משנה ידים א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידים · פרק א · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

מי רביעית א נותנין לידיםב, לאחד אף לשנים.

מחצית לוג, לשלשה או לארבעה.

מלוג, לחמשה ולעשרה ולמאהד.

רבי יוסי אומר, ובלבד ה שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית.

מוסיפין על השניים, ואין מוסיפין על הראשונים.

נוסח הרמב"ם

מרביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמישה ולעשרה ולמאה רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים.

פירוש הרמב"ם

הקדמת הרמב"ם למסכת ידים
נקדים למסכת הזאת הקדמה. והוא כי נטילת ידים אינה טבילה. ואכן נטילת ידים היא מחוייבת לאוכל פת, ואפילו היה חולין. אמרו: כל שטבולו במשקה צריך נט״י. אכן פירות של חולין אין חייבים נט״י; אמרו: הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ושוה הוא אם היו ידיו טמאות בא' מן הטומאות אשר יטמאו הידים, או היה נעלם ממנו שלא ידע לה שנטמאת, הרי הוא חייב נטילת ידים לחולין כמו שזכרנו. אכן יש בזה חילוק, וזה כי הוא אם לא ידע לידיו טומאה ונגע באוכלין ואפילו במשקה חולין, הרי הוא טהור. ואם היו ידיו טמאות ונגע באוכלין של חולין אינו מטמא אותם, לפי שידים טמאות הם שניות לעולם כמו שיתבאר, והשלישי בחולין טהור. ואם נגע במשקה חולין, טמא אותם וחזרו משקין טמאין, כמו שנתבאר בשלישי של טבול יום. אמנם התרומה, אפילו לא ידע לידו טומאה, כשנגע באוכלין של תרומה פסלן, כמו שנתבאר בסוף זבין. ועל כן צריך נטילת ידים לתרומה ואפילו לפירות, בין ידע בודאי שהיו ידיו טמאות או לא ידע הוא צריך נטילת ידים לתרומה. אמנם הקודש אין מספיק לו נטילת ידים אלא טבילת ידים, בין ידע שידיו טמאות בין לא ידע, חייב הוא להטביל כמו שנתבאר בב׳ של חגיגה (דף יח:) באמרם: "ולקדש מטבילין". וההפרש בין הטבילה והנטילה, כי נטילת ידים תהיה במים שאובים. אכן מתנאיה הוא שישפכו מכלי עכ״פ על הידים, אבל אם היו מים שאובין שנתקבצו במקוה לא יותר נטילת ידים בהם. וצריך שלא יהיה מראה המים משונה, ותהיה רביעית או יותר לכל א׳, הוא אמרם על דרך השאלה (חולין קז, א) קפדיתו אחזותא קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא? אמרו ליה אין. ואמנם טבילת ידים אינה ראויה במים שאובין אלא במי מקוה משאר המקוה, והוא שיהיה בהם מ׳ סאה כמו שנתבאר במקואות (פרק ה). וטבילת ידים ונטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק. ושמור ההקדמה הזאת.

והקדמה אחרת, כשיהיו הידים טמאות לשפוך עליהם מים לטהרם, ושיעורו אינו פחות מרביעית כמו שביארנו, ידיו הם טהורות, אכן ירחצם אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהם תרומה, כי המים אשר רחץ בהם ידיו נטמאו בידיו וחזרו תחילה כמו שביארנו, ועל כן צריכין רחיצה אחר כך במים אחרים כדי שיטהר מטומאת המים אשר נגעו בידיו כיון שנטמאו מחמת ידיו. והמים האלו אשר רחץ בהם ידיו תחילה נקראים מים ראשונים, והמים אשר ירחץ בהם אחר כך נקראין מים שניים. וכבר נתבאר בתוספתא כי הנוטל ידיו צריך לשפשף, ר״ל שיחכך קצתם בקצתם. ושם נאמר: שפשפה בחבירתה טמאה, בראשו או בכותל טהורה:

