משנה פרה ה ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק ה · משנה ז | >>
השוקת שבסלע, אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה.
היתה כלי וחברה בסיד, ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה.
ניקבה מלמטן ופקקה בסמרטוט, המים שבתוכה פסולין, מפני שאינן עגולים כלי.
מן הצד ופקקה בסמרטוט, המים שבתוכה כשרים, מפני שהם עגולים כלי.
עשו לה עטרה של טיט והלכו המים לשם, פסולין.
אם היה בריא כדי שינטל עמה, כשרים.
משנה מנוקדת
הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע, אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כְלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד, מְמַלְּאִין בָּהּ וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ וּמַזִּין מִמֶּנָּה, וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְּבָה מִלְּמַטָּן, וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגֻלִּים כֶּלִי. מִן הַצַּד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגֻלִּים כֶּלִי. עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט, וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם, פְּסוּלִין. אִם הָיָה בָרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ, כְּשֵׁרִים.
נוסח הרמב"ם
השוקת שבסלע -
- אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה, ואין מזין הימנה,
- ואינה צריכה צמיד פתיל, ואינה פוסלת את המקוה.
- היתה כלי, וחיברה בסיד -
- ממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין הימנה,
- וצריכה צמיד פתיל, ופוסלת את המקוה.
- ניקבה מלמטן, פקקה בסמרטוט -
- המים שבתוכה פסולין - מפני שאינן עגולים כלי.
- מן הצד, ופקקה בסמרטוט -
- המים שבתוכה כשרין - מפני שהן עגולים כלי.
- עשו לה עטרה של טיט -
- והלכו המים לשם - פסולין.
- אם היה בריא כדי שינטל עימה - כשרין.
פירוש הרמב"ם
שוקת - מקום מקוער יתקבצו בו המים, והקבוץ ממנו "שקתות המים"(בראשית ל, לח).
ואמר שבהר אם יהיה בו חפירה וישוב צורתו כזה הכלי, וזה ימצא ברוב ההרים, הנה לא נחשבה כמו כלי אבנים אבל משפטה משפט חפירה בעצם הארץ, ולזה אין ממלאין בה, ואין מקדשים בה ואין מזין ממנה. ואם תהיה באוהל המת לא תצטרך צמיד פתיל, אבל תהיה כמו הבור והדות אשר בבית אשר בכיסוי לבד ימלט כל מה שבה, בלתי צמיד פתיל, כמו שביארנו בחמישי מאהלות.
ואינה פוסלת את המקווה - אם תהיינה המים נוזלים מזאת השוקת ויתקבץ בתוך המקווה כי הם ימלטו, מהיות אלה המים מים שאובין כמו שהתבאר במקואות (פ"ד מ"ה).
ואם לקח כלי מאבן או זולתו והדביקה בסיד ובחרסית בעצם הארץ או בהרים, הנה משפטן באלה הדברים משפט הכלים שממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין ממנה, ולא תציל מה שבתוכה אם תהיה באוהל המת אלא בצמיד פתיל.
ואם ניקבו אלו הכלים בתחתיתם וסתם זה הנקב בבלויי הסחבות והוא אשר נקראו סמרטוטים, הנה המים אשר בזה הכלי פסולים לקדש ולהזות מהם, לפי שאלה המים אינן נחין על היקף כלי, וזה כוונת אמרו עגולים כלי. ואם תהיה הנקב בצד הכלי הנה אלו המים כשרים לקדש ולהזות לפי שהם נחין בהיקף כלי.
ואם נתעטר זה הכלי המחובר בסלע עטרה מטיט, ומלא הכלי במים עד שעבר על פי הכלי ושבו בהיקף זה הטיט הנוסף על עליונות הכלי, הנה אין ראוי לקדש מאלה המים ולא להזות מהן אם היו מקודשין, לפי שאינן בכלי לפי שהן שטוחין על הסלע. ואם היה זה הטיט מחובר בפי הכלי חיבור אפשר הסתלקותו עם הכלי אם יסתלק, הנה שב מכלל הכלי, והוא כלי אדמה וראוי לקדש ולהזות ממנו כמו שקדם לך:
פירוש רבינו שמשון
השוקת שבסלע: שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה בהמות והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש ואפילו היה תלוש אלא שקבעו ולבסוף חקקו כדאמר בפרק המוכר את הבית (דף סה ב) גבי צינור:
ואינה צריכה צמיד פתיל: דאי יש בה טפח על טפח על רום טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכה טהור כמו ביב שהוא קמור בפרק שלישי דאהלות ואפילו יש ביציאתו פותח טפח אלא שמכוסה בנסר מציל ולא בעי צמיד פתיל כיון דלאו כלי הוא כדתנן גבי בור ודות בפ"ה דאהלות (מ"ו):
מפני שאינם עגולים כלי: כלומר שאין כלי מסבב את המים דנקב של מטה מבטלו מתורת כלי ואפילו תלוש דסתימה של סמרטוט לא משויא ליה כלי אבל כשהנקב מן הצד יש תורת כלי עליו ומקדשין מים שבתוכה שהכלי מסבבם והיינו עגולים כלי:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "בין החוקק באמת המים בין בית קבלה אף על פי שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישה ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת המקוה. מעיין היורד למכתשת ומבקש לקדש בה מפסיק ומנגב וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש." פי' בין החוקק אמת המים כגון גומא שבסלע בין שחקקוה מים כדכתיב (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים: בין בית קבלה. שחקקה אדם לשם קבלה אף על פי שאחר שנחקקה תלשוה מים וחזרו וחברוה כגון דלא חישב עליה לשם כלי אין תורת כלי עליה והרי היא כלא נתלשה: ואין צריכה צמיד פתיל דלא בעינן צמיד פתיל אלא לכלי וכיון דלאו כלי היא הרי היא כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן בפרק שלישי דאהלות (מ"ז) דאם יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכו טהור אבל אם משנתלשה חישב עליה יש עליה תורת כלי. מפסיק ומנגב דבעינן מילוי מכח אדם לכך מפסיק המעיין ומנגב המכתשת וממשיך אחרי כן דהוי מכח אדם. עשה לה עטרה של טיט אתלושה קאי שעשה לה מוסף של טיט. והלכו המים לשם פסולין דאין המושב נחשב כלי אלא אם כן היה בריא שאם ינטל השוקת לא יפרד הימנה:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "ר' יהודה אומר משום ר"א עשה לה עטרה של טיט כדי שילכו מים לשם בין שניטלת עמה בין שאינה ניטלת עמה כשרה. השוקת של טיט אם ניטלת עמה כשרה ואם לאו פסולה:" פי' כדי שילכו מים לשם עטרה זו לא לקבל המים אלא להמשיך המים לשוקת שלא יתפשטו על פני הארץ וילכו לשוקת ובאותה עטרה לא חיישינן בניטלת ולא שיהא לה תורת כלי דאינו מקדש בה אלא שיבאו מכח אדם והיינו מכח אדם שעל ידי עטרה באים לשוקת. השוקת של טיט אבן שאין בה חקק אלא עשה עליה עטרה של טיט ונעשית שוקת. אם ניטלת עמה כשרה כדתנן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
השוקת שבסלע - שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש. ואפילו היה תלוש [אלא] שחיברו ולבסוף חקקו:
ואינה צריכה צמיד פתיל - אם היתה באוהל המת מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל. לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכה בכיסוי בלא צמיד פתיל, כדתנן בפרק ה' דאהלות [משנה ו']:
ואינה פוסלת את המקוה - אם [נפלו] מי גשמים מתוכה למקוה, אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה:
ופקקה - סתמה:
מפני שאינם עגולים כלי - כלומר שאין כלי מסבב את המים, דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי, דסתימה של סמרטוט לא משוי ליה כלי. אבל שהנקב מן הצד, יש תורת כלי עליו ומקדשים במים שבתוכם, שהרי הכלי מסבבן. והיינו עגולים כלי:
עשה לה עטרה - שוקת תלושה שחיברה בסיד שהיא חשובה כלי ועשה שפה של טיט לפיה סביב ונתמלאה השוקת מים עד שנתמלאת גם השפה, המים פסולים לקדש, לפי שאין התוספת נחשבת כלי:
ואם היה בריא - כלומר אם השפה הזאת חזקה ומהודקת בשוקת עד שאילו תנטל השוקת תנטל גם השפה עמה, כשרים:
פירוש תוספות יום טוב
נקבה מלמטן. עיין בספ"ד דמקואות:
מן הצד. ואפילו יסמוך לשוליו דדוקא כשהנקב בשוליו מתבטל מתורת כלי ואין פקיקת הסמרטוט מועלת ומיהו בתוספתא שכתבתי בספ"ד דמקואות (ד"ה ובזה) לענין פוסלת המקוה מוכח דנקט מן הצד היינו שהנקב גבוה מעט מהשולים שמקבל מים כל שהו ואז פוסל המקוה מפני שהוא כלי ומסתברא דה"נ דכוותה לענין מי חטאת שאין עגולים כלי אלא כשהנקב גבוה מעט מן השולים. ולשון הרמב"ם בפ"ז מה"מ (הלכה ז') כלי שנקב למטה וכו'. שהמים שבו אינן על עגול כלי אלא על הפקק:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
אין פירוש למשנה זו.
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אין ממלאין בה: ס"א ממנה וכן כתוב בכל הספרים במתני' דבפ"ד דמס' מקואות:
בפי' רעז"ל ומקדשין במים שבתוכה שהרי הכלי מסבבן וכו'. אמר המלקט פי' במים שלמטה מן הנקב ואפילו לא פקקה בסמרטוט ואגב רישא נקטיה ולא מסתבר למימר שמקדשין במים שלמעלה מן הסמרטוט דלא עדיף ממים שהלכו עד העטרה דסיפא. הרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
השוקת שבסלע: סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין:
אין ממלאין בה: ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]:
ואין מקדשין בה: ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת:
ואין מזין ממנה: ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין:
ואינה צריכה צמיד פתיל: דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]:
ואינה פוסלת את המקוה: אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה:
היתה כלי: שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ:
וחברה בסיד: קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא:
ניקבה מלמטן: השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]:
ופקקה בסמרטוט: ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]:
המים שבתוכה פוסלין: למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]:
מפני שאינן עגולים כלי: ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי:
מן הצד ופקקה בסמרטוט: ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין:
עשו לה: להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש:
עטרה: דהיינו שפה לפיו סביב:
של טיט והלכו המים לשם: נגד השפה:
פוסלין: למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי:
אם היה בריא כדי שינטל עמה: שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]:
כשרים: המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת