ביאור:מכילתא דרשב"י/פרק יג
פרק יג
[עריכה]פסוק א-ב
[עריכה]| ראו מכילתא פסחא טז: דבור המתחיל "לי הוא": הבכור קדוש מעצמו, אבל מצווה להקדישו ע"י הבעלים. בעניין הגיורת השוו בכורות ח א. |
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר קַדֶּשׁ לִי", אֵין "קַדֶּשׁ לִי" אֶלָּא הַפְרֵשׁ לִי.
יָכוֹל אִם מַפְרִישׁוֹ אַתָּה הֲרֵי הוּא מְקֻדָּשׁ, וְאִם לָאו אֵינוֹ מְקֻדָּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר "לִי הוּא" – בֵּין שֶׁאַתָּה מַפְרִישׁוֹ וּבֵין שֶׁאֵין אַתָּה מַפְרִישׁוֹ!
"פֶּטֶר רֶחֶם" – פְּרָט לְיוֹצֵא דֹּפֶן.
"בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", אֵין לִי אֶלָּא יִשְׂרָאֵל; מִנַּיִן לְרַבּוֹת גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר 'בְּכוֹר' – "כָּל בְּכוֹר".
מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר: הַגִּיּוֹרֶת שֶׁהָיְתָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה – בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לְכֹהֵן.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּכוֹר לְנַחֲלָה וּלְכֹהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר "פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל.
"בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" – אֶת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בּוֹ בָּאָדָם, יֵשׁ לְךָ בּוֹ בַּבְּהֵמָה; יָצְאוּ לְוִיִּם, שֶׁאֵין לְךָ בָּהֶם בָּאָדָם – לֹא יְהֵא לְךָ בָּהֶם בַּבְּהֵמָה!
"לִי הוּא" – וַדַּאי וְלֹא הַסָּפֵק. "לִי הוּא" – בֵּין שֶׁאַתָּה מַפְרִישׁוֹ וּבֵין שֶׁאִי אַתָּה מַפְרִישׁוֹ.
"לִי הוּא" – אֵין בְּכוֹר לְנַחֲלָה אֶלָּא אֶחָד. "לִי הוּא" – הוּא קָרֵב וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה.
פסוק ג
[עריכה]| מצוות הסיפור ביציאת מצרים נדרשת כמו בהגדה של פסח, כמצווה על כל אדם, גם מי שאין הבן שואל אותו. והשוו תוספתא פסחים י יא, שם עדיין מדובר על עיסוק בהלכות הפסח. |
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה", מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר" (פס' יד),
יָכוֹל אִם יִשְׁאָלְךָ אַתָּה מַגִּיד לוֹ, וְאִם לָאו אִי אַתָּה מַגִּיד לוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (פס' ח), אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֶלְךָ!
אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן; בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, בֵּינוֹ לְבֵין אֲחֵרִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה"!
| ר' יהודה טוען שאבותינו היו עבדים לפרעה דווקא ולא למצריים, וראו דברי ר' אלעזר המודעי במכילתא ויסע סוף א: עבדים היו ישראל למלכים במצרים: יצאו לשוק, נוטלין פת, בשר ודגים, וכל דבר, ואין כל בריה מוחה בידם! וכו'. ר' יהודה טוען כך כדי שלא לבזות את אבותינו, ומפרש "בית עבדים" – על בתי ישראל שהיו עבדים לפרעה; אבל ר' נחמיה רואה דווקא בכך שהיו אבותינו עבדים לעבדים מעלה, שאפילו מדרגה נמוכה כזאת גאל אותנו הקב"ה. הוא מפרש "בית עבדים" ככינוי לבתי המצרים, שהיו עבדים לפרעה, ואנו היינו עבדי העבדים, ועשינו את מלאכותיהם של הגברים והנשים שם. |
"מִבֵּית עֲבָדִים", רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל שֶׁהָיִינוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (דברים ז, ח)
עֲבָדִים לִמְלָכִים הָיִינוּ, וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים
וְאוֹמֵר "מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים" (ויקרא כו, יג): לָהֶם למלכים הָיִינוּ עֲבָדִים, וְלֹא הָיִינוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים!
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: וְכִי גְּנַאי הוּא לָנוּ, שֶׁהָיִינוּ עֲבָדִים לְעַבְדֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם? וַהֲלֹא מַעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא!
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלֶאכֶת בַּיִת וּמְלֶאכֶת שָׂדֶה, מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים וּמְלֶאכֶת נָשִׁים!
| ידו של הקב"ה נזכרה במכת הדבר (שמות ט ג), והיא מאפיינת את כל עשר המכות. מכת בכורות נרמזת במילה "מזה", המסמנת מכה יחידה. ר' יוסי מעיר שלא היה איסור חמץ במצרים יותר מיום אחד; וראו מכילתא פסחא טז. |
"כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם", אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת. "מִזֶּה" - מְלַמֵּד שֶׁמַּכַּת בְּכוֹרוֹת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כֻּלָּן!
"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" הַיּוֹם, וַאֲפִילּוּ לַכְּלָבִים, הֲרֵי זֶה בָּא לְאָסְרוֹ בַּהֲנָאָה.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן לְחָמֵץ בְּמִצְרַיִם שֶׁלֹּא נֶאֱסַר אֶלָּא יוֹם אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" הַיּוֹם.
פסוק ד
[עריכה]| ארבע דרשות על "מוציא אסירים בכושרות": שיצאו בחודש כשר ונוח; שיצאו בזכות אבות; שיצאו בזכות משה ואחיו; שיצאו בשירות ובזמירות; וראו מכילתא פסחא טז. הפסוק מתהלים קכז תומך בפירוש האחרון, שישראל, ידידי הקב"ה, נגאלו ושרו ואילו המצרים, אוכלי לחם העצבים – בכו. |
"הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב", בְּחֹדֶשׁ שֶׁהוּא כָּשֵׁר: לֹא חַם וְלֹא צוֹנֵן.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים סח, ז).
דָּבָר אַחֵר: "בַּכּוֹשָׁרוֹת" – בְּמַעֲשֵׂה כְּשֵׁרִים שֶׁבָּהֶן, אֵלּוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.
דָּבָר אַחֵר: זֶה מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.
דָּבָר אַחֵר: "בַּכּוֹשָׁרוֹת" – בָּכוּ שִׁירוֹת; אֵלּוּ המצרים בּוֹכִים, וְאֵלּוּ ישראל מְשׁוֹרְרִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא" (תהלים קכז, ב)
פסוק ה
[עריכה]| מצוות אכילת המצות היתה רק לאחר שהגיעו ישראל לארץ, וראו גם יהושע ה יא. לפנינו שלוש סיבות לקבלת א"י: בזכות המצווה, בזכות האבות או כמתנה מהקב"ה. אין לפתח בטחון בסיבות הראשונות, אלא התודעה צריכה להיות של מתנה שניתנה לנו בזמנו, ויתכן שנותנה יקח אותה בחזרה. |
"וְהָיָה" – אֵין "וְהָיָה" אֶלָּא מִיָּד! "כִּי יְבִיאֲךָ" – עֲשֵׂה מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן, שֶׁבִּשְׂכָרָהּ תִּכָּנֵס לָאָרֶץ!
"אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" – הַכֹּל בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ.
"לָתֶת לָךְ" – שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּאִילּוּ הִיא יְרֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ, אֶלָּא כְּאִילּוּ עַכְשָׁיו נִיתְּנָה לְךָ בְּמַתָּנָה.
| חלב ודבש בדרך כלל מופקים מבעלי חיים ולא מהארץ. ר' אליעזר רואה את החלב והדבש הזבים מהארץ כתיאורים לפירות הצומחים בה. ר' עקיבא, בעקבות יואל, מפרש חלב כפשוטו – לעתיד לבוא, ודבש – כדבש צרעות המופיע בעלי היערה, והנראה כיוצא מהארץ. |
"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "חָלָב" – זֶה חֵלֶב הַפֵּרוֹת, "דְּבָשׁ" – זֶה דְּבַשׁ תְּמָרִים.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: "חָלָב" – זֶה חָלָב וַדַּאי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב" (יואל ד, יח).
"דְּבָשׁ" – זֶה דְּבַשׁ הַיְּעָרוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ" (שמואל א יד, כו).
| "ארץ זבת חלב ודבש" הוא שם קוד לעבר הירדן המערבי, המכונה גם ארץ חמשת העממים. ההקשר של הביטוי הוא גם במקרא ביכורים, ואכן ר' יוסי מתנגד להבאת ביכורים מעבר הירדן, ראו בכורים א י. |
דָּבָר אַחֵר: נֶאֱמַר כָּאן "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, ט).
מַה לְּהַלָּן אֶרֶץ חֲמֵשֶׁת עֲמָמִין – אַף כָּאן אֶרֶץ חֲמֵשֶׁת עֲמָמִים.
מִכָּאן הָיָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, שֶׁאֵינָהּ "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"!
| "העבודה הזאת" היא פסח מצרים, וכאן מתואר פסח דורות; וראו דברי ר' יונתן במכילתא פסחא יז. ר' אליעזר דורש שאין להביא את הפסח ממעשר בהמה, ור' עקיבא מדייק שהראיה היא חיובית – יש להביא פסח מהחולין. לעומת זאת את קרבן החגיגה אפשר, לדעת בית הלל, להביא ממעשר בהמה, ראו חגיגה א ד. |
"וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה", מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר" (דברים טז, ב),
יָכוֹל יְהֵא פֶּסַח דּוֹרוֹת בָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה":
מַה פֶּסַח מִצְרַיִם לֹא בָּא אֶלָּא "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים" (שמות יב, ה),
אַף פֶּסַח דּוֹרוֹת אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר הָבֵיא פֶּסַח בְּמִצְרַיִם וְנֶאֱמַר הָבֵיא פֶּסַח דּוֹרוֹת;
מַה פֶּסַח מִצְרַיִם אֵינוֹ בָּא מִן הַמַּעֲשֵׂר – אַף פֶּסַח דּוֹרוֹת אֵינוֹ בָּא מִן הַמַּעֲשֵׂר!
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: רַבִּי, דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? וְכִי מַעֲשֵׂר הָיָה לָהֶן בְּמִצְרַיִם?
אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַף שֶׁאִי אֶפְשָׁר, רְאָיָה גְּדוֹלָה הִיא!
חָזַר רַבִּי עֲקִיבָה וְהֶחֱלִיף אֶת הַדִּין: נֶאֱמַר הָבֵיא פֶּסַח בְּמִצְרַיִם וְנֶאֱמַר הָבֵיא פֶּסַח דּוֹרוֹת;
מַה פֶּסַח מִצְרַיִם אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין – אַף פֶּסַח דּוֹרוֹת אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין!
| ראו מנחות ז ו. לעניין איסור הבישול של פסח מצרים ראו מכילתא פסחא ו. האיסור הזה חל לדורות. |
דָּבָר אַחֵר: וַהֲלֹא פֶּסַח בַּכְּלָל הָיָה, לָמָּה יָצָא? – לְהַקִּישׁ אֵלָיו:
מַה פֶּסַח, שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה, (וּבָא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה,) וְאֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין,
כָּךְ כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָּא חוֹבָה, וּבָא בְּנֵדֶר וּנְדָבָה, או שבא בנדר או בנדבה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין!
לְתוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר בְּפֶסַח דּוֹרוֹת "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ" (דברים טז, ז), יָכוֹל יְהֵא מְבַשְּׁלוֹ וְאוֹכְלוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה": מַה פֶּסַח מִצְרַיִם אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי – אַף פֶּסַח דּוֹרוֹת אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי!
פסוק ו
[עריכה]| קרבן חגיגה הובא למקדש באחד מימי חול המועד או בשביעי של פסח. דורש "חג"-חגיגה; וראו מכילתא פסחא יז. |
"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת", מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאִם עָבְרוּ שֵׁשֶׁת יְמֵי הֶחָג וְלֹא חָג, שֶׁטָּעוּן חֲגִיגָה כָּל שִׁבְעָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג"!
פסוק ז
[עריכה]| הריבוי מהמילה "את" נדרש ליום יד בניסן, שאסור בחמץ מצהרי היום. ארבע דרשות על "לך", המלמדות שאיסור בל יראה חל רק ברשותו הבלעדית של אדם, ורשאי הוא לראות חמץ של גויים, של הקדש או של הפקר; וראו פסחים ג ז. וראו ספרי דברים קלא. וראו שם גם בעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל על שיעורי החמץ בפסחים א א. |
"מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים", כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "אֵת" – לְהָבִיא אֶת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחַיָּב בְּמַצָּה.
"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" – רוֹאֶה אַתָּה לַאֲחֵרִים חמץ של גויים! "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" – רוֹאֶה אַתָּה לַגָּבוֹהַּ! "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" –
רוֹאֶה אַתָּה לַפְּלַטְיָה platea - דרך ראשית, רשות הרבים.
דָּבָר אַחֵר: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" – בַּטֵּל בִּלְבָבְךָ! מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "הַהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ" וְכוּלַּהּ מַתְנִיתָא. קיצור סופרים בהפניה למשנה. (פסחים ג ז.)
"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר", זֶה הוּא חִילּוּק שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל;
שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר כַּזַּיִת וְחָמֵץ כַּכּוֹתֶבֶת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה כַּזַּיִת.
פסוק ח
[עריכה]| ראו לעיל פס' ג. כאן דורש "בעבור זה (הצבעה על הפסח) עשה ה' לי (לי עצמי, אפילו כאדם בודד, ולאו דווקא לעם כולו)" |
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִשְׁאָלְךָ. אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן; בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וּבֵינוֹ לְבֵין אֲחֵרִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ... בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי". כָּל זְמַן שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח קַיָּם – "עָשָׂה ה' לִי".
יָכוֹל עַד שֶׁנִּצְטָרְפָה זְכוּת כֻּלָּן? אִילּוּ כֵּן לֹא הָיוּ כְּדַיְי אין חידוש בַּדָּבָר!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "בַּעֲבוּר זֶה", מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיָה כְּדַי שֶׁיֵּעָשׂוּ נִסִּין עַל יָדָיו!
פסוק ט
[עריכה]| ראו מכילתא פסחא יז, וכן ספרי דברים לה. התפילין הם אות לקשר בין ישראל לקב"ה, ואינם מיועדים לגויים. הקשר הוא אינטימי ולכן אין מניחים את התפילין של יד על השרוול אלא מתחתיו. בתפילין של יד ארבע פרשיות יחדיו, ואילו בתפילין של ראש ארבע הפרשיות מונחות כל אחת במקום משלה. את התפילין של יד יש להניח על השריר במקום הגבוה שביד, מעל המרפק, ולא בפס היד, שמתחתיו. |
"וְהָיָה לְךָ" – וְלֹא לַאֲחֵרִין לגויים. מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר "עַל יָדְךָ" וּ"בֵּין עֵינֶיךָ", יָכוֹל יִתֵּן עַל בֵּית יָד אוּנְקְלִי שרוול שֶׁלּוֹ מִבַּחוּץ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיָה לְךָ" – וְלֹא לַאֲחֵרִין. "עַל יָדְךָ" וּ"בֵּין עֵינֶיךָ", מַה "בֵּין עֵינֶיךָ", אַרְבַּע – אַף "עַל יָדְךָ" אַרְבַּע?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לְאוֹת", וְלֹא אַרְבַּע לְאוֹת, וְלֹא שָׁלֹשׁ לְאוֹת, וְלֹא שְׁתַּיִם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאוֹת אַחַת מִבִּפְנִים – כָּךְ אוֹת אַחַת מִבַּחוּץ!
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: חָזַר בּוֹ רַבִּי יְהוּדָה! וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְאֵין לוֹ שֶׁל יָד –
שֶׁמֵּבִיא אֶת הָעוֹר וְחוֹפֶה אֶת אַחַת מֵהֶן וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ שֶׁל יָד.
יָכוֹל יִתֵּן עַל פַּס יָדוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "עַל יָדְךָ" וּ"בֵּין עֵינֶיךָ": מַה "בֵּין עֵינֶיךָ", בְּגָבוֹהַּ שֶׁבָּרֹאשׁ – אַף "עַל יָדְךָ", בְּגָבוֹהַּ שֶׁבַּיָּד.
אֲבָל אִי אַתָּה יוֹדֵעַ בְּאֵי זֶה מָקוֹם הוּא נוֹתֵן, אִם בְּיָמִין אִם בִּשְׂמֹאל?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּקְשַׁרְתָּם"... "וּכְתַבְתָּם" (דברים ו', ח'-ט'): מַה כְּתִיבָה, בְּיָמִין – אַף קְשִׁירָה בְּיָמִין.
וּמִכְּלַל שֶׁקְּשִׁירָה בְּיָמִין וּנְתִינָה בִּשְׂמֹאל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קלט, י)
וְאוֹמֵר "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים" (שופטים ה, כו).
הָא כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'יָד' אַתָּה תּוֹפֵס אֶת הַשְּׂמֹאל עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב יָמִין.
מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר "עַל יָדְךָ" וּ"בֵּין עֵינֶיךָ", מַה "עַל יָדְךָ", אוֹת אַחַת – אַף "בֵּין עֵינֶיךָ", אוֹת אַחַת?
תַּלְמוּד לוֹמַר טוֹטָפוֹת טוֹטָפוֹת טוֹטָפוֹת טוֹטָפוֹת – הֲרֵי אַרְבַּע טוֹטָפוֹת אֲמוּרוֹת!
יָכוֹל יִתֵּן בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", מְלַמֵּד שֶׁנּוֹתְנָם בְּמָקוֹם אֶחָד!
רַבִּי אוֹמֵר: בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת כְּתִיב טוֹטָפוֹת, בְּמָקוֹם אֶחָד כְּתִיב טֹטֶפֶת; מְלַמֵּד שֶׁנּוֹתְנִין בְּמָקוֹם אֶחָד.
| בניגוד לדרשה דלעיל, הלומדת את מקום הנחת תפילין של יד ממקום הנחת תפילין של ראש, כאן מתהפך הסדר! ר' אליעזר בן יעקב לומד מאיסור קרחה למצוות תפילין של ראש. |
יָכוֹל יִתְּנֵם עַל גַּבֵּי מִצְחוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "עַל יָדְךָ" וּ"בֵּין עֵינֶיךָ": מַה "עַל יָדְךָ", בְּגָבוֹהַּ שֶׁבַּיָּד – אַף "בֵּין עֵינֶיךָ", בְּגָבוֹהַּ שֶׁבָּרֹאשׁ!
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ וְלָדוּן גְּזֵרָה שָׁוָה:
נֶאֱמַר כָּאן "בֵּין עֵינֶיךָ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יד, א)
מַה "בֵּין עֵינֶיךָ" הָאָמוּר לְהַלָּן, מְקוֹם שֵׂעָר – אַף "עֵינֶיךָ" הָאָמוּר כָּאן, מְקוֹם שֵׂעָר!
| הדרשן לומד מהקמץ שב"בפיך" שמצוות תפילין היא גברית, כולל נערים ועבדים משוחררים, אבל לא כולל נשים. אפשרות אחרת היא שהוא לומד זאת מהקשר בין מצוות תפילין לתלמוד תורה. ממצוות התפילין לומדים על כל מצוות עשה שהזמן גרמן – שנשים פטורות. |
"לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" – לְרַבּוֹת גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין!
דָּבָר אַחֵר: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" – לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים!
מַה תְּפִלִּין מְיֻחֶדֶת, מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ, נָשִׁים פְּטוּרוֹת – כָּךְ כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ, נָשִׁים פְּטוּרוֹת!
"תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" – מִמַּה שֶׁאַתָּה אוֹכֵל בְּפִיךָ. מִיכָּן אָמְרוּ: אֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין אֶלָּא עַל עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה!
פסוק י
[עריכה]| מצוות התפילין חלה גם על קטנים, שלא הביאו שתי שערות – ובלבד שיהיו מסוגלים לשמור אותם מביזיון. אין לילד פטור ממצוות, אלא רק במקרים שהוא אינו מסוגל לבצע אותן. לא מדובר במצוות חינוך אלא במצוות תפילין עצמה; וראו גם תוספתא חגיגה א ב. |
"וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ",
מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף קְטַנִּים בַּמַּשְׁמָע?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשָׁמַרְתָּ",
לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְשַׁמֵּר.
מִכָּאן אָמְרוּ: תִּינוֹק שֶׁיּוֹדֵעַ לְשַׁמֵּר אֶת תְּפִלָּיו – חַיָּב בִּתְפִלִּין.
| הדרשה בהמשך עוסקת במצוות תפילין, כדעת ר' עקיבא, אבל לפטור מתפילין בימים טובים ובשבתות יש לר' עקיבא דרשה משלו, השונה מעט מהדרשה "מימים" ולא 'כל ימים'. הדרשה המיוחסת כאן לר' עקיבא מופיעה במכילתא פסחא סוף יז מפי ר' אליעזר. שתי הדרשות האחרונות מחזירות אותנו לעניין הזמן ולדיני עיבור השנה וקידוש החדש, וראו תוספתא סנהדרין ב ז. יתכן שהן על פי שיטת ר' אליעזר. |
דָּבָר אַחֵר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה", רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֹאת חֻקַּת הַפֶּסַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זוֹ חֻקַּת תְּפִלִּין.
יָכוֹל יִהְיוּ תְּפִלִּין נוֹהֲגוֹת בַּלֵּילוֹת כַּיָּמִים? דִּין הוּא: וּמָה מְזוּזָה, שֶׁאֵין נוֹהֶגֶת בְּהוֹלְכֵי יַמִּים וּבְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, הֲרֵי הִיא נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כַּיָּמִים;
תְּפִלִּין, שֶׁנּוֹהֲגוֹת בְּהוֹלְכֵי יַמִּים וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת בַּלֵּילוֹת כַּיָּמִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִיָּמִים", פְּרָט לַלֵּילוֹת!
יָכוֹל יִהְיוּ תְּפִלִּין נוֹהֲגוֹת בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת?
דִּין הוּא: וּמָה מְזוּזָה, שֶׁאֵין נוֹהֶגֶת לֹא בְּהוֹלְכֵי יַמִּים וְלֹא הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, הֲרֵי הִיא נוֹהֶגֶת בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת;
תְּפִלִּין, שֶׁנּוֹהֲגוֹת בְּהוֹלְכֵי יַמִּים וּבְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר "מִיָּמִים", וְלֹא כָּל יָמִים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יִהְיוּ תְּפִלִּין נוֹהֲגוֹת בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת?
דִּין הוּא: וּמָה מְזוּזָה, שֶׁאֵין נוֹהֶגֶת בְּהוֹלְכֵי יַמִּים וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, הֲרֵי הִיא נוֹהֶגֶת בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת;
תְּפִלִּין, שֶׁנּוֹהֲגוֹת בְּהוֹלְכֵי יַמִּים וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לְאוֹת עַל יָדְךָ" – יָצְאוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, שֶׁכֻּלָּם אוֹת!
"לְמוֹעֲדָהּ" – מְלַמֵּד שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בְּפֶרֶק סָמוּךְ לַמּוֹעֵד!
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם, וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם?
תַּלְמוּד לוֹמַר "מִיָּמִים יָמִימָה".
פסוק יא
[עריכה]| הכינוי "ארץ כנען" לא"י המערבית כולה מוסבר בכך שחמשת העמים היו כולם בני כנען, וראו בבראשית שם. לשתי הדרשות האחרונות ראו לעיל פס' ה, וראו גם מכילתא פסחא יח. |
"וְהָיָה", אֵין "וְהָיָה" אֶלָּא מִיָּד! "כִּי יְבִאֲךָ" – עֲשֵׂה מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן, שֶׁבִּשְׂכָרָהּ תִּכָּנֵס לָאָרֶץ.
"אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי", וְכִי אֶרֶץ כְּנַעֲנִי הָיְתָה? וַהֲלֹא הִיא אֶרֶץ חֲמֶשֶׁת עֲמָמִין!
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכְּנַעַן הָיָה אֲבִיהֶן שֶׁלְּכֻלָּן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת..." (בראשית י, טו)
"אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ" – הַכֹּל בִּזְכוּתְךָ וּבִזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ.
"וּנְתָנָהּ לָךְ" – לֹא תְּהֵא בְּעֵינֶיךָ כִּירֻשַּׁת אָבוֹת, אֶלָּא כְּאִילּוּ עַכְשָׁיו נְתָנָהּ לְךָ בְּמַתָּנָה!
פסוק יב
[עריכה]| מההקשר בפסוקנו נראה שהקדשת הבכורים היא דווקא בא"י; אבל שני האיזכורים הנוספים מלמדים שאין מצוות בכורים מיוחדת לא"י. לעניין הסימנים לולד ראו בכורות ג א. |
"וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'" – בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נִתְקַדְּשׁוּ בְּכוֹרוֹת: בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר, וּבִכְנִיסָתָן לָאָרֶץ.
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" (שמות יג, ב).
בַּמִּדְבָּר – "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר" (במדבר ג, יג); וּבִכְנִיסָתָן לָאָרֶץ – "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'".
יָכוֹל אֵין לִי פֶּטֶר בִּבְהֵמָה אֶלָּא וָלָד גָּמוּר? מִנַּיִן סִימָן לְוָלָד: בִּבְהֵמָה דַּקָּה – טִנּוּף, וּבְגַסָּה – שִׁלְיָא, וּבְאִשָּׁה – שָׁפִיר וְשִׁלְיָא?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֶׁגֶר בְּהֵמָה" – כָּל שֶׁהַבְּהֵמָה שׁוֹגֶרֶת.
| הדרשות אינן מובנות. נראה ש"שגר בהמה" מוציא את החיה, "פטר רחם" מוציא את היוצא דופן (שנולד בניתוח קיסרי), ו"זכר" מוציא את הנקבה, ולא כמו שלפנינו, וראו בהמשך, שאכן דורש כדברינו, ואת "אשר יהיה לך" דורש לאחים שחלקו את הירושה ביניהם לאחר שקנו את הבהמה המבכירה. נראה שר' יוסי בן כיפר מתנגד לדין שאין מונים את היתום למעשר בהמה שבבכורות ט ד. לעניין האחים שקנו ואחר כך חלקו ראו בכורות ט ג. |
"וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'" – פְּרָט לְחַיָּה; "זָכָר" – פְּרָט לְיוֹצֵא דֹּפֶן; "אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ" – פְּרָט לִנְקֵבָה.
רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּן נֶאֶמְרוּ; בְּכוֹר אָדָם, וּבְכוֹר בְּהֵמָה, וּבְכוֹר פֶּטֶר חֲמוֹר – וּמַעֲשֵׂר עִמָּהֶן.
"וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'" – פְּרָט לְיוֹצֵא דֹּפֶן; "זָכָר" – פְּרָט לְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינָס; "אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ" – פְּרָט לְשֶׁל שֻׁתָּפִין.
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אֶת הָאַחִין שֶׁקָּנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ חָלְקוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "יִהְיֶה לְךָ".
| בן עזאי ור' שמעון חולקים על בכורות ט ד: בו עזאי חולק בעניין בעל מום קבוע ור' שמעון חולק על ה"מחוסר זמן" (גדי שלא מלאו לו שבעה ימים); וראו תוספתא בכורות ז ו. |
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: נֶאֶמְרָה כָּאן הַעֲבָרָה, וְנֶאֶמְרָה הַעֲבָרָה בְּמַעֲשֵׂר (ויקרא כז, לב);
מַה הַעֲבָרָה הָאֲמוּרָה בְּמַעֲשֵׂר, קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו וְעַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ –
אַף הַעֲבָרָה הָאֲמוּרָה כָּאן, קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו וְעַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְחֻסַּר זְמַן נִכְנָס לַדִּיר וַהֲרֵי הוּא כִּבְכוֹר;
מַה מָּצִינוּ בִּבְכוֹר, שֶׁקָּדַשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָרֵב אֶלָּא בִּזְמַנּוֹ –
אַף זֶה, יִקְדַּשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָרֵב אֶלָּא בִּזְמַנּוֹ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי" (שמות לד, יט) – הֲרֵי זֶה כְּלָל;
יָכוֹל אַף שֶׁלַּאֲחֵרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִקְנְךָ"! יָכוֹל אַף שֶׁל נְקֵבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "תִּזָּכָר"!
יָכוֹל אַף שֶׁל חַיָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּפֶטֶר שׁוֹר", זֶה הוּא כְּלָל שֶׁצָּרִיךְ לִפְרָטוֹ.
פסוק יג
[עריכה]| ראו בכורות א ב-ג. לעניין מקצת סימנים ראו תוספתא בכורות א ה. |
"וּפֶטֶר חֲמוֹר" – וְלֹא פֶּטֶר גָּמָל וְלֹא פֶּטֶר סוּס. מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר: חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדָה כְּמִין סוּס,
וְכֵן גְּמַלּוֹ שֶׁלֹּא בִּכִּירָה וְיָלְדָה כְּמִין גָּמָל אוֹ כְּמִין חֲמוֹר – פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה.
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּפֶטֶר חֲמוֹר"... "פֶּטֶר חֲמוֹר" שְׁנֵי פְּעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד וְהַוָּלָד חֲמוֹר.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר" (במדבר יח, יז) – כְּלָל; בְּכוֹר שׁוֹר – הַנּוֹלָד שׁוֹר, "בְּכוֹר כֶּשֶׂב" – הַנּוֹלָד כֶּשֶׂב, "בְּכוֹר עֵז" – הַנּוֹלָד מִין עֵז.
יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין דּוֹמֶה לְאִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "אַךְ פָּדֹה".
| השה שבו פודים את פטר החמור צריך להיות שוה שקל לפחות, לדברי ר' יוסי. מדובר בשה חי ולא בבהמה או חיה אחרים, וראו לעניין זה גם מכילתא פסחא יח. פדיון פטר החמור צריך להתקיים אחרי המלטתו. העריפה היא קנס ולכן העיר הערוף אסור בהנאה. |
"תִּפְדֶּה" – מִיָּד. "תִּפְדֶּה" – בְּכָל שֶׁהוּא! רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין פָּחוֹת מִשֶּׁקֶל!
"בְּשֶׂה" – שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׂה חַי. אוֹ שֶׂה שָׁחוּט? הֲרֵי אַתָּה דָּן: נֶאֱמַר כָּאן "שֶׂה" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "שֶׂה" (שמות יב, ג);
מַה שֶּׂה הָאָמוּר לְהַלָּן, שֶׂה חַי וְלֹא שֶׂה שָׁחוּט – אַף שֶׂה הָאָמוּר כָּאן, שֶׂה חַי וְלֹא שֶׂה שָׁחוּט.
"תִּפְדֶּה" – לֹא בְּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה, וְלֹא בִּשְׁחוּטָה וְלֹא בִּטְרֵפָה, וְלֹא בְּכִלְאַיִם וְלֹא בִּכּוֹי.
יָכוֹל אִם פְּדָאוֹ בִּמְעֵי אִמּוֹ יְהֵא פָּדוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ";
אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל עֲרִיפָה בָּא לִכְלַל פְּדִיָּה, אֶת שֶׁלֹּא בָּא לִכְלַל עֲרִיפָה לֹא בָּא לִכְלַל פְּדִיָּה.
יָכוֹל פְּדָאוֹ לְאַחַר מִיתָה יְהֵא פָּדוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ";
אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל פְּדִיָּה בָּא לִכְלַל עֲרִיפָה, וְאֶת שֶׁלֹּא בָּא לִכְלַל פְּדִיָּה לֹא בָּא לִכְלַל עֲרִיפָה.
"וַעֲרַפְתּוֹ", נֶאֱמַר כָּאן עֲרִיפָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עֲרִיפָה (דברים כא, ד);
מַה עֲרִיפָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן, עֲרִיפָה בִּקְמִיצָה בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרָיו וְקוֹבְרוֹ וְאָסוּר בַּהֲנָאָה –
אַף עֲרִיפָה הָאֲמוּרָה כָּאן, עֲרִיפָה בִּקְמִיצָה וּבְקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרָיו וְקוֹבְרוֹ וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.
| לעניין חובת אדם לפדות את עצמו ראו מכילתא פסחא יח. לשאלה מי קודם ראו בכורות ח ו. |
"וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה", מָה אֲנִי צָרִיךְ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְכוֹל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (שמות יג, טו)?
הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת – הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ! רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ.
"וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה", מְלַמֵּד שֶׁהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ.
"וְכֹל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" – אֲפִילּוּ לְאַחַר מִיתָה! אם הבן נפטר אחרי שלושים יום אבל לפני שנפדה
פסוק יד
[עריכה]| כל מחנך צריך להקשיב היטב לניסוח השאלות של התלמיד וכך לרדת לעומק דעתו. ההודאה בכך שאנחנו בני עבדים אינה קלה, ראו למשל לעיל פס' ג; הפתגם קובע שדווקא את מה שקשה לך לומר צריך להקדים ולומר. |
"וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ" – מִשְּׁאֵלָתוֹ וּמִדִּבּוּרוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ מַדַּעְתּוֹ מה דעתו.
"וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" – שֶׁלֹּא תִּתְבַּיֵּשׁ מִלּוֹמַר לוֹ, אֶלָּא מִילְּתָא דִּי אַתְּ בָּהֵית מתבייש בָּהּ – הַקְדֵּם אָמְרָהּ.
פסוק טו
[עריכה]| לב פרעה ולב עמו הכבידו. הקב"ה דאג לכך. הדרשה מניחה, כמו הפשט, שהכבדת לב פרעה ומצרים היא מעשה לגיטימי. |
"וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ". מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, כְּשֶׁמִּצְרַיִם מִתְרַכְּכִין פַּרְעֹה מִתְקַשֶּׁה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה" (שמות ז, ג)
וּכְשֶׁפַּרְעֹה מִתְרַכֵּךְ מִצְרַיִם מִתְקַשִּׁין? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם" (שמות יד, יז).
וּכְשֶׁאֵלּוּ וְאֵלּוּ מִתְרַכְּכִין הַמָּקוֹם מְחַזֵּק? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו" (שמות י, א).
| הריבוי "וכל בכור בני" מרבה את הפדיון לפי הנשים היולדות ולא לפי האבות; וראו בכורות ח ג; והשוו לדרשה במכילתא פסחא יג, שמכת בכורות היתה גם לבכורי האבות. |
"עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה'..." – מִפְּנֵי כָּךְ. "וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?
מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם נָשָׂא חָמֵשׁ נָשִׁים בְּתוּלוֹת וְיָלְדוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים, שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָּן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה"!
פסוק טז
[עריכה]| ראו מנחות ד א. כיוון שאינן מעכבות ניתן להניח רק אחת מהן, אם אין לו שתיהן. לעניין סדר הנחת התפילין ראו מכילתא פסחא יז. |
"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה" – מִכָּן אָמְרוּ: תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אֵין מְעַכְּבוֹת שֶׁל יָד, וְשֶׁל יָד אֵין מְעַכְּבוֹת שֶׁל רֹאשׁ;
וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא אַחַת – יִתֵּן.
וּמִנַּיִן בְּנוֹתֵן אֶת הַתְּפִלִּין, לֹא יְהֵא נוֹתֵן אֶלָּא שֶׁל יָד תְּחִלָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה".
וּמִנַּיִן כְּשֶׁחוֹלֵץ, אֵין חוֹלֵץ אֶלָּא שֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּלְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ" – כָּל זְמַן שֶׁהֵן בֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם.
"כִּי בְחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" – מְלַמֵּד שֶׁנֶּאֶמְרוּ תְּפִלִּין זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם.
פסוק יז
[עריכה]| היתה לפרעה הזדמנות להיחשב כאילו שילח את ישראל מרצונו החופשי, אבל כיוון שרדף אחריהם החמיץ את ההזדמנות, וגם העצירה של ישראל בזמן 9 המכות הראשונות נזקפה לחובתו. הדרשות על "כי קרוב הוא" מתארות את המדבר ואת תקופת הנדודים בו כאידיאליים: במדבר קבלנו את התורה (דורש 'הוא' על מתן תורה); השהות של 40 שנה במדבר מיועדת להפנמת לימוד התורה, וראו ירמיה ב ב, ואינה עונש על חטא המרגלים. דרשה נוספת היא שההימנעות מדרך פלישתים – כמו החזרה לבעל צפון – מיועדת לרדיפת פרעה את ישראל לתוך הים; להמשך ראו פתיחתא למכילתא ויהי. |
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה" – רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: רִתְיוֹן הָיְתָה לְפַרְעֹה, שֶׁאִלּוּ לֹא רָדַף אַחֲרֵיהֶם הֶעֱלָה עָלָיו הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ שִׁלְּחָם!
אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁרָדַף אַחֲרֵיהֶם, גִּלְגֵּל עָלָיו הַמָּקוֹם רִאשׁוֹנוֹת וְאַחֲרוֹנוֹת,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כט, יח).
"דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא" – קָרוֹב יוֹם מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁיַּעַמְדוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי!
דָּבָר אַחֵר: "כִּי קָרוֹב הוּא" – קְרוֹבָה הִיא פּוּרְעָנוּתָן שֶׁל מִצְרַיִם וְשֶׁל פַּרְעֹה לָבוֹא עֲלֵיהֶן.
"כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם" – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
אִם אֲנִי מַכְנִיסָן דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה, עַכְשָׁיו הֵן מַחְזִיקִין בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּרָמִים, וּבְטֵלִין מִן הַתּוֹרָה;
אֶלָּא הֲרֵינִי מַקִּיפָן לַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְיֹאכְלוּ אֶת הַמָּן וְיִשְׁתּוּ מֵי בְּאֵר, וְהַתּוֹרָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּגוּפָן.
מִכָּאן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי מָן, שְׁנִיִּים לָהֶן אוֹכְלֵי תְּרוּמָה.
דָּבָר אַחֵר: כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כְּנַעֲנִיִּים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הַזְּרָעִים, וְקִצְּצוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְסָתְרוּ הַבִּנְיָנוֹת וְסִתְּמוּ הַמַּעְיָנוֹת.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּים לַאֲבוֹתֵיהֶם שֶׁאֲנִי מַכְנִיסָן לְאֶרֶץ חֲרֵבָה?
אֶלָּא כָּךְ הֵן מֻבְטָחִים: "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ" (דברים ו, יא)!
הֲרֵינִי מְעַכְּבָן בַּמִּדְבָּר עַד שֶׁיַּעַמְדוּ כְּנַעֲנִיִּים וִיתַקְּנוּ מַה שֶׁקִּלְקְלוּ.
"בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה" – זוֹ מִלְחֶמֶת הָעֲמָלֵקִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי... הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא" (במדבר יד, מה)!
דָּבָר אַחֵר: זוֹ מִלְחֶמֶת בְּנֵי אֶפְרַיִם, שֶׁיָּצְאוּ קֹדֶם לַקֵּץ!
"וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" – שֶׁלֹּא יִרְאוּ עַצְמוֹת אֲחֵיהֶם בְּנֵי אֶפְרַיִם וְיַחְזְרוּ.
פסוק יח
[עריכה]| ישראל נכנסו למלכודת מרצונם, כדי למשוך את פרעה לרדוף. חמושים – מלשון חמישה (כלי זין). משה היה דור רביעי ליצחק, ובו התקימה נבואת בין הבתרים, אבל רוב ישראל היו בדור החמישי לו. |
"וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם" – הִנִּיחָם בְּמַסְפֵּק במלכודת, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַחֲזֹר, לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם!
"וַחֲמֻשִׁים" – אֵין חֲמֻשִׁים אֶלָּא מְזֻיָּנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים עָבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיהֶם" (יהושע ד, יב), מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ מְטֻקָּסִין בַּחֲמִשָּׁה מִינֵי זַיִן: קֶשֶׁת, וְאַלָּה, וּתְרִיס, וְרֹמַח, וְחֶרֶב.
דָּבָר אַחֵר: "וַחֲמֻשִׁים" – יֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלָה בְּאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁעָלָה בַּחֲמִשָּׁה דּוֹרוֹת.
דָּבָר אַחֵר: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ" – מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ עִמָּהֶם גֵּרִים וַעֲבָדִים, חֲמִשָּׁה כַּיּוֹצֵא בָּהֶם.
דָּבָר אַחֵר: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ" – שֶׁלֹּא עָלוּ עִמָּהֶם אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת.
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הָעֲבוֹדָה! וְלֹא אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים! וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ" (יחזקאל טז, ז).
וְאֵימָתַי מֵתוּ? בִּימֵי הָאֲפֵלָה, שֶׁהָיוּ מִצְרִים שְׁרוּיִין בַּחֹשֶׁךְ וְיִשְׂרָאֵל מְקַבְּרִין מֵתֵיהֶן; וְהוֹדוּ וְשִׁבְּחוּ לַשֵּׁם שֶׁלֹּא רָאוּ שׂוֹנְאֵיהֶן וְשָׂמְחוּ בְּפֻרְעָנוּתָן!
פסוק יט
[עריכה]| האגדה על ארונו של יוסף והשוואת מעשי יוסף לעשר הדיברות מופיעים גם במכילתא פתיחה ל"ויהי", וראו גם תוספתא סוטה ד ב-ג. |
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" – בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְווֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ,
שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲסִיקִין בַּבִּזָּה שֶׁלְּמִצְרַיִם וּמֹשֶׁה עָסוּק בְּמִצְוָה, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" (משלי י, ח).
וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרוּ: שֶׂרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּרָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר.
הָלַךְ מֹשֶׁה אֶצְלָהּ וְאָמַר לָהּ: "הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר?"
אָמְרָה לוֹ: "אָרוֹן שֶׁלְּמַתֶּכֶת עָשׂוּ לוֹ מִצְרַיִם וּקְבָעוּהוּ בְּנִילוֹס נָהָר כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו."
הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוֹס, אָמַר: "יוֹסֵף יוֹסֵף, הִגִּיעָה שָׁעָה שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְגָאֳלָן,
וְהִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. עַכְשָׁו שְׁכִינָה וְיִשְׂרָאֵל מְעֻכָּבִין לְךָ!
אִם אַתָּה מְגַלֶּה עַצְמְךָ – הֲרֵי מוּטָב, וְאִם לָאו – נְקִיִּים אֲנַחְנוּ מִשְּׁבוּעָתֶךָ!" מִיָּד צָף אֲרוֹנוֹ שֶׁלְּיוֹסֵף.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: יוֹסֵף בְּקַבַּרְנִיטָן מאוזוליאום, מבנה קבורה שֶׁלְּמְלָכִים הָיָה קָבוּר.
הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל קַבַּרְנִיטָן שֶׁלְּמְלָכִים וְאָמַר: "יוֹסֵף יוֹסֵף..." מִיָּד נִזְדַּעְזַע אֲרוֹנוֹ שֶׁלְּיוֹסֵף;
הָלַךְ מֹשֶׁה וּנְטָלוֹ וֶהֱבִיאוֹ עִמּוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹ יוֹסֵף עִמּוֹ".
| כאן ובמכילתא שם מרחיבים את הדרשה שבתוספתא שם, ומפרטים את שמירת התורה של יוסף. הדגש הוא על הקבורה שזכה לה יוסף ומסע הלווייה שלו - והשוו לעיל הדרשה על בני אפרים שלא זכו לקבורה. |
כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְהַלְּכִין בַּמִּדְבָּר, הָיָה אֲרוֹן הַשְּׁכִינָה וַאֲרוֹנוֹ שֶׁלְּיוֹסֵף מְהַלְּכִין זֶה בָּזֶה זֶה.
וְהָיוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים אוֹמְרִין: "מַה טִּיבָן שֶׁלְּשְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ?" אָמְרוּ לָהֶן: "אֶחָד שֶׁלְּשְׁכִינָה וְאֶחָד שֶׁלְּמֵת."
וְכִי אֶפְשָׁר לַמֵּת לְהַלֵּךְ עִם הַשְּׁכִינָה? אָמְרוּ: קִיֵּם זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה.
בַּלּוּחוֹת כְּתִיב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב) וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי" (בראשית נ, יט).
בָּזֶה כְּתִיב "לֹא יִהְיֶה לְךָ" (שמות כ, ב) וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מב, יח).
בָּזֶה כְּתִיב "לֹא תִשָּׂא" (שמות כ, ז) וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה" (בראשית מב, טו).
בָּזֶה כְּתִיב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ, ח)
וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן" (בראשית מג, טז), וְאֵין 'וְהָכֵן' אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת.
בָּזֶה כְּתִיב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" (שמות כ, יב) וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו" (בראשית מז, יב).
בָּזֶה כְּתִיב "לֹא תִרְצָח" (שמות כ, יג) וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים" (בראשית לט, ט),
אָמַר לָהּ: לֹא דַּי שֶׁאִמָּנֶה עִם הַמְּנָאֲפִים אֶלָּא אַף עִם הָרַצְחָנִין!
בָּזֶה כְּתִיב "לֹא תִנְאָף" (שמות כ, יג) וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בראשית לט, י).
בָּזֶה כְּתִיב "לֹא תִגְנֹב" (שמות כ, יג)
וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף... וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" (בראשית מז, יד).
בָּזֶה כְּתִיב "לֹא תַעֲנֶה..." (שמות כ, יג) וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה" (בראשית לז, ב);
'וַיּוֹצִיא יוֹסֵף' אֵין כְּתִיב, אֶלָּא 'וַיָּבֵא'.
בָּזֶה כְּתִיב "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יד) וּבְיוֹסֵף כְּתִיב "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו" (בראשית לט, ח)!
"כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה הִשְׁבִּיעַ אֶחָיו וְלֹא הִשְׁבִּיעַ אֶת בָּנָיו?
אָמַר: אִם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶת בָּנַי – אֵין מִצְרַיִם מַנִּיחִין אוֹתָן לְהַעֲלוֹת אוֹתִי.
הֵן אוֹמְרִים "אֲבִינוּ הֶעֱלָה אֶת אָבִיו", וְאוֹמְרִין לָהֶן "אֲבִיכֶם מֶלֶךְ הָיָה! ואתם לא, ולכן לא מניחים להם", לְפִיכָךְ לֹא הִשְׁבִּיעַ בָּנָיו!
"הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ" – הִשְׁבִּיעָן שֶׁיַּשְׁבִּיעוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לִבְנֵיהֶם.
"פָּקֹד יִפְקֹד": 'פָּקֹד' בְּמִצְרַיִם, 'יִפְקֹד' עַל הַיָּם! 'פָּקֹד' עַל הַיָּם, 'יִפְקֹד' בַּמִּדְבָּר! 'פָּקֹד' בַּמִּדְבָּר, 'יִפְקֹד' בְּנַחֲלֵי אַרְנוֹן!
'פָּקֹד' בָּעוֹלָם הַזֶּה, 'יִפְקֹד' בָּעוֹלָם הַבָּא!
| יוסף מוותר לא רק על העלאתו חנוט לא"י מייד לאחר מותו, אלא גם על קבורה במערת המכפלה. ר' שמעון בן אלעזר טוען, בניגוד לתחילת הדרשה, שישראל רצו להביא את ארונו של יוסף, אבל כשראו שמשה רוצה גם הוא להביא את עצמות יוסף - ויתרו והשאירו את המצווה למשה. |
"וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי", אָמַר לָהֶם: אֲנִי, שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ – הֶעֱלֵיתִי אֶת אַבָּא כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם, אֲבָל אַתֶּם – הַעֲלוּ אוֹתִי וַאֲפִילּוּ עֲצָמוֹת!
וּכְשֶׁאַתֶּם מַעֲלִין אוֹתִי – קִבְרוּ אוֹתִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְצוּ! מְקֻבָּל אֲנִי שֶׁאֵין נִכְנָס לְקֶבֶר אָבוֹת אֶלָּא שְׁלֹשָׁה אָבוֹת וְשָׁלֹשׁ אִמָּהוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם..." (בראשית מט, לא) וְאוֹמֵר "בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי" (בראשית נ, ה) כִּי הוּא פּוֹסֵק.
"וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי" שׁוֹמֵעַ אֲנִי מִיָּד? תַּלְמוּד לוֹמַר "אִתְּכֶם".
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל עַצְמוֹת שְׁבָטִים עָלוּ עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".
יָכוֹל אִלּוּ לֹא הָיָה מֹשֶׁה מִתְעַסֵּק בּוֹ לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְעַסְּקִין בּוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם" (יהושע כד, לב),
מְלַמֵּד שֶׁהָיָה בְּלִבָּם לְהַעֲלוֹתוֹ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מִתְעַסֵּק בּוֹ – אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, כְּבוֹדוֹ בַּגְּדוֹלִים יָתֵר מִן הַקְּטַנִּים!
יָכוֹל אִלּוּ לֹא הָיָה מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מִתְעַסְּקִין בּוֹ לֹא הָיוּ בָּנָיו מִתְעַסְּקִין בּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה",
אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאוּ בָּנָיו שֶׁהָיָה מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מִתְעַסְּקִין בּוֹ – אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, כְּבוֹדוֹ בַּמְּרֻבִּין יָתֵר מִמּוּעָטִין!
פסוק כ
[עריכה]| ראו במכילתא שם. ההתאמה בין פרשת בשלח לבין ישעיה היא גם בצל הסוכה וגם בחופת הכבוד ישעיה משחזר את גאולת מצרים. |
"וַיִּסְעוּ מִסֻּכּוֹת" – רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין סֻכּוֹת אֶלָּא עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה" (ישעיה ד, ה)
וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב" (שם פס' ו).
דָּבָר אַחֵר: "וַיִּסְעוּ מִסֻּכּוֹת..." – שָׁלֹשׁ מַסָּעוֹת נָסְעוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַיָּם!
פסוק כא
[עריכה]| ראו במכילתא שם. ר' יוסי הגלילי מציג רתיעה מהפסוק שלפיו מאיר הקב"ה את הדרך לישראל, הנראה כהגשמה, ואלמלא היה כתוב לא היה אדם יכול לומר כך. הביטוי "אלמלא מקרא כתוב..." חוזר בדרשות חז"ל תמיד בהקשר של חשש להגשמה. |
"וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן", מְלַמֵּד שֶׁשִּׁבְעָה עַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ עִם יִשְׂרָאֵל:
"יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן" – הֲרֵי אֶחָד. "וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם" (במדבר יד, יד) – הֲרֵי שְׁנַיִם.
"וּבְעַמּוּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" (שם) – הֲרֵי שְׁלֹשָׁה. "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן" (במדבר ט, יט) – הֲרֵי אַרְבָּעָה.
"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן" (שמות מ, לו) – הֲרֵי חֲמִשָּׁה. "וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן" (שם פס' לז) – הֲרֵי שִׁשָּׁה.
"כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם" (שם פס' לח) – הֲרֵי שִׁבְעָה.
אַרְבָּעָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, וְאֶחָד מִלְמַעְלָה וְאֶחָד מִלְמַטָּה, וְאֶחָד שֶׁמַּקְדִּים לִפְנֵיהֶם, מְתַקֵּן לָהֶם אֶת הַדְּרָכִים:
מַגְבִּיהַּ לָהֶם אֶת הַשָּׁפָל וּמַשְׁפִּיל לָהֶם אֶת הַגָּבוֹהַּ, וְעוֹשֶׂה לָהֶם דֶּרֶךְ סְרָט strata - דרך סלולה וּמִישׁוֹר,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיה מ, ד),
וְאוֹמֵר: "וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר,
כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלוֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיה יא, טז).
הֲרֵי זֶה בָּא כִּמְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד: מַה לֶּעָתִיד לָבוֹא "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ",
כָּךְ הָיָה לָהֶן בַּעֲלִיָּתָן מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
דָּבָר אַחֵר: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם", רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ!
כְּאָב שֶׁנּוֹטֵל פָּונָס לִפְנֵי בְּנוֹ והרי הבן מחוייב בכבוד אביו להאיר לפניו וּכְרַב שֶׁנּוֹטֵל פָּונָס לִפְנֵי עַבְדּוֹ.
"לָלֶכֶת יוֹמָם וָלַיְלָה", מַקִּישׁ נְסִיעָתָן בַּיָּמִים לִנְסִיעָתָן בַּלֵּילוֹת: מַה נְסִיעָתָן בַּיָּמִים, לֹא הָיוּ מְחֻסָּרִין אוֹרָה –
אַף נְסִיעָתָן בַּלֵּילוֹת, לֹא הָיוּ מְחֻסָּרִין אוֹרָה! מַה נְסִיעָתָן בַּלֵּילוֹת "לֹא יִרְעֲבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ" (ישעיה מט, י) –
אַף נְסִיעָתָן בַּיָּמִים, לֹא יִרְעֲבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ.
פסוק כב
[עריכה]| ראו מכילתא שם. להשוואה בין מעשי אברהם באירוח המלאכים למעשי הקב"ה בגאולת מצרים ראו גם לעיל ו יג. |
"לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה" – מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכְּשֶׁעַמּוּד הֶעָנָן קַיָּם – הָיָה עַמּוּד הָאֵשׁ צוֹמֵחַ,
כְּשֶׁעַמּוּד הָאֵשׁ קַיָּם – עַמּוּד הֶעָנָן זוֹרֵחַ.
| האור של עמוד האש האיר יותר מהלבנה, ועמוד הענן הטיל צל ומנע את קפיחת השמש. הליווי של ישראל בעמוד הענן ובעמוד האש נמשך כל ימי היותם במדבר, גם בזמנים שחטאו וגם ביום מתן תורה. |
דָּבָר אַחֵר: "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם" – אֵין אוֹר חַמָּה מְבַטְּלוֹ; "וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה" – אֵין אוֹר הַלְּבָנָה מְבַטְּלוֹ.
דָּבָר אַחֵר: "לֹא יָמִישׁ" – אַף עַל פִּי מַמְרִים, וְאַף עַל פִּי מַכְעִיסִין, וְאַף עַל פִּי מְנָאֲצִין!
דָּבָר אַחֵר: "לֹא יָמִישׁ" – אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְתָּעִין לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל.
דָּבָר אַחֵר: "לֹא יָמִישׁ" – וְכִי מִי נִצְרָךְ לְעַמּוּד עָנָן, וּמִי נִצְרָךְ לְעַמּוּד אֵשׁ?
אֶלָּא לִיתֵּן הֶפְרֵשׁ לַזָּבִים וְלַזָּבוֹת, לַנִּדּוֹת וְלַיּוֹלְדוֹת שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶן.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ח) –
לְפִיכָךְ הִקְדִּים לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעָה עַנְנֵי כָּבוֹד.