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א': כבר ידעת כי לוג ד' רביעיות והנטילה הזאת אשר התירו בפחות מרביעי' לכל אחד אמנם הוא במים שניים אבל מים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראוים בפחות מרביעית לפי שהידים כבר נטהרו במים ראשונים והוא אמרם בסבת זה שאני התם דקא אתו משיורי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד ואמר ר' יוסי כי אע"פ שהם מים שניים אינם צריכין רביעית לכל אחד אלא שיעור מה שיכלול היד בלבד אכן צריך שיהיה במים אשר שפך ממנו השיעור הזה המיעוט רביעית והוא ענין אמרם ובלבד שלא יפחתו לאחרון שבהם מרביעית ר"ל שיהיה בכלי בעת שישפך ממנו האחרון רביעית ואמרו מוסיפים על השניים ביארה זאת התוספתא וזה כי המים הראשונים כשרחץ קצת ידו היד כולה נשארה בטומאה ולא נאמר שירחץ החלק אשר לא תתרחץ ותשלם לה נטילה ראשונה אבל צריך שירחץ ידו כולה ובמים שניים אין הדבר כן אבל כשרחץ קצת ידיו ותמו המים או נפסק השפיכה חוזר ומשלים רחיצת ידו שישפוך מים על החלק אשר לא נתרחץ והוא אמרם כיצד נטל את הראשונים ושפשף וחזר ונטל את השניים ואין בהם במים שיגיע לפרק הרי זה מוסיף עליהן אחד הנוטל לידו אחת וא' הנוטל לשתי ידיו ואין הלכה כר' יוסי:

פירוש רבינו שמשון

לאחד אף לשנים. לחד בעינן רביעית מתחלה אבל לתרי כשהיה בו רביעית ונטל הראשון ואחר כך שני אע"ג דלא הוי רביעית גבי שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש בפרק כל הבשר (דף קז.):

מחצי לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלשה אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים אחרונים דאפילו בתחלה סגי לשנים ברביעית כל שכן הכא דאתו משירי טהרה וכי לא מהני הכא הני מילי כשלא נשאר לשנים אחרונים רביעית וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק ואי מפרשינן כולה מתני' בנוטלים בבת אחת ניחא טפי אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (שם) טעמא משום דאתו משירי טהרה משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה: *)

