רמב"ם על פרה ה
ראו גם נוסח המשנה פרה ה רמבם
פרה פרק ה
[עריכה]כלי חרס לחטאת - אם לקדש בו, או למלאות בו.
טובל, ולן על הכבשן - ילון על התנור שמבשלין בו הכלי חרס עד שיפתח אותו לעיניו, ויקח ממנו הכלי בטהרה.
וכבר קדם לך באהלות, שהכל נאמנים בכלי חטאת שהוא טהור, לאומרו "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת"(במדבר יט, ט), כל ישראל ראוין לשומרה, ואפילו הביא עם הארץ כלי מביתו ואמר שזה טהור לחטאת יהיה נאמן.
והלכה כרבי יהודה.
ובתרומה, פותח את הכבשן ונוטל - רוצה לומר שיפתח הכבשן בעליו היוצר, ויבוא זה שירצה לקחת כלי טהור לתרומה מזה התנור הפתוח ויקח ממנו כלי והוא טהור, לפי שכלי חרס אמנם יטמאהו עם הארץ אחרי התבשלו, והוא עדיין במקומו בכבשן ולא יגע בו ולא יזיזהו ממקומו.
ואמר רבי שמעון שהוא יקח מסדר השני, לא מן השורה הראשונה אשר נוכח פני הכבשן, כי שמא יגע מאלה הכלי חרס עם הארץ בעת שפתח הכבשן.
ואמר רבי יוסי מן הסדר השלישי, לפי שהוא לפעמים יקח כלי להביטו, ויחובר בכלי אשר אחריו אשר יבוא בסדר שני, ואחר [כך] ישיב הכלי אשר לקח מהסדר הראשון למקומו, ולכן לא יקח אלא מסדר השלישי.
ואין הלכה לא כרבי שמעון, ולא כרבי יוסי, אלא כל מה שילקח מן הכבשן, אף על פי שיהיה פתוח, הנה הוא בחזקת טהרה:
הנה התבאר לך, שראוי למלאות ולקדש בכל הכלים, ואם יהיו כלי עץ או כלי מתכות טמאין ויוטבלו לקחת מהן מי חטאת וכבר הטבילום במי מקווה במים, שאין לקדש מאלו המים אלא ממי מעיין למאמר האל יתברך "מים חיים"(במדבר יט, יז), ינגב אלו הכלים מלחות מי המקווה אשר בהן ואז יקדש באלו הכלים. ואם הטביל אלו הכלים במים חיים, לא יצטרך לנגבן.
ואם היה כוונתו שישים באלו הכלים מים מקודשין, לא שיקדש בהן עצמן, הנה אי אפשר מבלי שינגבם, לפי שאין מותר שיוסיף מים ואפילו נתמעט שיעורן של מים המקודשים, שלא יתערבו שאינן מקודשין במקודשים כלל. אבל מעת הגיע האפר במי מעיין שבכלי, הנה משפטו שיזה ממנו עד שיכלו אלו המימות, ולא יוסיף בהן מים אחרים אף על פי שהאפר נשארת:
קרויה - דלעת ששואבין בה מים מן הבורות. ורוצים אנו לומר כאשר יוציא כל מה שבתוכה ישאר דומה לכלי עץ, אך אם תתמיד לשאוב בה תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח.
ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שראויים לקדש הנה ראוי הקידוש בה, ולא נקפיד במים הנבלעים בתוכה שיצאו ויתערבו במי חטאת הנכנסים בתוך גרמה. ואם נטמאת אף על פי שיטבילוה במים הראויין לקידוש אין מקדשין בה, לפי שבעת הטומאה שבו המשקין הנכנסים בתוכה משקין טמאין, והן מתערבין עם מי החטאת.
ואמר רבי יהושע, בהיות ראוי הקידוש בה קודם שנטמאת ולא נקפיד במשקין הנכנסין בגרמה, הנה לא נקפיד בהן אחרי הטומאה לפי שכבר טהרה. ואם היינו מקפידין אחר הטומאה ולא נקדש בה מפני המשקין, כך לא נקדש בה קודם שנטמאה לרפיון עצמה, לפי שיצאו ממנה משקין ונתערבו במי נדה.
ואמר תנא קמא בין כך ובין כך - רוצה לומר בין קודם שנטמאת, בין אחר שנטמאת והטבילוה אפילו במים חיים, אין אוספים לתוכה מים מקודשין לבל יתערבו בהן המים אשר יצאו ממנה, כמו שקדם שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה.
ואין הלכה כרבי יהושע:
העיקר אצלינו שהכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה בקודש, ואין ספק שהחטאת קודש, וכבר התבאר זה בסוף חגיגה.
ואמר רבי אליעזר שהם עשו מדריגת זה הכלי ואף על פי שנגמר בטהרה מדריגת כלי טמא, והוא שצריך טבילה והערב שמש. ואם הטביל מיד ושם בו מי חטאת או אפר חטאת, יהיה מחלוקת הצדוקין בזה מבואר, לפי שלא העריב שמש זה הכלי, ואנחנו נאמר אליהן זה הכלי הוא במדריגת טמא וצריך טבילה, ועם כל זה לא נצריכהו הערב שמש, כפי מה שביארנו שהפרה וכל מה שתולה בה כשר בטבול יום.
ואמר רבי יהושע לא יספיקנו זה, לפי שזאת השפופרת כלי טמא הוא בגזירה דרבנן כמו שהתבאר בחגיגה, אבל בלי ספק יטמא הכלי טומאה אמיתית ואז יטביל וישתמש בה בחטאת עד שיתאמת בה אל הצדוקים, שאנחנו נשתמש בכל ענייני החטאת כולן בטבול יום כמו שביארנו.
ושפופרת - הוא אבוב קנה, כשיוציא מה שבפנים מהמוח הנקרא "פלוס". וכבר התבאר בסוף שבעה עשר מכלים שאבוב כשיוציא מה שבפנים מהמוח הלבן הנקרא פלוס, נהיה כלי מקבל טומאה כשאר כלי עץ.
ואמר יתברך "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי"(במדבר יט, יז), הנה כל מה שהוא פסול לאסיפת האפר פסול לקדש.
ואמר באסיפת האפר "ואסף איש טהור"(במדבר יט, ט), ואמרו "טהור, להביא את האשה".
ורבי יהודה אומר שאמר "ולקחו" ולא אמר "ולקח", ירצה בו שראוי שיהיה גדול או קטן. ויפסל באשה ובאנדרוגינוס, לאומרו "ונתן עליו" ולא "ונתנה", וזו מלה מורכבת.
ואין הלכה לא כרבי יהודה, ולא כרבי אליעזר:
אמר יתברך "ונתן עליו מים חיים אל כלי"(במדבר יט, יז), ואמרו "מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס", לאמרו "אל כלי", רוצה לומר איזה כלי שיהיה, ולא אמר "הכלי".
וכבר ביארנו בשני מכלים שמחץ רוצה לומר כלי השוקע, ואילו בתוכו קערורית והוא אשר יקרא שולי המחץ.
וכוונת אמרו אין מזין אלא בכלי, לפי שהמים המקודשין יצטרכו שיהיו בכלי גם כן בשעה שיזה מהן.
וכבר ביארנו בעשירי מכלים, שהכלים לבד הם אשר יצילו בצמיד פתיל באוהל המת. ובשמיני מכלים ביארנו גם כן שהכלים לא יטמאו מאויר כלי חרס, שאם נפל שרץ לאוירו נטמא כל מה שיהיה בו זולת הכלים לבד.
ואמרו שאין אינה סיבה למה שקדם מן המאמר, אבל הוא יחשוב מה שיוחדו בו הכלים מעת שהם כלים:
מדרך היוצרים שיחתכו מן החימר וינגבוהו ויצניעוהו. וכאשר יצטרך לעשיית הכלים יקח אחד מאלו הגולמים אשר נקראו ביצים, ויבקעה ויעשה ממנה מה שירצה. וזה הכלי הוא כמו כלי אדמה כי יש לו קערורית, ולזה ממלאין בה ומקדשין בה.
ואין הלכה כרבי יוסי, והלכה כחכמים:
שוקת - מקום מקוער יתקבצו בו המים, והקבוץ ממנו "שקתות המים"(בראשית ל, לח).
ואמר שבהר אם יהיה בו חפירה וישוב צורתו כזה הכלי, וזה ימצא ברוב ההרים, הנה לא נחשבה כמו כלי אבנים אבל משפטה משפט חפירה בעצם הארץ, ולזה אין ממלאין בה, ואין מקדשים בה ואין מזין ממנה. ואם תהיה באוהל המת לא תצטרך צמיד פתיל, אבל תהיה כמו הבור והדות אשר בבית אשר בכיסוי לבד ימלט כל מה שבה, בלתי צמיד פתיל, כמו שביארנו בחמישי מאהלות.
ואינה פוסלת את המקווה - אם תהיינה המים נוזלים מזאת השוקת ויתקבץ בתוך המקווה כי הם ימלטו, מהיות אלה המים מים שאובין כמו שהתבאר במקואות (פ"ד מ"ה).
ואם לקח כלי מאבן או זולתו והדביקה בסיד ובחרסית בעצם הארץ או בהרים, הנה משפטן באלה הדברים משפט הכלים שממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין ממנה, ולא תציל מה שבתוכה אם תהיה באוהל המת אלא בצמיד פתיל.
ואם ניקבו אלו הכלים בתחתיתם וסתם זה הנקב בבלויי הסחבות והוא אשר נקראו סמרטוטים, הנה המים אשר בזה הכלי פסולים לקדש ולהזות מהם, לפי שאלה המים אינן נחין על היקף כלי, וזה כוונת אמרו עגולים כלי. ואם תהיה הנקב בצד הכלי הנה אלו המים כשרים לקדש ולהזות לפי שהם נחין בהיקף כלי.
ואם נתעטר זה הכלי המחובר בסלע עטרה מטיט, ומלא הכלי במים עד שעבר על פי הכלי ושבו בהיקף זה הטיט הנוסף על עליונות הכלי, הנה אין ראוי לקדש מאלה המים ולא להזות מהן אם היו מקודשין, לפי שאינן בכלי לפי שהן שטוחין על הסלע. ואם היה זה הטיט מחובר בפי הכלי חיבור אפשר הסתלקותו עם הכלי אם יסתלק, הנה שב מכלל הכלי, והוא כלי אדמה וראוי לקדש ולהזות ממנו כמו שקדם לך:
הבדל יש בין אמרו שוקת שבאבן, לבין הסלע והוא הר או אבן קיים בארץ והנה דינו דין הרים, ואבן הוא אבן מטלטלת, והחפירה אשר יהיה בה הוא כלי בלי ספק וממלאין בה ומקדשין בה.
וכבר ידעת שהקידוש הוא השלכת האפר במים.
ושפופרת הנוד - הוא האבוב אשר יושם בפי הנוד לצוק ממנו היין או המים וכיוצא בהן.
ואם נתערבו המים אשר בזאת החפירה עם המים אשר בחפירה אחרת, או בהיות הנקב בהבדל העובר בין שתי החפירות כשפופרת הנוד, או בהיות המים צפין על זה ההבדל עד שיחברו מים במים, והשליך האפר באחד משתי השקתות, כבר נתקדשו המים בכללן:
סיד - הוא "קבאץ" בלע"ז.
וגפסיס - "אל-גבס".
אם יתחברו הכלים חיבור שלם, הנה שב הריקות אשר ביניהם כמו כלי אחד, ומעת שישליך האפר במקום אחד מהן, שבו כל המים מקודשים:
משנה פרה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב