משנה אהלות ה ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ה · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כיצד, הבור והדות שבבית וכפישה נתונה ז עליו, טהור.

אם היתה באר חלקה, או כוורת פחותה, וכפישה נתונה עליה, טמא.

אם היה נסר חלק, או סרידה י שאין לה גפיים, טהור, שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות.

וכמה תהא הדופן, טפחיא.

היה לה חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן, אינה דופן, עד שיהא לה טפח ממקום אחד.

נוסח הרמב"ם

כיצד הבור והחדות שבבית וכפישה נתונה עליה טהור אם הייתה באר חלקה או כוורת פתוחה וכפישה נתונה עליה טמא אם היה נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים טהור שאין הכלים מצילין עם דופנות אוהלים עד שיהא להן דפנות וכמה תהא הדופן טפח היה לה חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן אינה דופן עד שיהא לה טפח ממקום אחד.

פירוש הרמב"ם

כבר ביארנו פעמי' שבור בחפירה ודות בבנין ואין הבדל בין הדות והכוורת השלימה כי כאשר תניח כוורת שלימה בשטח הבית הנה הוא כמו סהר בנוי וידוע ומבואר שהמאמר אמנם הוא בכורת המקבל מ' סאה בלח שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה כמו שהתבאר בט"ו (מ"א) מכלים:

וחלק הוא בסיס שאין לו דפנות:

וסרידה שאין לה גפיים הוא נסר בלתי אוגניים כמו שהתבאר בכלים (פ"ח מ"ג):

וכפישה הוא כלי אשר לו שפה נצבת על השטח שהוא אמר בזאת המשנה שאם היה זה הסהר החפור בבית אשה בו הטומאה לו צדדין גבוהים על שטח הבית כמו שבונים סביב הבארות זר וכפו ע"ז הזר כלי לו צדדין הנה הוא יציל על כל מה שבסהר החפור או הבנוי כאשר לו צדדין גבוהים על הארץ ומבואר הוא שזה הכלי אשר כפו אותו שהוא יציל על מה שתחתיו אמנם יהי' כלי טהור מכלי גללים ואבני' ואדמה לפי מה שהשרשנו בעשירי מכלים וכמו שזכרנו בזה הפ' ואם לא יהיה לסהר החפור צדדין גבוהים אצל חפירה בארץ לבד וכפו על פי זאת החפירה כלי לו אוגנים הנה כל מה שבזה הסהר טמא ולא יציל זה הכלי באהל המת מה שיהיה תחתיו והוא אמרו אם היתה באר חלקה. וכוורת פתוחה ר"ל שלא תהיה פקוקה וכפישה נתונה עליו טמא ואם כסה זה הסהר אשר אין לו אוגן גבוה על הארץ או הכוורת החלולה בכסוי פשוט אין לו צד הנה יציל על כל מה שבתוכו כאשר לא יכסהו בכלי ואין כלי מציל והוא אמרו אם היה נסר חלק וכו' לפי שהנסר אינו כלי והראה סבות זה ואומר שאין הכלים מצילין וכו' ר"ל שהכלי אשר הוא כלי בהיותו בעל דופן לא יציל אלא אם דבק לדופן אהל כמו אוגן הסהר או הבור או [צ"ל הגת] הגב אולם אם לא יהיה לאהל דופן גבוה לא יציל הכלי בסמיכתו לזה ואמרו חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן הוא שוהא בגובה אוגן הסהר על הסהר ועל הארץ חצי טפח וגובה שפת הכלי אשר כפו עליו חצי טפח הנה לא יציל ואמרו שיהיה לה טפח מורה שאם היה בגובה דופן הכלי טפח יציל כאשר (אמר) כפו אותו על פי הבור ואע"פ שלא יהיה לבור אוגן גבוה ויהיה אמרו שהכפישה לא תציל באשר הושמה ע"פ הבאר חלקה בתנאי שלא יהיה בגובה דופן כפישה טפח וכן בארו בתוספתא (פ"ו) ואמרו כשם שהכלים מצילין על אהלים שיש להן דפנות כן מצילין על אהלים שאין להן דפנות בד"א בכלי שיש בו טפח אבל בכלי שאין בו טפח אינו מציל ונדע מזה כי כאשר היה צד הכלי טפח הנה הוא יציל עכ"פ וכאשר היה בגובה צד הבית ג"כ טפח הנה הוא יציל על כל מה שבנסר חוץ מכפית הכלי ואם לא היה בגבהו טפח ר"ל בגובה צדדיו אם כסהו בנסר ומה שדומה לו הציל ואם כסהו בכלי לא הציל אלא אם היה בו גובה טפח ר"ל בשפת הכלי ולא יתנגד זה שאמרנו בעשירי מכלים היו כפויים על פיהן מצילין כל שתחתיהם לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר"ל בגבהו לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שבארנו שם:

פירוש רבינו שמשון

הבור והדות. פרק המוכר הבית (דף סד.) תניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין ויש גובה סביב הבור והדות כי ההיא דתנן חוליית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים במסכת שבת פרק הזורק (דף צט.) המת בבית וכלים בבור ודלת וכפישה נתונה עליו על פי הבור והדות כיון דיש שם מחיצות סביב הבור מצלת הכפישה על כלים שבתוכו דכפישה כלי גדול שאינו מקבל טומאה כגון כלי עץ הבא במדה ופי' בערוך סל גדול שכובשין זיתים לשומרן: ואם היתה באר חלקה. שפי הבאר שוה לקרקע הבית ואין חוליא גבוה מזירה סביב דהשתא ליכא דפנות: או כוורת פתוחה. כגון כוורת גדולה הבאה במדה דהשתא ליכא דפנות דאינה מקבלת טומאה ופתוחה דאינה פקוקה בקש: וכפישה נתונה עליה. על פי הבאר או על פי כוורת טמא דאין (נ"א דאין מצילין אלא עם דפנות כו' וכ"ה ברע"ב). נותנין אלא על דפנות ואהלים ובבור אין כאן דפנות ודפנות הכוורת לאו דפנות אהלים נינהו: אם היה נסר חלק. דאין זה כלי או סרידה שאין לה דפנות: גפיים. מחיצות דאין נחשב ככלי ובסרידה של בעלי בתים איירי דתנן במסכת כלים פרק ט"ו (מ"ב) סריד של נחתומין טמא של בעלי בתים טהור גיפפו מארבע רוחותיו טמא: טהור. אם נתנוהו על באר חלקה או על גבי כוורת פתוחה מצילין וטהור דדוקא כפישה שהוא כלי אין מצילין אלא עם דפנות אהלים או בצמיד פתיל אבל נסר וסרידה שאין לה גפיים דלאו כלי נינהו מצילין בלא צמיד פתיל ככלי שאין מקבל טומאה כדפרישית פרק ד': כמה תהא דופן של אהל טפח למעוטי פחות מטפח אבל יתר מטפח כ"ש הוא דעדיף: חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן. הא דאין כלי מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפנות טפח אבל אם בולטים (צ"ל אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע"פ שאין דופנותיו בולטים כלל ולכך כו' וכן הוא בר"ע מב"ט ועי' בתוס' יו"ט [ד"ה טהור שאין הכלים וכו'] שכתב שיש חסרון בלשון הר"ש) כלל ולכך קאמר דחצי טפח לכלי וחצי טפח לדופני הבור אין מצטרפין ולפי זה היה נראה כפישה דאין מצלת בבאר חלקה הוה פשוטי כלי עץ כדפי' בקונטר' בשילהי הניזקין (דף סב.) ולא כמו שפירש כלי הבא במדה דא"כ היה דופנותיו יותר מטפח.

תניא בתוספתא [רפ"ו] ר' יהודה אומר משום ר' יהושע כשם שהכלים מצילים אותם עם אהלים שיש להן דפנות כך מצילים עם אהלים שאין להן דפנות וא' כלי עץ ואחד כלי חרס טהורין בד"א בכלי שיש בו טפח על טפח אבל בכלי שאין בו טפח על טפח אינו מציל. בד"א בזמן שהוא אפוץ טפח מבחוץ מצד אחד ובפנים משני צדדין אבל אם היה אפוץ כחצי טפח מכאן וכחצי טפח מכאן ה"ז אינו מציל: פי' כך מצילין עם אהלים שאין להם דפנות ומתני' דלא כר' יהודה א"נ מתני' בכלי שאין בו טפח. אפוץ. לשון דחיקה הוא ולקמן אפרש בפ' תשיעי (מ"ג) תנן גבי כוורת איזו היא אפוצה כל שאין לה טפח במקום אחד אבל כאן דלא יתכן לפרש כן אלא אפוץ היינו שדבוק הכלי ע"פ הבור. מבחוץ בשפה החיצונה סגי מצד אחד אבל מצד שפה הפנימית של בור בעי שיהא דבוק משני צדדין ואז נחשב ככסוי לבור להציל ולהפסיק ואותה אפוצה בעיא שיהא טפח רוחב במקום אחד ולא סגי לה בטפח משני מקומות כגון חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן. וי"מ מבחוץ מצד אחד שיש טפח בדופן הכלי ומצד אחד מבחוץ אין בו טפח מציל ובלבד שיהא בפנים טפח מכל צד דכשכופהו על פיו יהא בו חלל טפח אבל אם היה אפוץ כחצי טפח מכאן כגון שנפחת הדופן במקום אחד כחצי טפח וכן במקום אחר כחצי טפח אינו מציל דלא חשיב כלבוד ואין הלשון מתיישב לפי' זה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הבור והדות שבבית - והמת בבית וכלים בבור ובדות, ויש גובה מחיצות סביבותיהן. בור ודות שניהן בקרקע אלא שבור בחפירה ודות בבנין:

וכפישה - סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן והוא מחזיק ארבעים סאה או יותר. ואינו מקבל טומאה ונתונה על פי הבור והדות:

טהור - כל מה שבתוכן הואיל ויש שם מחיצות:

באר חלקה - שפי הבאר שוה לקרקע הבית ואין לו מחיצה סביב, דהשתא ליכא דפנות:

או כוורת פחותה - כגון כוורת גדולה שמחזקת ארבעים סאה, שאינה מקבלת טומאה. ופחותה, שאינה פקוקה בקש ח:

וכפישה נתונה עליה - על פי הבור או על פי הכוורת:

טמא - דאין מצילים אלא עם דפנות אוהלים, ובבאר אין דפנות, ודפנות הכוורת לאו דפנות אוהלים הן:

היה נסר חלק - דאין זה כלי:

או סרידה שאין לה גפיים - שאין לה מחיצות, דלא חשיבא כלי:

טהור - אם נתונים על באר חלקה או על גבי כוורת פחותה ט, מצילים וטהור, דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אוהלים, אבל נסר וסרידה שאין לה גפיים, דלאו כלים נינהו, מצילים בלא דפנות אוהלים. סרידה, כמין עריבה קטנה של עץ שהנחתום משתמש בה. גפיים, אוגניים ואוזניים:

חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן - הא דאין כלי מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפנות טפח יב, אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע"פ שאין דפנותיו בולטים כלל, והשתא קאמר דחצי טפח דכלי וחצי טפח דדופני הבור אין מצטרפים. וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת מיירי שאין בה דפנות טפח יג:

פירוש תוספות יום טוב

הבור והדות. וכן שוקת שבסלע במ"ו פ"ה דפרה [*ומשנה ה פ"ד דמקואות] ומה שפירש הר"ב שניהן בקרקע. אלא שבור בחפירה ודות בבנין. עיין מ"ש בזה במ"ב פ"ד דב"ב:

וכפישה נתונה עליה. פי' הרמב"ם כפויה עליה. ומצאתי לו חבר במ"ח פרק יא דתנן נמי נתונה ופירושו כפויה. ומיירי אפילו שאין בדופני הכפישה טפח. דאילו יש בהן טפח הרי מצילין אף בבאר חלקה ועיין בדברי הר"ב [לקמן] בדבור חצי טפח כו'. ומ"ש שם בס"ד:

או כוורת פחותה. דהוי השתא כעין באר חלקה אבל כשהיא שלימה. הרי היא כדות שעל הארץ הואיל והיא באה במדה ואינה מקבלת טומאה. כ"כ הרמב"ם [בפירושו]. והכי נמי תנן ברפ"ח דכלים הבאים במדה מביאין וחוצצין ולא תקשה מרפ"ו. כמו שאאריך שם בס"ד. גם ברפ"ט. ושם במשנה יג [ד"ה או מכוסה] אכתוב מאי דקשיא אדהכא. ודעת מהר"ם עיין ברפ"ח:

פחותה. ה"ג בכוליה פ"ט. וכן היא בנוסחת מהר"ם בכאן. ומ"ש הר"ב שאינה פקוקה בקש וכ"כ הר"ש והרמב"ם ולאו למימרא דאילו פקוקה הוי' כשלימה דליתא כדתנן בפ"ט מ"ג ז' וי"ב אלא כלומר דאילו פקוקה לא הויא דומיא דבאר חלקה ומש"ה לא מצי למתני ופקוקה:

אם היה נסר חלק כו'. פי' הר"ב על באר חלקה או כוורת פחותה. וכ"כ הר"ש גם הרמב"ם. ותמיהני דכיון שהכוורת פחותה היאך מציל הנסר שעליו והרי הטומאה נכנסת במקום שהיא פחותה הואיל ואינה פקוקה:

סרידה. פי' הר"ב כמין עריבה כו'. וכ"כ במשנה ג פ"ח דכלים וכ"פ הר"ש במשנה שם ועוד מפרש שם לפירוש הרמב"ם ואותו הפי' לבדו כתב לקמן פי"ב משנה ב. ובכלים פ"ט משנה ז וכן במשנה ב פט"ו מפרש שם לפירוש הר"ש בלבד ועיין מ"ש שם: סרידה שאין לה גפיים. בסרידה של בעלי בתים איירי. דתנן במסכת כלים פט"ו [משנה ב] סרידה של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור. גיפפו מד' רוחותיו טמא הר"ש. [*ומפרש הר"ב גפיים. אוגנים ואזנים. ששנינו בפכ"ה דכלים מ"ו וע"ש]:

טהור שאין הכלים מצילים כו'. פי' הר"ב דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אהלים. אבל נסר כו'. והא דכלי אינו מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפנות כו' וכ"פ הר"ש. אלא שיש חסרון בלשונו וגם הרמב"ם מפרש כן ולדבריהם שיעור ל' המשנה כך הוא שהכלים אין מצילין אלא עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות. דכיון דתנא קאתי למתני טעמא על נסר חלק דמציל. ובעי למימר לפי שלא אמרו אין מצילין אלא בכלי. הלכך שיעור הלשון שהכלים אין מצילין כו' דמשמעו דאתא למידק מינה. הא נסר חלק שאינו כלי מציל. אבל כי קתני שאין הכלים מצילין כו'. משמעו דאתא למימר טעמא אכלים גופייהו ואינו במשמע כלל דאתא למידק מינה הא נסר חלק מציל וכ"ש שצריכין אנו להכניס בשיעור הלשון תיבת אלא. דאי כדקתני שאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות ודאי דליתא דעם דפנות אהלים אין צריך שיהא דופן לכלי הנתון עליו. וכמו שכתבתי בדבור וכפישה כו' הלכך ודאי שענין משנתינו לומר שאין מצילין אלא עם דפנות אהלים. עד שיהא להן דפנות דהיינו טפח כדמסיק. ובהכי מצילין אף בלא דפנות אהלים אבל בדפנות אהלים מצילין ואפילו כשאין להן דופן טפח. ומפני הלחץ זו הדחק שצריכין לסבול בשיעור לשון משנתינו. ודאי דמש"ה הוא שחזר בו הרמב"ם בחבורו פכ"א מהט"מ [הלכה ו] שלא העתיק הא דשאין הכלים כו'. על הדינים השנוין במשנתינו זו. אלא סמכה למה שהעתיק [הלכה ג] מרפ"י דכלים היו כפויים על פיהם מצילין כל שתחתיהן עד התהום. וכתב שהוא בלא מירוח מפני שהן כאהל [ועיין מ"ש לקמן במשנה יג פ"ט] [ד"ה או כפייה] וכתב שאם היו פיותיהן דבוקות בדפני הבית מצילין בלא צמיד פתיל. מפני שהן מצילים משום אהל לפיכך צריך שיהיה בדופן הכלי טפח שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהיה להן דופן. היה לכלי דופן חצי טפח והיה יוצא מדופן האהל שפה חצי טפח והדביק זה לזה כו' ועכשיו אין להוסיף ולא לסרס בלשון משנתינו כלל. שהרי הוא ענין בפני עצמו ולא בא ללמד ולמידק מיניה על נסר חלק כלל. ואתא למימר שהכלי צריך שיהא לו דופן כשיציל עם דפנות אהלים וזה כשהודבק בדופן האהל ולא כענין הרישא דמשנתינו שהכלי כפוי על דפנות אהלים והשתא אתי שפיר מתניתין דלקמן דתנן בה כשם שמצילין מבפנים כך מצילים מבחוץ דהשתא מבחוץ דומיא דמבפנים דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן של אהל משא"כ לפי' המפרשים דהך דמבפנים בכפוי' דמענין הרישא היא והך דמבחוץ בדבוקה והכי קתני כשם כו' ואי קשיא לדברי הרמב"ם שבחיבורו דשאין הכלים מצילין מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אדלעיל מיני' כלל היכי קתני שאין. דמאי נתינת טעם. איכא לא קשיא כלל דטובא משכחת להו והוי כאילו קתני ואין. *)[עיין] במ"ב פ"ק דביצה כמ"ש שם הר"ב ועוד עיין [מ"ש] ברפ"ד דנדה ובמ"ה פ"ה דפרה וסוף פ"ז דעירובין ובמ"ב פ"ב דהוריות. ומהר"ם כתב וז"ל קשה מאי קאמר עד שיהא להם דפנות הא כבר קתני [עם] דפנות אהלים ונ"ל דאצטריך דאי מרישא ה"א אינו מציל [עם] דפנות עד שיהא כמו כן אהלים דאהלים עיקר אבל באהלים בלא דפנות מציל. קמ"ל דבעינן תרוייהו ע"כ. ועיין מ"ש בשמו ברפ"ח. גם דבריו שברפ"ט:

וכמה תהא הדופן טפח. למעוטי פחות מטפח אבל יתר מטפח כ"ש הוא דעדיף. הר"ש:

חצי טפח מכאן כו'. כתב הר"ב הא דאין כלי מציל כו' אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע"פ שאין דפנותיו בולטין כלל. אלא שהן שקועין בתוך הבור דהא בכלי כפוי איירינן כמו שכתבתי בדבור וכפישה כו'. וכתב הרמב"ם ולא יתנגד זה אמרנו בעשירי מכלים היו כפוים על פיהם מצילין כל שתחתיהן. לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר"ל בגבהו. לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שבאר שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת מיירי שאין בה דפנות טפח. וכ"כ הרמב"ם. והר"ש כתב וז"ל ולפי זה היה נראה כפישה דאין מצלת על באר חלקה היא פשוטי כלי עץ כדפי' בקונט' בשלהי הניזקין [דף סב] ולא כמו שפירשתי כלי הבא במדה דא"כ היו דפנותיו יותר מטפח. ע"כ. והר"ב כבר פי' דמיירי בכלי הבא במדה. וכתבתי ג"כ שם דמיירי שאין בדפנותיו טפח. ולפיכך י"ל שמפני ארכו ורחבו בא במדה. אע"פ שאין בו עומק טפח. ומצאתי כך למהר"ם. אבל כתב על זה שהוא דוחק. ולאחר זמן בהיותו תפוס במגדל אנזושהיי"ם חזר בו. וכתב נ"ל דכפישה אינה מחזקת מ' סאה ואפ"ה טהורה שאינה עשויה אלא לכפותה על הכלים וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר (איכה ג) שהוא לשון כפייה. וטהורה כדתניא בת"כ כל המשמש כפוי בכלים טהור. ע"כ. ועיין במשנה ג פי"ב דכלים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) נתונה. פירוש, כפויה:הר"מ

(ח) (על הברטנורא) כלומר דאילו פקוקה לא הויא דומיא דבאר חלקה, ומשום הכי לא מצי למיתני ופקוקה. אבל אין רוצה לומר דהויא כשלימה דדינא כדות שעל הארץ, דליתא כדתנן בפרק ט' משנה ג' ון' וי"ב:

(ט) (על הברטנורא) וקשה, כיון דהכוורת פחותה האיך מציל הנסר שעליו, והרי הטומאה נכנסת במקום שהיא פחותה הואיל ואינה פקוקה:

(י) (על המשנה) סרידה. של בעל הבית מיירי. דשל נחתומין טמא:

(יב) (על הברטנורא) טפח. וכ"ש יותר מטפח. הר"ש:

(יא) (על המשנה) ושיעור לשון המשנה כך הוא, שהכלים אין מצילין אלא עם דפנות אוהלים עד שיהא להן דפנות. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ורק מפני אורכו ורחבו הוא בא במדה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בפי' ר"ע ז"ל צ"ל אבל נסר וסרידה שאין לה גפיים דלאו כלים נינהו וכו'. אמר המלקט כדתנן בפרק ח' ובפרק ט"ו דמסכת כלים:

שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים. בא ליתן טעם לתרתי בבי קמייתא הא דבאר חלקה וכוורת פתוחה טמא לפי שאין דפנות לאהלים והא דנתן עלי' נסר חלקה או סרידא שאין לה גפיים טהור לפי שכך היא הקבלה דדוקא כלים הוא דאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות אבל דבר שאינו כלי מציל אע"פ שאין לו דפנות הרא"ש ז"ל ובתוספתא תניא ר' יהודה אומר משום ר' יהושע כשם שהכלים מצילין עם אהלים שיש להם דפנות כך מצילין עם אהלים שאין להם דפנות בד"א בכלי שיש בו טפח על טפח אבל בכלי שאין בו טפח על טפח אינו מציל וכתב הר"ש ז"ל מתני' דלא כר' יהודה א"נ מתני' בכלי שאין בו טפח ע"כ:

היה לה חצי טפח מכאן. פי' הרא"ש ז"ל בלשון ראשון שכגון שהיה חצי טפח מצד זה של הבור ומצד אחר של הבור חצי טפח אינו דופן עד שיהא לו טפח גובה סביב ע"כ:

בסוף פי' ר"ע ז"ל מיירי שאין בה דפנות טפח. אמר המלקט אבל אם יש בה טפח מצלת אע"פ שהבור חלק:


פירושים נוספים