משנה מכשירין ו ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מכשירין · פרק ו · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שבעה משקין הן: הטל, והמים, והיין, והשמן, והדם, והחלב, ודבש דבורים.

דבש צרעים, טהור, ומותר באכילה.

נוסח הרמב"ם

שבעה משקין הן הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים דבש צרעין טהור ומותר באכילה.

פירוש הרמב"ם

אמר הקב"ה בטומאת משקין (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא ואמרו בסיפרא אין לי אלא מים הטל ויין והשמן והדם והדבש והחלב מנין ת"ל (שם) וכל משקה אי וכל משקה יכול מי תותים מי רימונים ושאר כל מי פירות ת"ל מים מה מים מיוחדין שאין להן שם לווי אף אני ארבה הטל והיין והשמן והדם והדבש וחלב שאין להם שם לווי ומוציא אני את מי תותים ומי רימונים ושאר כל מי פירות שיש להם שם לווי ואמר אח"כ בהכשר זרעים לטומאה (שם) וכי יותן מים על זרע ואמרו בסיפרא אין לי אלא לאחר הכשר מים מנין לעשות שאר משקין כמים נאמרו מים למעלה ר"ל בטומאת משקין ונאמרו מים למטה מה מים האמורין למעלה עשה בהן שאר משקין כמים אף מים האמורים למטה נעשה בהם שאר המשקים כמים הרי שנתבאר לך מכאן כי כל משקה שאין לו שם לווי מכשיר ומיטמא והם אלה הז' משקין לבד אשר מנה ואל תחשוב כי דבש דבורים הוא ג"כ שם לווי לפי שדבש גרידא שמו ואין צריך לווי אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים והוא דבש הצרעות וטעם היותו טהור לפי שאינו מיטמא ואינו מכשיר ואמרו מותר באכילה כדי שלא תחשוב שהוא כמו חלב בהמה טמאה שאינו מותר באכילה כיון שהצרעה היא משרץ העוף וההפרש בין זה לזה פשוט לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה אבל הוא טל ירד על הצמח ומתערב בו כח הצמח ההוא ולחלוחתו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכתם ומה שיותר מובחר תקיא אותו לכוורת ותצפינהו כדי שתמצא אותו עת כריתות הצמחים ואפיסתן במדברות ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים ובתוספתא דשבת (פ"ט) אמרו מנין לדם שהוא משקה שנאמר (במדבר כג) ודם חללים ישתה מנין ליין שהוא משקה שנאמר (דברים לב) ודם ענב תשתה חמר מנין לדבש שהוא משקה שנאמר (שם) ויניקהו דבש מסלע מנין לשמן שהוא משקה שנאמר (ישעיה כה) משתה שמנים מנין לחלב שהוא משקה שנא' (שופטים ד) ותפתח [את] נאד החלב ותשקהו מנין לטל שהוא משקה שנאמר (שם ו) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים מנין לדמעות העין שהוא משקה שנאמר (תהלים פ) ותשקמו בדמעות שליש מנין למי האף שהוא משקה שנאמר (ירמיה ט) ועפעפינו יזלו מים ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שבארנו פעמים רבות בכוונתי הזאת:

פירוש רבינו שמשון

שבעה משקין הן. בתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני דריש מ"ש הני טפי מאחריני:

דבש צרעה טהור. ואינו מכשיר ומותר באכילה כדתניא בפ"ק דבכורות (דף ז:) מפני מה אמרו דבש דבורים טהור מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן ורבי יעקב דריש התם את זה תאכלו מכל שרץ העוף שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ומוכח התם דלטעמא קמא דבש הגזין וצרעה מותר ולר' יעקב אסירי משום דקרא לא מרבי אלא דבש דבורים שאין לו שם לווי ועוד יש לפרש טהור דתנן הכא דלא מקבל טומאה שלא במחשבה אבל דבורים לא בעי מחשבה כדמפרש התם:

תניא בתורת כהנים אשר יבא עליו מים יטמא (ויקרא יא) אין לי אלא מים מנין הטל והשמן והיין [והדם] והדבש והחלב ת"ל (שם) וכל משקה אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני ארבה את הטל היין השמן [והדם] והדבש והחלב שאין להם שם לווי ומוציא אני את מי תותים ואת מי רמונים ושאר מיני פירות שיש להם שם לווי. פי' ודבש דבורים דמתני' אין לו שם לווי דדבש סתם מיקרי אבל דבש צרעה לא מיקרי דבש סתם כדאמרינן בהדיא בפ"ק דבכורות (דף ז:) דדבש הגזין והצרעין יש [להן] שם לווי וכל הני תולדות דקתני לקמיה כיון דתולדות הן לא חיישינן אפילו יש להן שם לווי:

תניא בתוספתא דשבת (פ"ט) מנין לדם שהוא משקה שנאמר (במדבר כג) ודם חללים ישתה ומנין ליין שהוא משקה שנאמר (דברים לב) ודם ענב תשתה חמר ומנין לדבש שהוא משקה שנאמר (שם) ויניקהו דבש מסלע ומנין לשמן שהוא משקה שנאמר (ישעיה כה) משתה שמנים משתה שמרים ומנין לחלב שהוא משקה שנאמר (שופטים ד) ותפתח את נאד החלב ותשקהו ומנין לטל שהוא משקה שנאמר (שם ו) וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים מנין לדם [נדה] שהוא משקה שנאמר (ויקרא כ) מקור דמיה ואומר (זכריה יג) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה מנין לדמעת העין שהוא משקה שנאמר (תהלים פ) ותשקמו בדמעות שליש מנין למי האף שהוא משקה שנאמר (ירמיה ט) ועפעפינו יזלו מים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שבעה משקין הן - לפי שנאמר בטומאת אוכלים (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא, אין לי אלא מים, מנין לרבות היין והשמן והחלב והדבש והדם והטל, תלמוד לומר וכל משקה אשר ישתה. ואי וכל משקה, יכול מי תותים מי רמונים ושאר כל מי פירות, תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי, אף היין והשמן והחלב והדבש והדם והטל שאין להם שם לווי, יצאו מי תותים מי רמונים ושאר כל מי פירות שיש להם שם לווי, ודבש דבורים אין לו שם לווי, דדבש סתם אקרי ט. ועוד שנינו בתוספתא דשבת פרק ט"מנין לדם שהוא משקה, שנאמר (במדבר כג) ודם חללים ישתה. מנין ליין שהוא משקה, שנאמר (דברים לב) ודם ענב תשתה חמר. מנין לדבש שהוא משקה, שנאמר (שם) ויניקהו דבש מסלע. מנין לשמן שהוא משקה, שנאמר (ישעיהו כה) משתה שמנים. מנין לחלב שהוא משקה, שנאמר (שופטים ד) ותפתח את נוד החלב ותשקהו. מנין לטל שהוא משקה, שנאמר (שם ז,) וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים י. מנין לדמעות העין שהוא משקה, שנאמר (תהלים פ,) ותשקמו בדמעות שליש. מנין למי האף שהוא משקה, שנאמר (ירמיהו ט) ועפעפינו יזלו מים יא:

דבש צרעה טהור - דלא חשיב משקה, ואינו מטמא ואינו מכשיר:

ומותר באכילה - דלא תימא הואיל והצרעה שרץ העוף הוא וטמא, הדבש היוצא ממנו נמי יהא טמא, דסלקא דעתך אמינא דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי, אבל דבש צרעים שיש לו שם לווי לא יהא מותר, קמ"ל דבש צרעה טהור ומותר. דמפני מה אמרו דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותן לגופן ואינן ממצות אותו מגופן, דבש צרעים נמי מכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן:

פירוש תוספות יום טוב

שבעה משקין הן. כתב הר"ב לפי שנאמר כו' ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש סתם אקרי. גמ' פ"ק דבכורות דף ז'. וכתב הרמב"ם אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים ע"כ. וקשה דא"כ דבש תמרים נמי יהא מכשיר דהא דבש סתמא דבקרא דתמרי' הוא. וי"ל דבלשון בני אדם דבש סתם הוא של דבורים. וכתב הר"ש וכל הני תולדות דקתני לקמן כיון דתולדות הן לא חיישינן אפילו יש להן שם לווי. ע"כ. והתוספתא שהביאה הר"ב באותו לשון הביאה הרמב"ם. אבל בר"ש קודם מנין לדמעות גרסי' בה. מנין לדם הנדה שהוא משקה שנאמר (ויקרא כ) מקור דמיה ואומר (זכריה יג) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה (וכן כתבתי בפ"ב דנדה משנה ו' וע"ש ומ"ש) מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים ולגופי' לא איצטריך שכבר נאמר ותשקמו בדמעות שליש ובאם אינו ענין לגופה תנהו ענין למי האף וכן אותיות א"ע מתחלפין במבטא אחה"ע כך נ"ל. ומסיים הרמב"ם ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שבארנו פעמים רבות בכוונתי זאת:

ודבש דבורים. עמ"ש במשנה י"א פ"ג דעוקצים [ועיין במשנה ב' פ"ג דטהרות דאפילו קרוש]:

דבש צרעים. מין ארבה רש"י דבכורות פ"ק דף ז':

ומותר באכילה. כתב הר"ב דלא תימא כו' הדבש היוצא ממנו יהא טמא כדתנן במשנה ב' פ"ק דבכורות שהיוצא מן הטמא טמא. ומ"ש הר"ב דסד"א דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי כו' וז"ל הרמב"ם ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים. ע"כ. ובגמרא דבכורות פ"ק דף ז' איתא הכי אדאמר רב ששת מי רגלים של חמורים אמרי מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר"י דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר"י אומר אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף (ויקרא יא). שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא. ומה ראית כו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי כו'. וצריך לפרש דלהרמב"ם והר"ב אף לתנא דמפני שמכניסות נפקא לן מקרא אלא דאיהו דריש טעמיה דקרא וממילא שרי אף דבש צרעים ואילו לר"י לא דרשי טעמא והא דאמר הוא דאמר כר"י דאמר דובשא רחמנא שרייה ופירש"י רחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב הוא. ע"כ. והרמב"ם והר"ב מפרשים רחמנא שרייה בגזירת הכתוב א"צ לפרש רחמנא שרייה בהדיא דלכ"ע בהדיא שרייה. אלא בהא פליגי אי דרשינן טעמא אי לא וכדאשכחן פלוגתא דר"ש ורבנן בכה"ג דר"ש דרש טעמיה דקרא. ואי הכי באנו גם בכאן לאותה קושיא שהקשתי לשאול בפסקי הרמב"ם בכי הא כמו שכתבתי במשנה ה' פ"ב דיבמות (ומיהו י"ל דתנא דמתני' שמכניסות לא דריש לשום מקרא אלא ה"ק שחכמים חילקו ואמרו דדבש אינו בכלל כל היוצא מן הטמא כו' מפני שמכניסות וכו') והא דכתב הרב מפני שמכניסות וכו' לישנא דברייתא שכתבתי וז"ל הרמב"ם לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה. אבל הוא טל ירד על הצמח ותתערב בו כח הצמח ההוא ולחלוחותו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכא (ואין ממצות אותו מגופן) ותקיא אותו לכוורת ותצפנהו כדי שתמצא אותו [לאכול] עת כריתת הצמחים ואפיסתן במדברות. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) אמנם לווי בכאן של דבורים, לחלק בינו ובין דבש, צרעים. הר"מ. ודבש תמרים אע"ג דבקרא נקרא דבש סתם, מכל מקום בלשון בני אדם דבש סתם הוא של דבורים. וכתב הר"ש דבתולדות דלקמן לא חיישינן אפילו יש להן לווי:

(י) (על הברטנורא) מנין לדם הנדה, שנאמר מקור דמיה ואומר כו'. כן הובא בר"ש:

(יא) (על הברטנורא) ואם אינו ענין לדמעות, תנהו ענין לאף. ועוד, דאותיות א"ע מתחלפין, הר"ש. וכל זה אסמכתות. ועיקר דהלכה למשה מסיני הוי. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שבעה משקים וכו':    ומנינא נראה למעוטי מדר' אליעזר דבפ' בתרא דתרומות וכדכתבינן התם סי' ב': וגרסינן בבתרא שם פ' הספינה אמר רב כהנא דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם וכתבו שם תוס' בשם ר"י ז"ל דהא דמני וחשיב הכא דבש בהדי ז' משקין הייינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורת שהוא עם השעוה יש עליה תורת אוכל ולא תורת משקה ע"כ:

בפי' רעז"ל ועוד שנינו בתוספתא דשבת מנין לדם וכו' עד סוף (א) אמר המלקט הא דקאמר מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים נראה דדריש מלת ועפעפינו ואף אפינו בחלוף עין באלף דאי למי העין כבר אסמכי' אקרא דכתיב ותשקמו בדמעות שליש ועוד דברישא דקרא כתיב ותרדנה עינינו דמעה ולמה ליה למכתב בתר הכי ועפעפינו יזלו מים אלא למי האף איצטריך. וכל הני אסמכתות נינהו והעיקר הלכה למשה מסיני. ועיין במ"ש לקמן סימן ו'. ומתני' דקחני ומותר באכילה דלא כר' יעקב שאוסרו שם בברייתא בפ"ק דבכורות וכתב הר"ש ז"ל דעוד יש לפ' דבש צרעין טהור דקתני הכא פי' דלא מקבל טומאה אלא במחשבה אבל דבש דבורים לא בעי מחשבה כדמפרש התם ע"כ. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' תקע"ז:

דבש צרעים:    ואית דגרסי דבש צרעה:


פירושים נוספים