיה לזה: דהרי גם בכלי מתכות שנינו שם דכשייחדן ליין ושמן – הוה טהרתן כשיש נקב שהיין והשמן זב מהן, עיין שם. ועוד: דלשיטת הרמב"ם והסמ"ק איך נדון בכלי אדמה... שאין מקבלין טומאה, דבהן לא שייך שישברו בכדי טהרתן מטומאה, שהרי אין מקבלים טומאה לעולם. אלא וודאי דכל שמשתמשים בה לנטילת ידים – בטל שם "כלי" מעליה בככונס משקה. ולהרמב"ם והסמ"ק גם כן צריך לומר כן בכלים אלו, דבדידהו ליכא שיעורא אחרינא. ועיין בסעיף י"א.

סימן קנט סעיף ה

מיהו לשני שיטות אלו וודאי דאין חילוק בין כשנוטל על ידיו מהכלי דרך פיו העליון, ובין כשנוטל דרך הנקב אף שנשאר רביעית מהנקב ולמטה, דכיון דהטעם משום דהוי שברי כלי – אם כן בכל עניין אסור ליטול ממנו לידים.

וראיה ברורה לדבר זה מהסמ"ג, שכתב שם וזה לשונו:

ואם הכלי ניקב מצדו פחות מכונס משקה, ומחזיק רביעית למטה מן הנקב, ובאין המים דרך הנקב על ידיו טהורות, אפס הנוטל מן המים העוברים חוץ לנקב ונופלין דרך שפת הכלי פסולות... דמן הנקב ואילך אין תורת "כלי" עליו. אלא למטה מן הנקב יש תורת "כלי" עליו, מאחר שלא ניקב בכונס משקה.

עד כאן לשונו. הרי מפורש דבנקב ככונס משקה – כל הכלי פסולה. ובפחות מכונס משקה – מה שלמעלה מן הנקב אין תורת "כלי" עליו, ומה שלמטה יש תורת "כלי" וצריך ליטול דרך הנקב. ולהרמב"ם פשיטא שכן הוא, שהרי כתב להדיא דבשבירה המטהרת אין נוטלין לידים, מפני שהן שברי כלים. עד כאן לשונו. ופשיטא שבשבר כלי – פסול ליטול לידים מאיזה מקום שהוא. אך בפחות מכונס משקה לא נמצא בפוסקים חומרת הסמ"ג.

סימן קנט סעיף ו

אמנם הרא"ש והטור יש להם דרך אחרת בזה. דהרא"ש בחולין שם כתב:

כלי שניקב, ומחזיק רביעית למטה מן הנקב – מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו, דלמעלה מן הנקב לא חשיב "כלי".

עד כאן לשונו. וזה לשון הטור:

אם ניקב בכונס משקה... – בטל מתורת "כלי". ואין נוטלין ממנו לידים, ואפילו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה. והני מילי שנוטל דרך פיו למעלה, דמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי, ונמצא שאין המים באים על ידו מהכלי. אבל אם נוטל דרך הנקב – שרי, כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה. וכתוב בסמ"ק... ואפשר לחלק...

עד כאן לשונו. ודעתם דלאו בדיני טומאה וטהרה תליא מילתא, שהרי נוטלין גם בכלים שאין מקבלין טומאה. אלא דהכי פסיקא לרבא, דכל כלי שניקב בכונס משקה – לא חשיבא כלי לעניין נטילת ידים, כיון דהמים יוצא בשפע דרך הנקב כשהוא בכונס משקה, שהוא הרבה יותר ממוציא משקה. ולכן בנוטל דרך הנקב – שפיר דמי, כיון שיש רביעית מהנקב ולמטה, דל החלק העליון מכאן.

וממילא מוכח מדבריהם דבניקב בפחות מככונס משקה – מותר ליטול גם דרך פיו, מפני שהיא נחשבת "כלי" עדיין, מפני שהמים אין יורדין בהם בשפע.

(ולכן השיג הטור על הסמ"ק, דלדעתו אין תלוי בטומאה וטהרה.)

סימן קנט סעיף ז

מיהו זהו פשיטא דכלי שנטהרה מטומאתה על ידי שבירתה – גם הרא"ש והטור מודים שפסולה לנטילת ידים. ולכן אין נוטלין בדפנות הכלים כמו שיתבאר.

ואדרבא אינהו מחמרי דאפילו בכלי שעדיין לא נטהרה מטומאתה, ודינה ככלי שלמה לעניין טומאה, מכל מקום לעניין נטילת ידים לא מקריא "כלי" כשיש בה נקב ככונס משקה. ואסור ליטול ממנה דרך פיה, אבל דרך הנקב מותר. ובזה מקילים נגד הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק, דאילו לדידהו בכלי חרס המיוחד למשקים נפסלה כל הכלי בנקב ככונס משקה, ואסור ליטול אף דרך הנקב. אבל להרא"ש והטור מותר.

סימן קנט סעיף ח

ודעת הרשב"א בתורת הבית (בית ו' שער ג') אינה מובנת לכאורה, שכתב:

וכלי שנשבר, אף על פי שמקבל רביעית למטה מן השבר, כתוב בספר התרומה שאסור ליטול ממנו; דכל שלמעלה מן השבר אין תורת "כלי" עליו, ושבר כלי הוא. ומכל מקום אם דרך השבר ניגרין המים על ידו – מסתברא שהיא מותרת דהוה לה כברזא. ומסתברא דאפילו נשבר, כל שלא טהר מחמת שבירתו עדיין כלי הוא, ואין מחלקין את הכלי לשנים. וכל שמקבל רביעית ואין שברו גדול כל כך שיטהרנו מטומאתו – מותר ליטול ממנו לידים.

עד כאן לשונו.

סימן קנט סעיף ט

והנה דבריו סתומים. ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דמקודם הביא דברי ספר התרומה, דסבירא ליה כדעת הרא"ש דכל מה שלמטה מן השבר יש עליו תורת "כלי", אם יש שם רביעית ויוכל לשפוך דרך השבר. ומה שלמעלה הוי שבר כלי.

ומה שכתב דהוה ליה כברזא – אין הכוונה ממש כברזא, דהברזא עשוי מתחילתו כן. אבל הכא שבר הוא. אלא דהכי פירושו: דלא גרע משופך דרך נקב הברזא, דדל חלק העליון מכאן. ולא הזכיר שיעור הנקב, דאדברי רבא קאי דהנקב בכונס משקה; ולא חש לבאר זה מפורש, כיון דסבירא ליה דאין זה עניין לטומאה וטהרה כדעת הרא"ש – ממילא דהנקב הוא ככונס משקה דהמים יוצאים בו בקילוח, ואין זה כלי לנטילת ידים. וזהו דעת ספר התרומה.

סימן קנט סעיף י

ואחר כך כתב הרשב"א: "ומסתברא..." – כלומר: שחולק על ספר התרומה בתרתי:

• חדא לקולא, במה שסובר ספר התרומה דבכל שבר נפסלה הכלי לנטילת ידים, אומר לא כן: דכל שלא טיהר מחמת שבירתו – עדיין כלי הוא. כלומר: וכשרה לגמרי, וכדעת הרמב"ם והסמ"ק.
• ואחר כך אומר דאין מחלקין את הכלי לשנים, כלומר: בזה פליג לחומרא, והיינו דלספר התרומה החלק התחתון כשיש בו רביעית ויכול ליטול מן השבר – תמיד כשר. ואיהו סבירא ליה דאין מחלקין לשנים, כלומר דאם רק יש בשבר כדי לטהרו מטומאתו – נפסלה כל הכלי, כדעת הסמ"ג שהבאנו.

(כן נראה לעניות דעתי בכוונתו.)

סימן קנט סעיף יא

ונמצא לפי מה שבררנו, הרמב"ם והסמ"ק והרשב"א בחדא שיטתא קיימי, דכלי לא נפסלה בנקב אלא אם כן נטהרה מטומאתה בנקב כזה. ושיעור ד"כונס משקה" אינו אלא בכלי חרס המיוחד למשקים. אבל כשאינו מיוחד למשקים אלא לאוכלים, וכן כלי עץ וכלי מתכות וכלי עצם וכלי זכוכית המיוחדים לאוכלים – אין הנקב פוסל רק אם הוא גדול כזית.

וכן כלי גללים המיוחדים למשקין – דינם כ"כונס משקה". וכשמיוחדים לאוכלים – דינם בכזית. ואף על גב דלא מקבלי טומאה, מכל מקום לעניין נטילת ידים אין לשנותם משארי כלים.

ונגד זה מחמירים כשיש נקב המטהר – פסולה כל הכלי, אפילו החלק שמן הנקב ולמטה.

סימן קנט סעיף יב

ודעת הרא"ש והטור וספר התרומה ממש להיפך: דאין תלוי בטומאה וטהרה, אלא בכל כלי פוסל נקב ב"כונס משקה". ונגד זה מקילים דהחלק התחתון, כשיש בו רביעית ויכול ליטול מן הנקב – תמיד כשר אף אם נטהרה הכלי מטומאתה.

והסמ"ג תופס חומרות שניהם, דבכל כלי פוסל נקב בכונס משקה, וזהו גם דעת התוספות בנידה שם. ועוד החמיר הסמ"ג כדעת הרמב"ם דבכונס משקה גם חלק התחתון פסול. והחמיר יותר מהרמב"ם, דלהרמב"ם והסמ"ק והרשב"א אין זה רק בכלי חרס המיוחד למשקין, ולהסמ"ג בכל הכלים הדין כן, ורק בנקב של מוציא משקה התיר החלק התחתון. אבל לכל רבותינו בנקב שהוא פחות מ"כונס משקה" – כשר לגמרי גם החלק העליון.

ודע שהטור בסוף העניין הביא גם דברי הרמב"ם, עיין שם. ונראה דדעתו דבזה מודה להרמב"ם, דאם נטהרה מטומאתה בנקב כזה פסולה לגמרי. ורבותינו בעלי השולחן ערוך כתבו לגמרי כדברי הרא"ש והטור, ולא הביאו כלל דברי הרמב"ם ולא דברי שארי הפוסקים. וצריך עיון.

(וטעמם משום דהבית יוסף בספרו הגדול נסתבך הרבה בדברי הרמב"ם והסמ"ק והסמ"ג, עיין שם. וגם הט"ז סעיף קטן א' האריך הרבה. ודבריו אינם מובנים, כאשר תמה הפרי מגדים. והלבושי שרד טרח ליישבו בדוחק גדול. והמגן אברהם סעיף קטן ג' הביא דברי הרשב"א, וסבר דהרשב"א מפרש דברי ספר התרומה, עיין שם. ולפי מה שכתבתי אינו כן, רק לדינא הסכים כמעט כמו שכתבתי. וגם כתב דכלי שנטהרה מטומאתה – פסולה גם ליטול דרך הנקב, עיין שם. ובוודאי כן הוא, כיון דגם הטור סבירא ליה כן; אף שמהרא"ש וספר התרומה לא נראה כן, מכל מקום לדינא העיקר כן הוא. ודייק ותמצא קל.)

סימן קנט סעיף יג

ודע דבמסכת פרה פרק חמישי משנה ז לעניין קידוש מי חטאת תנן:

ניקבה מלמטן ופקקה בסמרטוט – המים שבתוכה פסולין... מן הצד ופקקה בסמרטוט – המים שבתוכה כשרים...

עיין שם. וכן פסק הרמב"ם בפרק ששי מפרה אדומה דין ז, וזה לשונו:

היה נקוב מן הצד ופקקו – הרי זה כשר למלאות לו ולקדש ולהזות ממנו.

עד כאן לשונו. והשתא קל וחומר הדברים: דאם בקידוש מי חטאת דאורייתא דכתיב מפורש "מים חיים אל כלי" כשר בכהאי גוונא – קל וחומר בנטילת ידים דרבנן. ותמיהני מה שאחד מן הפוסקים לא הזכיר זה.

וכן כתב אחד מהגדולים על משנה זו, וזה לשונו: שמעינן מהא שמותר ליטול לידים בכלי המנוקב מן הצד... וליכא למימר דהכא כשהמים למטה מן הנקב, אבל מה שלמעלה לא חשיב כלי, דאם כן... (הגר"א באליה רבה).

וכן כתב אחד ממפרשי השולחן ערוך (מגן אברהם סעיף קטן ו'), וזה לשונו: ואם היה כלי שלם, וניקב ותחב בו דבר אחר – מהני..., דכיון שסתמו – חשיב שפיר כלי. עד כאן לשונו. אלא שלא חילק בין מלמטה בין מן הצד. ונראה דכוונתו על סתימה יפה בעץ או בברזל שתהא מתקיימת. אמנם הרא"ש בפירושו שם כתב מפורש להיפך, וזה לשונו: אבל מן הצד מקדשים במים שלמטה מן הנקב, ואפילו לא פקקה בסמרטוט... עד כאן לשונו. וכן משמע מהר"ש, עיין שם. אבל הרמב"ם פסק כמו שכתבתי.

(והט"ז סוף סעיף קטן א' הביא משנה זו, וכתב דנטילת ידים חמירא טפי, עיין שם ודבריו תמוהין. ותמיהני למה לא הביאו דברי הרא"ש? ולדינא יש לסמוך על המקילין, כמו שכתב התרומת הדשן בסימן קס"א דבנטילת ידים הולכין אחרי המקילין, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קנט סעיף יד

כמה הוא נקב ד"כונס משקה"? אם ישימו אותו על מים יכנסו המים דרך הנקב. והוא גדול מנקב שהמים יוצאים בו דזהו אפילו בנקב קטן מאוד, ואין שום פסול בנקב כזה לרוב הפוסקים. ואפילו הנקב בשולי הכלי – מותר. לבד להסמ"ג אסור כמו שכתבתי.

וכן יש סימן אחר ל"כונס משקה", והיינו שהמים יוצאים ממנו טיף אחר טיף – בידוע שהוא כונס משקה (נידה מט ב).

ויש מי שאומר שאם נסדקה על פני כולה מלמעלה למטה, אף שאין הנקב בכונס משקה אלא כמוציא משקה – פסולה לנטילת ידים, משום דנטהרה על ידי זה מטומאתה (ב"ח). והנה אם נטהרה מטומאתה בכהאי גוונא וודאי דפסולה לנטילת ידים, אבל אינו מבואר בשום מקום דין זה (ט"ז סעיף קטן א'). ואדרבא בפרק חמישי דכלים משנה י"א מוכח דסדק ונקב חד דינא אית להו, עיין שם. וכל סדק שבמשניות הוה הפסק מרובה בין זה לזה, כמבואר בפרק תשיעי דכלים משנה ז, דתנן: נסדק מן התנור לסרידה – שיעורו מלוא פי מרדע. וכן בריש פרק אחד עשר דאהלות בבית שנסדק, דלכל הפחות הוא כחוט המשקולת, עיין שם. ובשלהי שבת הוה סדק בטפח, עיין שם. הלכך ליתא להאי דינא.

סימן קנט סעיף טו

ולכן כל מין כלי שיש בה נקב, אם אין בו כ"כונס משקה" – מותר ליטול בו לנטילת ידים. וכן אם יש בו פגימה מלמעלה או סדק אפילו על פני כולו, אם המים אין יכולים ליכנס דרך הפגימה או דרך הסדק – מותר ליטול בו.

וכן אם הנקב או הפגם או הסדק גדול הרבה, עד שיכול ליטול ידיו דרך הנקב או דרך הפגם או דרך הסדק, ונשאר עדיין מהם ולמטה רביעית – מותר ליטול בו לנטילת ידים לדעת הרא"ש והטור וספר התרומה ולרבותינו בעלי השולחן ערוך.

וכן אם סתם הנקב או הפגם או הסדק באיזה דבר שהוא – מותר ליטול אף דרך פיו לדעת הרמב"ם וכמה מהגדולים כמו שכתבתי בסעיף י"ג. ולדעת הרא"ש אינו כן כמו שכתבתי. וכבר כתבנו דבנטילת ידים יש לסמוך על המקילין.

סימן קנט סעיף טז

תנן במסכת ידים פרק ראשון (משנה ב):

אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית.

ופירשו הר"ש והרא"ש והרע"ב ד"דפנות הכלים" ו"שולי המחץ" הוי שברי כלים. ו"מגופת החבית" הוי הפסול משום דלאו להשתמש בתוכה עבידא אלא כיסוי לחבית, עיין שם.

ולפי זה אפילו הן מחזיקין רביעית ועומדים שלא מסומכין – פסולים לנטילת ידים (מגן אברהם סעיף קטן ג'). והטעם: מפני שאין נקראים "כלים". וגם לקידוש מי חטאת פסולים, כדתנן בפרק חמישי דפרה (שם). ותניא בתוספתא שם:

שולי כלי עצם, וכלי זכוכית, וכלי עץ – אין נוטלין מהן לידים. קנקסן ושפן ועשאן כלים – נוטלין מהן.

עד כאן לשונו. והכי פירושו: ד"שולי כלי" הוה שברי כלי. אמנם אם קינקסן ושפן, וזהו כמו במשנה דכלים פרק שלושים דתנן: שולי קערה... שהתקינן לתשמיש – טהורין. קירטסן או שפן בשופין – טמאים. כלומר: דיחוד בעלמא שייחדן לתשמיש לא מהני, ואין מקבלין טומאה דהוי שבר כלי. רק אם קירטסן, שתיקנם על ידי מעשה ועשאן חלקים, או שיפן בכלי של צורפי ברזל – נעשית כלי. והכא נמי לעניין נטילת ידים: אם לא עשה בה מעשה – אין ליטול בה, ואם עשה בה מעשה – מותר ליטול בה.

(ובתוספתא יש: שברי כלי חרס שמחזיק רביעית – מותר ליטול לידים. והוא תמוה.)

סימן קנט סעיף יז

ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול הלך בזה בדרך אחרת, דסבירא ליה דפסולי הדפנות והשולים והמגופה – זהו מטעם שאין ביכולתם לישב שלא מסומכים. ועל פי זה כתב בסעיף ג:

כלי שמחזיק רביעית כשסומכים אותו, ואם לא יסמכוהו ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית – אינה "כלי". לפיכך מגופה של חבית, שהיא חדה ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת – אין נוטלים ממנה. ואם הרחיבה מלמטה עד שהיא מקבלת רביעית כשהיא יושבת שלא מסומכת – נוטלים ממנה.

עד כאן לשונו. והנה הדין דין אמת. אך מה שכתב דפסול מגופה הוי משום שאינה מקבלת רביעית שלא מסומכת – אינו כן, דהוא הדין אפילו יושבת שלא מסומכת – פסולה עד שיעשה בה תיקון כמו שכתבתי. ויחוד בעלמא לא מהני.

(מגן אברהם סעיף קטן ד'. והבית יוסף הולך בשיטת הטור.)

סימן קנט סעיף יח

יש מי שאומר שאין ליטול ידים מהקנקן שקורין גיסקא"ן דרך הדד שבולט, כי לא נעשה לקבלה (של"ה).

ותמהו בזה: דהא הכיור היו הכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם מן הכיור דרך דדי הכיור (מגן אברהם סעיף קטן ד').

ותרצו דבכיור היו עשוים כמין שפופרת שמקבלים מים, אבל כשעשויה כמין צינור הפתוח למעלה והם כמו חצי עגולה – לא (שם). אי נמי: דבכיור לא היו הבליטות גבוה מגוף הכלי אלא היו בולטין בצדדין בשווה. אבל כשבולט למעלה – לא (אליה רבה סעיף קטן ו'). והנה הדברים סתומים ונצרך לבאר.

סימן קנט סעיף יט

ונראה לי ביאור הדברים כן הוא: דאין הכוונה שצריך שבעֵת קבלת המים יכניסו המים דרך שם, שהרי דרך כל דדי הכלים אין מכניסים מים, ועם כל זה רחצו הכהנים ידיהם מן דדי הכיור. אלא דהכי פירושו: שצריך שבשם צריך שיחזיקו המים, לאפוקי באותן כלים שקורין קאנע"ן – יצא במקצת הכלי בליטה למעלה מגוף הכלי, ובאותה הבליטה לא יחזיקו המים כנראה בחוש. ולזה אמרו דבכיור לא היה כן, או אף שהדדים היו למעלה, מכל מקום היה כל אחד מהדדים מוקף סביב סביב וממילא שהמים מחזיק שם. או שהבליטות לא היו למעלה מהכיור אלא בשווה עם הכיור, וממילא שהמים מחזיק שם. זהו ביאור הדברים.

סימן קנט סעיף כ

ולפי זה בכלים שלנו, כשאין בליטה עולה למעלה מן הכלי – מותר ליטול ידיו דרך הבליטה. אבל כשבולטת למעלה – אין ליטול ידיו דרך הבליטה. אבל כשבולטת למעלה אין ליטול דרך שם, אבל שלא דרך הבליטה מותר.

וכלי מתכות העשוי לחמם בה חמים שקורין סאמעוואליה רבה, שיש למטה דד שמשם שופכין החמין דרך ברזא שבדד שקורין קרא"ן; וכן כלי גדולה שקורין האנ"ט פא"ס ששופכין שם הרבה מים, ולמטה יש דדים וכשרוצים ליטול מהם מגביהים הדדים למעלה ונשפך המים דרך שם, וכשמסלקים הידים חוזרים הדדים למטה ונסתמים מוצאי המים – מותר ליטול דרך שם, אך יזהר שבכל שפיכה יעלה הדד, ויורידנה כדי שיבואו המים מכוחו כמו שיתבאר. וכן בהדד של הסאמעוואליה רבה יעשה כן. ודרך הדד של הצאני"ק העומד על הסאמעוואליה רבה – יכול ליטול דרך הדד שבו, וכן דרך ברזא שבחבית. אך בכל שפיכה יטול הברזא וישימנה בחזרה, כדי שיבואו המים מכוח אדם כמו שכתבתי. ומזה נבין לכל מיני כלים.

סימן קנט סעיף כא

כבר נתבאר דבכל הכלים נוטלין לידים. אמנם דווקא במה שדרך ליטול בהם מים, לאפוקי שק וקופה ולבדים, והיינו כובעים או מנעלים של לבדים שקורין פילס"ץ. אפילו תיקן השק לשבת בלא סמיכה, וזפתן בזפת עד שהם מקבלים משקין – אין נוטלין מהם לידים, לפי שאינן עשויין לקבל משקין. וכן הלבדים אף על פי שהם קשים, ואין המים זב מהן, מכל מקום הרי אינם עשויים לקבל מים.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד דמכל מקום על ידי הדחק מותרים, דעוברי דרכים רגילים לשתות בהם. עד כאן לשונו.

אבל יש חולקים דגם על ידי הדחק לא מהני (ים של שלמה). והסומך על רבינו הבית יוסף לא הפסיד (אליה רבה סעיף קטן ה'). וזהו רק בכובעים של לבדים, דלפעמים שותים בהם מים, אבל לא בשק וקופה.

וכלים של עור הוי ככל הכלים, ונוטלין מהם לידים, שהרי נודות של עור הרבה משתמשין בהן למשקין, כדכתיב: "ותפתח את נוד החלב ותשקהו". אך בנטילת ידים בעינן כלי שתעמוד בלי תמיכה, והנודות הם ככיס בעלמא. אלא שבעת שרוצים לתת בהם משקין נופחין אותם, ואין זה כשר לנטילת ידים. ולכן חמת וכפישה, שהם נאדות של עור שתיקנן ועשה להן בית מושב שיוכלו לעמוד בלי תמיכה – נוטלין מהן לידים.

סימן קנט סעיף כב

וזה שנתבאר שהכלי שנוטלין ממנה לידים צריכה לעמוד בלי תמיכה, זהו בסתם כלים. אבל יש מיני כלים שעשויים לכתחילה שאינו יכול לעמוד בלי סמיכה, ועיקר תשמישם על ידי סמיכה – נוטלין מהם לידים, כיון שעיקר תשמישן כן הוא, וחשיב שפיר "כלי".

לפיכך ההאנ"ט פא"ס שלנו, שהדדים הם מתחתיו, ואינו עומד על הארץ או על הספסל, אלא מדביקים אותו במסמורות אל הכותל והוא תלוי באויר – נוטלין ממנו לידים, כיון שכן הוא עיקר תשמישו.

סימן קנט סעיף כג

וכן מה שהצרכנו שלא יהיה שום נקב בהכלי, אם היא כלי שתחילת עשייתה לנקבים, כמו שכתב הרמב"ם פרק שמונה עשר (הלכה ו) מכלים, וזה לשונו:

טיטרוס, אף על פי שהוא נקוב ומוציא פרוטות – מתטמא, שהרי המים מתכנסין בצדדין, והן עשויין לקבלה.

עד כאן לשונו, ומשנה היא בכלים. ולפיכך כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו, ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים, וכשמסירו המים יוצאים – מותר ליטול ממנו, אף על פי שאינו מחזיק כלום; כיון שעשוי לקבלה בעניין זה, וזהו עיקר תשמישו – נקרא "כלי".

וכל שכן כלי שיש לו ברזא למטה, כמו ההאנ"ט פא"ס שלנו, אף שיש בו נקבים גדולים שהברזות סותמן, הואיל שמתחילה נעשין לקבלה על ידי כך – נוטלין מהם לידים. וכן כלי שלם, וניקב ותחב בו איזה דבר לסותמו בסתימה תמידיות – מהני, דכיון דסתמו מקרי "כלי" (מגן אברהם סעיף קטן ו'). ועיין בסימן קס"ב סעיף כ"ב.

סימן קנט סעיף כד

יש מי שכתב שיש כלים של בדיל שקורין גיסקא"ן, שנותנין אותן בסעודה ליטול מהן לידים, ויש באותן כלים נקב גדול למעלה סמוך לפיהם, ועושים זה לנוי. ומכל מקום אין להקל ליטול דרך פיו של הכלי אלא דרך הנקב.

ולא דמי לכלי מלא נקבים, שבארנו דמותר ליטול מהם לידים, דהתם הנקבים דקים, מה שאין כן בנקב גדול כזה: אף שעשוי לנוי, סוף סוף נקב גדול הוא, ופוסל מה שלמעלה ממנו (ט"ז סעיף קטן ו'). ואף גם בהנקבים הדקים יש חולקים. אלא דמכל מקום אנו סומכים להיתר באלו, אבל לא בנקב גדול. ולכן נראה לי בלייק"א שלנו, שממשיכין בהם משקין מחבית שיש נקבים גדולים בשני הצדדים – אסור ליטול מהן לידים, כיון שגם מעבר השני הנקב גדול, ולא דמי לטיטרוס שנתבאר. וכן יש להורות למעשה.

סימן קנט סעיף כה

כיון שצריך נטילה מכלי דווקא, ממילא מובן שאסור לראובן ליטול מים בחפניו ולשפכם על ידי שמעון, שהרי המים שעל ידי שמעון לא באו מכלי. ולא עוד אלא אפילו אם שמעון עצמו יטול ידו אחת מהכלי, ויטול בחפנו של יד זו וישפוך על ידו האחרת – אין הנטילה עולה על ידו האחרת, אף על פי שבידו הראשונה הגיעו המים מכלי. וצריך ליטול השנייה עוד פעם.

אמנם יש מגדולי רבותינו שהתירו בכהאי גוונא, דכיון שיש נטילה מכלי למים אלו שבידו האחת – רשאי להטיל המים על השנייה מחפינו של ידו הראשונה. ונהגו להקל כסברא זו. אבל העיקר כסברא הראשונה, ולכן יש להחמיר לכתחילה.

אמנם צריך ליזהר גם לדעת המיקל, שהמים שבידו האחת לא יהיו טמאים, והיינו שישפוך עליה רביעית בבת אחת, וישפוך על כל היד על הכף ועל הגב, ואז כששופך על השנייה – יצא לדעת המיקל. דאם לא כן הרי נטמאו המים, וטמאו היד השנייה. ודינים אלו אי אפשר לבארם פה שאין בסימן זה מקומם. ויתבארו בסימן קס"ב בסייעתא דשמיא, ועיין שם בסעיף כ"ג.

סימן קנט סעיף כו

ולבד שצריך כלי, עוד צריכין שיבואו המים מכוח "נותן", כלומר: מכוח אדם הנותן. ולא מיבעיא אם מטביל ידיו בכלי דלא מהני, כדכתיב בכיור: "ורחצו אהרן ובניו ממנו" – ולא בתוכו (זבחים כא א). ואף על גב דבארבעים סאה מהני טבילה לידים כמו שיתבאר, זהו במקוה שבקרקע הכשרה לטבילת הגוף, קל וחומר לנטילת ידים. אבל בכלי לא מהני טבילה, רק נטילה מהכלי ועל ידי כוח אדם. אבל בלא כוח אדם, כגון שעל ידי איזה סיבה היטתה החבית ונשפכו ממנה המים, ונתן ידיו תחת הקילוח – לא עשה כלום, כיון שלא באו המים מכוח אדם.

אך איזה אדם לא קפדינן. והכי תנן בסוף פרק קמא דידים:

הכל כשרים ליתן לידים, אפילו חרש שוטה וקטן.

והוא הדין על ידי אשה וכותי. ואם צריך דווקא מין אדם, או גם משארי בעלי חיים כגון הקוף שעושה כמעשה אדם – יש שם פלוגתא, דחכמים מכשירין ורבי יוסי פוסל. ונחלקו הפוסקים: יש שפוסקים כחכמים ויש כרבי יוסי. ונראים דברי המכשירים. ואף דבשחיטה פסול, שאני שחיטה דהוי דאורייתא.

ומכל מקום לכתחילה יש להחמיר, ויש מי שחושש להחמיר על ידי כותי ונידה. ולדינא אינו כן, דבלאו הכי כולנו טמאים, והנזהר מזה הוא רק מידת חסידות. וכן יש שחוששין על ידי חרש שוטה וקטן פחות מבן שש, ולדינא העיקר כמו שכתבתי (עיין ט"ז סעיף קטן ט"ו, ומגן אברהם סעיף קטן כ"ב). ובסעיף ל"ב יתבאר שיש מי שמתיר בטבילת ידים בכלי.

סימן קנט סעיף כז

וכיון שצריך שיבואו המים מכוח אדם, לפיכך אדם שדולה מים מן היאור או מבאר שהוא מעיין, ושופך המים לתוך הצינור שלפניו, ומן הצינור נמשכים המים להשקות שדות – אינו מותר ליתן ידיו לתוך הצינור קודם ביאת המים ובביאת המים נשפכו על ידיו, מפני שכבר פסק כוח האדם השופך, ונמצא שמים אלו אינם באים מכוח אדם.

וזהו דווקא כשנותן ידיו בצינור רחוק ממקום השפיכה להצינור. אבל אם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים אותם תחת השפיכה ממש – עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה – עדיין מכוחו הם באים.

סימן קנט סעיף כח

וזהו כשהמים באים על ידיו. אבל אם הטביל ידיו לתוך הצינור, בכל עניין לא עלתה לו נטילה, מפני שהם שאובים והכלי מחובר לקרקע. ובמחובר לא מהני כלי, ואפילו אינה מחוברת יש פוסלים כמו שיתבאר.

והני מילי כשהדולה שופך לתוך הצינור עצמה. אבל אם נותן אותם חוץ לצינור, וממשיך אותם לצינור והטביל בו – ידיו טהורות, דאפילו לגבי מקוה קיימא לן ביורה דעה סימן ר"א דשאובים שהמשיכו אותם – כשרים. ואפילו להאוסרים במקוה, מכל מקום בנטילת ידים דרבנן לכולי עלמא מהני.

סימן קנט סעיף כט

ואפילו בדולה ונותן לתוך הצינור עצמו, אם הדלי ששואב בו נקוב לאחוריו בככונס משקה, ובעוד ששופך דרך פיו להצינור מקלח מאחוריו ליאור או למעיין – מטביל בו את הידים וטהורות, דחשיבי כאילו הטבילם בהיאור, דנצוק זה מחבר הכלי להיאור, וחשיבי מים שבצנור מחוברים למימי היאור.

ואף על גב דנצוק כזה לא חשיב חיבור לעניין טבילה, עד שיהא בנקב כשפופרת הנוד כמבואר ביורה דעה סימן ר"א, מכל מקום לעניין נטילת ידים יש להקל. ויש חולקים בזה וסבירא להו דגם בנטילת ידים לא חשיב חיבור נצוק כזה. ובוודאי שלכתחילה יש להחמיר, אך באין לו כלי – יש להקל בנטילת ידים כדעות המקילים.

סימן קנט סעיף ל

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ז:

אין ליטול ידיו מאותם אבנים הקבועים לכותל, ועשה להם בית קיבול וברזא. אבל אם היו כֵלים תחילה, וחיברן לכותל – נוטלין ממנו.

עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דמחובר לאו שם "כלי" עלה; רק בתלוש ולבסוף חיברו, כגון שהיתה כלי מתחילה – יש להקל בנטילת ידים, דמיחשבא בתלוש. ויש מי שמקיל בכל עניין (ט"ז סעיף קטן ח').

והעיקר כרבינו הרמ"א, כיון שלא היה עליו שם "כלי" כלל בתלוש. אם כן הוי מחובר גמור, ולא מהני ממנו לא נטילה על ידי ברזא ולא טבילה בתוכו, אף שיש בו ארבעים סאה, כיון שאסור לטבילה (פרי מגדים). ואפשר דבטבילה יש להקל כשיש בו ארבעים סאה לעניין נטילת ידים (שם).

סימן קנט סעיף לא

המים שמושכים על ידי קנים חלולים למרחוק כמו רע"ר קאסטי"ן, ליטול מן הקנים עצמם – וודאי אסור, דאין באין מכוח אדם, שרחוקים הם מעצם המים שהאדם עושה בו.

אבל מותר לטבול ידיו בהתיבה של אבנים העומדים לפני הקנים, דהוה כאילו מחוברים לנהר או להמעיין בשעה שהקנים שוטפים מים, והוה נצוק דחשבינן חיבור לעניין נטילת ידים כמו שכתבתי. אבל כשנפסק הקילוח מן הקנים – אסור לטבול בו הידים, דאז אינו מחובר עם המים של הנהר והמעיין (ע"ת ואליה רבה).

וליטול מן הפלומפי"ן – וודאי אסור, שאינם כלי (באר היטב סעיף קטן ח').

סימן קנט סעיף לב

אם הכניס ידיו בכלי של מים, ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחובר לקרקע – וודאי לא עלתה לו נטילה, דבמחובר וודאי ליכא על זה שם "נטילה" אלא "טבילה"; וטבילה ליכא בשאובין, ואפילו יש שם ארבעים סאה.

אמנם אם הכלי תלושה, שאינה מחוברת לקרקע – יש אומרים שעלתה לו נטילה, דרק בכיור דרשינן "ממנו" ולא בתוכו, כמו שכתבתי בסעיף כ"ו. אבל בנטילת ידים דרבנן – הוה זה מין נטילה. ויש אומרים שלא עלתה לו, וכמו שכתבתי שם. והעיקר לדינא לאיסור, שכן דעת רוב הפוסקים. ומכל מקום בשעת הדחק יכול לסמוך על המתיר בנטילת ידים דרבנן. ואם אחר כך יזדמנו לו מים עם כלי – יטול ידיו, ולא יברך אם היתה אחר ברכת "המוציא" (אליה רבה סעיף קטן י"ב). וגם מקודם לא יברך. ויש מי שאומר שיברך מקודם על הטבילה (מגן אברהם סעיף קטן ט"ו) ולא נראה, אלא אחר כך יברך אם הוא עדיין קודם ברכת "המוציא". וכן נראה עיקר.

ויש מי שאומר שאף המתיר לא התיר אלא כשיש ארבעים סאה בכלי (ב"ח בשם הג"א). ואינו כן, דאם כן למה לי קרא לאיסור בכיור, הא ליכא שם ארבעים סאה ובוודאי אסור?

(ט"ז סעיף קטן י', עיין שם. ואין זה דקדוק, דיש לומר דאתי למעוטי אף כשיש ארבעים סאה בכיור. מכל מקום דעת רוב הפוסקים דהמתיר, שהוא הבה"ג – בכל עניין התיר. וה"ים של שלמה" פסק דגם בשעת הדחק אין לסמוך על המתיר, עיין שם ובט"ז סעיף קטן י"א.)

סימן קנט סעיף לג

חבית שיש בה מים, ואין לו כלי, וגם אין אדם אחר שיגביה לו החבית לשפוך על ידיו, אם היא קטנה – יניחנה על ברכיו ונוטל ממנה לידים. והיינו שמנענע בברכיו בכל קילוח וקילוח (מגן אברהם סעיף קטן ט"ז). וזהו "כוח גברא", דמה לי שנותן בידיו או מטה בברכיו?

ואם גדולה היא והיא מוטה בארץ, והמים מקלחים ממנה שלא על ידי גלגולו, אלא שנתגלגלה מאליה ונתן ידו תחת הקילוח – לא עלתה לו נטילה. ואם היתה ברזא בנקב, והסירה וקיבל המים על ידיו – חשיב שפיר "כוח גברא", ובלבד שבכל קילוח וקילוח יוציא הברזא ויחזירנה, ויחזור ויוציאנה, דרק הקילוח הראשון חשיב "כוח גברא". ויש מי שאומר דכל השפיכה מקרי "כוח גברא" (ים של שלמה), ואינו עיקר (מגן אברהם סעיף קטן כ').

ומכל מקום אם הטה חבית מלאה מים, והלך וישב לו, והחבית שופכת מים כל היום מפני הטייתו, ונטל ידיו ממנה – עלתה לו נטילה, דזה חשיב "כוח גברא". ולא דמי להסרת הברזא שצריך להסיר בכל קילוח, דזהו מפני שלא עשה מעשה בגוף המים אלא בהסרת הברזא. אבל בהיטוי חבית שעשה מעשה בגוף המים – חשיב כל הקילוח "כוח גברא". וגם לא דמי למה שבארנו בסעיף כ"ז בצינור דלא חשיב "כוח גברא", דהתם מפני שהוא רחוק ממקום שכוחו עושה, מה שאין כן כאן. ולכן כשיש לו חבית גדולה, ואין לו כלי, אם היא מלאה מים – יטנה על צידה וישים הידים תחת הנקב, ויבואו עליו המים, ויצא בזה ידי נטילת ידים.

סימן קנט סעיף לד

בחגיגה (יח ב) מבואר דאין צריך כוונה לנטילת ידים דחולין, רק לתרומה; וכן מבואר בחולין (לא ב). ומכל מקום הרשב"א בתורת הבית החמיר בזה, מהא דתניא בתוספתא:

הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין, הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין – ידיו טהורות.

משמע להדיא דאחד מהם צריך לכוין: הנוטל או הנותן על ידיו. וצריך לומר דבחגיגה ובחולין מיירינן לעניין נגיעה ולא לעניין אכילה. אבל כל הפוסקים לא כתבו כן, ולא חשו להתוספתא כיון שבגמרא להיפך, או שזהו לתרומה.

ומכל מקום רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף י"ג חששו לכתחילה לדברי הרשב"א, וזה לשונם:

ולכתחילה יכוין הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה. וכוונת נותן נמי מועיל אפילו לכתחילה, אפילו שלא כיון הנוטל כלל.

עד כאן לשונם, וזהו על פי התוספתא שהבאנו. ויש מי שחשש לדעת הרשב"א אף בדיעבד (מגן אברהם סעיף קטן כ"ה), וצריך עיון.

(ואין לשאול: דאם אין צריך כוונה, למה פסקנו בסימן קנ"ח בנטל ידיו לטיבולו במשקה, צריך נטילת ידים אחרים לסעודה? דלא קשיא כלל, דכשיכוון לדבר אחר – גרע טפי מסתמא. ודייק ותמצא קל.)

סימן קנט סעיף לה

הטביל ידיו במי מעין, אפילו אין בו ארבעים סאה – עלתה לו טבילה. דמעיין מטהר בכל שהוא אפילו לגופו, וכל שכן בנטילת ידים, ובלבד שיתכסו בהמים כל ידיו בבת אחת.

ואם הטבילן במי מקוה, דהיינו מי גשמים – יש אומרים שצריך ארבעים סאה כמו בטבילת הגוף, ויש אומרים שדינו כמו במעיין. וטעמם: דכיון דמן התורה מטבילין כלים במקוה כשיש רביעית מים, אלא דרבנן בטלוה והצריכו ארבעים סאה גם לכלים כמבואר ביורה דעה סימן ר"א, ולכן בנטילת ידים דרבנן סמכינן גם לכתחילה. וכן עיקר לדינא, ורק לכתחילה יש להחמיר.

ולכן המהלך בדרך ואין לו כלי – יכול לטבול ידיו ברקק של גשמים, או בעוקה קטנה של גשמים, ובלבד ששני ידיו יתכסו בהמים. ומכל מקום צריך שיהיו המים אשבורן, כלומר: שיעמדו במקום אחד ולא זוחלין, דמקוה פסולה בזוחלין. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ט"ו:

מי גשמים שהם זוחלין, כלומר שנמשכים והולכים שאינם מכונסים, ויש בהם ארבעים סאה – יש להסתפק אם טובל בהם ידיו.

עד כאן לשונו. משום דזוחלין פסולין אפילו לטבילת כלים.

סימן קנט סעיף לו

כתב הרמב"ם בפרק ששי מברכות דין ה:

כל הצריך נטילת ידים, והטביל ידיו במי מקוה – אינו צריך דבר אחר. ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע – לא עשה כלום, שאין המים שאובין מטהרין הידים אלא בנטילה.

עד כאן לשונו. והנה באין שיעור מקוה נתבאר בסעיף הקודם שחלקו עליו, ודינו כמעיין. וגם זה שפוסל במים שאובין שבקרקע נחלק עליו הראב"ד, ופסק דבארבעים סאה שאובין בקרקע, כיון שבעלי קריין טובלין בהן, כמו ששנינו במקואות פרק שמיני – כשרין גם לנטילת ידים בטבילה. ושאובה שהמשיכוה כולה – גם להרמב"ם מטבילין בו הידים.

סימן קנט סעיף לז

נמצא כתוב בלשון זה: בשלג יש אוסרים ויש מתירים. והר"ר אביגדור לא רצה ליטול בשלג, אפילו בשעת הדחק. עד כאן לשונו.

והכוונה לזרוק שלג על ידו אחת, ואחר כך על השנייה, ולשפשפם עד שימחו כמים. אבל לטבול ידיו בערימת שלג שיש בה ארבעים סאה – פשיטא שמותר, שהרי אפילו לטבילת כל הגוף הרבה מתירים, כמו שכתבתי ביורה דעה שם. וכל שכן לנטילת ידים (ט"ז סעיף קטן כ'). ועיין מה שכתבתי בסימן ק"ס סעיף ט"ז.

סימן קנט סעיף לח

לא יטול מהנהר מים בידו אחת, ויתן על השנית, לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה. ד"נטילה" הוא מכלי, וכאן ליכא כלי. אבל ידו אחת בטבילה, וידו אחת בנטילה על ידי כלי – מותר, וידיו טהורות.

והמטביל ידיו אינו צריך להטביל שתי פעמים, דזה אין צריך רק בנטילה כששופך פחות מכל הרביעית כמו שיתבאר בסימן קס"ב, אבל לא כששופך רביעית, וכל שכן בטבילה. וגם אינו צריך ניגוב, ולא הגבהת ידים, דזהו הכל כשהמים טמאים כמו שכתבתי שם.

סימן קנט סעיף לט

המטביל ידיו אינו מברך "על טבילת ידים" אלא "על נטילת ידים", דכך היתה עיקר התקנה נטילה; אלא שיש בכלל מאתים מנה, דקל וחומר לטבילה. ולכן הברכה היא כעיקר התקנה.

ויש אומרים דמברך "על טבילת ידים", וכן עיקר. דאיך יאמר "נטילה" והוא אינו נוטל? ויש מי שהכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילת ידים – מברך "על נטילת ידים". ואם פסולים לנטילה כפי מה שיתבאר בסימן הבא – מברך "על טבילת ידים" (מגן אברהם סעיף קטן ל"ח). ודעביד כמר – עביד, ודעביד כמר – עביד. ומיהו בידו אחת בנטילה, וידו אחת בטבילה – וודאי מברך "על נטילת ידים" (שם סעיף קטן ל').

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קס

קיצור דרך: AHS:OH160

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קס | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

איזה מים כשרים לנטילת ידים ואיזה פסולים
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד

סימן קס סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק ו' מברכות דין ז': "ארבעה דברים פוסלין את המים: שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן. כיצד: מים שנשתנו מראיתן בין בכלים בין בקרקעות, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן - הרי אלו פסולין. וכן אם נתגלו גילוי האוסרן משתייה - נפסלו בנטילת ידים" עכ"ל.

והנה על גילוי כתב הטור דהאידנא דאין חוששין לגילוי - כשרים אף לנטילה עכ"ל, ובאמת אין ידוע לנו כלל עניין גילוי כיון שאין נחשים מצויים בינינו, וכמ"ש ביורה דעה סימן קט"ז.

וכן מה שכתב: 'בין בקרקעות' וודאי כוונתו על שאובין שבקרקעות, והולך לשיטתו שבארנו בסוף סימן הקודם דמים שאובים שבקרקע, אף כשיש בהם מ' סאה - אין לטבול הידים בהם, דבמקום שמותר לטבול הידים אין שינוי מראה פוסל, דאין שינוי מראה פוסל במקוה של[י]מה כמבואר ביורה דעה סימן ר"א (ב"ח), אלא שהולך לשיטתו, וכבר בארנו שם שחולקים עליו.

סימן קס סעיף ב

אמנם בזה שכתב: "בשינוי מראה, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן", אף על גב דבמשנה דידים פרק א' לא תנן אלא: "נפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן - פסולין" ע"ש, מכל מקום סבירא ליה להרמב"ם דמחמת מקומן הוה כמו על ידי דבר שנפל לתוכן, כיון שהסיבה היא לא מחמת עצם המים.

ואם נשתנו מחמת עצמן, כגון שעמדו ימים רבים ונעשו ירוקים - לא פסל הרמב"ם, שהרי אפילו במי חטאת תנן בסוף פרק ח' דפרה: "המים שנשתנו ושינויין מחמת עצמן – כשרים", וקל וחומר לנטילת ידים דרבנן.

סימן קס סעיף ג

ולפי זה תמוהים מאוד דברי הטור והשולחן ערוך סעיף א' שכתבו: "מים שנשתנו מראיהם, בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן - פסולים" עכ"ל, ומנא לן לפסול בנשתנו מחמת עצמן, וכבר הקשו זה המפרשים (הט"ז והמגן אברהם והב"ח) ופסקו דכשרים ע"ש.

ולעניות דעתי העיקר כהטור והשולחן ערוך, דידוע שהמים העומדים בכלי ימים רבים עד שנשתנו במראיתן לירקון, כשיחפשו בשם ימצאו שם הרבה זבובים ותולעים, ועל ידי זה נשתנו מראיתן. ונמצא שכל השינוי מחמת דבר אחר הוא, אלא שבלשון בני אדם קרו לה 'נשתנו מחמת עצמן'.

וראיה לדבר זה ממשנה דפרה שם שהבאנו דנשתנו מחמת עצמן כשרים, ובריש פרק ט' דפרה תנן בצלוחית של מי חטאת: "נפל לתוכה שקצין ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהן – פסולים", אלמא דדרך המים להשתנות על ידי רמשים, ואם כן למה לא תני לה בסוף פרק ח'. אלא וודאי דשם דמיירי בהמעיין ואין דרכן להשתנות על ידי רמשים כידוע בחוש, אבל בצלוחית דרך המים להשתנות על ידיהן.

ועוד ראיה מחולין (ק"ז.): דשאל רב ששת לאמימר: קפדיתו אחזותא, אמר ליה: אין ע"ש. וקשה, איזו שאלה היא, הא משנה מפורשת היא בפרק קמא דידים כמ"ש. ותרצו התוספות והרא”ש דבמשנה יש לומר דמיירי דלתרומה ע"ש. ואינו מובן כלל, דהא כל הדינים שבשם הם לחולין. ולהטור והשולחן ערוך אתי שפיר בפשיטות, דבמשנה מיירי על ידי דבר אחר: על ידי דיו קומוס וכו' כמ"ש, והוא שאל לו על חזותא מחמת עצמן, ואמר ליה דקפדינן, והטעם כמ"ש. ולכן נראה לי להלכה ולמעשה כהטור והשולחן ערוך, דאפילו מחמת עצמן – פסולים, דבאמת אין זה מחמת עצמן וכמ"ש.

סימן קס סעיף ד

עשיית מלאכה כיצד: תנן בידים שם: "עשה בהם מלאכה או ששרה בהן פתו – פסולים, הדיח בהם את הכלים או שמיחה בהם את המדות – פסולים. הדיח בהם כלים חדשים או מודחים - כשרים" ע"ש. עוד שנינו שם: "המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקאות – פסולין, וכשהוא מדיח ידיו בהן - כשרים" ע"ש.

והכי פירושו: עשה בהם מלאכה מה שצריך להמלאכה, כגון שצינן בהם משקין (רא"ש שם) או שרה פיתו או הדיח כלים שצריכין הדחה, או קינח המדות שנדבק שם המשקין או הטביל גלוסקאות, שכל אלו צריך לזה - מקרי מלאכה והוה כמי שופכין ופסולים לנטילת ידים. אבל הדיח כלים מודחים או חדשים שאין צריך להמלאכה כלל – כשרים, דזה לא מקרי מלאכה. והנחתום שהדיח ידיו בהן, אף שצריך לזה, מכל מקום הא המים שצריך נטלן מהכלי ובהשאר לא נעשה מלאכה (רמב"ם), ועיין בסעיף ה'.

סימן קס סעיף ה

ושרה בהן פתו פסולים אפילו לא נתכוין לכך אלא שנפל שם הפת ונשרה (ט"ז סק"א), אם צריך לשריית הפת, וכל שכן אם נתכוין לשרות בכלי זה ונפל בכלי זה דפסולין. אבל אם נפל הפת ומיד לקחו מן המים - כשרים (מגן אברהם סק"ד).

ונחתום שמדיח ידיו במים שאמרנו דכשרים, זהו כשחפן מהם מים בחפניו לטוח פני הגלוסקאות, או הטביל ידיו וטח פני הגלוסקאות, דהשתא המים שצריך נטלן והשאר שבכלי לא נעשה בהם מלאכה. אבל אם רחץ ידיו במים שבכלי – פסולות, דהא עשה בכולם מלאכה (ט"ז סק"ג). ויש מראשונים שמכשירים גם בכהאי גוונא (ב"י בשם סה"ת), והטעם דסבירא ליה דזה לא מקרי מלאכה כלל, אבל לא כן שיטת הרמב"ם והטור והשולחן ערוך (ט"ז שם).

וכן אם הדיח בהן ירקות - פסולים כשצריך להדחתם, אבל אם היו נקיים - כשרים (מגן אברהם סק"ה), דהוי ככלים נקיים. אמנם אם שרה בהן הירקות שלא יכמושו - וודאי מקרי מלאכה ופסולים (שם).

והוא הדין אם נתן בהם כלים בימות החמה שנתבקעו ובמים יתכווצו - דהמים פסולים (שם), אבל נתן בהם דגים חיים שלא ימותו - לא מקרי מלאכה (שם), דאין המים פועלים בהם כלל אלא מצילים אותם ממיתה, ואפילו מתו שם כשרים (אליה רבה סק"ו).

סימן קס סעיף ו

ודע שרבינו הרמ"א כתב בסוף סעיף ב' וזה לשונו: "והוא הדין מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבוק בידיו" עכ"ל, ולפי סידור הדברים אכשרות קאי ע"ש.

אבל אין זה לפי שיטת הרמב"ם אלא לפי שיטת יש מראשונים שכתבנו בסעיף הקודם, ובאמת נחלקו על רבינו הרמ"א בזה (ט"ז סק"ד וים של שלמה ואליה רבה). ועוד דהוה ליה לכתוב 'ויש אומרים', דהא להדיא חולק על רבינו הבית יוסף, שכתב הטעם דהנשארים לא נעשו מהם מלאכה ע"ש, וממילא דבהדיח ידיו בתוכם הרי נעשה בכולם מלאכה וצריך להמלאכה.

ויותר נראה לי דטעות נפל בהדפוס, והגהה זו צריך להיות מקודם קצת, על מ"ש רבינו הבית יוסף: "ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין - פסולים" עכ"ל, על זה קאמר: "והוא הדין מים שהנחתום מדיח ידיו בהם וכו'”, כלומר ופסולים, והכי קיימא לן (ואף שקושית הט"ז ממים שלפני הנפח אינה קושיא כל כך ע"ש, מכל מקום האמת הוא דאין זה לשיטה הקודמת).

סימן קס סעיף ז

איתא בגיטין (נ"ג:) שיש כלים שעושים בתוכם סימנים למשקל הבשר, ונותנים בהם מים ובשר, וכשהמים עולים לסימן זה הוי המשקל כך וכשעולים לסימן זה הוי המשקל כך - מקרי עשה בהם מלאכה ע"ש.

ויש מי שכתב שאם נתן לתוך המים דבר שהוא לריח טוב מקרי עשה בהם מלאכה ופסולים (מגן אברהם סק"ה בשם של"ה), ודבר תמוה הוא לפסול בכך, דהא הטעם דעשה בהם מלאכה פסולין משום דהוי כשופכין, והכא הרי נתכוין להשביחן בכך והשביחן, ועוד יש ראיות להכשירן (עיין מגן אברהם שם). ולכן לדינא וודאי הם כשרים (שם), ועיין סוף סעיף י"ז.

סימן קס סעיף ח

ודע דכפי מה שנתבאר בצינן משקין בתוך המים - מקרי נעשה בהם מלאכה ופסולות. ויש לתמוה על מנהג העולם שמעמידים בכלי המים בקבוקות שכר או מיני מים שלא יתחממו ועם כל זה נוטלין מהם לידים. ונראה לי דסבירא ליה כמ"ש אחד מן הגדולים, דצינון אינו פוסל רק כשהעמידן חמין שיצטננו בהמים, אבל אם העמידן צוננים כדי שלא יתחממו - לא מקרי נעשה בהם מלאכה וכשרים (אליה רבה סק"ו בשם ע"ת ודמשק אליעזר ע"ש).

ודע דיש מי שכתב שאם בדק הכלי במים לראות אם היא של[י]מה או שבורה המים פסולים (ש"ת בשם ברכ"י), ולעניות דעתי אינו כן דאין זה מלאכה, דהא הכלי עשויה למים ובדקה אם ראויה היא אם אינה ראויה, ואין זה מלאכה צדדית.

סימן קס סעיף ט

מים שלפני הנפח אף על פי שלא נשתנו מראיתן – פסולים, מפני שבידוע שנעשה בהם מלאכה, דהיינו שכיבה בהם הברזל החם.

ומים שלפני הספר, שבשעה שמספר לאחרים שערותיהם משתמש בהמים, אם נשתנו מראיהם – פסולים, ואם לאו – כשרים. וזהו תוספתא בידים, וכל הראשונים הביאוה ולא פירשוה מה עושה הספר בהמים. ולפי העניין נראה דלוקח רק מקצת מים בחפניו מהכלי, ולפיכך השאר כשר שלא נעשה בהם מלאכה, והוה כנחתום שהדיח ידיו סוף סעיף ד'.

סימן קס סעיף י

מים ששתו מהם תרנגולים או שהכלב לקק מהן, יש מי שחושש לפסול מטעם דתנן במי חטאת: דכל עוף ששתתה מהם פוסלת המים לבד מיונה, מפני שכל העופות מגביהים פיהם ונופלים טיפין מפיהם לתוך המים (פרה פרק ט' משנה ג'), וכן תנן התם: שתתה מהם בהמה או חיה - פסולין מטעם זה.

ואין דבריו נראין, דהתם לאו מטעם מלאכה נפסלו דאין זה מלאכה, אלא משום דלא הוה מים חיים אל כלי (תוספות חולין ט':), ואפילו אי משום מלאכה הא נתבטלו אלו הטיפות המעטים בתוך המים של הכלי (ט"ז סק"ה). ועוד וכי נלמוד מכל החומרות שיש במי חטאת לנטילת ידים (בית יוסף). אלא העיקר לדינא דכשרים המים בכל מי ששתה מהן, בין בהמה בין חיה בין עופות. מיהו בשתיית כלב וחזיר נכון להחמיר, דנמאסו המים והוה ליה כשופכין (מגן אברהם סק"ז). והביאו זה מתוספתא (שם), ואני לא מצאתי זה בתוספתא.

סימן קס סעיף יא

כתב הרמב"ם בפרק י"א דמקוואות דין ט': "כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים ונתן לתוכו מעט מים פסולים לנטילת ידים - הרי אלו כשרין (דבטלו ברוב). נטל מן הכלי כשיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה - הרי זה פסולה, מפני שהמים הפסולים השלימו שיעור הרביעית" עכ"ל.

וכתב זה על פי סוגיא דזבחים (כ"ב.) ע"ש וכן פירש רש"י שם (בד"ה 'למעוטי'), אלא שכתב דזהו רק ברביעית בצמצום, דלא חשיב שיעורא זוטא כי האי לבטלינהו ע"ש. והוכרח לזה דאם לא כן הוא דבר תמוה, שהרי אפילו באיסורים אמרינן כיון שנבטלו נבטלו וכל שכן בנטילת ידים דקיל דהוי דרבנן. ולכן פירש דרק ברביעית מצומצם הדין כן, אבל כשהיה יותר מרביעית ונפל שם מעט מים פסולים - בטלו אפילו נטל מה שנתן אחר כך, ויש לומר גם כוונת הרמב"ם כן.

אמנם גם ברביעית מצומצם תמהו התוספות על חומרא זו, וכתבו (בד"ה 'לרביעית') דלאו לעניין נטילת ידים איתמר אלא לעניין טבילת כלים ע"ש. ונראה שזהו דעת כל הפוסקים שלא הביאו דין זה כלל, ואף לרש"י והרמב"ם הוי מילתא דלא שכיחא שיהא רביעית מצומצם.

מיהו לדינא קיימא לן דמים פסולים שנתערבו במים כשרים פחות ממחצה - נבטלו ומותרין לנטילת ידים, ופשוט הוא דדווקא כשלא נשתנו מראיהן (עיין בית יוסף בבדק הבית ובמגן אברהם סק"ז ודו"ק).

סימן קס סעיף יב

אין המלאכה פוסלת אלא במים שאובים, בין שהם בכלי בין שהם בקרקע בפחות ממ' סאה, אבל לא במי מקוה או מעיין בעודן מחוברים. ויש מי שכתב דרק לעניין מלאכה חלוק מקוה ומעיין מכלים, אבל לעניין שינוי מראה או שנפסלו משתיית בהמה גם בהם פסולין (ט"ז סק"ו).

והם דברים תמוהים, דכיון שכשרים לטבילת הגוף כל שכן לנטילת ידים, וביורה דעה סימן ר"א נתבאר דדברים אלו אין פוסלין במקוה של[י]מה ע"ש (גם הפרי מגדים נדחק בדבריו ע"ש).

סימן קס סעיף יג

חמי האור - נוטלין מהם לידים. ואף על גב דלמים אחרונים לא חזי, כמו שיתבאר בסימן קפ"א, זהו מטעם דאחר האכילה הידים מלאים זוהמא והחמין מפעפעין אותן כמ"ש שם, אבל למים ראשונים מותר ואפילו היד סולדת בהן. ויש אוסרין ביד סולדת, ובגמרא (חולין ק"ז.) יש שני לשונות בזה.

וזהו הכל בחמי האור, אבל בחמי טבריה והיינו בחמין היורד מן ההרים - אין נוטלין בהם הידים, והטעם מפני שהם מרים ואין ראויין לשתיית הכלב. אבל אם המצא תמצא מים חיים נובעין שהן ראויין לשתיית הכלב - נוטלין מהן לידים, ולכן במי הים אין נוטלין לידים, שהרי אין ראויין לשתיית הכלב.

ומיהו יש מי שכתב דכשמרתיחין אותן ראויין לשתיית הכלב ונוטלין מהן לידים (מגן אברהם סקי"ב בשם רדב"ז), ואמנם רבינו יונה בפרק ח' דברכות כתב דבעינן שיהא אדם ראוי לשתותן על ידי הדחק ע"ש, והרמב"ם בפרק ו' כתב 'שתיית בהמה', ובנטילת ידים הסומך על דעת המקיל לא הפסיד.

סימן קס סעיף יד

לפיכך חמי טבריה יכול להטביל בהם את הידים כשיש בהם מ' סאה, דלטבילת גופו אינם פסולים וכל שכן דחזי לטבילת ידים. אבל ליטול מהם בכלי – לא, מפני שאין ראויין לשתייה. ורש"י בחולין (ק"ו.) פירש הטעם, דכי תקון רבנן לאו בחמין תקון, והני גריעי מחמי האור שלא היתה להן שעת הכושר עכ"ל, ולפי זה אפילו הם מים מתוקים אסור ליטול מהם לנטילת ידים, ולא כמ"ש בסעיף הקודם. מיהו הרמב"ם והרשב"א וכל הפוסקים כתבו הטעם משום שאין ראויים לשתייה.

וזה שכתבנו דצריך מ' סאה לטבילת הידים, זהו כשאין המעיין במקומו, דבמקומו אין צריך מ' סאה, דמעיין מטהר בכל שהוא. וזה שצריך מ' סאה היינו אם המשיך אותן בארץ דרך חריץ חוץ למקומן, והחריץ הוא בקרקע והפסיקן מהמעיין הנובע, דאז צריך מ' סאה. ואף על גב דבסימן קנ"ט סעיף ל"ה הבאנו דיש אומרים דגם במקוה אין צריך מ' סאה, מכל מקום חמי טבריה גריעי טפי והכל מודים שצריך מ' סאה דווקא (עיין ט"ז ועיין מגן אברהם סק"י).

ואפילו אם חריץ זה מחובר להמעיין הנובע חם שמחוברין מים במים, מכל מקום סבירא ליה לרש"י והרשב"א דאין מטבילין בהם את הידים כשאין בהם מ' סאה, משום דגזרינן שמא יקחם בכלי. ורבינו יונה חולק עליהם וסבירא ליה דאין צריך מ' סאה, כיון שהוא מעיין. אמנם כשיש בהחריץ מ' סאה, גם לרש"י ורשב"א מטבילין (בית יוסף).

סימן קס סעיף טו

ולכן מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהן - פסולים לנטילת ידים, אף על פי שכשרים למי מקוה לטבילה. ומים עכורים על ידי טיט שנתערב בהם, אם הכלב יכול לשתות מהם - כשרים בין לנטילת ידים בן למקוה, ואם אינו יכול לשתות מהם - פסולים לשניהם אף למקוה. דזה גריע ממים המרים ששם מים עליהם, אבל המעורב בטיט אין שם מים עליהם, ועין ביורה דעה סימן ר"א שנתבארו בפרט זה כמה דינים.

סימן קס סעיף טז

נוטלים לידים בכל דבר שתחלתו מן המים, כגון תולעים אדומין אם ריסקן עד שנעשו כמו מים, וכן שמן דג כשריסקן, והשלג והברד והכפור והגליד, והיינו מים שנקפו מקור שקורין איי"ז, כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ב דאם ריסקן עד שנעשו מים - נוטלין מהן וטובלין בהם אם יש בהם כשיעור עכ"ל.

ומשמע דבלא ריסקן אין נוטלין הידים בהם, ולעיל בסימן קנ"ט סעיף ל"ז כתבנו דלטבול ידיו בערמת שלג של מ' סאה וודאי מותר. ויש לומר דגם רבינו הבית יוסף סובר כן, וזה שהצריך ריסוק היינו בנטילה על הידים או בטבילה כשאין כאן מ' סאה, וביורה דעה סימן ר"א כתב דבשעת הדחק יש להתיר להטביל ידיו בשלג מ' סאה עכ"ל בספרו הגדול שם, ולכן יש לומר דהכא מיירי שלא בשעת הדחק, ויש להקל לדינא כמ"ש שם (וכן כתב המגן אברהם סקט"ז).

סימן קס סעיף יז

יש אומרים שאין נטילת ידים אלא במים בלבד ולא בשארי משקין ולא במי פירות, לפי שעשו נטילת ידים כעניין הטבילה שאינה אלא במים בלבד, וכן כתיב: "וידיו לא שטף במים". וזהו דעת הראב"ד, וגם הרא”ש סבירא ליה כן בפרק ז' דברכות (סימן ל"א), והביא ראיה שהרי אפילו מים שנשתנו מראיתם פסולים לנטילת ידים, כל שכן שארי משקין.

ודעת רש"י שם (נ':) דנוטלין לידים במי פירות ובשארי משקין. ויש לחלק בין אלו למים שנשתנו מראיהם, דבמים נשתנו ממה שהם, אבל הם לא נשתנו (עיין תוספות שם).

ודעת הרשב"א, דאף על גב דמצד הנטילת ידים כשרים הם, מכל מקום אין ליטול ידים ביין בין שנתן לתוכן מים ובין שלא נתן לתוכן מים, שלא לזלזל בדבר חשוב כיין שנשתנה לשבח מהעצם הפירי עד שקובע ברכה לעצמו, ולכן אין לעשות כן לכתחילה. וגם נראה דבכל המשקין יש 'בל תשחית', אלא אם כן בשעת הדחק כשאין מים רשאי ליטול במי פירות, ואם אין לו גם מי פירות ויין, יש לו בהכרח ליטול ידיו בהן.

וכל שכן דמותר ליטול ידיו בשעת הדחק בשכר או במי דבש שקורין מע"ד, שהם מבושלין ועיקרן מים. ואין לומר דאם כן הא נשתנה מראה המים, דיש לומר כיון דנשתנה לעילויא לית לן בה (מגן אברהם סקי"ט וקושיתו צריך עיון דוודאי יש ג' חלוקות ודו"ק). ויש אומרים דרק ביין לבן מותר ליטול ולא באדום, ורוב דעות נוטות להתיר (ומ"ש הט"ז בסק"י כבר השיג עליו האליה רבה סקכ"ד).

סימן קס סעיף יח

וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ז' מברכות דין ט', שבתוך הדינים שכתב שם באיסור בזיון אוכלים כתב: "ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך ביזוי ובעיטה" עכ"ל.

וזהו וודאי דליטול ידים במשקין הוי דרך בזיון, דלשתותם בראם הקדוש ברוך הוא ולא לשופכן, אבל מעצם דין נטילת ידים מותר. ולכן אם אין מים – מותר, שאינו עושה מפני הבזיון אלא מפני ההכרח.

סימן קס סעיף יט

כל ספק בידים טהור כדין ספיקא דרבנן דלקולא, ולכן מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה אם לאו, או שנטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור דהיינו רביעית אם לאו, או אם הם טמאים או טהורים, או ספק אם נטל ידיו אם לאו - הולכין להקל. ומכל מקום יש מי שאומר דאף על גב דמעיקר דינא וודאי כן הוא, מכל מקום אם יש לו מים אומרים לו: 'קום ונטול ידיך בלא ברכה', כדי שלא תבא לידי עניות (לבוש).

וזהו כשיש לו ספק אם היתה עיקר הנטילה כראוי, אבל כשהיתה עיקר הנטילה כראוי והספק נולד אחר כך אם נטמאו ידיו אם לאו, או שנסתפק אם הסיח דעתו אם לאו, או אם נגע במקום הטנופת אם לאו וכיוצא באלו - אין צריך לחזור וליטול אפילו לחומרא, מפני שמעמידין אותן על חזקתן (עיין מגן אברהם סקי"ג שתמה בזה על הים של שלמה, דהא היסח הדעת פוסל ע"ש. וקושיתו תמוה, דהא יש בזה עצמו ספק אם הסיח דעתו, דאי בוודאי הסיח דעתו פשיטא דצריך ליטול כמ"ש בסימן קס"ד ע"ש ודו"ק).

סימן קס סעיף כ

כתב רבינו הרמ"א בסעיף י"א: "מי שלא נטל ידיו ונגע במים - לא נפסלו אותם מים לנטילה ולא מקרי מים טמאים, אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל בהם חבירו כבר" עכ"ל.

ביאור דבריו: דאף על גב דבסימן קס"ב יתבאר דכשנטל ידו אחת ונגעה בחבירתה – טמאה, ואם כן לכאורה כל שכן כשנגע בהמים קודם נטילה. ואינו כן, דרק בשעת הנטילה כשמטהר הידים שייך טומאה אז כפי הפרטים שיתבארו שם, מה שאין כן קודם הנטילה לא גזרו רבנן, וכל זמן שהמים בכלי לא נפסלו. וראיה לזה דהא נתבאר בסעיף ד' דכשהנחתום מדיח ידיו במים מותר ליטול מהם הידים, וזהו משנה מפורשת כמ"ש שם, והנחתום הא לא נטל ידיו לאכילה, ועם כל זה המים כשרים הם.

ולכן אפילו היוצא מבית הכסא וטובל ידיו בכלי של מים, ונטל בחפניו קצת מים ושפכן לחוץ - לא נטמאו שאר המים שבכלי (ים של שלמה), מפני שזהו קודם נטילה. מיהו אם לא נטל בחפניו אלא שטבל ידיו בהכלי ונשארו שם המים, הרי טמאו כל המים (ט"ז סק"ט). ואף על גב דאינם לנטילה, מכל מקום סוף סוף נטמאו בשעת רחיצתם מטומאת בית הכסא, והוי כנטילה (עיין אליה רבה סק"כ שמסתפק בזה מכל מקום לא הכריע להקל ע"ש).

וזהו שמסיים רבינו הרמ"א: "אבל וכו'”, כלומר שלא תימא כמו שקודם נטילה אין טומאה כמו כן לאחר נטילה, דאינו כן, דמי נטילה כבר נטמאו, ואיך יחזרו להכשירם. ואפילו נטל בהרבה מים, מכל מקום שם טומאה עליהם ואסור לרחוץ בהם עוד פעם (וזה שכתב שנטל חבירו, אורחא דמילתא נקיט, והוא הדין מי נטילת עצמו, ופשוט הוא).

סימן קס סעיף כא

תנן בריש מסכת ידים: "מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים, מחצי לוג לג' או לד', מלוג לה' לי' ולמאה", כלומר גוזמא קתני, והכוונה כל זמן שמספיקים המים לשפוך על כל אחד (טור).

והכי פירושו: חכמים תיקנו שדווקא מרביעית מים יטלו לידים, ובפחות מרביעית לאו כלום הוא, וזהו אף לאחד. אמנם גם לשנים מספיק רביעית כשהראשון שפך רק החצי, דכך שיערו חכמים דחצי רביעית די להידים, ולכן השני נוטל במחצה רביעית, לפי שמים אלו באו משיורי טהרה (חולין ק"ז.).

והנה לפי שיעור זה היה די לג' ברביעית ומחצה, אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק, ולכן אמרו מחצית לוג. ומיהו בדיעבד אי איכא רביעית ומחצה והראשון נטל חצי רביעית - הא וודאי דיועיל רביעית להשנים, רק אם הראשון נטל יותר מחצי רביעית, לא תספיק הנשאר רק לאחד (רע"ב שם).

סימן קס סעיף כב

אמנם יש בזה מחלוקת, דיש אומרים שצריכים כולם ליטול בבת אחת, ויש אומרים אפילו בזה אחר זה.

וזה לשון רבינו הבית יוסף סעיף י"ג: "צריך שיהיה במים רביעית, והני מילי לאחד. אבל לשנים שבאו ליטול כאחד - האחרון אין צריך ואפילו בזה אחר זה, ובלבד שלא יפסיק הקילוח. כיצד: היה רביעית מים בכלי, פשט אחד ידיו ואחד יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנה - ידי שניהם טהורות, אף על פי שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני - ידיו טהורות, מפני שבאים משיורי טהרה”.

"ויש מתירים אפילו בשנוטלין בזה אחר זה, הואיל ובשעה שהתחיל אחד מהם ליטול היה בהם רביעית, לכן גם לשני עולין מפני שבאו משיורי טהרה. ועל דרך זה נוטלים מחצי לוג לג' ולד' ומלוג לכמה בני אדם, כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידו שלוש פעמים. והוא הדין שיכולים להניח ד' וה' ידיהם זה בצד זה או זה על גבי זה וליטול כאחד, ובלבד שירפו ידיהם בעניין שיגיעו המים לכל אחד" עכ"ל.

וכל זה כשמתחלה נתכוונו שניהם ליטול כאחד, אבל כשמתחלה נתכוין אחד ליטול לעצמו ואחר כך נמלך גם השני ופשט ידיו למטה ממנו - ידיו טמאות כשהיו, וצריך לנגבן ולחזור וליטלן (מגן אברהם סק"כ).

סימן קס סעיף כג

ודע שדברי הרמב"ם בעניין זה תמוהים, שכתב בפרק ו' דין י': "נוטלין ד' וה' זה בצד זה או זה על גבי זה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהן כדי שיבואו בהם המים ויהיה באותה השטיפה רביעית לכל אחד ואחד" עכ"ל, והוא תמוה במה שמצריך רביעית לכל אחד היפך המשנה.

אמנם הרמב"ם הולך לשיטתו בפירושו למשנה ובהקדמתו לשם, דמים הראשונים אינם פחותים מרביעית לכל אחד ואחד, ומשנה זו היא במים השניים שהקילו בהם. וזהו רק לתרומה, אבל בחולין אין צריך מים שניים כלל, ולכן השמיט כאן בהלכות ברכות לגמרי דין זה, וכתב דין זה בהלכות מקוואות פרק י"א לעניין תרומה ע"ש.

והטור והשולחן ערוך לא הביאו דעתו כלל, לפי שהוא יחיד בפירוש זה, ואין להחמיר בנטילת ידים לחוש לחומרא זו. ומכל מקום המנהג הפשוט כדבריו, ואין נוטלין שנים מרביעית אחת.

סימן קס סעיף כד

צריך שיהא רביעית מכונס במקום אחד ובכלי אחת, שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית - ידיו טמאות כשהיו, ומחוייב לנגבם ולחזור וליטול מרביעית, דאם לא ינגבם לא יועיל הנטילה פעם שנית, שיתטמאו המים מהידים כמ"ש בסימן קס"ב.

ורביעית שאמרו, בין לנוטל שני ידיו בין לנוטל ידו אחת בלבד, ובין לידיו של קטן בקומה ובין לידיו של גדול, דלא פלוג רבנן. ואם נטלו שני בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת, ואחר כך חזר השני ונטל ידו השנית - הרי הן כג' בני אדם, מפני שידו השנית נחשבת עתה כאדם אחר אחרי שלא נטל מתחלה אלא ידו אחת. ולפיכך אם היה מתחלה בכלי חצי לוג - ידיו טהורות, ואם לאו - אין ידו השנית טהורה מטעם שכתבנו, שאין נוטלין בפחות מחצי לוג לג' בני אדם מטעם שמא לא יצמצמו, כמ"ש בסעיף כ"א, ואין חילוק בין יד אחת לשתי ידים.

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קסא

קיצור דרך: AHS:OH161

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קסא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני חציצה בנטילת ידים
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן קסא סעיף א

צריך ליזהר בנטילת ידים מחציצה, וכך איתא בגמרא (חולין ק"ו:): שכל דבר שחוצץ בטבילה לגוף - חוצץ בנטילת ידים לחולין ע"ש, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. והא דתניא בתוספתא דמקוואות (פרק ו') דלחולין אין חוצצין, זהו בנגיעה דחולין כשנעשו על טהרת תרומה (תוספות שם).

והנה כל דיני חציצה נתבאר ביורה דעה סימן קצ"ח, אמנם ביותר יש ליזהר בנטילת ידים בדבר המצוי מאוד, והיינו שתחת הצפרנים יהיו ידיו נקיות, כגון צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, כגון שהצפורן גדול ועולה למעלה מבשר האצבע, דצואה שכנגד הבשר אינו חוצץ דאורחיה בכך ואין אדם מקפיד על זה, אבל אם יש בצק תחת הצפורן אף כנגד הבשר – חוצץ, דלאו אורחיה בכך והאדם מקפיד על זה. ולפי זה אם ידוע שאינו מקפיד - אינו חוצץ.

סימן קסא סעיף ב

והלבוש כתב הטעם משום דצואה שכנגד הבשר אינו מהודק ונכנסין שם המים, אבל בצק מהודק הרבה ואין המים נכנסים שם ע"ש. ודבריו תמוהים, וביורה דעה שם כתב בעצמו כמ"ש דמטעם קפידא הוא, ע"ש בסעיף י"ח, וכן מבואר מדברי הטור שכתב: "על צואה שלא כנגד הבשר, ואם אינו מקפיד - אינו חוצץ" ע"ש.

ואמת שהרשב"א בתורת הבית כתב על זה שני הטעמים: מפני שאינה מדובקת יפה וגם אינו מקפיד, מיהו עיקר טעם הוא מפני הקפדה, וכשכתבו טעם הידוק כתבו על טיט היון ע"ש.

וכן רטייה שעל בשרו חוצץ כשיכול להסיר הרטייה (ט"ז סק"ב), וכן טיט היון וטיט היוצרים חוצץ. וזהו כשחוצץ ברובו, אבל במיעוטו שאינו מקפיד - אינו חוצץ, וברוב היד אף על פי שאינו מקפיד - חוצץ (מגן אברהם סק"ג).

ואין לשאול הא אף במיעוטו נתבאר בסימן קס"ב דאם נמצא דבר על היד דטמא, דיש לומר דזהו בדבר שאינו בטל לגבי היד, אבל כאן בטל לגבי היד (שם סק"ד), וכן אם שפך רביעית על היד לא שייך כלל טומאה, כמו שיתבאר שם (שם).

סימן קסא סעיף ג

וכתב רבינו הרמ"א דמשום הכי לא נהגו לנקר טיט שתחת הצפרנים לנטילה, משום דהוי כמיעוטו שאינו מקפיד, כי אין מקפידים על זה לנטילה, אבל אם היה מקפיד היה חוצץ, וצריך לנקר וכן עיקר. ואפשר שנהגו להקל בחציצה לעניין נטילה, כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה, אבל העיקר כסברא הראשונה עכ"ל.

כלומר העולם לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים שכנגד הבשר, משום שאין מקפידים בזה. ואם באמת מקפיד, אף על פי שאחרים אין מקפידים - צריך לנקר. אבל שלא כנגד הבשר - וודאי דרך להקפיד בטיט וצריך לנקר, ואף על פי שהוא אינו מקפיד כמ"ש ביורה דעה סימן קצ"ח (שם סק"ה). ובשבת אסור לנקר מאיסור ממחק, כמבואר בסימן ש"ב, ולכן ירחצם במים (שם).

ואחר כך אומר: "ואפשר שנהגו להקל בחציצה לעניין נטילה”, כלומר דמקודם קאמר הטעם שנהגו להקל מפני שאינם מקפידים, ועתה אומר שאפשר שנהגו להקל אפילו במה שמקפידים, מטעם דסבירא ליה דלא שייך חציצה כלל בנטילת ידים. ואין הכוונה כפשוטו, דוודאי יש חציצה, אלא דהכי פירושו: דהרשב"א בחולין שם כתב בשם התוספות דזה שאומרים שצואה וטיט שתחת הצפורן חוצצת - טעות הוא, דאינו חוצץ אלא טיט של יוצרים או של בנאים שנדבק יפה כמו בצק. אבל סתם טיט או צואה שאינם מהודקות ומסריחות וכל שעה אדם נוטלה - אין חוצצין כלל עכ"ל (הביאו הבית יוסף ביורה דעה שם), ואולי העולם סומכים על דעה זו. אבל העיקר כסברא הראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים.

ועכשיו רוב המון עם לא נהגו לנקר, מפני שאין מקפידים כלל.

סימן קסא סעיף ד

צפורן שפירשה קצת - צריך לחותכו והוא חוצץ, כמ"ש ביורה דעה שם, ויש בזה פרטי דינים ומבואר שם. וכללו של דבר: כל דבר המקפיד עליו – חוצץ, ושאינו מקפיד - אינו חוצץ. היה זה דרכו להקפיד וזה אין דרכו להקפיד, זה שמקפיד עליו חוצץ וזה שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ.

וכן יש מי שמלאכתו להיות צבע והיו ידיו צבועות - אין הצבע חוצץ על ידיו אף על פי שיש על ידיו ממשות מהצבע. ואם לא היה צבע והיו ידיו צבועות ויש ממשות מהצבע - וודאי חוצץ, וכן הדיו היבש חוצץ והלח אינו חוצץ, ומי שכותב תדיר אצלו - אינו חוצץ אף יבש (מגן אברהם סק"ח).

וכן אם הוא טבח ומוכר שומן - אין חוצץ אצלו דם ושומן שעל ידו, ודבר זה בעיא בזבחים (צ"ח:), ואזלינן לקולא בנטילת ידים (שם). ולאחר שאינו רגיל בכך - חוצץ אף על פי שהוא אינו מקפיד (הגר"ז), כיון שרוב בני אדם שאינם טבחים מקפידים.

סימן קסא סעיף ה

טיט הבורות וטיט היוצרים שהם נדבקים ביותר ומונעים המים מלבא תחתיהם, וכן שארי מיני טיט שנדבקים ביותר - חוצצין אפילו כנגד הבשר, מפני שרוב בני אדם מקפידין על זה, ואף על פי שהוא אינו מקפיד חוצץ, אלא אם כן הוא דבר מועט לגמרי דאין מקפידין בזה.

והנשים שדרכן לצבוע ידיהם לנוי וכיוצא בזה - אין אותו צבע חוצץ, וכל זה במיעוט היד. אבל ברוב היד - בכל עניין חוצץ בדבר שיש בו ממש. וריר היוצא מן המכה ונתייבש ונעשה גלד, אם אינו מקפיד עליו להסירו או שמצטער להסירו - מקרי אינו מקפיד ואינו חוצץ, ואף על פי שבטבילה החמרנו ביורה דעה שם, מכל מקום בנטילת ידים הקילו.

סימן קסא סעיף ו

טבעת כשהיא מהודקת הרבה על האצבע – חוצצת, ואם היא רפויה - אינה חוצצת, מפני שהמים באים תחתיה. ודווקא כששופך רביעית בבת אחת, דאם לא כן נטמא הטבעת מהמים כמו שיתבאר בסימן קס"ב. ולכתחילה יש להסיר הטבעת אף כשהיא רפויה, שאין אנו בקיאין מה נקרא רפויה, ובדבר שאין טורח למה נכנס בספק. ואם היתה דחוקה ואדוקה על האצבע - גם בדיעבד חוצץ.

במה דברים אמורים: בזמן שדרכו להסירה לפרקים, כגון שיש בו אבן טוב שמקפיד להסירו כשרוחץ, והאשה אפילו אין בה אבן טוב דרכה להקפיד להסירו בעת לישה שלא יתטנף, ולכן באשה בכל עניין חוצץ כשהוא מהודק, ובאיש בלא אבן טוב אין דרכו להקפיד להסירו.

ואם יודע שדרכו להקפיד להסירו לפרקים - גם באיש חוצץ, אלא שיש לומר דהא הטבעת הוא בסוף הפרק השלישי של האצבע, והא יש אומרים דאין צריך נטילה רק השני פרקים הראשונים כמו שיתבאר, וממילא דלא שייך בשם חציצה. אך באמת אנחנו אין תופסים כדעה זו וצ”ע.

סימן קסא סעיף ז

עד כמה צריך ליטול הידים: לרש"י חיוב הנטילה הוא רק שני פרקי האצבעות, והיינו עד אמצע האצבעות ולא יותר (חולין ק"ו:), דכיון שזהו משום סרך תרומה, דיו אם יטול בחלקי האצבעות הנוגעים בהמאכל (שם). וגם הרוקח (סימן שכ"ח) כתב כן וזה לשונו: "וטבעות באצבע הנשים - אינו חוצץ, כי הוא למעלה מפרק אמצעי של אצבע, ואמרינן בחולין: "עד כאן לחולין", פירוש: פרק אמצעי של אצבע, ואם היה צריך כל היד הוי חציצה" עכ"ל.

ור"ת בתוספות שם פירש עד פרק ראשון ע"ש, והראב"ד והרא”ש כתבו שנטילה הוא כל ג' פרקי אצבעות, והיינו עד חיבורי האצבעות עם פיסת היד. וגם לרש"י ולר"ת אפשר לומר דלמסקנא הסוגיא שם שאמרו עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, וזהו כל ג' הפרקים כמבואר שם, אם כן לפי המסקנא סבירא ליה כהראב"ד והרא”ש, וזהו דעת רוב הפוסקים, וכן כתב תר"י בפרק ח' דברכות שדעת רש"י כן הוא עד סוף האצבעות ע"ש (אך מהרוקח לא נראה כן כמ"ש).

סימן קסא סעיף ח

וגם מדברי הרמב"ם פרק ו' משמע כן, שכתב: "נטילת ידים עד הפרק" ולא ביאר איזה פרק, מסתמא כוונתו הפרק האחרון, וכן פירש בהגמי"י ע"ש.

אמנם בשם הרי"ף כתב הרא”ש שמחמיר עד סוף פיסת היד במקום שמחובר לזרוע, וכתב שחומרא יתירה היא, וגם הטור כתב כן ע"ש, ובאמת לפנינו בהרי"ף לא מוכח שם מידי. אמנם גירסת הראשונים בהרי"ף: "לחולין עד הפקק", והיינו עד סוף קשרי האצבעות, "ובתרומה עד הפרק", והיינו חיבור היד והזרוע. ולכן בסוף שאומר לחומרא בחולין כבתרומה, ממילא דהוי עד חיבור היד והזרוע (תר"י), וכן כתבו בשם הלכות א"י (שם).

ובזוהר עקב (ד' רע"ב:) מפורש כהראב"ד דעד גמר האצבעות, שאומר שם נטילת ידים עד פרקא י"ד פרקין ע"ש, ובכל אצבע ג' פרקין ובגודל שני פרקים, והיינו י"ד, וכך הוא עיקר הדין.

והעולם נוהגים ליטול כל היד כדעת הרי"ף, ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו לעשות כן תמיד, ואולי לא יהיה לו מים כל כך (ומדדי חצי רביעית ליד גם כן ראיה להראב"ד, דעל כל היד איך יספיק חצי רביעית).

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קסב

קיצור דרך: AHS:OH162

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קסב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

הגבהה ושפשוף הידים בנטילה
ובו עשרים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט

סימן קסב סעיף א

אמרינן בסוטה (ד'.): "מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, וסימן לדבר: "וינטלם וינשאם". והטעם שלא יבואו המים שחוץ לפרק ויטמאו את הידים, דתנן במסכת ידים (פרק ב'): "הידים מטמאים ומטהרים עד הפרק, כיצד: נטל הראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד – טהורה. נטל הראשונים והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד – טמאה".

וכתב הטור דהכי פירושו: דדין נטילה שאדם שופך מן הכלי שני פעמים על ידו - הראשונים טמאים והשניים מטהרין את הראשונים, וטומאתן וטהרתן דווקא עד הפרק. הלכך כשנטל ראשונים ושניים חוץ לפרק - לא טיהרו שניים את הראשונים מה שיצא מהן חוץ, לפרק ואם השפיל ידיו וחזרו הראשונים שחוץ לפרק וירדו על ידיו – טמאים, לכן צריך להגביה אצבעותיו למעלה עכ"ל.

סימן קסב סעיף ב

וכלל הדברים שאין הידים מטמאות משקין אלא עד הפרק, אבל משקין שנגעו חוץ לפרק – טהורין. וכן אין המים השניים מטהרים את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק, אבל נפלו עליה חוץ לפרק - אין מטהרין אותן.

|וזה ששנינו: נטל שניהם חוץ לפרק וחזרו ליד – טמאים, הכוונה שנטלן בתוך הפרק ויצאו חוץ לפרק. לפיכך המים הראשונים הטמאים לא טיהרן השניים, שאין מטהרין חוץ לפרק ונשארו המים שם בטומאתן, ואם אחר כך משפילן ויצאו המים מן החוץ לפרק אל תוך הפרק, הרי טימאו אלו את אלו, לפיכך יגביהן ולא ישפילן.

סימן קסב סעיף ג

ואין לשאול דאם כן למה לו להגביה ידיו, ישפילם מתחלה ועד סוף, דהשתא לא יבואו המים חוץ לפרק כמובן. דיש לומר דוודאי כן הוא, וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א' וזה לשונו: "והוא הדין אם משפילן מתחלת הנטילה ועד סופה דשפיר דמי, רק שיזהר שלא יגביה תחילה ראשי אצבעותיו ואחר כך ישפילם, דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים" עכ"ל.

ודקדק לומר "ראשי אצבעותיו", וכן מקודם על מה שכתב המחבר: "הנוטל צריך להגביה ידיו, כתב דהיינו ראשי אצבעותיו ע"ש. וטעמו: דכיון דקיימא לן לרוב הדעות דהנטילת ידים הוא רק עד סוף חיתוך האצבעות, כמ"ש בסימן הקודם, אם כן עד הפרק מקרי עד סוף האצבעות, והמים הראשונים אם ירדו לפיסת היד וחזרו על האצבעות, מקרי שיצאו מן חוץ לפרק אל תוך הפרק ונטמאו המים. ולפי זה מה ששנינו במשנה: "עד הפרק" הכוונה עד חיתוך אצבעות, וחוץ לפרק משם ולהלן, והיינו על פיסת היד.

סימן קסב סעיף ד

אבל מצאתי לרבותינו הראשונים שלא אמרו כן, ואינהו סבירא ליה דעד חיבור היד והזרוע מקרי עד הפרק, דאף על גב דנטילה לא תיקנו רק עד חיתוך האצבעות, מכל מקום לעניין טומאת וטהרת המים הוא עד חיבור היד והזרוע.

וזה לשון הראב"ד בספר תמים דעים (סימן ס"ו): "ונראה לי כי מה שגזרו טומאת ידים לא גזרו אלא עד הפרק העליון, מקום שהזרוע והיד מתחברין, ועד כאן היה קידוש ידים במקדש... מים ראשונים הצריכים נטילה עד הפרק, פירוש: עד פיסת היד מקום שהאצבעות כלות" עכ"ל.

וביאור הדברים: דאף על גב דפיסת היד אינו בנטילת ידים דחולין, מכל מקום כיון דבקידוש ידים במקדש היא בכלל הנטילה, ולכן לעניין טומאה וטהרת המים הם בכלל תוך הפרק.

וכן כתב הרא"ה בבדק הבית בדיני נטילת ידים להרשב"א בתורת הבית (שער ב') וזה לשונו: "וכל היד היא בגזירה זו של טומאה עד חיבור קנה הזרוע, ומכל מקום לא תיקנו נטילה אלא עד הפרק וכו'” עכ"ל, וזהו כדברי הראב"ד, וכמדומני שגם הרא”ש והטור הלכו בשיטה זו.

סימן קסב סעיף ה

האמנם הרשב"א ז"ל יש לו דרך אחרת בזה כמו שביאר בתשובה (חלק ג' סימן ר"ס), דהך דסוטה אינו להלכה, ולכן לא כתב לה כלל בספרו תורת הבית בדיני נטילת ידים. דזה שאומר בסוטה שצריך שיגביה ידיו למעלה, זהו מפני שסובר דנטילת ידים אינו אלא עד גמר האצבעות, ולכן המים שיחזורו מפיסת היד אל האצבעות יטמאו המים.

אבל אם צריך נטילה עד חיבור היד עם הזרוע - ליכא כלל דין זה, מפני שהמים שירדו על הזרוע אין בהם גדר טומאה כלל, ואף אם יחזרו על היד לא יטמאו.

ורוב הפוסקים אין סוברים כן, דכיון דהמים באים מהיד אל הזרוע, כשחוזרים יטמאו המים, ועיין מ"ש בסעיף י' לשיטת הרמב"ם.

סימן קסב סעיף ו

והנה הרשב"א סובר בנטילת ידים כהרי"ף דצריך ליטול עד חיבור היד והזרוע כמ"ש בתורת הבית שם, ותמיהני על רבינו הבית יוסף שכתב גם כן כהרשב"א, וזה לשונו בסעיף א': "הנוטל צריך להגביה ידיו למעלה, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, והיינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חיבור היד עם הזרוע. אבל אם נוטל עד שם - אין צריך להגביה ידיו" עכ"ל.

וזהו תימא, דכיון דסבירא ליה דהך דסוטה הוא אליבא דהלכתא, אם כן מנא לן שיש חילוק בזה. ובאמת כתב רבינו הרמ"א דיש חולקים בזה ע"ש, ובאמת לא ראינו לראשונים שחלקו בזה, אך רבינו הבית יוסף סובר דיש להקל בנטילת ידים.

(והמגן אברהם בריש הסימן בסוף דבריו תמה על הרמ"א שהקיל בהשפלת ידים מתחלה עד סוף, שאין זה לפי דעת הרשב"א ע"ש. ותמיהני על תמיהתו, דוודאי כן הוא, דהרמ"א לא סבירא ליה כהרשב"א והרשב"א יחיד בזה בשיטתו שכתבנו. והנה גם הים של שלמה בסימן ל"ו סובר דגם בהשפלה יש להחמיר ע"ש, ואין לנו לעשות חומרות בנטילת ידים, והעיקר כהרמ"א)

סימן קסב סעיף ז

ואם שפך על ידיו או על ידו האחת רביעית בבת אחת - אין צריך מים שניים כלל, דהרביעית מטהר לגמרי, וכך שנינו בתוספתא דידים (פרק א'). וממילא כיון דאין שם מים טמאים כלל, אין צריך להגביה ידיו. וכן המטביל ידיו במקוה אין צריך להגביה ידיו, כי אין כאן מים טמאים כלל. ואף שיש חולקים בזה (עיין בית יוסף), מכל מקום כן הכריע רבינו ב"י להלכה כיון דבתוספתא מפורש כן, וזהו מדינא. אבל (עם) [על] כל זה ראוי להגביה הידים בכל עניין, כיון דבגמרא אסמכוה אקרא כמ"ש.

ויש שאומרים פסוק ד"שאו ידיכם קדש" בעת הגבהת ידים, ואנו אין נוהגין כן כדי שלא להפסיק בין נטילה לברכה. אבל מכל מקום הנושא ידיו תבא עליו ברכה, וכן הזהירו חכמי הקבלה, ולמה לא נעשה כן בדבר שאין בו לא טורח ולא הפסד, וכן אנו נוהגים (ולהרמב"ם גם כן כן הוא, כמ"ש בסעיף י').

סימן קסב סעיף ח

וכתב רבינו הרמ"א דיש אומרים דאם שופך על ידיו שלוש פעמים - אין צריך ליזהר בכל זה, וכן נהגו להקל עכ"ל. והטעם דבשלוש פעמים וודאי כבר יצאו מים הראשונים לגמרי (מגן אברהם סק"ב).

ואין לשאול דהראשונים יטמאו להשניים והשניים להשלישים (שם), דבאמת יש כאן שאלה גדולה, דאיך אנו אומרים שהשניים מטהרים הראשונים, דממה נפשך: אם המים הראשונים טמאים למה לא יטמאו השניי.ם

אמנם הראב"ד בספר תמים דיעים שם ביאר הדבר, וזה לשונו: "שעיקר טומאת הידים לא טומאה וודאית היא אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה וצואה או שהרג מאכולת, וגזרו על אותו לכלוך כא(י)לו נגעו בטומאה, ועשו אותם שניות לפסול התרומה במגען, ושלא לאכול בהן אלא על ידי הדחה וכו', וזהו: "השניים מטהרים את הראשונים", כלומר מדיחין המים המטושטשין מהלכלוך שעל היד וכו'” עכ"ל.

ולפי זה כל הדברים הם תקון חכמים, וברביעית בבת אחת הידים מנוקים לגמרי, וכן בשלוש פעמים יצאו הראשונים כמ"ש.

סימן קסב סעיף ט

ובזה מובן למה תיקנו חכמים ליטול שני פעמים הידים בהרביעית, למה לא יטול בפעם אחת, אלא משום דבשני פעמים יסור הלכלוך מהידים יותר מרביעית בפעם אחת. ומכל מקום אם נטל הרביעית בפעם אחת לא מזקקינן ליה למים שניים, ולכתחילה תיקנו בשני פעמים.

סימן קסב סעיף י

והנה כבר כתבנו בסימן ק"ס סעיף כ"ג דשיטת הרמב"ם הוא דצריך ליטול רביעית בפעם אחת, ואין צריך כלל מים שניים בחולין רק לתרומה ע"ש, ולפי זה אין צריך הגבהת ידים. אבל הרמב"ם לא סבירא ליה כן, שהרי כתב בפרק ו' מברכות דין ט"ז: "מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים".

וצריך לומר דלא חש להתוספתא שכתבנו כיון דבגמרא פליגי עלה, ולא סבירא ליה כהרשב"א דהגמרא הוא שלא אליבא דהלכתא כמ"ש בסעיף ה', וסבירא ליה דמי נטילה כשיצאו חוץ למקום נטילה נטמאו. ורוב הפוסקים לא סבירא ליה כן, ולא הובא כלל דעתו בטור ושולחן ערוך.

סימן קסב סעיף יא

והנה כל הפוסקים הזכירו בנטילת ידים לסעודה מים ראשונים ושניים ולא יותר. ובמרדכי פרק אלו דברים כתב שנטילת שחרית צריך שלוש פעמים, ונטילת ידים לסעודה ב' פעמים, ומים אחרונים פעם אחת, וסימנך ולחשוף מים מגבא.

אבל הטור כתב בשם הסמ"ג דבר חדש דצריך שלוש פעמים, וזה לשונו: "מה שמזכיר מים ראשונים ושניים היינו דווקא במים שבאים לטהר, אבל מלבד אלו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ, ואותן לא הוזכר במשנה. לכך צריך ליתן עליהם שלוש פעמים: אחד להסיר הלכלוך ושתי פעמים לטהרם" עכ"ל.

וממילא כשידיו נקיות בלי לכלוך וחצץ די בשני פעמים (בית יוסף), וכך סתם רבינו הבית יוסף בשולחן ערוך סעיף ב', וזה לשונו: "הנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ, ואחר כך שופך עליהם פעם שנייה, וגם אלו המים הם טמאים, ואחר כך שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים. ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ שופך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת, ואין צריך מים שניים" עכ"ל.

ורבינו הרמ"א כתב על זה: "והוא הדין אם היו לו מים רבים (הרבה יותר מרביעית), רוחץ תחילה מעט כדי להסיר הלכלוך ואחר כך שופך רביעית כאחד, ואין צריך מים שניים" עכ"ל. (ובשולחן ערוך כתוב שלישים, והכל אחד ודו"ק).

סימן קסב סעיף יב

ותמיהני על רבותינו בעלי השולחן ערוך שחששו בנטילת ידים לדעה יחידאי, שהרי כל הפוסקים כתבו להדיא ששופך פעם אחת ושופך פעם שנייה, ועל פוסקי הלכות לא שייך לומר שלא חשו להזכיר המים הקודמים כדי להעביר הלכלוך, ועוד יש שכתבו מפורש דהראשונים הם להעביר הלכלוך. ואף גם הטור שהביא דברי הסמ"ג נראה לי דלא להלכה הביאו, שהרי הרא”ש אומר מפורש שתי פעמים, אלא שהביאו כדרכו להביא כל הדעות, אבל לקבוע כן להלכה הוא דבר תימא.

ועוד דהוא חומרא דאתי לידי קולא, דלדברי הסמ"ג כשנוטל מרביעית לא תהיה חצי רביעית לכל נטילה, רק שליש רביעית, ואולי לא תשטוף כל חלק מהיד שצריכה נטילה, וגם אין המנהג כן, וצריך עיון.

ומכל מקום כיון שפסקו כן יש ליזהר בזה, אך בשופך רביעית בפעם אחת אין צריך יותר כלל.

סימן קסב סעיף יג

כתב הרשב"א בתורת הבית (שם): "אם שפך על ידו שטיפה אחת גדולה ויש בה כדי שתי שטיפות - הרי זה עולה לשתים ואין צריך שתי שטיפות. אבל אם נטל על שתי ידיו שטיפה אחת גדולה - אינה טהורה אלא אם כן יש בו רביעית, ובלאו הכי לא מהני אפילו באו משיורי טהרה" עכ"ל.

ויש שמצריכים אפילו ברביעית שטיפה שנייה (מגן אברהם סק"ג בשם הראב"ד), ודעת הרמב"ם כבר בארנו דסבירא ליה דבחולין אין צריך כלל שטיפה שנייה רק לתרומה.

סימן קסב סעיף יד

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "הנוטל ידיו צריך לשפשפם זה בזה" עכ"ל. וכתב הטור: "אפילו אם שפך על כל יד רביעית" ע"ש. ולכן אפילו מטביל בנהר צריך שפשוף, שהרי רביעית הוה כטבילה (ט"ז סק"ד). ובתוספתא מפורש כן: "הנוטל ידיו צריך לשפשף" ע"ש, ולא נתבאר לנו טעם השפשוף.

וראיתי באמת מי שתמה בזה שפשוף זה למה, אי משום טהרה כבר נטהרו הידים, ועוד אם עדיין לא נטהרו איך יטהרו משפשוף זה ומה יועיל השפשוף, ואי כדי לנקות מלכלוך וזוהמה כבר הוסר משם (דרישה). ובאמת יש מרבותינו שפירשו דהך שפשוף הוי ניגוב (הר"ש בפרק ב' דידים משנה ב'). ויש מי שכתב שמותר לשפשף (ב"ח), כלומר משום דבנוטל ידו אחת אסור לשפשף בחבירתה כמו שיתבאר, קאמר כאן בנוטל שתי ידיו דמותר לשפשף.

ומיהו הרמב"ם כתב בפירוש המשנה דצריך לשפשף, וכן מבואר מלשון הרא”ש והטור ומהראב"ד. אך הרמב"ם כתב דין שפשוף בחבורו בפרק י"א ממקואות בתרומה, ובפרק ו' דברכות לא הזכיר רק ניגוב.

ונראה דטעם השפשוף הוא שחששו שמא מכל מקום נשאר קצת זוהמא קשה שהמים לא העבירום, ישפשף זו בזו וממילא שתעבור. והרמב"ם סבירא ליה דחששא זו הוי רק בתרומה, והראב"ד והרא”ש והטור סבירא ליה דגם בחולין חששו לזה, וכן המנהג לשפשף, מיהו וודאי אם לא שפשף לא עיכב. ויש אומרים דהשפשוף הוא אחר שפיכה ראשונה (מגן אברהם סק"ח), ולא נהגו כן.

סימן קסב סעיף טו

נטל מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו - הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין. אמנם אם יש עדיין על מקצת היד שנטל בתחלה טופח על מנת להטפיח - הרי זה טהורה, דטופח להטפיח הוי חיבור בנטילת ידים, והוי כאלו נטל היד בפעם אחת. וגם זה בדיעבד, אבל לכתחילה אסור לעשות כן (מגן אברהם סק"ה). ויש חששו אפילו בדיעבד (ב"ח וט"ז סק"ה), אך הרמב"ם בפרק י"א דמקוואות פסק כן ע"ש, ופשיטא שיש לסמוך עליו בדיעבד.

ואפילו לפי המחמירים, מכל מקום בכלי שפיו צר - מותר ליטול ואף שאינו שופך על כל היד בבת אחת, מכל מקום כיון שאין בו הפסק לא מקרי נוטל חצי יד ואחר כך חצי השנייה, דזהו כשהפסיק ביניהם ולא כשזב בלי הפסק (ט"ז שם). ויש מי שמחמיר גם בזה (עיין מגן אברהם סק"ה), ואין זה אלא מן המתמיהין (ט"ז), ואין בזה שום צד חומרא.

סימן קסב סעיף טז

וזה שאסור ליטול הידים לחצאין זהו במים הראשונים, אבל בהשניים נוטל מקצת ידיו ומנגבם ואחר כך נוטל חצי השנייה. וטעם החילוק פשוט, דהראשונים הם מים טמאים שנטמאו מן היד ותקנו שהמים השניים יטהרום, ולא תיקנו רק אם הראשונים נשפכו בבת אחת, אבל כשנטלם לחצאין אז אין השניים מטהרים אלא אדרבא נטמאו מן הראשונים. ואפילו בנטל רביעית בבת אחת ואפילו נטל על חצי היד רביעית ועל חצייה השנייה רביעית, מכל מקום לא תיקנו לחצאין (כן מפורש בגיטין ט"ו:), אבל בהשניים שלטהר באו אין נפקא מינה, דהשניים אינם חובה כלל כשנטל רביעית בבת אחת כמו שנתבאר.

והראב"ד בהשגות פרק י"א ממקוואות חולק בזה, וסבירא ליה דגם השניים אינן מטהרות לחצאין ע"ש. ודעתו נראה כמו שאין בטהרת הגוף טבילה לחצאין, כמו כן בנטילת ידים.

ודע דלחצאין מקרי חצי האצבעות, אבל אם שפך על כל האצבעות ואחר כך על פיסת היד - לא מקרי לחצאין, כיון שאין צריך נטילה בשם כלל לרוב הפוסקים כמ"ש בסוף סימן קס"א (והרמב"ם שקבע דין זה במקוואות ולא בברכות אולי דעתו דזהו רק לתרומה וצ"ע, וכל הפוסקים כתבו זה בנטילת ידים שלנו).

סימן קסב סעיף יז

כששופך על ידו האחת יזהר שלא יגע בחבירתה קודם שיטול עליה, דאם יגע בה לא עלתה לו נטילה אפילו שפך באחרונה על שתי ידיו, לפי שהמים ששפך על ידו הראשונה נטמאו, וכשנגע בידו האחרת טימאה, וכן המים שבידו הראשונה נטמאו מהשנייה, ואין המים השניים מטהרין אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה ולא הבאים מהידו האחרת.

וכשאירע לו שנגע בהשנייה - ינגבם ויחזור ויטול כדין, וכן אם איש אחר נגע בידיו אחר הנטילה קודם הניגוב והאחר לא נטל ידיו עדיין - טימא האחר את ידיו של הראשון, וצריך לנגבן ולחזור וליטול. אבל אם האחר נטל ידיו - אין חשש בנגיעתו, שהרי שניהם טהורים הם, ועיין בסעיף כ"ב דאין צריך ניגוב.

סימן קסב סעיף יח

הלכך הנוטל ידיו, הדרך היותר טובה שאחר יתן על ידיו ולא בעצמו, דבעצמו יש לחוש דכשיגביה היד ויצאו מים חוץ לפרק, ואחר כך בהכרח להשפילה כדי ליתן על ידו השנייה, יחזרו מחוץ לפרק אל תוך הפרק ויטמאו אותה. וכן יש לחוש שמא יחזיק באוזן הכלי ביד הלחה, ותטמא האוזן מידו הלחה, ואם חזר ונגע בהאוזן נטמא היד מהאזן. ולזה לא מהני נטילה אלא אם כן נגבה מקודם כמ"ש, שעל טומאת מים שממקום אחר אין השניים מטהרים.

ואם מוכרח ליטול בעצמו, יחזיק בשפת הכלי ויטול על שתי ידיו כאחת, שיחזיק בשפת הכלי בראשי אצבעותיו.

סימן קסב סעיף יט

וחששות אלו אינם כשנוטל מרביעית, דברביעית ליכא מים טמאים ואין חששא כשיחזרו מחוץ לפרק אל תוך הפרק, וגם בנגיעת אוזן הכלי ליכא חשש, שהרי לא יטמא הכלי. והוא הדין אם שפך כבר שני שפיכות על היד הראשונה גם כן ליכא חששות אלו, שהרי כבר נטהרו המים הראשונים.

ולפיכך אין אנו נזהרים ליטול על ידי אחר או לאחוז בראש האצבעות בשפת הכלי לפי שאנו שופכים רביעית על כל יד, וכן דרכ[י]נו לשפוך שני פעמים על יד ראשונה ואחר כך על השנייה, ואין לנו חששות אלו כמ"ש.

סימן קסב סעיף כ

אמנם בנגיעה מיד אחת להשנייה בעוד שלא נטל השנייה אין חילוק בין רביעית לפחות מרביעית ובין נטילה אחת לשני נטילות, דאף אם ישפוך רביעית על כל יד ושני פעמים, מכל מקום בנגעו ביד לחה בידו השנייה יבשה קודם הנטילה נטמאו המים מהיד. וכל שכן אם אחר נגע בו קודם הנטילה של האחר, דאף על גב דהמים אינם טמאים וכשיגעו באיזה דבר לא יטמאו, מכל מקום ידו השנייה היא בחזקת טומאה קודם הנטילה, שהרי לכן אנו מצריכים נטילת ידים וכשנוגע בה, הרי המים העלולים לקבל טומאה נטמאו מהיד השנייה, וכן בהאחר כשעומד לנטילה. אבל אם אינו עומד לנטילה - לית לן בה (וזהו כוונת המגן אברהם בסק"ט ע"ש ודו"ק.)

סימן קסב סעיף כא

ולכן יטול על כל יד רביעית או שני פעמים, ואחר שנטל שני ידיו ישפשפם זה בזה ולא קודם. וכבר נתבאר שהנוטל מרביעית ושופך כל הרביעית אין צריך מים שניים.

(ובשולחן ערוך סוף סעיף ד' כתוב: "לכן צריך ליזהר כששופך מים שלישים שהם שניים לבד מהראשונים שלא יגע יד בחבירתה עד שישפוך גם זה על השנייה וכו'”. כוונתו לפי מ"ש מקודם, דצריך שלוש פעמים כמ"ש בסעיף י"א, ממילא דהשלישים הם השניים, וקודם השלישים לא יגע יד בחבירתה)

סימן קסב סעיף כב

יש אומרים דאף על גב שנתבאר דיד הנטולה כשנגעה בהיד השנייה נטמאת, ולכאורה צריכה ניגוב כמו בנגיעה בכל דבר טומאה, שאין המים האחרים מטהרים טומאת צדדית שבאו על המים, מכל מקום בזה אין צריך ניגוב אלא שופך עוד מים על היד ונטהרת (ים של שלמה ומגן אברהם סק"י). והטעם דכיון שכבר היו טהורים לגמרי, אף על גב שנטמאת מיד האחרת - מהני המים האחרים.

וממילא דכן הדין אם אחר נגע בידיו, דאין צריך ניגוב אלא שופך עוד פעם על הידים ונטהרו. ואף על פי שלא מצינו בראשונים קולא זו, מכל מקום בנטילת ידים יש לסמוך להקל (ומ"ש המגן אברהם בכלי שניקב בשוליו וזהו כהאנטפא"ס שלנו, כבר נתבאר בסימן קנ"ט סעיף כ"ג, ופשיטא שהנגיעה אז בידיו לית לן בה, שזהו דרך נטילתה ודו"ק).

סימן קסב סעיף כג

מתוך מה שכתבנו יתבאר לך דהא דתנן בפרק ב' דידים דהיד נטמאת בשפשוף חבירתה, זהו כשנטל ידו אחת ונגע בהאחרת קודם נטילתה. אבל אם רצה ליטול בתחלה שני ידיו כאחת – נוטל, דשתיהן נחשבות כיד אחת ואינם מטמאות זו את זו.

ואפילו ד' או ה' שהניחו ידיהם זה בצד זה או זה על גב זה בהפסק קצת שהמים יכנסו תחת ידי כל אחד ואחד - כיד אחת חשיבי ואינם מטמאות זאת את זאת, וכן אחר שנטל כל יד בפני עצמה שתי פעמים או רביעית בפעם אחת - רשאי ליגע זו בזו, וכן זה בזה אחר שנטלו כולם ידיהם - רשאים ליגע זה בזה גם קודם ניגוב.

ואם מותר ליטול מים בחפניו ולהטיל על היד השנייה, נתבאר בסימן קנ"ט סעיף כ"ה ע"ש.

סימן קסב סעיף כד

ונגיעת יד ליד מותר דווקא או אחר נטילת רביעית בפעם אחת או אחר מים השניים, כששפך על שתי הידים בבת אחת או זו אחר זו. אבל אם שפך מים הראשונים על יד אחת וכן על השנייה ונמלך קודם הטלת מים השניים, ודיבק ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת המים השניים - לא עשה כלום וידיו טמאות כשהיו, וגם המים שעל הידים נטמאו, שהרי המים הראשונים שבכל יד טמאים הם וכל אחת מטמא חב[י]רתה וגם המים שעל יד חב[י]רתה, והמים השניים אינם מטהרים את הראשונים כיון שנטמאת מחמת חב[י]רתה, אלא אדרבא גם השניים נטמאו בהם וצריך לנגב ידיו וליטול פעם אחרת. וכל שכן שצריך ליזהר כשעל יד אחת הטיל שני פעמים ועל השנית פעם אחת, שלא יגעו זו בזו, וכל זה כשלא הטיל רביעית בפעם אחת.

וזה שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז': "אם שפשף ידיו זו בזו, יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים, מפני שהם מטמאות זאת את זאת" עכ"ל, כוונתו כשנטל ידיו רק עד גמר האצבעות, ואז יזהר לבלי ליגע ביד לחה על כף היד שלא תתטמא ממנה, דאף על גב דלרוב הפוסקים אינה ברחיצה, מכל מקום לעניין טומאה הוי יד. אבל כשנטל עד חיבור היד והזרוע - לא שייך נגיעה חוץ ממקום המים, שמשם ואילך אינו מקום של טומאה כמ"ש בסעיף ד' (וכן כתב באליה רבה סקט"ז).

סימן קסב סעיף כה

תנן במסכת ידים פרק ב': "נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה – טמאה, בראשו או בכותל – טהורה". כלומר אף על גב דהיד השנייה קודם נטילתה מטמאת את היד הרחוצה בעודה לחה, כמ"ש בסעיף כ"ג, מכל מקום שאר מקום מהגוף אינו מטמא. ולכן אם נגע בהיד הלחה בראשו – טהורה, וכן דבר אחר אינו מטמא את היד הלחה, ולכן נגע בכותל – טהורה, והכוונה העיקרית דטומאה אינה אלא על הידים קודם רחיצתן.

ותניא בתוספתא שם דמכל מקום אם אחר הניגוב נגע בהמים שבו מידו לראש או לכותל – טמאה, שאותן מים טמאין הן וחוזרין ומטמאין היד שנגע בהן. וזהו כשלא נטל המים השניים וגם לא נטל מרביעית, דא(י)לו נטל השניים או מרביעית ונגע בראש או בכותל - הרי אין שם מים טמאין, אלא שנגע מנטילה ראשונה ושלא ברביעית, והוא אחר כך נטל מים שניים, ואז אם נגע בהמים שבראש ובכותל שהם מראשונים - ממילא דנטמאו ידיו אפילו נגע בהם אחר הניגוב, וכל שכן קודם ניגוב.

סימן קסב סעיף כו

ודע דכמו שכתבנו כן היה נראה לעניות דעתי לפרש דברי התוספתא שהבאנו, דלפי זה משתוים הדינים כמו שנתבאר בכל סימן זה. האמנם יש שפירשו דאפילו אם נגע בראש ובכותל אחר המים השניים, מכל מקום כיון דלא נטל רביעית בפעם אחת - גם המים השניים טמאים כשנפלו על מקום אחר (ט"ז סק"ז), וכן משמע להדיא בדברי רבינו שמשון בפירוש המשנה שם שהביא התוספתא ופירשה כן ע"ש.

וגם רבינו הבית יוסף בסעיף ח' הלך בדרך זה, וזהו שמסיים בזה הלשון: "אף על גב דכל כמה דלא שפשף מטהרים בשפשוף, השתא דחזר ונגע - גרע" עכ"ל. וזהו מר"ש שם, והכי פירושו: דאף על גב דכל כמה דלא שפשף בראש ובכותל מטהרים בשפשוף אחר המים השניים כשמשפשף ידיו זו בזו, מכל מקום כשחזר ונגע באלו המים שנפלו על מקום אחר - גרע טפי, והדברים דחוקים.

ויש פירשו להיפך, דמיירי כשלא הטיל מים שניים כלל, ולכן המים טמאים. אמנם השפשוף עומד במקום השניים, דעל ידי שפשוף די בראשונים בלבד (לבוש ומגן אברהם סקט"ז). וזה וודאי תמוה ואי אפשר לומר כן כלל, וזהו היפך מעיקרי דיני נטילת ידים (וכבר דחה הט"ז שם דברים אלו ונצטער על הלבוש שכתב כן ע"ש, גם דברי המגן אברהם בסקי"ד שפירש בראשו בכובע שבראשו ע"ש וכוונתו דאם לא כן צריך בלאו הכי נטילה אחרת מפני נגיעה בהראש, ודבריו תמוהים דדווקא כשחיכך בראשו צריך נטילת ידים ולא בנגיעה בעלמא, וכן כתב האליה רבה סקי"ז, וגם הפרי מגדים תמה בזה וכן מפורש לעיל סימן ד' ע"ש).

סימן קסב סעיף כז

יש מי שכתב: "אם קנח במפה כדרך המקנחין, אפילו חזר ונגע - טהור" (מעדני יום טוב בדברי חמודות אות פ"ה). כלומר אף במקום שהמים שבראש ובכותל טמא, מכל מקום במפה – טהור, כיון שהוא דרך קינוח (כ"כ שם), ויש מי שחולק בזה (מגן אברהם ססקט"ז).

ויש מי שכתב דנבלעו המים במפה ולא שייך שם נגיעה אחר ניגוב (ט"ז סוף סק"ז), והנה זהו כשקנח אחר המים הראשונים, אבל אחר השניים וכל שכן כששפך רביעית בפעם אחת, דאין שום טומאה במים שבמפה, אף אם לא נבלעו המים, ולכן אין אנו שומרים עצמינו לבלי ליגע בהמפה.

(המעדני יום טוב והמגן אברהם מיירי בראשונים כפי שיטתם הקודמת ע"ש, והט"ז הגם שלשיטתו מיירי בהשניים, מכל מקום פשיטא דבמפה דהוי כי אורחיה אינו דומה לראש וכותל, וברביעית הכל מודים ודו"ק)

סימן קסב סעיף כח

כששופך מים ראשונים על ידיו צריך ליזהר שלא ישאר על ידו צרור או קיסם או דבר אחר, מפני שהמים השניים אינן מטהרין רק המים שעל היד ולא על דבר אחר כמו שנתבאר, ואם כן יטמאו המים שעל הצרור את המים שעל היד, ולא תיהני להו טהרה עד שינגבם ויחזור ויטול אותם. ואם שופך רביעית כאחת אין צריך ליזהר בכל זה, כי אין כאן מים טמאים.

ויש מי שאומר שגם שלג וברד שאינו מרוסק הוי כצרור (מגן אברהם סקי"ז), וכן דבר שברייתו מן המים (שם). וחומרא יתירה היא, וכן פסק רבינו הבית יוסף בספרו הגדול דכל שברייתו מן המים אינם חוצצין, כרשב"ג דסבירא ליה כן במשנה דידים פרק ב' משנה ב', דכן משמע להדיא בזבחים (כ"ב.) דהלכתא כרשב"ג ע"ש, ובימות החורף מצוי זה שנשאר מעט גליד על הידים.

סימן קסב סעיף כט

אף על גב דצריך ליטול כל היד ואם נטל לחצאין לא עלתה לו נטילה כמו שנתבאר, מכל מקום מי שיש לו מכה או כאב באצבעו או בכמה אצבעות וקשה לו ליטול שם - יטול שאר היד וטהור, דבכהאי גוונא לא תקינו רבנן דליעכב.

ואם יש לו רטייה על מקום המכה יזהר שלא יגיעו המים על הרטייה, דאם יגיעו המים שם לא יטהרו לעולם כמ"ש בצרור או קיסם. ואם שופך רביעית כאחת לית לן בה, שהרי לא נטמאו המים, ולכן אין אנו נזהרין מבלי לשפוך על מקום הרטייה, מפני ששופכין רביעית כאחת.

ודע דאף על גב דמים אחרונים אין ניטלין על גבי קרקע כמ"ש בסימן קפ"א, זהו מפני שרוח רעה שורה עליהם כמ"ש שם, אבל מים ראשונים נוטלים בין בכלי בין על גבי קרקע, ועיין בסימן הבא סעיף ב'.

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קסג

קיצור דרך: AHS:OH163

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קסג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מי שאין לו מים, ודין המאכיל לאחרים
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן קסג סעיף א

אמרינן בחולין (ק"ז:): התירו מפה לאוכלי תרומה, ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ופירש רש"י דלאוכלי תרומה התירו לכרוך ידיו במפה ולאכול פת בלא נטילת ידים, משום דאוכלי תרומה זריזין הן ויזהרו שלא יגעו בידיהם אל הפת. אבל אוכלי טהרות, כלומר האוכלין חולין בטהרה - לא התירו זה ע"ש, וכן הוא דעת הרמב"ם שפסק כן בפרק ח' מאבות הטומאות ע"ש.

וסבירא ליה דדווקא לשומרי טהרות לא הקילו בזה, אבל לסתם חולין מותר, ולכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מברכות שיכול ללוט ידיו במפה ולאכול פת.

סימן קסג סעיף ב

אבל כל הראשונים חולקים עליו, וסבירא ליה דבחולין לא התירו זה כלל, אלא אם כן הוא בדרך ואין להשיג מים בדרך הלוכו ד' מילין ולאחריו מיל, דאז התירו לו זה ולא באופן אחר. וכך פסקו הטור והשולחן ערוך, והכי קיימא לן.

והיושב בביתו צריך לילך ד' מילין, ושומרי גנות ופרדסים אין צריך לילך רק מיל, כן משמע בירושלמי. ואם יש ספק אם ימצא מים תוך ד' מילין או תוך מיל, יש לסמוך על הרמב"ם ולאכול על ידי מפה (מגן אברהם). וכן מי שהולך בחבורה ומתיירא לישאר יחידי, גם כן יש לסמוך על הרמב"ם.

וכן מי שיש לו מכה על היד וקשה לו ליטול לגמרי גם שלא במקום המכה, יכול ליכרך ידיו במפה ולאכול. ואם ידו אחת בריאה, יטול ידו האחת והשנייה יכרוך במפה, ולא יברך על נטילת ידים. וכן אם יש לו מים שאינם כשרים לנטילת ידים ואין לו מים אחרים - יטול בלא ברכה (באר היטב בשם כנסת הגדולה), וכן לאכול על ידי כף או מזלג אסור, וכן בדבר שטיבולו במשקה.

סימן קסג סעיף ג

עוד איתא שם בחולין, דהמאכיל לאחרים אף שהוא נוגע בהפת, מכל מקום אין צריך נטילת ידים. ולהיפך האוכל, אף שהמאכילו נותן הפת לתוך פיו - מכל מקום צריך נטילת ידים ובברכה, וכן האוכל על ידי מזלג.

ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום "ולפני עור לא תתן מכשול", ואפילו הפת הוא שלו מכל מקום לא יסייע לו לקרבו אליו (עיין מגן אברהם), וכל שכן ליתן לו פת דאסור. אמנם כשיש ספק אם יטול ידיו מותר ליתן לו, ויאמר לו: 'לך ונטול ידיך' (אליה רבה), ואם אינו ציית לו אין עליו חטא דמה יכול לעשות לו, והוא הרשע עונו ישא.

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קסד

קיצור דרך: AHS:OH164

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קסד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אם יכול להתנות בנטילה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן קסד סעיף א

אמרינן בחולין (ק"ו:): נוטל אדם את שתי ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום כולו שיהא יכול לאכול בלי נטילת ידים, ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם (רש"י). ודווקא כשהתנה המפורש שנטילה זו יעלה לו לכל היום לאכילתו, אבל לא התנה - לא מהני אף אם שמר ידיו.

והטעם נראה דלא מיבעיא אם צריך כוונה לנטילת ידים, אלא אפילו למה דקיימא לן לרוב הפוסקים דאין צריך כוונה, כמ"ש בסימן קנ"ט סעיף ל"ד ע"ש, מכל מקום בלא תנאי הוה כאוכל בלי נטילת ידים, דהא רבנן תיקנו נטילת ידים לאכילה אף כשיודע שידיו טהורות, כמ"ש בריש סימן קנ"ח ע"ש, ואם כן איך יאכל בלא נטילה מפני שידיו טהורות.

אבל כשהתנה שפיר הוי נטילת ידים לסעודה, והיינו שבשחרית היתה כוונתו לסעודה. ואף על גב דבסתם נטילת ידים צריך שתהא הנטילה סמוך לסעודה, מכל מקום בזה הקילו רבנן. מיהו על כל פנים יש נטילת ידים להסעודה, אבל בלא כוונה לאו כלום הוא.

ויש להסתפק אם צריך להתנות דווקא בפיו או גם בשמחשב בלבו התנאי גם כן די, ומצאתי מי שמסתפק בזה (ב"ח בסוף סימן קנ"ח), ויש מי שאומר דדי במחשבה (אליה רבה). אבל ראיתי שהביאו בשם שבולי לקט ובשם תניא דצריך שיאמר: 'בנטילה זו אהיה מותר לאכול כל היום' (שם) וכן נראה לי עיקר, דאם לא כן אין זה היכר כלל שנטל ידיו לסעודה.

ודע דמלשון הגמרא שאמרה: 'כל היום כולו' לא מהני התנאי רק עד הלילה, והגם שיש לומר דהכוונה עד זמן שינה, דאיזה חילוק יש בזה בין יום ללילה, מכל מקום כיון דקולא גדולה היא דיינו על כל היום ולא יותר.

סימן קסד סעיף ב

כשעושה התנאי יזהר שלא יסיח דעתו מהם ולא יטנפם, כגון שנושא בתי ידים וכיוצא בזה.

ויש מי ששאל דאם אינו מסיח דעתו למה צריך תנאי, ומזה הוכיח דבעינן כוונה לנטילת ידים (מגן אברהם סק"ב). ואינה ראיה כלל, דאפילו אם אין צריך כוונה, הא על כל פנים בעינן שיהא ניכר שזהו נטילת ידים לאכילה, כמ"ש בסעיף א', ואם יסיח דעתו ונמשך זמן רב מנטילתו הרי אין לזה היכר כלל.

וראיה לזה שהרי רבינו הבית יוסף פסק בסימן קנ"ט סעיף י"ג דאין כוונה מעכב ורק לכתחילה ראוי לכוין ע"ש, ומכל מקום פסק כאן שלא יסיח דעתו, וגם הרמב"ם והטור כתבו שלא יסיח דעתו, והם לא ביארו בשום מקום דצריך כוונה, ואדרבא מדברי הרמב"ם באבות הטומאות ובהלכות מקוואות פרק ט' מבואר דכל לחולין לא בעי כוונה.

סימן קסד סעיף ג

בגמרא יש שני לשונות: בלשון אחד דאפילו שלא בשעת הדחק יכול להתנות, ובלשון אחד דדווקא בשעת הדחק. והטור הביא פלוגתא בזה ע"ש, ורבינו הבית יוסף הכריע דאפילו שלא בשעת הדחק.

אבל כמה גדולי אחרונים פסקו דרק בשעת הדחק מהני, כגון שנוסע בדרך ואינו בקל להשיג מים וכיוצא בזה (ים של שלמה ומגן אברהם ואליה רבה), והרבה מהראשונים שפסקו כן (עיין אליה רבה). ויותר מזה כתב אחד מהגדולים, דהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות כלל (שם בשם כנסת הגדולה), ובאמת לא שמענו בימינו מי שיעשה כן. ומכל מקום בשעת הדחק, כגון שנוסע עם כותים וקשה עליו למצוא מים, יכול לעשות כן.

סימן קסד סעיף ד

ואפילו כשהתנה, אם אחר כך בעת האכילה נזדמנו לו מים, לא יסמוך על התנאי, ויטול ידיו ולא יברך. וכתב הטור דהתנאי לא מהני רק בשחרית ע"ש, ויש מי שרוצה לומר משום דבשחרית מברכין 'על נטילת ידים' ויש בזה קצת סמך לסעודה (ב"ח). אבל דעת רבינו הרמ"א אינו כן, שכתב: "והא דמהני תנאי, דווקא בנטילה שאינה צורך אכילה דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה - לא מהני תנאי באותה נטילה" עכ"ל.

ביאור דבריו: דלכאורה איך מהני תנאי, הא אמרינן בברכות (נ"ב:): "תיכף לנטילת ידים סעודה", אך באמת זהו בנוטל לאכילה צריך להסמיך הנטילה להאכילה, אבל בנוטל שלא לצורך אכילה אלא לצורך אחר, כמו שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה או שלא היו ידיו נקיות, אין צריך תיכף לנטילת ידים סעודה, וזהו דומיא דשחרית, כלומר שהנטילה אינה לצורך האכילה.

ואף על גב דאין כאן ברכה, דבעת הנטילה לא שייך ברכה כיון דאין דעתו לאכול כעת, וקודם האכילה הרי אינו נוטל ידיו, מכל מקום מה איכפת לנו כיון דבכאי גוונא אין צריך ברכה (ט"ז). וכל שכן בנוטל ידיו לאכילה ומתנה שיועיל לאכילות דכל היום דמהני (מגן אברהם סק"ו), ואפילו תנאי אפשר דאין צריך אם שמר ידיו (שם), דלא כמי שרוצה לומר דמאכילה לאכילה לא מהני. מיהו זה וודאי נראה דצריך נטילה לאיזה דבר, אבל אם אין צריך כלל לנטילה עתה ויטול רק לאכילה שלאחר זמן - לא מהני.

סימן קסד סעיף ה

מי שיושב בסעודה ונגע בשוק או בירך או במקומות המכוסים באדם, או במקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, או שנזכר שנגע במקומות אלו לאחר נטילה, וכן אם הסיח דעתו משמירת הידים וכל שכן אם יצא לנקביו באמצע סעודה - דצריך לחזור וליטול ידיו ולברך 'על נטילת ידים'.

ויש שכתבו דלא יברך אלא אם כן הלך והפליג (שם סק"ח בשם מהרש"ל), מיהו ביצא לנקביו כולי עלמא מודים דצריך לברך (עיין מגן אברהם סק"ז שכתב דאם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו דאסור לבלוע עד שיטול ידיו, ולעניות דעתי חומרא יתירה היא, וראיה לזה מתרומות פרק ח' משנה ב' לרבי אליעזר, ובזה וודאי גם רבי יהושע מודה ע"ש ודו"ק).

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---

סימן קסה

קיצור דרך: AHS:OH165

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קסה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

העושה צרכיו ורוצה לאכול, אם די בנטילה אחת
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן קסה סעיף א

מי שעשה צרכיו בין קטנים בין גדולים ורוצה לאכול, שאלו לרש"י אם צריך ליטול ב' פעמים, והשיב ששאל לרבינו יעקב בן יקר, ואמר שצריך ליטול ב' נטילות: הראשונה 'אשר יצר' והשנייה 'על נטילת ידים', אבל אני סבירא לי דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן עכ"ל.

וטעמו של רבינו יעקב הוא מפני הברכות, דאם יברך תחילה 'על נטילת ידים' ואחר כך 'אשר יצר', יהיה הפסק בין הנטילה ל'המוציא'. ואם יברך תחילה 'אשר יצר' ואחר כך 'על נטילת ידים', יהיה הפסק בין הנטילה לברכת 'על נטילת ידים'. ורש"י סבירא ליה דלא הוי הפסק, דכיון דצריך לשני הברכות לא שייך הפסק, כמו יקנה"ז דמפסיק בין ברכת היין להשתייה ואינו הפסק, כמו כן ברכות אלו ויכול להקדים איזה שירצה.

ושני נטילות אין דעתו נוחה, דאחרי שכבר ידיו נקיות איך יטול ויברך 'על נטילת ידים', וקרוב זה לברכה לבטלה. ויש שכתבו שהראשונה לא יטול כדין נטילה או שיגע בינתים במקום המטונף (מגן אברהם סק"ב), והטור והשולחן ערוך כתבו דאם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת, לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף יברך 'אשר יצר', ואחר כך בשעת ניגוב יברך 'על נטילת ידים'.

סימן קסה סעיף ב

והנה בשני נטילות יש כמה עיקולי ופשורי כמו שהאריכו המפרשים להתקונים שנתבארו, ולאו כולי עלמא בקיאי בזה.

והדרך היותר נכונה כרש"י ז"ל, ויותר נכון להקדים ברכת 'על נטילת ידים' ל'אשר יצר', ו'אשר יצר' לא הוה הפסק בין נטילת ידים ל'המוציא', דלא גרע מ'גביל לתורי' דלא הוה הפסק, והרי זהו וודאי דאם נצרך לנקביו באמצע הסעודה, דמברך תחילה 'על נטילת ידים' ואחר כך 'אשר יצר', דשם ליכא 'המוציא' (שם סק"א), והרי בברכת 'אשר יצר' בעצמה יש מי שסובר שמקודם יברך 'על נטילת ידים' מקודם כמ"ש הטור בסימן ז', ואם כן איזה חששא יש אם נעשה כן, וכן אנחנו נוהגים. ובפרט שהוא דבר המצוי מאוד, מפני שיש שהזהירו לבדוק עצמו קודם אכילה (של"ה וסדה"י ואליה רבה), ולכן העושה כן ילך לבטח דרכו, ומה גם שרש"י פסק כן.

אבל אם היה צריך לברך ברכה אחרונה כמו 'בורא נפשות' או ברכה מעין ג' ויצא לנקביו, כשרוחץ ידיו יברך מקודם 'אשר יצר' ואחר כך הברכה אחרונה, ד'אשר יצר' מקרי תדיר נגדה, וגם אין לה שיעור (מגן אברהם סק"ג), וכל שכן ביצא לנקביו קודם ברכת המזון, דמברך תחילה 'אשר יצר' ואחר כך מברך ברכת המזון.

סימן קסה סעיף ג

ואם רבים מסובים בסעודה - הגדול נוטל ידיו תחילה. דתניא: "מים ראשונים מתחילין מן הגדול" (ברכות מו:), ופריך: "ישב גדול וישמור ידיו עד שיטלו כולן", ומתרץ: "לאלתר מייתו תכא קמיה ואוכל".

ולפי זה נראה דאם הגדול צריך להמתין ב'המוציא' עד שיטלו כולן, כמו בשבת שלחם משנה הוא רק לפני הבעל הבית, דצריך להמתין עד שיטלו כולן כדי שיצאו ידי חובתן בלחם משנה, אין מדרך ארץ שהגדול ימתין על כולם, ולכן באמת הרא”ש היה נוטל ידיו באחרונה, כמ"ש הטור בסימן קס"ו ורבינו הבית יוסף בסימן זה (ומ"ש שלא להפסיק וכו', לא שייך כאן ודו"ק).

ויש מי שחולק על הרא”ש וסבירא ליה דגם עתה מתחילין מן הגדול, וכן משמע מהרמב"ם פרק ז' מברכות שכתב דין זה (מהרש"ל), משום דסתמא דהש"ס אומר שם כן גם אחר התירוץ שכתבנו, שמע מינה דבכל עניין צריך הגדול ליטול תחילה אף שצריך לישב ולהמתין (ב"ח), וכן המנהג עתה שהגדול נוטל ידיו מקודם.

סימן קסה סעיף ד

עוד איתא שם: "סדר הסיבה כיצד: בזמן שהן ב' מטות (שישיבתם היתה על המטה) גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו, היו ג': גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ושלישי לו למטה הימנו".

וגרסינן בבבא בתרא (נ"ז:): "שלחן של תלמיד חכם כיצד: שני שלישים גדיל ושליש גלאי”, שעליה קערות וכוסות. והכי פירושו: שני שליש מהשלחן לצד האוכלים מכוסה במפה לקנח פיהם ולתת הפת והמאכלים, ושליש החיצון מגולה להניח עליו קערות וכוסות ע"ש. ומפרש שם באיזה צד יהיה הטבעת שבשלחן, ובשולחנות שלנו ליכא טבעות ואין צריך לבאר זה.

ועוד אמרינן שם: "מטה של תלמיד חכם כיצד: כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים, ושל עם הארץ דומה לאוצר בלום", שמשהה הכל תחת המטה, ואין לעשות כן, דאוכלין ומשקין שתחת המטה רוח רעה שורה עליהן (פסחים קי"ב.), ונתבאר זה ביורה דעה סימן קט"ז ע"ש.

---

הלכות נטילת ידים: קנז • קנח • קנט • קס • קסא • קסב • קסג • קסד • קסה

---