תפארת ישראל על מכשירין ו

משנה מכשירין, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מפני הכנימה: ר"ל שלא יתליעו:

אם נתכוין לכך: שירד עליהן הטל. וה"ה בשמח כשידע:

שיש להן מעשה: בנתנו טל ומים להדיא בכוונה:

משנה ב

המעלה את האגודות: של ירק:

ואת הקציעות: תאנים כתושים יחד כככר:

בשביל שימתינו: שיתלחלחו מאליהן באויר:

אינן בכי יותן: בירד עליהן טל:

טמאין: דהמוכרים ילחלחום כדי שיראו רטובים והוכשרו. והכל ממשמשים בהן ונטמאו:

ר' יהודה מטהר בלחים: שאז א"צ להרטיבה מדנקטף מאילן בקרוב. ולא הוכשרו:

אמר רבי מאיר וכי מפני מה טימאו אלא מפני משקה הפה: ולא מחשש זילוף ומשמוש. רק מדרגיל להתיר אגודן בפיו. ונטמאו מהרוק. ולהכי אפילו נקטף מקרוב טמא. כירושלמי. רב"א:

כל הקמחין והסלתות של בית השוקים טמאים: שנלתתו החטים והוכשרו. ונטמאו ע"י משמוש שאח"כ:

החילקה: מיני גרויפען. כל גרעין נחלק לב':

הטרגיס: א' לג':

והטסגי: א' לד':

טמאים בכל מקום: אף שלא של שווקים. מדהכל לותתין:

משנה ג

כל הביצים בחזק' טהרה חוץ משל מוכרי משקה: שנתלחלחו ממשקה טופח שבידים והוכשרו. ונטמאו אח"כ ממשמוש:

ואם היו מוכרין עמהן פירות יבשים טהורות: שמנגבים ידיהם כל פעם שיגעו במשקה. שלא יטנפו הפירות:

כל הדגים בחזקת טומאה: מדמנער עליהן הרשתות עם מים. וכשמתו הוכשרו. ונטמאו ממשמוש. רב"א:

רבי יהודה אומר חתיכת: של דג:

אלתות: שם מקום:

הרי אלו בחזקת טהרה: שאין נותנין עליהן מים שלא יפסידום:

כל הציר: זיעת הדגים שע"י מליחה. דאף דהוא אמק"ט. עכ"פ מדרבו מים שנותנין בו על הציר. מק"ט:

בחזקת טומאה: מידים שמשמשו:

ועל כולם עם הארץ נאמן לומר טהורים הן: ר"ל שלא הוכשרו. ונ"ל משום דאיכא חזקת טהרה למאכלין. ואיכא נמי ס"ס. ספק לא נפל עליהן מים כלל. או נפל ולא הוה ניחא ליה. וראייתי מפ"ג דתוספתא. דגם מעכו"ם נקחין. והא דנקט במתני' נאמנים. היינו אפילו הורע החזקה במקצת. דוגמת מה דאמרינן כתובות דכ"ח דנאמן לומר בתולה היא מדרוב נשים בתולות נשאות ועמ"ש אהלות פ"ה סימן כ"ב:

מפני שהן מפקידין אותה אצל עם הארץ: ואי לאו דנאמן היכי מפקידין. ולרב"א טעמא דעל דגה אינו נאמן קא' מפני וכו'. ור"ל שמא נפל עליו רוב מים אצל הע"ה האחר והוא לא ידע:

ר"א בן יעקב אומר ציר טהור: כגון ציר של ע"ה שהוא בחזקת טומאה כנ"ל. והושק למים. דנטהר ממ"נ אי רוב מים הוה הרי הועיל לו השקה. ואי רוב ציר לא כטמא כלל. דציר אמק"ט:

שנפל לתוכו מים כל שהן טמא: ר"ל מק"ט. דסד"א דוקא קודם השקה. הוה מחזקינן ליה בטומאה. מדלא הוה חזקת טהרה לציר זה. משא"כ השתא דוודאי טהור היה. אמק"ט מס' רוב מים. קמ"ל כיון דוודאי אוסיף מים כל שהוא. מחזקינן בע"ה דעביד לציר פלגא ופלגא. והשתא הו"ל רובא מים ומק"ט. כך נ"ל. [ודברי רב"א תמוהים דפי' מתני' דלא כמסקנא [בכורות דכ"ג ע"ב]. גם דברי רש"י שם תמוהים לפע"ד. שכתב דבהוסיף מים מעט. חוזר לטומאה ישנה. למ"ד טומאה שנתבטל חוזר וניער. ותמוה וכי הכא נתבטל מעיקרא. והרי השקה כזריעה ונטהר. ואילו הוה נמי מעיקרא. הנהו פורתא דמים דאוסיף. היה נטהר בהשקה. והשתא טומאה זו מהיכן בא. ואי"ל דכיון דמחזקינן ליה מעיקרא בפלגא ופלגא. לא הועיל לו השקה ואפ"ה בר קבולי טומאה היה. ליתא. דא"כ מה"ט לא נטהרהו מעיקרא בהשקה. אע"כ דבפלגא ופלגא ל"ג רבנן וכדמסיק. וי"ל דבפלגא ל"ג רבנן היכא דלא אוסיף]:

משנה ד

שבעה משקין הן: להכשיר. ולרמב"ם פ"ד מאוכלים. אמקט"ו רק אלו:

ודבש דבורים: דקרא מצריך משקה. ורק אלו נקראים בתורה בשם משקה:

דבש צרעים: ארבה:

טהור: דלא נקרא משקה בתנ"ך:

ומותר באכילה: אף דיש לו שם לווי. ואינו כיוצא מטמא טמא. דמבחוץ מייתי ליה:

משנה ה

מי רגלים: דוקא דאדם:

בין גדולים בין קטנים: בין של אדם גדול או קטן. רב"א. ור"ל דאף דשל אדם גדול מסריח טפי. אפ"ה לא דמי למי טבריה במ"ז. כך נ"ל:

לדעתו ושלא לדעתו: ר"ל אפילו הטיל מים שלא לדעתו:

ודם הקזה לשתיה: שנתכוון להשקותו לאדם ולבהמה. לאפוקי בהקיזה לרפואתה ולשפכו אח"כ:

מי חלב: מאלקען בל"א:

והמוחל: מים שחורים היוצא מזיתים. והו"ל מי פירות דאינו מכשיר לר"ש:

שאין המוחל יוצא מידי שמן: ר"ל שמן מעורב בו. ואי"ל דלתבטל במעוטו כפ"ד מ"י. נ"ל דבנולדו שניהן יחד לא שייך בטול. ותו דדרך לחצוחי שמן לצוף למעלה ומדנראה האיסור לעינים. א"א שיתבטל:

דם השרץ כבשרו: ומצטרף לבשר בכעדשה. אבל אינו מטמא בפ"ע:

מטמא ואינו מכשיר: דאפקיה קרא מהכשר:

ואין לנו כיוצא בו: שיהיה מטמא דם כבשר ובשעורו. רב"א:

משנה ו

אלו מטמאין ומכשירין: בבת א':

ורביעית: דם:

ודם הנדה: ה"ה זבה ויולדת. ה"ה דם פצעה וחלבה של כולהו:

ואם נפל על הדלעת גורדה: דדם אדם אסור מד"ס:

משנה ז

אלו לא מטמאין: אפילו ביוצא מטמא:

והליחה סרוחה: שממכה או רוק סרוח:

והראי: צואה. ול"ד לפ"ה סוף מ"ו. נ"ל התם צואת בהמה אינו מאוס כברכות דכ"ה ויחזקאל ד' ט"ו:

ומשקה בן שמונה: דם ורוק ומי רגלים מתינוק הנולד לח' חדשים. דאף שחי. הוא כאבן:

אע"פ שיוצאין נקיים: ע"י שלשול שגורמין. אפ"ה אמ"ט ואינו מכשיר וכ"כ דם וכו':

ר"א מטמא באלו: ר"ל דמכשיר ומק"ט:

משנה ח

חלב האשה מטמא לרצון: ר"ל בחולב בכוונה:

ושלא לרצון: בנטף מדדיה:

שדם מגפתה: פצעה. דהו"ל משקה כדם חללים. דמה לי קטלה כולה או פלגא:

טמא: וראוי להשוות משקין היוצאים ממנה:

יטמא חלב הבהמה שלא לרצון שדם מגפתה טהור: דאינו דם חללים:

אמר להם מחמיר אני בחלב מבדם: ואין ללמוד קולא בחלב מדם מגפתה של בהמה:

שהמשקים היוצאין מהן: מענבים וזיתים שבהן:

לרצון: אפילו רק לרפואה:

ושלא: ואפ"ה שלא לרצון וכו':

טהורים: כספ"ה וכ"כ בחלב בהמה הול"ל אף דלרפואה טמא. שלא לרצון טהור:

בועז

הלכתא גבירתא