קטגוריה:בראשית מט י
נוסח המקרא
לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה [שילו] ולו יקהת עמים
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה [שִׁילוֹ] וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃
לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽ/יהוּדָ֔ה וּ/מְחֹקֵ֖ק מִ/בֵּ֣ין רַגְלָ֑י/ו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שילה [שִׁיל֔וֹ] וְ/ל֖/וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא יִעְדֵּי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה וְסָפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְּדִילֵיהּ הִיא מַלְכוּתָא וְלֵיהּ יִשְׁתַּמְעוּן עַמְמַיָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא פַּסְקִין מַלְכִין וְשַׁלִיטִין מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרִין מֵאַלְפֵי אוֹרַיְיתָא מִזַרְעֵיהּ עַד זְמַן דִי יֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא זְעֵיר בְּנוֹי וּבְדִילֵיהּ יִתְיַמְסוּן עַמְמַיָא: |
| ירושלמי (קטעים): | לָא פַסְקִין מַלְכִין מִדְבֵית יְהוּדָה אַף לָא סַבָּרִין מַלְפֵי אוֹרַיְיתָא מִבְּנֵי בְּנוֹי עַד זְמַן דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא דְדִידֵיהּ הוּא מַלְכוּתָא וְלֵיהּ עֲתִידִין דְיִשְׁתַּעֲבְּדוּן כָּל מַלְכוּתָא דְאַרְעָא: |
רש"י
"ומחקק מבין רגליו" - תלמידים אלו נשיאי א"י
"עד כי יבא שילה" - מלך המשיח שהמלוכה שלו וכן ת"א ומ"א שילו שי לו שנא' (תהלים עו) יובילו שי למורא
"ולו יקהת עמים" - אסיפת העמים שהיו"ד עיקר היא ביסוד כמו יפעתך ופעמים שנופלת ממנו וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל כגון נו"ן של נוגף ושל נושך ואל"ף (איוב יג) שבאחותי באזניכם (יחזקאל כא) ושבאבחת חרב (והוא ל' חרב ופי' אימת חרב והוא לשון זיין) (מ"ב ד) ואסוך שמן אף זה יקהת עמים אסיפת עמים שנא' (ישעיהו יא) אליו גוים ידרושו ודומה לו (משלי ל) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה ובגמ' דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא דפומבדיתא במס' (יבמות דף קי) ויכול היה לומר קהיית עמים
[י] עד כי יבא מלך המשיח וכו'. ופירוש הכתוב כך הוא "לא יסור שבט מיהודה" אף על גב שעדיין אין משיח שהמלוכה היא שלו, ויש להסיר השבט מיהודה, אפילו הכי לא יסור "עד כי יבא שילה", שהמלוכה היא שלו לגמרי, שאז אין צריך לומר שלא יסור, דכל שכן הוא - אם בשעה שראוי שיוסר בגלות לא הוסר, כל שכן כשיבא משיח שהמלוכה שלו. והחולקים מקשים שכבר אין נשיאות בארץ ישראל ואין שבט בבבל, ואיך יקויים נבואות יעקב, ואין זה קשיא, כי בודאי אילו אמר 'לא יסור שבט מישראל' הוי קשיא הרי מישראל הוסר השבט, אבל כתיב "לא יסור שבט מיהודה", ומיהודה לא הוסר, רק שכל ישראל אינם ראוים למלכות או לשאר נשיאות, ולפיכך כאשר יש שום שררה או דבר מה תחזור השבט ליהודה. ומי שאמר 'יתברכו זרעך שלא יוסר מהם שיהיו הכל בעלי אומנות צורפי זהב וחורשי נחושת', וכאשר אין איש שנותן לעשות בזהב ובנחושת וכי לא נתקיימה בשביל זה הברכה, כך בדבר זה, הרי ברכת יעקב קיימא לעולם, כי לא יסיר השבט מיהודה, ואילו היה השררה ליהודה בלבד - ואמר הכתוב "לא יסור שבט מיהודה", היה קשיא איך הוסר השבט מיהודה, אבל אין השררה רק לישראל, ומישראל הוסר השבט - לא מיהודה, וכאשר אפשר שום שררה לישראל אף אחר החורבן - היא ליהודה, כמו ראשי גלויות שבבבל, אבל כאשר אין ישראל ראוים מצד עצמם - אין כאן בטול לברכת יהודה, שברכתו תמיד. ועוד אני תמה על השואלים דבר זה, וכי מוכרח הוא שיהיה דבר זה לעולם בתמידות, וכי לא הוסר השבט מיהודה בימי שאול, וכי כל השופטים שהיו שופטים קודם מלוך מלך לישראל היו מיהודה, או כל מלכי בית חשמונאי היו מיהודה, שאילו כתיב 'שבט יהיה מיהודה לעולם' היה משמע שיהיה השבט לעולם להם, ויהיה מלך מיהודה, אבל פירוש הכתוב שלא יוסר השבט מיהודה, שיהיו כמו שאר השבטים נחשבים, וזה לא יוסר ממנו, שאם הוסר לפי שעה וחזר אליו - אין זה הסרה כלל נקרא, (כל) [רק] דבר החוזר ובא למקומו הראשון, שאף על גב שלא נמצא שבט ביהודה בדורות האלו, מכל מקום לא נקרא גם כן שהוסר השבט ממנו, כי דבר שהוסר אינו חוזר, שכבר הוסר, ולפיכך כאשר הוא חוזר - נקרא זה שלא הוסר. ומה שהוסר לפי שעה, מפני שאין הברכה רק שלא יוסר השבט מיהודה, פירוש שלא יסור מכל וכל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו – תַּלְמִידִים; אֵלּוּ נְשִׂיאֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (שם).
עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה – מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ (ב"ר צח,ח; צט,ח). וְכֵן תִּרְגְּמוֹ אוֹנְקְלוֹס [="עַד דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְּדִילֵיהּ הִיא מַלְכוּתָא"]. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה, שִׁילֹה, 'שַׁי לוֹ', שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא" (תהלים עו,יב; ילק"ש, רמז קס).
וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים – אֲסִיפַת הָעַמִּים. שֶׁהַיּוֹ"ד עִקָּר הִיא בַּיְּסוֹד, כְּמוֹ "יִפְעָתֶךָ" (יחזקאל כח,ז;יז), וּפְעָמִים שֶׁנּוֹפֶלֶת מִמֶּנּוּ. וְכַמָּה אוֹתִיּוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת בְּלָשׁוֹן זֶה, וְהֵם נִקְרָאִים 'עִקָּר נוֹפֵל', כְּגוֹן נוּ"ן שֶׁל "נוֹגֵף" וְשֶׁל "נוֹשֵׁךְ", וְאָלֶ"ף שֶׁבְּ"אַחְוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם" (איוב יג,יז) וְשֶׁבְּ"אִבְחַת חָרֶב" (יחזקאל כא,כ) וְ"אָסוּךְ שָׁמֶן" (מל"ב ד,ב). אַף זֶה, "יִקְּהַת עַמִּים" – אֲסִיפַת עַמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ" (ישעיהו יא,י; ב"ר שם). וְדוֹמֶה לוֹ: "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם" (משלי ל,יז), לְקִבּוּץ קְמָטִים שֶׁבְּפָנֶיהָ מִפְּנֵי זִקְנָתָהּ. וּבַגְּמָרָא, "דְּיָתְבֵי וּמַקְהוּ אַקְהָתָא בְּשׁוּקֵי דִּנְהַרְדְּעָא [ס"א: דְּפוּמְבְּדִיתָא]" בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת (דף ק"י ע"ב). וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר "קְהִיַּת עַמִּים".
רשב"ם
ולו יקהת עמים: קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו כדכתיב וילך רחבעם שכמה כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו, ושכם אצל שילה כדכתיב ביהושוע ויאסוף יהושוע את כל שבטי ישראל שכמה וכל הפרשה, ולבסוף מפרש כל אילו הדברים היו לפני ה' בשילה, וגם בשופטים הנה חג ה' בשילה, וגו' למסילה העולה מבית אל שכמה וגו', וגם בירמיה ויבאו האנשים משכם משלו ומשמרון, וקרקע חלקה היה בשכם סביב האלה אשר עם שכם, הראויה להתקבץ שם בני אדם ולכבוד משכן אשר בשילה הסמוך שם, ושפט זה תשובה למינין, שאין כתוב כי אם שילה שם העיר, שאין לעז במקרא, ולא שלו כתוב כאן כדברי העברים, ולא שליח כדברי הנוצרים, ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש, אבל חוסר הגדולה לא רצה לפרש, אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק שמשילה ואילך נתמעטה:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ופירוש מחוקק — סופר, שיחוק על הספר. וטעם מבין רגליו — שכן דרך כל סופר להיות יושב בין רגלי הקצין.
שילה — יש אומרים, כדרך המתרגם ארמית, כטעם "שָלוּ". ויש אומרים שהוא מגזרת "ובשליתה" (דברים כח, נז). ויש מי שהוציאו מלשון קדמונינו ז"ל, "שליל". ויש מי שפירש אותו על עיר שילה, ויפרש יבוא כמו "ובא השמש" (ויקרא כב, ז), או "עד כי יבוא קץ שילה"; כי כן כתוב: "ויטוש משכן שילה" (תהלים עח, ס) ואחר כן "ויבחר בדוד עבדו" (שם שם, ע). גם זה איננו רחוק. או יהיה שילה כמו בנו, והה"א תחת וי"ו, כמו "בתוך אהלה" (בראשית ט, כא); מגזרת "לא תשלה אותי" (מלכים ב ד, כח), שפירושו לא תוליד.
ומלת יקהת — כמו "ליקהת אם" (משלי ל, יז), והיו"ד משרת לעתיד; וטעמו, שיסורו גוים אל משמעתו. וכן היו עמים רבים תחת יד דוד ושלמה בנו. ואין טעם עד כי יבא שילה, שיסור השבט ממנו בבוא שילה; רק טעמו, כמו "לא יחסר לפלוני לחם עד שיגיע עת שיהיו לו שדות וכרמים רבות". וכמוהו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בראשית כח, טו), שישיבהו אל הארץ:רמב"ן
אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו): "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה.
אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור "מחוקק מבין רגליו", שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך, ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, "עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים" לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי:
- "השבט" ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות,
- ו"שילה" הוא בנו אשר לו יקהת העמים.
ולא יתכן מאמר רבי אברהם, שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז): "שבט מישור שבט מלכותך", (ישעיהו יד ה): "שבט מושלים", (יחזקאל יט יד): "שבט למשול".
והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד (דברי הימים א כח ד): "ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל".
ואמר "לא יסור" לרמוז, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר, וזהו שנאמר (דברי הימים ב יג ה): "כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו".
וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר (הושע יג יא): "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם (שמואל א יב יב): "וה' אלהיכם מלככם". והקב"ה אמר לו (שמואל א ח ז): "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא.
ומה שאמר הכתוב (שמואל א יג יג): "נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם", שאם לא חטא, היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת יד מלך יהודה.
ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר (מלכים א יא לט): "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים", וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (הושע ח ד): "הם המליכו ולא ממני".
וזה היה עונש החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא ג.): "כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא", שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו (במדבר יח ז): "תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'. וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ב): "אין מושחין מלכים כהנים. אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה. אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים". הנה, שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא. ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות, והוא דבר ראוי והגון.
"ולו יקהת עמים"
"אסיפת העמים, שנאמר (ישעיהו יא י): "אליו גוים ידרשו". ודומה לו (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם", לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי.): "דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא". ויכול לומר קהיית עמים", לשון רש"י.
ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" אסיפת אם.
ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג ח) "כולם אחוזי חרב" - שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם, וכן עוד שם רבים. וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה:): "ר' יהושע קיהה וטהר", שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא (בבא מציעא נב.): "מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה", שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו.
ובעלי הדקדוק (הרד"ק ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ב"יקהת" ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, "יקהת עמים" - שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" - לקבל מצותה.
והנכון בעיני, שהוא מלשון (ירמיהו לא כט): "האוכל הבוסר תקהינה שניו", ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה: יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה, עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם, שיחליש את כלם לפי חרב. וכן (קהלת י י): "אם קהה הברזל", שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שיר השירים רבה א יב): "הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן, והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו "רבינו משה תן לנו מה נאכל!" אמר להם "כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו", עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והיתה נפשם קוהה לאכול וכו'". והענין, שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח, שנדבק בו הריח הטוב. וכן "לא תהא הלכה קוהה להם" - נחלשת ורופפת בידם. ו"מקהו קהיאתא" - מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון (קידושין יג:): "פריך רב אחא". וכך אמרו (מכילתא בא יח) "אף אתה הקהה את שניו" - שבר אותם או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ומחוקק מבין רגליו" שיהי' מזרעו שופט יושב על כסא ובין רגליו יהיו סופרי הדיינים כמנהגם: " עד כי יבא שילה" הנה תיבת שילה מורכבת משרש שול ומורה שולים ומשרש שלה המורה שלום כלומר שלום הסוף. אמר שזה שאמר שיהי' ליהוד' שבט ומחוקק בין אחיו בלבד בעוד שבטם קיים יתאמת עד כי יבא שילה:
" ולו יקהת עמים" אבל כשיגלה המשיח שיהיה שלום הסוף לו תהיה גם יקהת עמים. חלשת העמים כמו אם קהה הברזל כלומר מותר חלושים שישארו אחר אבדן מלכותם ישמעו לשילה שהזכיר כאמרו וקרקר כל בני שת:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
מזרעו יהיה מזרעו שבט מושלים ומניחי החוקים שהיו תמיד מזרע ב"ד, "עד כי יבא שילה "מענין ובשליתה היוצת מבין רגליה, ר"ל מבין רגליו, היינו מזרעו יהיו תמיד מחוקקים
עד שיבא מבין רגליו כשליא דהיינו הנולד אשר "לו יקהת עמים", שהוא המלך המשיח שלו ובעבורו יקהלו עמים למלחמת גוג ומגוג כמ"ש קצות הארץ יחרדו קרבו ויאתיון:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
מחקק. עולה רמ"ח. שרמ"ח איברים באדם על שם ערוכה בכל ושמורה:
יבא שילה בגימטריא משיח:
שילה. בגימטריא משה דכתיב ביה ויתא ראשי עם שאז היתה יהודה לקדשו דכתיב שרי יהודה רגמתם:
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מט י.
ראו עד כי יבוא שילה
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
לקריאה נוספת
- נ. ה. טורטשינר, עד כי-יבא שילה (בראשית מ"ט, י’), בתוך תרביץ , 13 (4): 213-217, תש"ב, 1942.
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 3 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 3 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
א
ב
- במדבר י כה (4 דפים)
דפים בקטגוריה "בראשית מט י"
קטגוריה זו מכילה את 24 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 24 דפים.