משנה ידים א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידים · פרק א · משנה א | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מי רביעית א נותנין לידיםב, לאחד אף לשנים.

מחצית לוג, לשלשה או לארבעה.

מלוג, לחמשה ולעשרה ולמאהד.

רבי יוסי אומר, ובלבד ה שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית.

מוסיפין על השניים, ואין מוסיפין על הראשונים.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מרביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמישה ולעשרה ולמאה רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר ידעת כי לוג ד' רביעיות והנטילה הזאת אשר התירו בפחות מרביעי' לכל אחד אמנם הוא במים שניים אבל מים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראוים בפחות מרביעית לפי שהידים כבר נטהרו במים ראשונים והוא אמרם בסבת זה שאני התם דקא אתו משיורי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד ואמר ר' יוסי כי אע"פ שהם מים שניים אינם צריכין רביעית לכל אחד אלא שיעור מה שיכלול היד בלבד אכן צריך שיהיה במים אשר שפך ממנו השיעור הזה המיעוט רביעית והוא ענין אמרם ובלבד שלא יפחתו לאחרון שבהם מרביעית ר"ל שיהיה בכלי בעת שישפך ממנו האחרון רביעית ואמרו מוסיפים על השניים ביארה זאת התוספתא וזה כי המים הראשונים כשרחץ קצת ידו היד כולה נשארה בטומאה ולא נאמר שירחץ החלק אשר לא תתרחץ ותשלם לה נטילה ראשונה אבל צריך שירחץ ידו כולה ובמים שניים אין הדבר כן אבל כשרחץ קצת ידיו ותמו המים או נפסק השפיכה חוזר ומשלים רחיצת ידו שישפוך מים על החלק אשר לא נתרחץ והוא אמרם כיצד נטל את הראשונים ושפשף וחזר ונטל את השניים ואין בהם במים שיגיע לפרק הרי זה מוסיף עליהן אחד הנוטל לידו אחת וא' הנוטל לשתי ידיו ואין הלכה כר' יוסי:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

לאחד אף לשנים. לחד בעינן רביעית מתחלה אבל לתרי כשהיה בו רביעית ונטל הראשון ואחר כך שני אע"ג דלא הוי רביעית גבי שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש בפרק כל הבשר (דף קז.):

מחצי לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים היה די ברביעית ומחצה לשלשה אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים אחרונים דאפילו בתחלה סגי לשנים ברביעית כל שכן הכא דאתו משירי טהרה וכי לא מהני הכא הני מילי כשלא נשאר לשנים אחרונים רביעית וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק ואי מפרשינן כולה מתני' בנוטלים בבת אחת ניחא טפי אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (שם) טעמא משום דאתו משירי טהרה משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה: *)

מוסיפים על השניים. כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפ' כל הבשר וראשונים ושניים דכולה מכילתין משום דפעמים שאדם זורק מים על ידיו פעמים כדי ליטול יפה ואם משטיפה אחת הגיעו עד הפרק מנגב ידיו במפה והן טהורות כדתנן בפרק שני ואם אחר שנגב נמלך ליטול עוד ידיו כדי ליטול יפה ונתן השניים ולא הגיעו עד הפרק יכול להוסיף עד שיגיעו לפרק כן מוכח בתוספתא אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק [אין] מוסיפין דכיון דלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה וצריך לנגב תחלה ואח"כ נוטל רבי מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק הם הנקראים ראשונים ואין מוסיף על השניים דקאמר רבי מאיר היינו דאין צריך להוסיף על השניים אי נמי לגבי הא קאמר דמוכח לקמן דשניים מטהרין את הראשונים ואתא ר"מ למימר דדוקא כשהשניים הגיעו לפרק בשטיפה אחת ולא הגיעו לפרק בשתי שטיפות וכי האי גוונא דאיירי רבי יוסי בשניים בתוספתא לא הוה פליג רבי מאיר דמאחר שקינח ידיו מן הראשונים וידיו טהורות בראשונים לבדם מדקתני בתוספת' ונמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי. *[ובס"א אשכחנ"א נוסח"א אחרית"י ונרא"ה לעניו"ת דעתי"ן לגלותה ית"ה דהי"א עיקר וז"ל מוסיפין על השנים כך דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק כדאמרינן בפרק כל הבשר (שם) וראשונים ושנים דכולה מכלתין משום דכשנטל ידיו בשטיפה אחת עד הפרק אע"פ שידיו טהורות לאחר ששפשף בראשו או בכותל או במפה מ"מ אם חזר ונגע במי השפשוף טמאות או אם נגע עם ככר של תרומה נטמא כמו שאפרש בפ"ב ולכך עביד שטיפה אחרת במים שנים לטהר מים ראשונים שעל גבי ידיו ואפילו לר' מאיר דמטהר נמי בראשונים דאמרינן בפרק ב' ועל ככר של תרומה טהור אכתי זימנין דזקוק ליה מים אפילו לטהר ידו כשלא היו הראשונים מי רביעית כדתנן פרק שני והשתא האי מוסיפין דקאמר הכא היינו דאם נתן השנים ולא הגיעו לפרק יכול להוסיף עד שיגיעו אבל על הראשונים לא דכיון שלא טהרו כל מה שמוסיף עליהן כמוסיף על טומאה היא וצריך לנגב תחלה וליטול אח"כ ור' מאיר פליג בתוספתא ואמר מוסיף אף על הראשונים דכולי האי לא אטרחוהו רבנן לנגב תחלה וכל מה שמוסיף עד שיגיעו לפרק נקראים ראשונים ואין מוסיף [על] השנים דאמר ר"מ היינו לענין דאין מועילים שנים לטהר הראשונים אלא א"כ הגיעו לפרק בשטיפה אחת בלא הפסק א"נ היכא דזקוק לשנים כדפרישית שלא נטל ראשונים מי רביעית צריך שיהיו שנים בשטיפה אחת והא דתניא בתוספתא במילתא דרבי יוסי מוסיפין על השנים ולא על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השנים ואין בהם כדי שיגיעו לפרק הרי זה מוסיף עליהן על כרחין בכה"ג לא הוה פליג ר' מאיר מאחר שקנח ידיו מן הראשונים ידיו טהורות מדקתני בתוספתא בנמלך כדמוכח לקמן בכמה דוכתי]. (ע"כ חילו"ק הנוסח"א מכא"ן ואיל"ך שוי"ן) מה לנו במה שנוטל שניים ומוסיף וכי פליגי בשניים בשלא קנח מן הראשונים פליגי דעל כרחין אף בשלא קינח שרי ר' יוסי ובזה יש להסתפק דלמא האי דאסרינן להוסיף על הראשונים לרבי יוסי ועל השניים לר' מאיר היינו כשאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשמוסיף ליטול הכל בשטיפה אחת עד הפרק שרי ואין הטעם תלוי משום טומאה אלא משום שאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בריש פרק שני דגיטין (דף טו:) אלא דקא משי פלגא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי ידים אינן טהורות לחצאין והא דלא מייתי התם מתניתין דהכא דאין מוסיף על הראשונים משום דפלוגתא הוא בתוספתא דר' מאיר ור' יוסי ובירושלמי דחלה פרק שני וכן בירושלמי דברכות בפ' אלו דברים אמרינן התם תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת מר רשות אית בעי מימר מהלך ארבעת מיל ואת מר רשות ואמר ר' יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות משמע דמפסיק היינו דמנגב תחלה ואח"כ נוטל כמו שפירשתי אבל באחרונים אינו מפסיק כלומר דאין צריך לקנח. לאחרונים קרי שניים כדקאמר על השניים יצאה אשה מביתה:

תני"א בתוספת"א [פ"ב] שנים שנטלו שתי ידיהן זו משמינית וזו משמינית אע"פ שחוזרין ומערבין בקילוח ידיהן טמאות שמתחלה לא נטלו מן רביעית אלא פוסלין ידיהן. פ' שני כלים שאין בכל אחד כי אם שמינית דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל אחד כי אם ידו אחת ובבת אחת שפכו משני הכלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ"ה ידיהן פסולין.

ועו"ד תני"א בתוספ' [רפ"א ע"ש] מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפין על הראשונים ואין מוסיף על השניים דברי ר"מ רבי יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים חצי לוג אף לשלשה אף לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ומוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונטל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה"ז מוסיף עליהן. פירוש שפשף שקינח ידיו במפה דשיפשף לשון קינוח הוא כמו שאפרש בפרק שני:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מי רביעית - מים שיש בהן שיעור רביעית הלוג, שהוא ביצה ומחצה:

נותנים לידים לאחד אף לשנים - לחד בעינן מתחילה רביעית. אף לשנים, אם היה בו מתחילה רביעית ונטל הראשון ואח"כ השני, אע"ג דלא היה רביעית גבי השני, שפיר דמי, הואיל ומשיירי טהרה אתו. ורמב"ם פירש, דדוקא מים שניים הוא דלא בעינן רביעית לכל חד וחד, הואיל וכבר נטהרו ידיו משטיפה ראשונה, אבל במים ראשונים, אין פחות מרביעית לכל אחד. ורבותי לא פירשו כן:

מחצית לוג לשלשה או לארבעה - לפום שיעורא דרביעית לשנים, היה די ברביעית ומחצה לשלשה, אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק, שכל אחד מצמצם במים מפני חבירו. ומיהו אי איכא רביעית ומחצה, ונטל הראשון מהם חצי רביעית, הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים האחרונים, דאפילו בתחילה סגי לשנים ברביעית, כל שכן השתא דאתו משיירי טהרה. וכי לא מהני הכא, הני מילי היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית ג:

ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית - שיהיה בכלי בשעה שהאחרון נוטל את ידיו, רביעית. ואין הלכה כר' יוסי:

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים - דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק, ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת אע"ג דידיו טהורות, אם קינח אותם במפה, מכל מקום אם חוזר ונוגע במים שעל המפה, ידיו טמאות ו, ואם נגע בהן ככר של תרומה, נטמא, ולכך אורחיה דעביד שטיפה אחרת במים שניים לטהר המים הראשונים שעל גבי ידיו. והשתא קאמר דאם נתן המים שניים ולא הגיעו לפרק, יכול להוסיף עליהם ולשפוך מים במקום שלא שפך שם תחילה, ויטהרו המים הראשונים שעל גבי ידיו. אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק, אינו יכול להוסיף ז, אלא צריך לנגב ידיו ולחזור ולשפוך בבת אחת מים שיגיעו לפרק:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) מרביעית. כלי המחזיק רביעית. רש"י:

(ב) (על המשנה) לידים. דתנן (פרק ב' דחגיגה משנה ה') נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין תרומה ולא חולין, אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין, כדי שיהא רגיל בנטילת ידים ויטלן לתרומה. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) וכן הא דקאמר לארבעה, דמשמע ולא לחמשה, שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי, וכי איכא שיעור לא חשו כמה יגיע לכל אחד רק שיגיע עד הפרק. הר"ש:

(ד) (על המשנה) למאה. גוזמא היא, כלומר כל זמן שמספיקין לשפוך כל אחד שלש פעמים. טור:

(ה) (על המשנה) ר' יוסי כו'. פליג אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמרא:

(ו) (על הברטנורא) וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משיירי טהרה. דאילו נטלן מרביעית, המים עצמן טהורים, כתנא קמא דריש פרק ב' ועיין שם בהר"ב:

(ז) (על הברטנורא) דכיון שלא טיהרו את הידים כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר"ש:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

מי רביעית. וכן העתיק הר"ב. והכי מייתי לה בגמ' דחולין פ"ז דף ק"ז. ונ"א מרביעית. והכי מייתי לה בנזיר פ"ו דף ל"ח. ובגיטין פ"ב דף י"ג. ושם פירש"י מרביעית כלי המחזיק רביעית מלא מים:

נותנין לידים. דתנן פ"ב דחגיגה מ"ה נוטלין לידים לחולין. ולמעשר. ולתרומה. וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין התרומה. ולא חולין שאין בהן שלישי. וכדתנן בסוף זבים. אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין. כדי שיהא רגיל בנ"י ויטלן לתרומה. כדאיתא בפ' כל הבשר. ועיין עוד שם בחגיגה:

אף לשנים. כתב הר"ב אע"ג דלא הוי רביעית לשני כו' עיין בר"פ דלקמן. דר"מ מפליג בהא בין ידו אחת לב' ידיו. ועיין עוד שם בפי' הר"ב למשנה ב':

לשלשה או לארבעה. כתב הר"ב ומיהו אי איכא רביעית ומחצה כו' וכי לא מהני הכא כו' וכן הא דקאמר לארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי. וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד. רק שיטול עד הפרק. ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת (כי הא דתנן פרק דלקמן מ"ג) ניחא טפי. אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר [דף ק"ז] טעמא. משום דאתי משירי טהרה. (משמע דאיירי) בנוטלין זה אחר זה. הר"ש. ופירוש עד הפרק. בפרק דלקמן מ"ג:

לחמשה לעשרה ולמאה. גוזמא קאמר. כלומר כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו ג' פעמים. טור א"ח סי' ק"ס:

רי"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם. אכולהו פליג. אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמ' דנזיר פ"ו דף ל"ח:

ואין מוסיפין על הראשונים. כתב הר"ב דין נ"י כו' ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת כו' וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משירי טהרה. וכדפירש הר"ב בפרק דלקמן מ"ב. דאילו נטלן מרביעית. המים עצמן טהורים כת"ק דר"י דר"פ דלקמן. וכן מפורש בהדיא בלשון הר"ש שכתב הב"י בסי' קס"ב. ומ"ש הר"ב אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. דכיון דלא טהרו את הידים. כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר"ש:


פירושים נוספים