משנה אהלות ג ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ג · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

טפח על טפח על רום טפח מרובע, מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה.

כיצד, ביב שהוא קמור תחת הבית, יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו, הבית טהור.

טומאה בבית, מה שבתוכו טהור, שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס.

יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, הטומאה בתוכו, הבית טמא.

טומאה בבית, מה שבתוכו טהור, שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס.

אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו, הבית טמא.

טומאה בבית, מה שבתוכו טמא.

אחד חור שחררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת, וכן מרבך של אבנים, וכן סואר של קורות.

רבי יהודה אומר, כל אהל שאינו עשוי בידי אדם, אינו אהל.

ומודה בשקיפים ובסלעים.

נוסח הרמב"ם

טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה כיצד ביב שהוא קמור תחת הבית יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להיכנס יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להיכנס אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא אחד חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת וכן מרבך של אבנים וכן צוואר של קורות רבי יהודה אומר כל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל ומודה בשקיפין ובסלעים.

פירוש הרמב"ם

ביב. היא החפירה אשר יעשו ביסודות הבתים והדירות להגרת המים וילך תחת הארץ ויצא למקום אחר:

וקמור מכוסה וכבר בארנו זה בעירובין [בפ"ח]:

ואמר יש בו פותח טפח. ירצה בו בזאת החפירה אשר תקרא ביב ויציאתו הוא פתח זה הביב אשר יצאו ממנו המים הנגרים בו ויתבאר מזה כי כאשר היה בפתח הביב פותח טפח וביציאתו פותח טפח והיתה הטומאה בזה הביב הבית טהור לפי שהטומאה תצא דרך יציאת הביב אשר בו טפח ולא תכנס לבית וכן אם היתה הטומאה בבית הנה לא יטמא מה שבביב לפי שהטומאה לא תכנס מפתח הביב כאשר בו טפח וכבר השרשנו לך שטפח על טפח חוצץ בפני הטומאה ודרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס אולם אם היה בפתח הביב טפח ולא תהיה ביציאה טפח ותהיה טומאה בתוך הביב הנה היא תצא מפתח הביב לבית אם לא אפשר יציאתו מיציאת הביב לפי שאין בו טפח והטומאה לא תצא בפחות מטפח כמו שהשרשנו שם באמרו טפח על טפח מביא את הטומאה ואם היתה טומאה בבית הנה הדבר אשר בביב לא יטמא לפי שהטומאה לא תכנס לביב מקערורית הבית אחר שבמקום הטומאה יש בו טפח על טפח וכבר חצץ בפני הטומאה וחלק לה מקום אולם אם היה בפתח הביב אשר בקרקע הבית פחות מטפח על טפח הנה הוא כמו מקום קערורית בקרקע הבית אשר דינו ודין הבית שוה לפי שכל מה שבקרקעית הבית טמא אם לא יהיה בזה המקום טפח על טפח הנה הוא יטמא אמרו (במדבר יט) וכל אשר באהל לעשות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום כמו שהתבאר:

ואמרו טפח על טפח מרובע. כדי שלא תטעה ותחשוב שפתח הוא במדידת טפח על טפח איך שתהיה תמונתו כמו אמרם בשיעור מקוה אמה על אמה ומה שדומה לזה ולזה התנה באמרו מרובע אולם אם היה פתח ברחבו דרך משל חצי טפח ובארכו שלשה טפחים או ארבעה הנה זה הפתח אינו מביא את הטומאה אף על פי שיש בשיעורו יותר מטפח על טפח וזהו ענין אמרו מרובע והבן זה:

ואמרו אחד חור שחררוהו מים. ר"ל כל בקיעה בו טפח על טפח הנה הוא אהל ומביא את הטומאה בין נעשה ע"י אדם או חררו אותו מים אי אחד מבעלי חיים או שנתבקעה הארץ מעצמה עד שהשאיר שם חפירה וזה מה שיתחדש תמיד:

ומרבך של אבנים. אבנים מסודרין קצתן על קצתן וכן תרגום ג"כ מורבכת תביאנה (ויקרא ו) שהוא מענין הסדור:

וסואר של קורו'. (כמו) [פירוש] חבילות קורות ונקרא סואר של קורות. ואמר שכל טפח על טפח בזאת התכונה והדומה לה אהל הוא ואע"פ שלא יכוין בו לעשות אהל ור' יהודה אומר שלא נשים טפח על טפח אהל אא"כ עשאו אדם בכוונת אהל אולם אם היה נעשה על ידי אחד משאר בעלי חיים או עשאו אדם בבלתי כונה כמו שיקרה במרבך של אבנים וסואר של קורות הנה הוא אינו אהל אצל ר' יהודה אא"כ היה שיעורו מלא אגרוף וכן התבאר בש"ס ולזה הוא מודה בשקיפין ובסלעים אשר הם גדולי הסכוך והסככות היוצאות מן הבנין והדומה להן תרגום (ישעיה ב) ובסעיפי הסלעי' ובשקיפי (סלעיא) [כיפא] והוא מענין הנקיבה והוציאה מן הנשקפה וכן אמרו סלעים ירצו בו האבנים הבולטין היוצאי' מעצם הקורו' ואין הלכה כר"י:

פירוש רבינו שמשון

מביא את הטומאה. כגון דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים טמאים ואם אין הדף רחב טפח לא חשיב אהל להביא את הטומאה ואפי' רחב טפח אם אין גבוה מן הארץ טפח אין מביא הטומאה דאין זה אהל: כיצד. כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה אבל לא אתא לפרושי כיצד מביא הטומאה: ביב. חפירה בקרקע ומקורה היינו קמור ושם יורדין שופכין של בית ומשם יוצאין לרשות הרבים כדאמרינן פרק כיצד משתתפין (דף פח.) ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים: יש בו פותח טפח. היינו טפח על טפח על רום טפח ויש ביציאתו פותח טפח. אותה יציאה חוץ לבית שיש בפותח טפח בביב פתוח לרשות הרבים ודוקא דליכא בביב אלא כזית שפתחו טפח: הבית טהור. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה: הבית טמא. דטומאה בוקעת ועולה כיון דאין פחח לטומאה לצאת: מה שבתוכו טהור. דחוצץ בפני הטומאה: אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח. על חנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח ולאו דוקא דכיון דאין בו פותח טפח ביציאתו לא (שנא) חיישינן וכאין שם חלל כלל דמי: שחררוהו מים. בין יהא זה הביב על ידי מים או על ידי שרצים כך דינו: מלחת. מלשון (ירמיה יז) ארץ מלחה כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה כמין חור כדכתיב (ישעיה נא) שמים כעשן נמלחו: מרבך של אבנים. אבנים סדורות שיש תחתיהן חלל: סואר של קורות. מוכרי קורות סודרים אותן זו על זו שלא יתעקמו ואית דאמרי צברי קורות צבורות זו על זו: אינו אהל. בריש הישן (דף כא.) אמרי' מאי טעמא דר' יהודה יליף אהל אהל ממשכן מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם: שקיפים הם סעיפי הסלעי' דמתרגמי' (תחות) שקיפי כפיא (ישעיה ב). ובסלעים היינו נקיקי סלעים ובריש הישן (דף כא.) גרסי' ובנקיקי הסלעים ונקיקי דומיא דשקיפין אלא אחד נעשה על ידי מטר ואחד נעשה מאליו ואע"ג דלא נעשה בידי אדם מודה רבי יהודה כדאמר בריש הישן (שם) כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר מודה היה ר' יהודה במלא אגרוף ואמרי' התם תניא נמי הכי מודה היה ר' יהודה בשקיפים ובנקיקי הסלעים ותימה דממתני' הוה ליה לאתויי:

תניא בתוספתא (פ"ה) ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו ארבעה טפחים ויש ביציאתו ארבעה טפחים ונפל לתוכו הבית טהור. נפל בבית מה שבתוכו טהור. יש בו ד' טפחים ואין ביציאתו ד' טפחים ונפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טהור. אין בו ד' טפחים ואין ביציאתו ארבעה טפחים נפל בתוכו הבית טמא נפל בבית מה שבתוכו טמא. רחב מבפנים וצר מבחוץ טומאה ברוחב הבית טמא בצר הבית נידון מחצה על מחצה כו' טומאה בין ברוחב בין בצר הבית טמא. טומאה בבית כלים שברחב טהורין ושבצר טמאין. ומודה ר' יהודה בשקיפין ובסלעין שאף על פי שאינן לאהל חשובין כאהל. וברייתא ומתני' לא פליגי אלא המשנה מפרש כזית מן המת פתחו בטפח ובתוספתא מפרש (כזית מן) במת שפתחו בד'. וכל הענין קתני אע"פ שאין ביה שום חידוש. טומאה בבית כלים שברוחב טהורין דהא אית ביה ארבעה. ושבצר טמאים דהא לית ביה ארבעה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