מוסיפים על השניים. כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפ' כל הבשר וראשונים ושניים דכולה מכילתין משום דפעמים שאדם זורק מים על ידיו פעמים כדי ליטול יפה ואם משטיפה אחת הגיעו עד הפרק מנגב ידיו במפה והן טהורות כדתנן בפרק שני ואם אחר שנגב נמלך ליטול עוד ידיו כדי ליטול יפה ונתן השניים ולא הגיעו עד הפרק יכול להוסיף עד שיגיעו לפרק כן מוכח בתוספתא אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק [אין] מוסיפין דכיון דלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה וצריך לנגב תחלה ואח"כ נוטל רבי מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק הם הנקראים ראשונים ואין מוסיף על השניים דקאמר רבי מאיר היינו דאין צריך להוסיף על השניים אי נמי לגבי הא קאמר דמוכח לקמן דשניים מטהרין את הראשונים ואתא ר"מ למימר דדוקא כשהשניים הגיעו לפרק בשטיפה אחת ולא הגיעו לפרק בשתי שטיפות וכי האי גוונא דאיירי רבי יוסי בשניים בתוספתא לא הוה פליג רבי מאיר דמאחר שקינח ידיו מן הראשונים וידיו טהורות בראשונים לבדם מדקתני בתוספת' ונמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי. *[ובס"א אשכחנ"א נוסח"א אחרית"י ונרא"ה לעניו"ת דעתי"ן לגלותה ית"ה דהי"א עיקר וז"ל מוסיפין על השנים כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפרק כל הבשר (שם) וראשונים ושנים דכולה מכלתין משום דכשנטל ידיו בשטיפה אחת עד הפרק אע"פ שידיו טהורות לאחר ששפשף בראשו או בכותל או במפה מ"מ אם חזר ונגע במי השפשוף טמאות או אם נגע עם ככר של תרומה נטמא כמו שאפרש בפ"ב ולכך עביד שטיפה אחרת במים שנים לטהר מים ראשונים שעל גבי ידיו ואפילו לר' מאיר דמטהר נמי בראשונים דאמרינן בפרק ב' ועל ככר של תרומה טהור אכתי זימנין דזקוק ליה מים אפילו לטהר ידו כשלא היו הראשונים מי רביעית כדתנן פרק שני והשתא האי מוסיפין דקאמר הכא היינו דאם נתן השנים ולא הגיעו לפרק יכול להוסיף עד שיגיעו אבל על הראשונים לא דכיון שלא טהרו כל מה שמוסיף עליהן כמוסיף על טומאה היא וצריך לנגב תחלה וליטול אח"כ ור' מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק נקראים ראשונים ואין מוסיף [על] השנים דאמר ר"מ היינו לענין דאין מועילים שנים לטהר הראשונים אלא א"כ הגיעו לפרק בשטיפה אחת בלא הפסק א"נ היכא דזקוק לשנים כדפרישית שלא נטל ראשונים מי רביעית צריך שיהיו שנים בשטיפה אחת והא דתניא בתוספתא במילתא דרבי יוסי מוסיפין על השנים ולא על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השנים ואין בהם כדי שיגיעו לפרק הרי זה מוסיף עליהן על כרחין בכה"ג לא הוה פליג ר' מאיר מאחר שקנח ידיו מן הראשונים ידיו טהורות מדקתני בתוספתא בנמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי]. (ע"כ חילו"ק הנוסח"א מכא"ן ואיל"ך שוי"ן) מה לנו במה שנוטל שניים ומוסיף וכי פליגי בשניים בשלא קנח מן הראשונים פליגי דעל כרחין אף בשלא קינח שרי ר' יוסי ובזה יש להסתפק דלמא האי דאסרינן להוסיף על הראשונים לרבי יוסי ועל השניים לר' מאיר היינו כשאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשמוסיף ליטול הכל בשטיפה אחת עד הפרק שרי ואין הטעם תלוי משום טומאה אלא משום שאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בריש פרק שני דגיטין (דף טו:) אלא דקא משי פלגא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי ידים אינן טהורות לחצאין והא דלא מייתי התם מתניתין דהכא דאין מוסיף על הראשונים משום דפלוגתא הוא בתוספתא דר' מאיר ור' יוסי ובירושלמי דחלה פרק שני וכן בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים אמרינן התם תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת מר רשות אית בעי מימר מהלך ארבעת מיל ואת מר רשות ואמר ר' יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות משמע דמפסיק היינו דמנגב תחלה ואח"כ נוטל כמו שפירשתי אבל באחרונים אינו מפסיק כלומר דאין צריך לקנח. לאחרונים קרי שניים כדקאמר על השניים יצאה אשה מביתה:

תני"א בתוספת"א [פ"ב] שנים שנטלו שתי ידיהן זו משמינית וזו משמינית אע"פ שחוזרין ומערבין בקילוח ידיהן טמאות שמתחלה לא נטלו מן רביעית אלא פוסלין ידיהן. פ' שני כלים שאין בכל אחד כי אם שמינית דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל אחד כי אם ידו אחת ובבת אחת שפכו משני הכלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ"ה ידיהן פסולין.

ועו"ד תני"א בתוספ' [רפ"א ע"ש] מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפין על הראשונים ואין מוסיף על השניים דברי ר"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים חצי לוג אף לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה"ז מוסיף עליהן. פירוש שפשף שקינח ידיו במפה דשיפשף לשון קינוח הוא כמו שאפרש בפרק שני:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מי רביעית - מים שיש בהן שיעור רביעית הלוג, שהוא ביצה ומחצה:

נותנים לידים לאחד אף לשנים - לחד בעינן מתחילה רביעית. אף לשנים, אם היה בו מתחילה רביעית ונטל הראשון ואח"כ השני, אע"ג דלא היה רביעית גבי השני, שפיר דמי, הואיל ומשיירי טהרה אתו. ורמב"ם פירש, דדוקא מים שניים הוא דלא בעינן רביעית לכל חד וחד, הואיל וכבר נטהרו ידיו משטיפה ראשונה, אבל במים ראשונים, אין פחות מרביעית לכל אחד. ורבותי לא פירשו כן:

מחצית לוג לשלשה או לארבעה - לפום שיעורא דרביעית לשנים, היה די ברביעית ומחצה לשלשה, אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק, שכל אחד מצמצם במים מפני חבירו. ומיהו אי איכא רביעית ומחצה, ונטל הראשון מהם חצי רביעית, הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים האחרונים, דאפילו בתחילה סגי לשנים ברביעית, כל שכן השתא דאתו משיירי טהרה. וכי לא מהני הכא, הני מילי היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית ג:

ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית - שיהיה בכלי בשעה שהאחרון נוטל את ידיו, רביעית. ואין הלכה כר' יוסי:

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים - דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק, ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת אע"ג דידיו טהורות, אם קינח אותם במפה, מכל מקום אם חוזר ונוגע במים שעל המפה, ידיו טמאות ו, ואם נגע בהן ככר של תרומה, נטמא, ולכך אורחיה דעביד שטיפה אחרת במים שניים לטהר המים הראשונים שעל גבי ידיו. והשתא קאמר דאם נתן המים שניים ולא הגיעו לפרק, יכול להוסיף עליהם ולשפוך מים במקום שלא שפך שם תחילה, ויטהרו המים הראשונים שעל גבי ידיו. אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק, אינו יכול להוסיף ז, אלא צריך לנגב ידיו ולחזור ולשפוך בבת אחת מים שיגיעו לפרק:

פירוש תוספות יום טוב

מי רביעית. וכן העתיק הר"ב. והכי מייתי לה בגמ' דחולין פ"ז דף ק"ז. ונ"א מרביעית. והכי מייתי לה בנזיר פ"ו דף ל"ח. ובגיטין פ"ב דף י"ג. ושם פירש"י מרביעית כלי המחזיק רביעית מלא מים:

נותנין לידים. דתנן פ"ב דחגיגה מ"ה נוטלין לידים לחולין. ולמעשר. ולתרומה. וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין התרומה. ולא חולין שאין בהן שלישי. וכדתנן בסוף זבים. אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין. כדי שיהא רגיל בנ"י ויטלן לתרומה. כדאיתא בפ' כל הבשר. ועיין עוד שם בחגיגה:

אף לשנים. כתב הר"ב אע"ג דלא הוי רביעית לשני כו' עיין בר"פ דלקמן. דר"מ מפליג בהא בין ידו אחת לב' ידיו. ועיין עוד שם בפי' הר"ב למשנה ב':

לשלשה או לארבעה. כתב הר"ב ומיהו אי איכא רביעית ומחצה כו' וכי לא מהני הכא כו' וכן הא דקאמר לארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי. וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד. רק שיטול עד הפרק. ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת (כי הא דתנן פרק דלקמן מ"ג) ניחא טפי. אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר [דף ק"ז] טעמא. משום דאתי משירי טהרה. (משמע דאיירי) בנוטלין זה אחר זה. הר"ש. ופירוש עד הפרק. בפרק דלקמן מ"ג:

לחמשה לעשרה ולמאה. גוזמא קאמר. כלומר כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו ג' פעמים. טור א"ח סי' ק"ס:

רי"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם. אכולהו פליג. אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמ' דנזיר פ"ו דף ל"ח:

ואין מוסיפין על הראשונים. כתב הר"ב דין נ"י כו' ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת כו' וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משירי טהרה. וכדפירש הר"ב בפרק דלקמן מ"ב. דאילו נטלן מרביעית. המים עצמן טהורים כת"ק דר"י דר"פ דלקמן. וכן מפורש בהדיא בלשון הר"ש שכתב הב"י בסי' קס"ב. ומ"ש הר"ב אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. דכיון דלא טהרו את הידים. כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) מרביעית. כלי המחזיק רביעית. רש"י:

(ב) (על המשנה) לידים. דתנן (פרק ב' דחגיגה משנה ה') נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין תרומה ולא חולין, אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין, כדי שיהא רגיל בנטילת ידים ויטלן לתרומה. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) וכן הא דקאמר לארבעה, דמשמע ולא לחמשה, שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי, וכי איכא שיעור לא חשו כמה יגיע לכל אחד רק שיגיע עד הפרק. הר"ש:

(ד) (על המשנה) למאה. גוזמא היא, כלומר כל זמן שמספיקין לשפוך כל אחד שלש פעמים. טור:

(ה) (על המשנה) ר' יוסי כו'. פליג אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמרא:

(ו) (על הברטנורא) וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משיירי טהרה. דאילו נטלן מרביעית, המים עצמן טהורים, כתנא קמא דריש פרק ב' ועיין שם בהר"ב:

(ז) (על הברטנורא) דכיון שלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ובעה"י המברך לחם ומים נתחיל מסכת ידים
מי רביעית וכו':    נזיר פ"ג מינים דף ל"ח וגיטין דף ט"ו והתם קתני מרביעית כולו תיבה אחת בלי יוד אחר המם ופי' שם רש"י ז"ל כלי מחזיק רביעית מלא מים אבל בחולין פ' כל הבשר (חולין דף ק"ז) גרסינן מי רביעית ותרויהו איתנהו דבעינן לאחד רביעית מים וגם שהכלי לכל הפחות יחזיק רביעית מים:

או לד' מ"מ ולד':    תניא בתוספתא מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפים על הראשונים ואין מוסיפים על השניים דברי ר"מ ר' יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג אף לשלשה אף לד' מלוג לה' ולעשרה ולמאה מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונעל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה"ז מוסיף עליהן ע"כ. והתם בפ"ג מינים כתוב שם דר"מ ס"ל לאחד ולא לשנים ור' יוסי ס"ל לאחד אף לשנים וכמו שכתוב כאן בזו התוספתא (א) והרב בצלאל אשכנזי ז"ל הפך הגירסא והגיהו שם וכדמשמע התם מפירש"י ז"ל:

בפי' רעז"ל וכי לא מהני הכא ה"מ היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית. אמר המלקט וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולד' דמשמע ולא לחמשה כו' עד משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה הר"ש ז"ל אבל הרא"ש ז"ל פי' וז"ל מי רביעית נותנים לידים לאחד כו' לאדם אחד תקנו חכמים שלא יטול ידיו בפחות מרביעית מים ושנים ביחד הבאים ליטול ידיהם גם כן הם יכולין ליטול ידיהם מרביעית מים אע"פ שלא ישאר לשני רביעית כדמפרש טעמא בפרק כל הבשר הואיל ומשיורי טהרה קאתו כיון ששניהם באו לטהר ידיהם ביחד שיורי טהרה מועילין לשני בפחות מרביעית וכן חצי לוג לד' ולוג כיון שנתן מים הרבה אפילו מאה גוזמא קאמר כלומר כל זמן שמספיקין המים לכל אחד לשפוך על ידיו פעמים ור' יוסי פליג על לוג ואמר כיון שתתירו ליטול כמה בני אדם חיישינן שמא לא ישאירו לאחרון כדי לשפוך על ידיו פעמים ולכך אוקמי' אשיעור נעילה. עכ"ל ז"ל. [בלשון רבנו יעקב בעל הטורים בסי' ק"ס וקס"ב שלשה פעמים וכן בספר המצות וכן בתוס' בפ' כל הבשר וכן פסק שם בש"ע וז"ל ספר המצות מה שמזכיר מים ראשונים ושניים היינו דוקא במים שבאין לטהר אבל מלבד אלו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואותם לא הזכיר במשנה לכך צריך ליתן עליהם ג"פ א' להסיר הלכלוך ושתי פעמים לטהרם ע"כ וכתוב שם בב"י ודבר פשוט הוא שאם ידיו נקיות די לו בשני פעמים כדקתני מתני' ע"כ: ועיין בה"ר יונה ז"ל בפ' אלו דברים. ופי' הרמב"ם ז"ל לקמן פרק שני סוף סימן ג' גבי נוטלים ד' וה' זה בצד זה או זה ע"ג זה ולא נאמר כי המים היורדים מידים העליונים הן משקין טמאים לפי שהן מים ראשונים והידים אשר תחתיהן לא יטהרו במים ההם כיון שהוא טמא לפי שהן כולן במדרגת יד אחת אנו חושבין אותן ע"כ ודעתו ז"ל שלא נזכרו מים שניים במתני' אלא לענין תרומה ולא לענין חולין כלל:

עוד בסוף פי' רעז"ל אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. אמר המלקט שכל מה שמוסיף הוא מוסיף טומאה כיון שלא נטל בפעם אחת עד הפרק אלא צריך לנגב ידיו ולחזור ולשפוך בבת אחת מים שיגיעו לפרק ור' מאיר פליג בתוספתא ואומר שמוסיפים על הראשונים ואין מוסיפים על השניים דאינם מיטהרין הראשונים אא"כ ישפכם לשניים עליהם בבת אחת והלכה כסתם מתני' ואפשר לומר דבהא דאסרה מתני' להוסיף על הראשונים ור"מ אסר להוסיף על השניים היינו שאינו שופך אלא במקום שלא הגיעו המים הראשונים כלומר שאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשהוסיף נטל עד הפרק בשטיפה אחת שרי והוי טעמא משום דאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בר"פ שני דגיטין אי דמשא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי אין ידים טהורות לחצאין הר"ש והרא"ש ז"ל. וביד פי"א דהלכות מקואות סי' ז' ח' ומפ' הוא ז"ל שם וגם בפי' המשנה דמתני' מיירי דוקא במים שניים משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו פחות מרביעית לכל אחד ואחד וכבר כתבו רעז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל בפ' כל הבשר הא דאמרי' מי רביעית נוטלים לידים לא' ואפילו לשנים ופרישנא דקא אתו משיירי טהרה א"כ למידק היכי דמי אי משום תרויהו בחדא זימנא מאי שיורי טהרה איכא הכא דמאן מינייהו בתרא ואי אתו בזה אחר זה כי אתו מכח רביעית מאי הוי השתא מי ליכא רביעית וי"ל דמיירי בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקלוח וקל הוא שהקלו בנטילה וכן פי' הרמב"ן ז"ל ומשום דהוי נצוק חבור כדאמרי' לענין מקוה כל זמן שרגליו של ראשון במים השני טהור וכ"כ הרא"ה ז"ל עכ"ל בית יוסף שם סי' ק"ס. וכתב עוד בשם רבינו ירוחם שכתב שדעת הראב"ד ז"ל דלעולם א"א לנטילה בפחות מרביעית לכל אחד ואפילו בדאתי משיורי טהרה דלא מהני אתו משיורי טהרה אלא להכשיר כשאין בכלי אלא רביעית ונוטל בו ואח"כ נותן לתוכו חצי רביעית ונוטל בו ע"כ ושם הביא כל דברי ה"ר יונה ו"ל דס"ל נמי הכי ע"ש. ובטור או"ח סימן קס"ב כתוב שם שרבינו יעקב בעל הטורים ז"ל משמע ליה שהירושלמי מפ' מתני' דמוסיפין על השניים ר"ל מים שלאחר המזון דוקא קרי תנא שניים אבל מים שלפני המזון אפילו מים שניים אין מוסיפים דכל שלפני המזון בכלל אין מוסיפים על הראשונים הוא אבל דעת שאר המפרשים שגם הירושלמי יפרש דאין מוסיפים על השניים במים שלפני הסעודה ואע"פ שהירושלמי קורא למים אחרונים שניים לישנא דמתני' לחוד ולישנא דאמוראי לחוד ע"כ בקיצור. וכתוב בספר כל בו סי' כ"ג שאלו הראשונים מים ראשונים מטהרין אח הידים שניים מטהרין את המים שעל הידים ואחר שהמים הראשונים מקבלין טומאה מהידים היאך השניים מטהרין את המים שעל הידים ויחזרו הראשונים שהן טמאים ויטמאו את המים והשניים מקבלין עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם שהרי אמרו שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלמא הראשונים מקבלין טומאה מן הידים שחוץ לפרק וחוזרין ומטמאין אותם. ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה או צואה או שהרגו מאכולת וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאילו נגעו בטומאה ועשו אותם שניות לפסול את התרומה במגען ושלא לאכול בהן חולין ע"י הדחה וזה שאמר ראשונים מטהרין את הידים כלומר מורידין מהן הזיעה והלכלוך שעליהם שממנו הן טמאות ובאין השניים ומדיחין אותם המים שהן מטושטשות עם הזיעה והלכלוך ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרין את המים שעל הידים כלומר מדיחין את המטושטשות עם הזיעה והלכלוך שעל הידים ומפני זה צריך שיפסיק במים הראשונים שאם יתן כל הרביעית עליהם בבת א' אע"פ שהן מורידין הלכלוך מעליהן מ"מ הנשארים על היד משיורי הטשטוש הן ולכך צריך שיפסיק בהן כי המים הראשונים מדיחין את הטשטוש ומה שישאר ע"ג היד מהשניים הוא הלכך חששו שמא יצאו מים שניים חוץ לפרק והן מטושעשות מאותו מקום שהן ראשון ויחזרו ויטמאו את הידים טומאת לכלוך ולפיכך צריך להגביה את ידיו בשניים. כך נ"ל באמת ובבירור ורביעית שאמרו לנעילת ידים מפני שעשו אותם כטמאות ורביעית הלכה למשה מסיני הוא והוא מקוה לטהרה להטביל בו מחטין וצנורייאות אלא שבעלוהו כדאיתא בנזיר וכיון שעשו אותן כטמאות תקנו להן ברביעית שהוא כמקוה קטן א"נ שיערו חכמים שאין הידים מודחית יפה מן הלכלוך אלא ברביעית. וא"ת אם בשביל כך למה אמרו רביעית נותנים לאחד ואפילו לשנים והיאך שניים מדיחין יפה ברביעית והלא רביעית צריך לאחד הרי אמרו מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים כלומר צריך להוסיף בשניים עד כדי שיהא רביעית לכל א' וא' בין הראשונים והשניים אבל בראשונים אין צריך להוסיף כדי שיהא בהן רביעית לכל אחד ואחד בתחלה אבל ודאי די להם לשנים ברביעית לטהר הלכלוך מידיהם והכשר הרביעית עולה לשניהם הואיל ושניהם רוחצין בבת אחת ואח"כ יבוא הרביעית השני על השאר וידיח המים המטושטשין מידיהם מ"מ צריך שיהא בהן רביעית בבת אחת מן הטעם הראשון כדי שיהא כמקוה טהרה ושני הטעמים צריכין זה לזה ודוקא במקום שאין מים מרובין דהיינו משא ולא משא אבל במקום שיש מים מרובין הא אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא הלכך בעי טפי. ועוד כי אי אפשר לנטילת ידים בלא שפשוף מפני הזיעה ומפני הצואה שע"ג ידיו וכשהוא משפשף אינו יכול ליזהר שלא יגע חוץ למקום המים והרי הוא צריך ליטול לכתחלה הלכך בעי טפי מרביעית שהרי מן השפשוף ואילך צריך. עכ"ל ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

