ערוך השולחן אורח חיים קסד

קיצור דרך: AHS:OH164

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קסד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אם יכול להתנות בנטילה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן קסד סעיף א

אמרינן בחולין (ק"ו:): נוטל אדם את שתי ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום כולו שיהא יכול לאכול בלי נטילת ידים, ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם (רש"י). ודווקא כשהתנה המפורש שנטילה זו יעלה לו לכל היום לאכילתו, אבל לא התנה - לא מהני אף אם שמר ידיו.

והטעם נראה דלא מיבעיא אם צריך כוונה לנטילת ידים, אלא אפילו למה דקיימא לן לרוב הפוסקים דאין צריך כוונה, כמ"ש בסימן קנ"ט סעיף ל"ד ע"ש, מכל מקום בלא תנאי הוה כאוכל בלי נטילת ידים, דהא רבנן תיקנו נטילת ידים לאכילה אף כשיודע שידיו טהורות, כמ"ש בריש סימן קנ"ח ע"ש, ואם כן איך יאכל בלא נטילה מפני שידיו טהורות.

אבל כשהתנה שפיר הוי נטילת ידים לסעודה, והיינו שבשחרית היתה כוונתו לסעודה. ואף על גב דבסתם נטילת ידים צריך שתהא הנטילה סמוך לסעודה, מכל מקום בזה הקילו רבנן. מיהו על כל פנים יש נטילת ידים להסעודה, אבל בלא כוונה לאו כלום הוא.

ויש להסתפק אם צריך להתנות דווקא בפיו או גם בשמחשב בלבו התנאי גם כן די, ומצאתי מי שמסתפק בזה (ב"ח בסוף סימן קנ"ח), ויש מי שאומר דדי במחשבה (אליה רבה). אבל ראיתי שהביאו בשם שבולי לקט ובשם תניא דצריך שיאמר: 'בנטילה זו אהיה מותר לאכול כל היום' (שם) וכן נראה לי עיקר, דאם לא כן אין זה היכר כלל שנטל ידיו לסעודה.

ודע דמלשון הגמרא שאמרה: 'כל היום כולו' לא מהני התנאי רק עד הלילה, והגם שיש לומר דהכוונה עד זמן שינה, דאיזה חילוק יש בזה בין יום ללילה, מכל מקום כיון דקולא גדולה היא דיינו על כל היום ולא יותר.

סימן קסד סעיף ב

כשעושה התנאי יזהר שלא יסיח דעתו מהם ולא יטנפם, כגון שנושא בתי ידים וכיוצא בזה.

ויש מי ששאל דאם אינו מסיח דעתו למה צריך תנאי, ומזה הוכיח דבעינן כוונה לנטילת ידים (מגן אברהם סק"ב). ואינה ראיה כלל, דאפילו אם אין צריך כוונה, הא על כל פנים בעינן שיהא ניכר שזהו נטילת ידים לאכילה, כמ"ש בסעיף א', ואם יסיח דעתו ונמשך זמן רב מנטילתו הרי אין לזה היכר כלל.

וראיה לזה שהרי רבינו הבית יוסף פסק בסימן קנ"ט סעיף י"ג דאין כוונה מעכב ורק לכתחילה ראוי לכוין ע"ש, ומכל מקום פסק כאן שלא יסיח דעתו, וגם הרמב"ם והטור כתבו שלא יסיח דעתו, והם לא ביארו בשום מקום דצריך כוונה, ואדרבא מדברי הרמב"ם באבות הטומאות ובהלכות מקוואות פרק ט' מבואר דכל לחולין לא בעי כוונה.

סימן קסד סעיף ג

בגמרא יש שני לשונות: בלשון אחד דאפילו שלא בשעת הדחק יכול להתנות, ובלשון אחד דדווקא בשעת הדחק. והטור הביא פלוגתא בזה ע"ש, ורבינו הבית יוסף הכריע דאפילו שלא בשעת הדחק.

אבל כמה גדולי אחרונים פסקו דרק בשעת הדחק מהני, כגון שנוסע בדרך ואינו בקל להשיג מים וכיוצא בזה (ים של שלמה ומגן אברהם ואליה רבה), והרבה מהראשונים שפסקו כן (עיין אליה רבה). ויותר מזה כתב אחד מהגדולים, דהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות כלל (שם בשם כנסת הגדולה), ובאמת לא שמענו בימינו מי שיעשה כן. ומכל מקום בשעת הדחק, כגון שנוסע עם כותים וקשה עליו למצוא מים, יכול לעשות כן.

סימן קסד סעיף ד

ואפילו כשהתנה, אם אחר כך בעת האכילה נזדמנו לו מים, לא יסמוך על התנאי, ויטול ידיו ולא יברך. וכתב הטור דהתנאי לא מהני רק בשחרית ע"ש, ויש מי שרוצה לומר משום דבשחרית מברכין 'על נטילת ידים' ויש בזה קצת סמך לסעודה (ב"ח). אבל דעת רבינו הרמ"א אינו כן, שכתב: "והא דמהני תנאי, דווקא בנטילה שאינה צורך אכילה דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה - לא מהני תנאי באותה נטילה" עכ"ל.

ביאור דבריו: דלכאורה איך מהני תנאי, הא אמרינן בברכות (נ"ב:): "תיכף לנטילת ידים סעודה", אך באמת זהו בנוטל לאכילה צריך להסמיך הנטילה להאכילה, אבל בנוטל שלא לצורך אכילה אלא לצורך אחר, כמו שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה או שלא היו ידיו נקיות, אין צריך תיכף לנטילת ידים סעודה, וזהו דומיא דשחרית, כלומר שהנטילה אינה לצורך האכילה.

ואף על גב דאין כאן ברכה, דבעת הנטילה לא שייך ברכה כיון דאין דעתו לאכול כעת, וקודם האכילה הרי אינו נוטל ידיו, מכל מקום מה איכפת לנו כיון דבכאי גוונא אין צריך ברכה (ט"ז). וכל שכן בנוטל ידיו לאכילה ומתנה שיועיל לאכילות דכל היום דמהני (מגן אברהם סק"ו), ואפילו תנאי אפשר דאין צריך אם שמר ידיו (שם), דלא כמי שרוצה לומר דמאכילה לאכילה לא מהני. מיהו זה וודאי נראה דצריך נטילה לאיזה דבר, אבל אם אין צריך כלל לנטילה עתה ויטול רק לאכילה שלאחר זמן - לא מהני.

סימן קסד סעיף ה

מי שיושב בסעודה ונגע בשוק או בירך או במקומות המכוסים באדם, או במקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, או שנזכר שנגע במקומות אלו לאחר נטילה, וכן אם הסיח דעתו משמירת הידים וכל שכן אם יצא לנקביו באמצע סעודה - דצריך לחזור וליטול ידיו ולברך 'על נטילת ידים'.

ויש שכתבו דלא יברך אלא אם כן הלך והפליג (שם סק"ח בשם מהרש"ל), מיהו ביצא לנקביו כולי עלמא מודים דצריך לברך (עיין מגן אברהם סק"ז שכתב דאם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו דאסור לבלוע עד שיטול ידיו, ולעניות דעתי חומרא יתירה היא, וראיה לזה מתרומות פרק ח' משנה ב' לרבי אליעזר, ובזה וודאי גם רבי יהושע מודה ע"ש ודו"ק).