טפח על טפח על רום טפח - דף שהוא רחב טפח על טפח וגבוה מן הארץ טפח כז, ומאהיל על כזית מן המת ועל הכלים, מביא את הטומאה על הכלים:

מרובע - שאם היה רחבו פחות מטפח אע"פ שהיה ארכו שני טפחים, לא אמרינן שים מה שיתר על ארכו ברחבו ורבעהו, להכי קתני מרובע, שצריך שיהא ברחבו טפח ובארכו טפח:

כיצד - כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה:

ביב שהוא קמור - חפירה בקרקע ומקורה, והיינו קמור, ושם יורדים שופכים שבבית ומשם יוצאים לרשות הרבים:

יש בו פותח טפח - דהיינו טפח על טפח ברום טפח בביב עצמו:

וביציאתו - בפתח הביב שממנו יוצאין המים לרשות הרבים:

טומאה בתוכו - כזית מן המת בתוך הביב. דכזית מן המת פתחו בטפח:

הבית טהור - שהטומאה יוצאה דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים. והיינו דקתני חוצץ בפני הטומאה:

טומאה בבית מה שבתוך הביב טהור - דאין דרך טומאה להכניסה דרך פתח הביב, שדרך הטומאה להוציאה דרך פתח הבית ולא להכניסה לביב:

ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא - דטומאה עולה מן הביב לבית כיון שאין לה דרך לצאת דרך פתח הביב היוצא לרשות הרבים, דכל פחות מטפח אין הטומאה יוצאה:

אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח - לחנם נקט ואין ביציאתו פותח טפח, דכיון דאין בו פותח טפח, על יציאתו לא חיישינן, דכאילו אין שם חלל כלל דמי והרי הביב נחשב כקרקע הבית, ואמרו חכמים כל אשר באוהל יטמא, לרבות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום כח:

אחד חור שחררוהו מים - האי פותח טפח שמביא את הטומאה כט, לא שנא אם נעשה החור הזה על ידי מים או שנקבוהו שרצים:

או שאכלתו מלחת - לשון ארץ מלחה. כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו:

מרבך של אבנים - אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על גבי שתים והתחתונות מפורדות זו מזו ויש שם אוהל טפח:

מואר של קורות - קורות ערוכות זו על זו ועומדות לבנין, ופעמים שיש ביניהן אוהל טפח:

כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל - דיליף אוהל אוהל ממשכן ל, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם:

בשקיפים - תרגום סעיפי הסלעים, שקיפי כפייא:

ובמלעים - בנקיקי הסלעים. ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן, אלא שזה נעשה על ידי מטר וזה נעשה מאליו. ואע"ג דלא נעשו בידי אדם מודה בהם רבי יהודה, דלא יליף גזירה שוה דאוהל אוהל ממשכן אלא לפותח טפח בלבד, אבל ביותר מטפח, כגון מלא אגרוף, אמרינן בסוכה [ריש] פרק הישן. דמודה רבי יהודה שאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה. וכן בשקיפים ובסלעים לא. ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

טפח על טפח על רום טפח. פי' הר"ב דף שהוא רחב כו' וגבוה טפח ומאהיל. וצריך שיהא החלל [פנוי] טפח שאל"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת. הראב"ד רפי"ב מהט"מ וכך דקדק הר"ב בלשונו שבפי' מ"ה פ"ו:

כיצד. ל' הר"ב כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה. אבל לא אתי לפרושי כיצד מביא את הטומאה הר"ש. ועיין בדבור אחד חור כו' ומ"ש שם:

קמור. פי' הר"ב מקורה. וחבירו כבש כשב שמלה שלמה. ובעירובין פ"ח מ"ט פירש הר"ב קמור כמין כיפה מכוסה כו' ולפי זה יש טעם בדבר שלפי שאין זה הקירוי כשאר קירוי לפיכך נתחלף השם באותיותיו:

הטומאה בתוכו הבית טמא. עיין במ"ב פ' דלקמן דר"י פליג:

אין בו פותח טפח כו'. כתב הר"ב והרי הביב נחשב כקרקע הבית וכו'. לרבות קרקעיתו וכו'. לא שהקרקע עצמה טמא עד התהום דמה טומאה שייך בקרקע עולם. אלא לרבות הטמון בתוך הקרקע עד התהום. וז"ל הרמב"ם שכל מה שבקרקעית הבית [טמון] וכו'. וכתב מהר"ם מה שבתוכו טמא דכלים שבתוכו כאילו הן בבית. ואף ע"פ שהן מכוסי' בעפר. לא הוו ככלי חרס המוקף צ"פ אלא כאוכלין שגבלן בטיט דלא חייץ הטיט בפני הטומאה. כדאמרי' בפ"ק דזבחים [דף ג ע"ב] נ"ל. ע"כ:

אחד חור שחררוהו מים כו'. פירש הר"ב האי פותח טפח שמביא את הטומאה כו' ואתי שפיר דמפרש נמי למביא את הטומאה. אלא שקצת קשה שהיה למתניתין עצמה *)לסיים הכי בבבא זו. והל"ל אחד חור כו'. וכן מרבך כו' מביא את הטומאה. ועוד אי הכי מאי דוחקיה להר"ב לפ' בכיצד כלומר כיצד חוצץ כו' כיון דהשתא מפרש נמי לכיצד מביא. וא"כ כיצד קאי שפיר אתרוייהו. איברא דהרמב"ם מפרש לענין מביא. אבל היא לא פירש כיצד כלומר כיצד חוצץ כו'. והר"ש שמפרש כן בכיצד דכלומר כיצד חוצץ כו'. הוא מפרש בכאן חור שחררוהו מים בין יהא זה הביב ע"י מים כו' כך דינו. ולפיכך הר"ב שכתב לעיל בכיצד. כפירוש הר"ש. ובכאן מפרש בחור כדברי הרמב"ם. לא דק:

שחררוהו מים. כגון בשפה גבוהה על נהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך או שרצים כגון חולדות ואישות. רש"י רפ"ב דסוכה:

מרבך של אבנים. פירש הר"ב אבנים גדולות כו' וכן לשון רש"י שם. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות דמשנה ה פ"ג דשביעית. ומן נדבכים די אבן גלל דעזרא ו. וזה דבשביעית מיירי באבנים שעודן מחוברים במחצב. ונקראים מורביות. ודעזרא מיירי בקבועים בבנין. והנך דהכא מיירי כשהן חצובים מן המחצב ועדיין לא הוקבעו בבנין. ולפיכך מורכב משמות אשר בארץ ואשר בבנין. והרמב"ם כתב מרבך של אבנים. אבנים מסודרות קצתן על קצתן. וכן [פירשו] ג"כ מרבכת תביאנה שהוא מענין סדור. ובנא"י מענין צבירה. ונא"י נ"ל עיקר כמ"ש כבר ברפ"ז דמנחות [ד"ה ורבוכה]. ויהיה ג"כ לשון רבוי. כמו שפירשתי בשביעית בשם מורביות. אלא שאני מוסיף לתת טוב טעם בהרכבתו עם הכ"ף:

וכן סואר של קורות. לשון הר"ש ואית דאמרי צברי קורות. והרמב"ם העתיק בפירושו סואר [פירוש חבילות קורות] ובחיבורו רפי"ג מהט"מ כלל למרבך וסואר. וכתב או שצבר אבנים או קורות כו':

רבי יהודה אומר כל אהל שאינו נעשה בידי אדם אינו אהל. כתב הר"ב דיליף אהל אהל ממשכן. כתיב הכא (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (שמות מ) ויפרש את האהל על המשכן. ורבנן אהל אהל ריבה [אהלים טובא כתיבי בפ' פרה לרבות אף העשוי מאליו] גמרא בסוכה רפ"ב. וכתבו התוס' וא"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא הטומאה אלא פשתן. כדאשכחן בפרק במה מדליקין. [כדפירש הר"ב שם משנה ג] וי"ל דכל המאהילים דמטמאים ילפינן בספרי בפ' פרה. בקל וחומר ממצורע. דתניא מנין לעשות שאר המאהילים. כאהל. אמרת מה מצורע הקל. עשה בו כל המאהילים כאהל. מת החמור לא כ"ש. דלגבי מצורע כתוב מושבו. ודרשינן בת"כ מושבו טמא. מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר. טמא. וא"ת א"כ כי לא עביד נמי בידי אדם נילף בק"ו ממצורע. וכ"ת א"כ גז"ש מאי אהניא. הא איצטריכא ליה לדרשא דפרק במה מדליקין דכל היוצא מן העץ כו'. וי"ל דמושבו לא משמע לא ריבוי ולא מיעוט לענין שאינו עשוי בידי אדם. ולר"י דמעטיה רחמנא גבי מת. ילפינן מצורע הקל בק"ו ממת דלא מטמא ולרבנן לא מחלק לא הכא ולא הכא. ואע"ג דסתם [*ספרי] ר' יהודה. אתיא שפיר ההיא דאילן כר"י. דהא מודה בכמלא אגרוף. וא"ת כיון דשאר המאהילים ילפינן במת ק"ו ממצורע. א"כ נימא דיו. [כדתנן בפ"ב דב"ק] [מ"ה] ולא תטמא עוברים. כמו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה [דתנן לקמן פ"ו משנה ב] ויש שם כלים. דמצורע עובר אינו מטמא באהל. כדתנן במסכת נגעים פי"ג [משנה ז] ר"ל דק"ו זה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא הוא. דלא ילפינן ממשכן למעוטי שאר המאהילים ע"כ:

ומודה בשקיפים ובסלעים. כתב הר"ב דר"י מודה בכמלא אגרוף. וכן בשקיפים. כלומר שיש בהם חור גדול. וכן פירש הרמב"ם. וכך הוא בסוגיא בפרק הישן ושיעור מלא אגרוף תנן במשנה י"ב פי"ז דכלים. וכתבו הר"ב לקמן רפי"ג:

ובסלעים. פי' הר"ב בנקיקי הסלעים. הכי תניא בהדיא בברייתא רפ"ב דסוכה. ובהכי מתרץ מהר"ם דלא מייתי התם ממתניתין. משום דמתניתין הוה משמע שקיפים וסלעים חלולים חלולים גדולים ראוים לדירת אדם. אבל נקיקי סלעים הן חורים קטנים. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כז) (על הברטנורא) וצריך שיהא החלל פנוי טפח, שאל"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח, טומאה רצוצה היא:

(כח) (על הברטנורא) פירוש, הטמון בתוך הקרקע. ועתוי"ט:

(כט) (על הברטנורא) הר"מ. ואתי שפיר דמפרש נמי למביא את הטומאה. והר"ש שמפרש כיצד אחוצץ ולא אמביא כו', לא סיים כאן למביא כו'. והר"ב הרכיב שני הפירושים ולא דק:

(ל) (על הברטנורא) סוכה ריש פרק ב'. וע"ש בתוספ':

(לא) (על הברטנורא) כלומר שיש בהם חור גדול. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בפי' ר"ע ז"ל צ"ל לא אמרי' שים מה שיתר על ארכו ברחבו וכו':

כיצד. כלומר כיצד חוצץ אבל כיצד מביא לא פירש כאן:

יש בו פותח טפח. לשון הר"ס ז"ל פי' בחללו אמנם בכניסתו דהיינו מקום שפתוח לבית אין בו פותח טפח שאם יש בו פותח טפח בכל ענין הבית טמא ולא שייך לומר שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס ומפי' הרמב"ם ז"ל נראה שמפרש יש בו פותח טפח בכניסתו ונראה שזה ט"ס כי זה הפי' אי אפשר כלל ובחבורו הגדול כתב המשנה כצורתה וכן כתבה סמ"ג ובסוף כתב ומכאן אתה למד כל שיש בו פותח טפח ואין ביציאתו טפח שמטמא באהל מלמעלה וצריך לחלק בין זה לארונות כמו שחילק רבינו משה עכ"ל משמע מדברו שאין בכניסתו כלל פותח טפח שאם יש בכניסתו פותח טפח מה חדוש אתא לאשמועי' לומר מכאן אתה למד וכו' ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל בס"א ל"ג שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס לא ברישא ולא בסיפא ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל דכזית מן המת פתחו בטפח. אמר המלקט אבל ביותר מכזית קתני בתוספתא דבעינן שיהא בו ד' וגם ביציאתו ארבעה וכדתנן נמי לעיל גדול מכזית כמת:

עוד בפירושו ז"ל ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא דטומאה בוקעת ועולה מן הביב לבית וכו' עד סוף הדבור. אמר המלקט אבל אם טומאה בבית מה שבתוכו טהור דחוצץ בפני הטומאה כיון דיש בו רוחב אין הטומאה בוקעת לתוכו כדתנן לקמן בפט"ו טומאה בבית כלים שבחצץ אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח טהורים ואם לאו טמאים.

עוד בפירושו. ז"ל ואין ביציאתו פותח טפח לחנם נקט וכו' אמר המלקט אלא אגב דתני בתרי באבי קמאי ויש ביציאתו ואין ביציאתו תניי' נמי הכא. ועיין לקמן בפ' כוורת סימן י"ד:

אחד חור וכו'. ופירשו תוס' ז"ל ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור תחת הבית וקמ"ל אע"פ שנעשה ע"י מים או שרצים ע"כ. וז"ל החכם הר"ס אוחנא ז"ל אחד חור שחררוהו וכו' הכא משמע בחור שחררוהו מים שיעורו להביא טומא' ובפי"ג קתני סתמא דמתני' חררוהו מים או שרצים וכו' שיעורו מלא אגרוף וכן בפי"ז מכלים קתני סתמא דמתני' מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף גדול וכו' ודוחק הוא להעמיד אותם המשניות אליבא דר' יהודה דקאמר הכא ומודה בשקיפים ובסלעים פי' שיש בהם מלא אגרוף ויש לחלק בין חור דהכא למאור דהתם דהכא איירי בחור שהוא כמין ביב דאיירי בי' מתני' דהכא א"נ בחור שאינו למאור והתם איירי במאור שנכנסת ממנו האורה והתם בעי מלא אגרוף כיון שנעשה מאליו וכן פי' רבינו שמשון דחור דהכא אביב קאי והרמב"ם ז"ל כתב שתיהן בחבורו ולפי זה מוכרח לחלק בין זה לזה כנ"ל עכ"ל ז"ל:

מרבך. פי' הרמב"ם ז"ל מלשון מורבכת תביאנה שהוא לשון סדור אבל הרא"ש ז"ל נראה דגריס מדבך בדלי"ת שפירש מדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל והכי איתא הגירסא ר"פ הישן בגמ' וברש"י. והכי איתא נמי הגירסא במכילתא שהובאה בילקוט פ' משפטים סימן שמ"ה בפסוק כי תצא אש וכן הי' נראה קצת ג"כ מן הערוך בערך סוור אבל בערך רבג גריס מרבג ס"א מרבך ופי' מרבג כמו בנין אבנים זה על גב זה כדתניא בריש תורת כהנים ספ"ד לענין זריקה יכול שיהא זורק ורובג פי' שיתן אחד על אחד כמו מרבג של אבנים ע"כ:

סואר. אית דגרסי צבר של קורות לשון צבורות זו ע"ג זו הר"ש ז"ל וכן כתב ג"כ הרב בעל הערוך ז"ל. והכי נמי איתה לגירסא בירושלמי דשבת פ' במה טומנין אבל בבבלי דשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ה) ובסוכה ר"פ הישן ובביצה פ' המביא דף ל"א. ובתוספתא ביום טוב פ' שלישי ובפ"ד דנזיר דף כ"ו כמו גרסתינו דהכא:

ומודה בשקיפים ובסלעים. בר"פ שני דסוכה מייתי לה בשם ברייתא דקאמר תניא נמי הכי. והלשון שם בשקיפין ובנקיקי הסלעים ואפ"ה כתבו שם התוס' ז"ל שהיא משנה שלימה ע"כ. ופי' שם רש"י ז"ל בשקיפין סלעים הנופלים ומתפרקין ברוח ויש חור גדול במקום עקירתם: נקיקי בקיעין ע"כ.

בסוף פי' ר"ע ז"ל. דמודה ר' יהודה שאפי' נעשה מאליו מביא את הטומאה. אמר המלקט דהכי אמר ר' יהודה אההיא דחצרות היו בירושלים וכו' דבפ"ג דמסכת פרה תני עלה ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלא שוורים והא שוורים אהל שאינו עשוי בידי אדם הוא אלא ודאי במלא אגרוף דהיינו יותר מטפח מידה:


פירושים נוספים