מי רביעית:    מים שהן רביעית הלוג. שהוא ביצה ומחצה:

נותנין לידים:    דאף דידים שניות ואמ"ט לחולין. אפ"ה תקנו נט"י מסרך תרומה:

אף לשנים:    דא"צ השני רביעית לבד. מדאתו מים משיורי טהרה. ודוקא בנתכוונו מתחלה ליטול כא'. ושמו כ"א ידיו למטה מידי חבירו. וי"א אפילו בזא"ז [כא"ח סי' ק"ס] ולרמב"ם רק מים שניים סגי בהכי. אבל ראשונים צריך רביעית לכ"ח:

לשלשה:    לפי חשבון רביעית לב'. היה סגי לג'. רביעית וחצי. רק מדנפישי גברי. שמא לא ידקדקו ליטול יפה. ולי"א הנ"ל דאפילו בזא"ז. מיירי הכא בלא שייר הראשון לב' אחרונים רביעית דאל"כ לא גרע מרביעית בתחלה:

רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית:    למאי דקיי"ל דוקא בנוטלים כאחת קאמר ת"ק. צ"ל דאחרון דקאמר ר"י ר"ל תחתון. ור"י ארישא נמי פליג:

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים:    דכך דין נט"י. צריך ליטול ידיו עד הפרק. והוא חבור היד עם הזרוע. ואף דסגי ברביעית בשטיפה א' ואז ידיו והמים שעל ידיו טהורות. אפ"ה טוב יותר לחלק הרביעית לב' פעמים כדי לשפשף וליטול יפה. מיהו בכה"ג נטמאו המים הראשונים מדלא היה בהן רביעית. רק שנטהרו בשטיפה שנייה. וקאמר הכא דאם בשטיפה א'. לא הגיעו לפרק. כיון דמים גופייהו טמאין הן אין מוסיף עליהן להשלים. אף שלא נתנגב עדיין מראשונים. לכתחלה אינו מוסיף. [ובניגב בינתיים אפילו בדיעבד לא מהני כמג"א קס"ב סק"ה] ולרא"ש דוקא במוסיף על מקום שלא נטל עדיין. אבל בחוזר ושוטף על כל היד שרי:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים