עשרה מאמרות/מאמר צבאות ה'/חלק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עשרה מאמרות מאמר צבאות ה' · א· >>

חלק א[עריכה]

פרק א[עריכה]

אמר מנחם עזריה: אִם אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וַאֲנִי שָׁפַלְתִּי מֵאֶרֶץ מִמֶּנִּי וַדַּאי תִּצְמַח, וְאֵם צֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף וְצֶדֶק צֶדֶק נִרְדֹּף הֵן לֹא קָצְרָה הַשְׁקָפָה לְטוֹבָה מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתְבָּרַךְ מִשְּׁמֵי הַשָּׁמַיִם. לְמַעַן נִחְיֶה הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה לְעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ. בזאת היתה לי כוונה מושלמה במאמר הנפש תהלה לאלהינו, ויגיד עליו ריעו מאמר עולם קטן, כלי חמדה ההוא יקרא מאמר העצם שבו זכינו להבין ולהשכיל אמתה של תורה במהות הנפש לעבדה ולשמרה בטהרה כי היא חיינו ואורך ימינו, ולמען דעת צדקת ה' צדקת פרזונו ראשית אונו לאזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם, נבינה לאחריתם במאמר האיך והכמה אשר נאמר כי הוא זה, ומקרא אני דורש: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים וכו' כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו ה).

פרק ב[עריכה]

ובירושלמי דנזיר (ירושלמי נזיר ז ב - דף ל"ה.) אמרו וכי המדרשות אמינא הם? דרוש וקבל שכר.

דע כי הנפש השרשית לכל הנפשות כלן היא היא הצורה הנכבדת שנבראת במאמר תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית א כד). ואם באנו לפרש מלת הָאָרֶץ שהיא השורש ההתחלה לארצות החיים כלנה, גם הנפש האמורה בענין תכלול נפש כל חי בכל מקום שיצדק לתאר בו אחד או יותר מחמשה שמות המיוחדים לחמשה פרצופין הכוללים אותן. ואלו הן:

  • נפש,
  • רוח,
  • נשמה,
  • יחידה,
  • חיה.

שכנגדן:

  • אברהם,
  • יצחק,
  • ויעקב,
  • ישראל,
  • ישורון.

ועלייהו כתיב תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה (איוב לט ג). כי בצאתן מאת המלך ה' צבאות כורעת לפניו במורא ופחד, וכן האשה כורעת לילד ואז יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה, כי באותו השעה נותנים לו רשות לצאת לאויר העולם, גם את זה לעומת זה בא נחש אחרי שמתפשט עורו נעשו להם כתנות עור ונושך את השליא מעין דוגמא של מעלה.

פרק ג[עריכה]

כי אמנם הכלה הכלולה אם כל חי חפץ בה המלך ונקראה בשם גַּן נָעוּל (שיר השירים ד יב). שמורה בעלה במדת מלכות שבה, והיא גַּל נָעוּל בנקודת ציון יסוד שבה, מַעְיָן חָתוּם בבינה שבה דדינין מתערין מינה בכל מקום, ויש כאן סוד אחוריהם של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בגימטריא מַעְיָ"ן חָתוּ"ם, והוא כלול מכל כ"ד צרופי ההוי"ה בהבחן ה' רבתי לחוד וה' זוטרתי לחוד, דאמר מר ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים. וכשאין זכות בעולם כתיב כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ (ישעיה כו יז). מה שאין כן באם העליונה רחובות הנהר דאתמר עלה בזוהר פ' בראשית דף ט"ז ב'. השתא אוליד ההוא היכלא ממאי דאעדי מזרעא דקדיש ואוליד בחשאי וכו'. אך האם התחתונה נמשלה לאילה החסידה העושה חסד עם כל חייתו יער בחלוק מזונה להם, כי תערוג על אפיקי מים, ובעת לדתה עושין חסד עמה מלמעלה שרחמה צר ואינה יולדת עד אשר קול ה' יחולל אילות, כי יזדמן לה ברגע הראוי נחש ישוך פי הרחם ואחר תלד. ואמנם בעת לדת יעלת סלע מדה אחרת יש בהן שהן עולות לראשי ההרים ותולות עיניהם למרום ומן השמים ירחמו על הולד שלא ימות מגיחו מרחם יצא כי יפול לא יוטל אלא מזמינן לו בעונתו נשר הרחמן יפרוש כנפיו יקחהו ולא יתנהו לרדת שחת, יעויין בזהר פרשת פנחס דף רמ"ט. וברעיא מהימנא שם ובפרשת אחרי מות בסוד האילה דפתחנא ביה. ואמנם המקום הנשוך כנמשל איננו רק הלבוש האחרון סוף הקדושה שבעשיה, סוד הלשכות חציין בקדש וחציין בחול, לפיכך אין פתיחת הקבר בלא דם, וזה הלבוש ודאי צררא בר זוזא הצורר את הרחם דכתיב ביה וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל (שופטים י טז). והוא דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר (משלי ל יט).

פרק ד[עריכה]

וזאת האילה החביבה צריכה מאד לרחמי אריך המעלה לה את ארוכה ומרפא, בהיותו ממתק הקושי העצום של קליפת נחש אשר הוא עם הכולל מספר שט"ן, וזה המתוק נמשך אלינו בכח ש"ע נהורין דאריך בגימטריא קר"ע, וצריך שניהם שהוא השם השני מז' שמות שהם מב' אותיות כנודע, מועיל הרבה שלא תהא מפלת נפלים מעין התולדות לדוד בן ישי הנקרא נחש על שם שמת בעטיו של נחש, וכתיב וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים (שמואל א יז יב). שדרשו בו נכנס באוכלוסא ויוצא באוכלוסא. ואין אוכלוסא פחותה מששים רבוא לברך עליה, ומלת הנח"ש באחד מפלאי הגימטריא עולה ששים רבוא כמו שנפרש במאמר הזה לקמן, ומלת נח"ש בלא ה"א עולה שתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו האמור בננוה, אלמא השלים אבי דוד בכל מאמצי כח התרון בארץ הקדושה, במה שהתחיל נחשון במדבר להגן על ישראל מנחש שרף ועקרב. ועוד שנגזר על הבן יקיר לו ולאביו שבשמים כי יולד בנשיכת נחש, והנה הקוצרים הידועים מחצדי חקלא קדישא הם הזוכים לקצור מתוכו חמשה מיני דגן דלא אתפקד עלייהו ממנא אלא קב"ה בלחודוי, וארבע מינין שבלולב גם הם כן, בסוד אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה (בראשית יד ט).

פרק ה[עריכה]

ויש במיני דגן סוד חמשה חלקי הנפש שזכרנו, כי הנה אותיות שיפו"ן הן הן אותיות נפש בתוספות סימני ההקטנה, כמו הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ (שמואל ב יג כ). והוא בסוד המיעוט. שבולת שועל - רוח. בסוד וי"ו שבשם שהיא כעין שבולת ברום קומתה, ראשה מלא כל טוב ויש לה קוצא לעילא ומשך וא"ו הוא מושרש בארץ, וזאת התמונה שוה בסוד קו המדה המודד שיעור קומה לכל היצור. שעורה - נשמה, חטה - חיה: מפורש באורך במקום אחר. וכוסמת שהוא מין שניהם: יחידה ושמה יעיד עליה כי מעט אשר היה לה חלק במוחש להעלמה ועילוי מדרגתה בדקות ורוחניות, והוא בסוד הדעת משלים מקום הכתר אשר איננו מוגלם כמו שאר הספירות, וזה כי הכ"ף היא שליש סמ"ך, והמ"ם שני שלישים, והרמז בזה כי הכוסמת מוציאה קמח מעט שהוא דוקא השליש ממה שתוציא החטה, ותרי תלתא בשעורה מתניתין היא בסוף פאה, כי קב וחצי מן הכוסמין שוה לחצי קב חטים ולקב שעורים, הרי ששים סאין של כוסמין אינן יפות במוחש אלא כעשרים של חטים וכארבעים של שעורים, לפיכך באו בשרש המלה סמ"ך באמצע, כ"ף לימינה מ"ם לשמאלה, ובה כתיב כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם (יחזקאל מד כ). כי שם בשרשים העליונים והנעלמים ראשו של זה בצד עיקרו של זה, לא בסוף עיקרו של זה אלא בצדו, כי הוא צריך כדי שינטל בפי הזוג, והוא סוד תרי וחד שהיה מחבב רבי אחא בהדס של מצוה, ומרימר סבר שאני הדס שכל השבח הנדרש בו הוא קדושה משולשת כנגד אבות העולם, ואל ג' מקומות העליונים לא בא כי אם ממלכת כהנים המה ודאי, והו' סוד תספורת של כהן גדול והמשכיל יבין. והנה בזכותם ובצדקתם של קוצרים הללו מתרחב הגן ונעשה שדה אשר ברכו ה', כדי שיוכלו יגעו במוכן להם, והמה פוטרים כרחם הפתוח לרוחה בשעת חדוה, כטעם בני בכורי ישראל. וכן בדוד כתיב ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. אחרי שהתפלל עליו אדם הראשון ואבות העולם כמבואר במקומו. וכתיב קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ (משלי לא כח). כטעם ה' עִמָּכֶם (רות ב ד). שאמר בועז לקוצרים הקדושים האלה, דודאי ברשות קא עבידי לשאול שלומם בשם, ומדעתיה דנפשיה כמו שאמר בפרק הרואה (ברכות נד א), דהכי הוה פי' מן הדעת עליון שהיה מתפשט בנשמתו.

פרק ו[עריכה]

וכתיב חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה (איוב לט ג). כי סרו מהר עם זה חבלי יולדה, שנחלקו בהם המדרשות י"א שהם שבעים קולות וסימנך שבעים תיבות במזמור יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה (תהלים כ). ויש דורשין הֵן אַתֶּם מֵאַיִ"ן (ישעיה מא כד). בגימטריא מאה קולות עם הכולל, וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע נוטריקון מאה פעיות, ומסתברא לן דהא והא איתא, שבעים קולות החזקים הם מכח ז' מדות הגוברות בדין, ולעולם ג' ראשונות שהן עצמן אי"ן כנודע, מסכימות עמהן להשלים מאה פעיות, אלא שאלה שלשים קולות רפויין הן בזכות שלשים קולות שבשופר ליום הרת עולם, ומספר זה להן שלא פירש בתורה הוא מדרבנ"ן בגימטריא מפ"י גבור"ה. וכמוהו משה עם המלה, שכן נאמר למשה מסיני ולא מן הספק זו היא מסקנת הזוהר. גם סוגיות הגמרא מאירת עינים עולה יפה לדרך זו, דר' אבהו קבע בה מסמורת מה שדרש לרבים טעמו של דבר. ורב עוירא ורבינא הוסיפו לפרש מאי טעמא לא סגי תשר"ת לחודיה, ולעולם רבי אבהו גופיה הדר עביד תש"ת ותר"ת, ולא יקשה אמרם אתקין רבי אבהו דאשכחן דעדיפא מינה גבי רבי יוחנן בן זכאי דדריש והתקין במצוה של תורה שיהא יום הנף כולו אסור.

פרק ז[עריכה]

ואולם הטיבו אשר דברו קדמונינו ז"ל כי הנפש משכנה בכבד, מי יתן והיה לבבם זה למעתיקי דבריהם של חכמים הראשונים לירד לסוף דעתם ולהבין הדבר בסודו. דאי סלקא דעתך כפשוטו דברים בטלים הם למי שלא עמד בסודם במאמר הנפש, כי אין מקום להסביר פנים לכך זולתי מאחד מדרכי ההשאלה שבארנו שם לא זולת, והאמת כי עשר ספירות של קומת הנפש מגיעות למטה מטרפשא דלבא בקומת הרוח, ומשפט המלה נטר נפשא, שמבדיל בין אברי הנפישה לאברי העיכול וההולדה כדומה, ומתשוקת הנפש הזאת להתקבל אצל הרוח מחצר כבד ולפנים כלפי מעלה אמרה שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ (שיר השירים ח ו), ודא רזא דתפילין של יד, ולפי שעבודה נכריה פוגמת בנפש בעצם אמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סג ב) גבי ליצנותא דידה דשריא. מאי דכתיב וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ (הושע י ה). אל תקרי כבודו אלא כבדו, ולפי דרכינו למדנו דלאו כדי נסבא ולא ליצנותא ממש דדייקניה אתמר אלא דחכמה רבתי שאפילו שיחתן צריכה לימוד רב דומיא דפרקא דשטנא דרב המנונא סבא, וכן מפורש על ידי שלמה עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ וכו' וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא (משלי ז כג).

פרק ח[עריכה]

והרוח משכנה בלב, שעשר ספירותיה מגיעות למעלה מן הטרפשא בקומת הנשמה כנגד הלב ממש, כטעם דדים במקום בינה (ברכות י א), והנשמה משכנה במוח שעשר ספירותיה מגיעות כנגד מוח החיה, ועיני הרוח תלויות להדבק שם הוא והנפש יחד, בסוד הטוטפות שהן דוגמא למה שעתיד להיות, בסוד וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים (יחזקאל לח כג). וליכא מידי בנביאי דלא רמיזי באורייתא, דכתיב וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וכו' (דברים כח י). וריעים דלעילא נשמה וחיה לא מתפרשין כלל, ויו"ד ספירותיה של חיה הן הן שבח המגיע לכתפים של יחידה ולא יותר, לפי ששבח עליון ונורא שהיא הרכבה אליו, ושלום שלו זיו שכינה ממש, כי היא נהנית ומאירה ממנו מגיע גם הוא מלמעלה למטה אל הכתפים הללו, ועלייהו אתמר הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה (שיר השירים ח יב). שכן מלת כת"ף פעמיים בגמטריא אל"ף, וכתיב וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן (דברים לג יב). הרי אלה חלקי הנפש וזיו השכינה על גביהון, דוגמא רבתי לחמשה פרצופין שבאצילות ועילא מנהון סתימאה קדישא עילאה דלא ידיעה, אשר שבח היחידה כתרא עלאה שעל ראשה במקום תפילין ממש מגיע לכתפים שלו, בסוד הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה (דברי הימים א כט יא). שאנו דורשים בם רישי כתפים בכל מקום לדוגמא בעלמא, וכען בתקונים רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע מאי דהוה ברישא דא, הם בסוד תקרובתא דבוסמין שהם פרצוף פנים עם החוטם באמצען הרי גג"ת, ועל גביהון הפדחת שהיא כוללת הגולגולת והעינים בסוד כח"ב, והשפתיים עם הלשון נה"י, והפה מלכות ודי בזה. ומעתה ילמוד הסתום מן המפורש בדברי חכמים כדרבונות לסברא וכמסמרות נטועים לגמרא, לקיים המאמר הנפלא נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א כו). ויש בתקונים (תיקוני זהר נג א) נפש בלב, רוח בריאה, נשמה במוח. ובמקום אחר (שם) שלשתם בתלת מוחין, יצדק זה וזה וכל כיוצא בו דרך דרש ולפי חילופו ההנהגה, אך מה שבארנו הוא המציאות הקיים במהות המדרגות שרשן ועיקרן בלי ספק.

פרק ט[עריכה]

ויתכן ג"כ לפרש תּוֹצֵא הָאָרֶץ (בראשית א כד). על כל אחת מארצות החיים כל היכא דאיתנהו, ונֶפֶשׁ חַיָּה הוא תאר יצדק מאד על אותה הצורה אשר היא מוצאת ממנה עדר עדר לבדו, שכל אחד מהן בחינה פרטית לאדם יציר כפיו של הקב"ה, וכוללת באותה מדרגה לכל יוצאי יריכו, לפיכך דרשו חכמים זו רוחו של אדם הראשון. ושתוף השמות הללו שהמדרגה הנקראת נפש בכתוב תקרא רוח בדבריהם, יצדק בעצם עם מה שפירש האר"י ז"ל שהמלכות המקננת בעולם העשיה כדברי הזוהר היא מלכות דיצירה, ות"ת דבריאה שהוא עצמו כסא הכבוד הוא המקנן בצים, ובינה דאצילות מקננא בכורסייא מחכמה דאדם קדמון, דתוקפא דידה אי"ן סו"ף מקננת באצילות, והנה הכתוב קראה נפש חיה, לכלול עצמותה וכלי מחזיק ברכתה שהוא ג"כ לבוש מלכות בסוד עשייה דכי הדדי נינהו, והיינו נפש ושרשה שהיא יצירה נרמז במלת חיה, כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים (יחזקאל א כ), ולאפוקי נפש ממש דעשייה ממלכות שבה שהיא מתלבשת בקליפות, פירשו חכמים שהיא רוח פי' נפש מרוח, כי כל עולם יש לו ה' פרצופין שהן ה' שמות אשר לנפש כדאמרן.

פרק י[עריכה]

ושוים המתרגמים בפסוק וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב ז). שפירשו בו לרוח ממללא. אחת היא על כן אמרתי אין זאת כי אם המרגלית שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, וגדול כבודה שהיא מרגלית דוקא, מלשון וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו (רות ג ז). והוברר צוארו של אברהם אבינו ברום קומתו להיות מרכבה אליה, ביאור א' ואחת אחת ושתים וכו'. לפי אחד הפירושים הנאמרים באמת על המשנה ההיא, לפיכך כתיב ביה בעלותו ממצרים וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו וכו' עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה (בראשית יג ג). ואמרו חכמים שפרע הקפותיו. ולא שחשדוהו דלא יהיב לאושפיזיה דמי לאלתר, אלא מצות התלויות בארץ, ומחנה אלהים זה המלוים את הצדיק נהנים מהם הן שלוה ופרע, לפי שלא הוכשרה ארץ מצרים לקיימן, כי היא צואר האנדרטי של מלכיות, וכתיב וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד (שם). שבע תיבות אלה בגימטריא תתקע"ד דורות אשר קמטו, לא זכו לחיי שעה קלה בעולם הזה לארוג בו אפילו חוט א' בההוא חרגא דיומא שזכרנו במאמר הנפש, והוא טעם הכתוב שאמר אֲשֶׁר קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת (איוב כב טז). שהיה מספיק בקושי ובצמצום רב להרהר בו קדוש או ברוך פעם א' בלבם, לא לאמרו בשום פנים אחרי מה שבארנו שם, כי העת הוא כממריה ולא יותר, והרגע כמוהו בשני עתים, ואפילו כשיעור המועט ההוא לא הונח בחיים, אמור מעתה כי צדק משפטיו יתברך ואמונה ענה אותם, יען לא נמצא בהם דבר טוב אפילו שהות מזער, שמציאותו ובטולו באין כאחד, והפסוק צווח אֲשֶׁר קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת דווקא, שמא תאמר אין להם תקנה ח"ו אלא נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם (שם).

פרק יא[עריכה]

ומספר הדורות ההם בגימטריא טו"ב מראשית"ו זה ער"ב שב"ת מולדו של אדם הראשון, אלא שלא עמד בשלוותו וחטא באכילתו כי נתחלפו לו שש בשבע, פי' הנהגת החסדים בהנהגת הגבורות, כטעם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה (שמות לב א). שכן שקעה שמשם של אלו ואלו כי בשש חמה במזרח ובשבע במערב שהם הוראת העתיד, וההיפך באברהם דצדק הוה קאים ליה במערב, ומן השמים רחימו עליה לאוקמוהי במזרח, שאלו זכה כמוהו אדם הראשון היו כל אלו מתקדשים ומטהרים על ידו, בסוד עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, מימרא דרב יהודה בפרק אף על פי, והא ודאי ליל שבת קאמר מתניתין היא שם, אי למ"ד אוכלת ממש, אי למאן דאמר תשמיש, דאידך נמי אף אוכלת קאמר, ומנה לסדור השולחן בערב שבת בפרק כל כתבי, דלאו דווקא אלא כדאמרן, וטובא דייקא רבנן למימר ערב שבת בזו ובזו, לרמוז הסוד הזה כי רב הוא, והואיל וערב שבת לאו לסעודה דווקא אלא לילי שבת קאמר, איכא מאן דמסיק אדעתיה דאף סידור השולחן במוצאי שבת לאו דווקא אלא לסעודה שלישית במנחת שבת קאמר, למימרא שבזו ובזו יסדר האדם שלחנו דרך קביעות בכבוד והדר, דלא לשוו להו עראי אף על פי שסעודת הבוקר עקר בכל מקום, דכתיב ביה שביעה בפרשת המן, מיהו כבר פירשנו במקומות אחרים כי גם סעודת מוצאי שבת מצוה היא, ואין להאריך בזה כאן, ונחזור לאבינו הראשון כי הוא בעונו גרם קלקול הדורות ההם שהיה בידו לתקן, ואדרבא הוא שהזמין להם דר"ך ר"ע כחשבן אותיות גדולות של מנצפ"ך, והכל בסבת מסית במספר שוה, וכן עטי"ו ש"ל נח"ש מקנ"א. כדברי המדרש. וכן יש בוטה כְּמַדְקְרֹת חָרֶב (משלי יב יח). חסר וי"ו כתיב, והיה זה בעצת האשה דכתיב אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי (בראשית ג יב). והה"א הנוספת הכתוב במלת נתת אין למדים הימנה לכאן, רק לדרשה אחריתי כי מלת נתת לבדה במלוי ה' בגימטריא לענ"ג שבת, שהוא פתיחת העדן העליון לנהר ולגן, בסוד עונת תלמידי חכמים שהוא היה תכלית האמיתי אל האשה שניתנה לאדם, וההקש ממנו לכל היצור.

פרק יב[עריכה]

הנה כי כן לא הותרה העונה בכל יום ובלבד בלילה או בסוד ת"ח מאפיל בטליתו כמבואר במקומו אלא לטיילים, וההוא טלא דבדולחא דמוחא עלאה מאיר בהם, בסוד עתידה (אשה) שתלד בכל יום (שבת ל ב). ופירש רב בגמרא מאי טייל דאכל מדליה ושתי מדליה. יש תולין מן השמין בזכות עצמו בסוד אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שיר השירים ה א). לפסוק ממנה עול מלכות, כדאיתא התם דלא חליף פריסתקא דמלכא אבביה, ועול דרך ארץ דגני בטולא דאפדניה, והיתה מנוחתו כבוד ואיש אשר כזה אוכל כל ימיו לכבוד שבת דיקא נמי דקרו ליה שמואל בר שיל"ת, נוטריקון שִׁ"וִּיתִי י"י לְ"נֶגְדִּי תָ"מִיד (תהלים טז ח). כיעקב שאמרו בו אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל קראו אל, דאי לא תימא הכי אטו פדרכת אתא רב לאשמועינן. ועוד משום דרב שמואל בר שילת לא סגי ליה ב' שלחנות ומן שמייא רחימו עליה לא ת"ח הוא אלא כדאמרן. תדע דמלמד תנוקות הוה ואפילו אחת לתריסר שנין דעל לפרדסיה להמשיך לפרדס העליון תליסר נהרא אפרסמונא עלאה אסהיד אנפשיה דדעתיה עלווייהו, והא נמי מדעת קונו היא, כדכתיב ביה את מי יורה דעה. וכל הפסוק והא גמולי חלב עתיקי משדים צריכי טובא למדי ההוא טלא עלאה להשלים להם מוחין כמבואר במקומו, וידוע כי אילו האפיל אבינו הראשון לאחרים לא בא נחש ורוכבו בטליתו, סוד חלוקא דרבנן שעדיין לא זכה בה באותה השעה, לא הוה מאי דהוה, ופועל שהתירו לו במשנתו שתים בשבת פועל דוקא קתני שמספרו מקום כבודו, ושתים בשבת דוקא בסוד בעילת קדושה, והרוצה שיהיה בניו זכרים יבעול וישנה, ודייקי רבנן למימר איכפל תנא לטייל ופועל וכו'. דברי חכמים אפילו שיחתן אילת אהבים ויעלת חן, אלמא כשאמר אבינו הראשון האשה אשר נתת עמדי, בתוספת ה"א ודוי מעליא קאמר על מה שהחליף הכוונה ולא כפה טובה ח"ו, אלא שיש מקום לפשטן של דבר כי היכי דתהוי ליה כפרה, מעין המפורש אצלינו לרבים זולתו, כי זו מדת החמלה לאלהי"נו מרחם.

פרק יג[עריכה]

ואמנם לא נתחייב אדם באכילתו אלא על הושט והמבלעתה במוחש הגשמי שהם לבדם נהנים הימנה אעפ"י שלא נבראו מעקרא כי אם לקיים עשה ולא תעשה, דכתיב מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב טז). וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב יז). וע"י החטא שלטה בהם קליפה, וגם הגרגרת במוחש נפגמה במה שכפה טובה לפי המפורסם כי השומע סבור שתלה סרחונו בחוה, והנה בלעם הרשע היה יונק מזה ומזה מן המבלעתה כשמו ומן הגרגרת החיצונית שאין כוחו אלא בפיו, ולפיכך היה שקול כמשה היונק משפוי כובע ולפנים בגרגרת של קדושה בסוד הנ"ל, שהוא אחד מג' שמות שאותיות מש"ה נוטריקון אלהי"ם כנודע, וכתיב ביה וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ (בְקוֹל) (שמות יט יט). בקולו של משה. ועליה אתמר בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב ז). שלא נהנה מן הגזל באותה אכילה, ורזא דא שמא יקדים קנה לושט. והוא נזהר מזה בשלימות אלא שלא מיחה כל הצורך, לפיכך נמסר לקוסטינר, ונעשה צוארו כעמוד של שיש בזכות מה שנעשה לרצונו כאבן ממש נעדר ההרגשה שלא להנות מן האיסור. וידוע כי פרעה היה מן העורף לאנדרט"י שזכרנו, והבשר בצואר של קדושה פסול כמו עורף בכל מקום כדאיתא בפ' הכל שוחטין. והנה משה בכוחו זה הוריד מן לישראל בסוד לֶחֶם אַבִּירִים שאין בו קליפה ולא מותר, וכשעלה למרום כתיב ביה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי (דברים ט ט). אפילו מאותו לחם שמלאכי השרת נזונין ממנו, אלא נהנה מזיו השכינה על הדרך שזכרנו, הוא פירש מן האשה זו חוה שלא נתפס בעצתה והותר לו לפרוש מאשתו, לפיכך היתה בת יתרו שלא תהיינה בנות ישראל עגונות, והוא כפל הכתוב המתלונן על מרים מה לה לדבר על אודותיה כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח (במדבר יב א). בת ישראל, ויתכן שאמה של צפורה היתה מארץ כוש, או יהיה דבר מרים על אודות האשה הכשית הידוע לשבחו של משה שנעץ חרב בינו לבינה, והיא אמרה כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח, לקוחין בלבד ולא יותר, אך היתה התמיה כי צפורה גיורת מעליותא היא, ומה לתבן את הבר, והנכון כי צפורה עצמה היתה שחורה ככתבו ונאוה כתרגומו, בסודו וטעמו אצל זהרורא דשמשא, ודע כי אִשָּׁה כֻשִׁית הוא בגימטריא אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶ"ם. דנר"ן דאתמר בהו (בראשית א יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם דא יסוד, לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ מלכות, ועל יוסף שהוא יסוד נאמר יְפֵ"ה תֹאַ"ר וִיפֵ"ה מַרְאֶ"ה (בראשית לט ו), דעליה נמי אתמר כִּי לְךָ ה' הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה ה' אֱלֹקָי (תהלים לח טז). זה וזה במספר שוה רק הכולל שבאחד מהם.

פרק יד[עריכה]

ועל בלעם נאמר וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר (בראשית לו לב). מלשון גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם (בראשית לב טז). שדרוש ובנאיהם. אף הוא סוכן אתוני ובנאי לבעירו היה, וְשֵׁם עִירוֹ, מלשון אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ (בראשית מט יא). דִּנְהָבָה, שדינו מזומן על זה תמיד, בסוד הנחשים ששאלה מלכת שבא שבא לצוד אותן, והנה הושט והמבלעתה שזכרנו הם סוד כלי הגרון, והגמטריא היא היא בנו"ן רבתי של אי"ק בכ"ר, ומהם נתפשט בעולם תכריך בי קברי, והנה טוב מאוד להחזיר קופה של שרצים עם ד' אותיות קופ"ה לעפרא, שהוא פרוק החיבור של ד' יסודות פשוטים אש ורוח ומים ועפר עם המורכב הכוללן, אז ארעא אתבטלת, אלמא תנן בענשו של מזיד המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו, ועל השוגג מפורשת חוב גלות בפסוק מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי (ישעיה א יב). שהוא מעין העונש הראשון המתמיד לדאבון נפשינו, דכתיב וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם (בראשית ג כד). במספר שוה עם המלות והכולל, ונכפל בפסוק אחר דכתיב אח"כ יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה (כְּשַׁלְּחוֹ) כָּלָה גָּרֵשׁ (שמות יא א). מה כתיב בתריה יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם. הראשון משל היה ובא בכ"ף הדמיון ללמד כשם שהאויב האמיתי רוכב נחש הוא היה המסית את פרעה בשלחו כלה גרש יגרש אתכם, ובא היעוד הטוב מועד צאתינו ממצרים עם רעדה במקום גילה, והיה זה המאורע לאבינו הראשון דין תשרי, דכתיב מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא יב), שבו נכללו ראשי תבונה סוד המרכבה, כאותה ששנינו בארבעה פרקים העולם נידון. וראש השנה כולל את ארבעתן לאדם כמבואר אצלינו במקומו.

פרק טו[עריכה]

וצריך לדעת כי ג' אבות העולם יחד עם כל היצור צדיקים ורשעים היו תלוים באיפתו של אדם הראשון, ולא עוד אלא שהאבות הם עקר בבינה ואיברים ראשיים בה, ולא היו באותה עצה שהרי אברהם ויצחק הם זרועות עולם, ולא כתיבא לקיחה באדם אלא וַיֹּאכַל (בראשית ג ו). בלבד ולא יותר, כי לא רצו הזרועות להתפשט ולא הידים להפתח ולא האצבעות ליגע באותו פרי, והוא טעם מה שאמרו גבי מיני אכילה במסכת חולין (חולין ו א), בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן. על ידן דוקא כי הכא, וכן לא תבא תקלה לבהמתן על ידן, כי ההוא עובדא שלולא זכות ר' פנחס בן יאיר לא היה חמורו נזהר מאכילת טבלים, וידוע מכמה מעשיות כי נהיקו דחמריה דסבא חסידא היה מציל צדיקי ישראל מן הלסטים ומן השודדים במדבר, ומי יודע אם נפשו של אותו חמור אותה לטרוף טרף בשעה שאדם אכל והדברים עתיקים.

פרק טז[עריכה]

ועדיין לא יצאו אבות העולם ידי חובתם כי היה להם לדחות את האשה בזרוע עצם להרחיקה מעל גבולם ולהפיל הפרי מידה במידי דממאיס פרוץ גדרו והיה למרמס כל נפש תתעב אכלו, ומי עכב בידם תחלה קלפה ימנית זה נמרוד שהיה עובד אש זרה אשר היא מחוץ למחנה שכינה, כקוף בפני בינה, אשא חיורא, והוא ירש כתנות עור של אדם קרינן ביה נ"ם רו"ד, כי נתנמנם זרוע ימין של קדושה שהיה בידו לרדות ולמחות. א"נ נמר"ד חסר וי"ו כתיב אותיות נרד"ם, והענין א' הכי קרא שמו נמרוד. על שם נלך ונעבוד, שהיה מסית לאדם ומדיח לכל הדיוקנין התלוים באיפה הכוללת שלו, ורצה ביד חזקה להושיע זרועו לעבדה, ובקושי גדול נצחו אברהם בשב ואל תעשה בדבר הלקיחה בלבד, והנה ע"י נמרו"ד נצרף אברהם באור כשדים והמרגלית עמו, לפיכך אמר וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח כז). פירוש עפר מן האדמה בסוד המרגלית, ואח"כ נעשה אפר בכבשן האש. עוד עָפָר וָאֵפֶר עם הכולל בגימטריא אברה"ם יצח"ק יעק"ב, וכן לאד"ם הראשו"ן עם הכולל במספר שוה, שתף זכותם עמו כשבקש רחמים על סדום, והנה עפר יכלול את אדם שהוא עפר מן האדמה, ועמו אפר יעקב ואפר אברהם ויצחק, זה באור כשדים וזה בעקידה, ויוסף הצדיק זכר עשה לשניהם בשם אפרי"ם, ועוד שהא בגימטריא כ"ף סמ"ך אל"ף, כי יועיל זכותם של אבות העולם שהם עצמם המרכבה והכסא להגן על המשנה בשעת צערו בארץ עניו וודאי.

פרק יז[עריכה]

ולפי שהיה אדם חובק את ידיו ואוכל ומסתמא היה הימין חובק את השמאל, הוצרך אברהם לעקוד את יצחק ורוחו של אדם עמו כיון שלא נתגבר על האשה בשמאל דוחה, ונמרוד נפל שדוד ביד עשו ביום אבלו של אברהם, ולקח בגדיו החמודות מפני שעשו לא הסכים באותה האכילה להכעיס כמוהו, אלא לכאורה משמע שהיה לתיאבון, כדכתיב הַלְעִיטֵנִי נָא (בראשית כה ל). תפס מדתו ושב על קיאו, וזהו כפל הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. לכפול הגרגרות אשר איננו מעלה גרה, אף על פי שהוא מפריס פרסה, כי טהרת הרגל אינה משתלמת אצלו עם טהרתו השם דכחדא אזלי, יעויין מאמר המילואים ויבא עוד מזה לפנינו, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, לפיכך היה יצחק מחזיר אחריו שיתקן את אשר עותו על ידי מטעמים כאשר אהב (בראשית כז ד), לאפוקי אשר שנא כנדרש בזוהר. ונראין הדברים שהרבה ג"כ אשמה יותר מזה השעור והיה מעשיו רשע כסיל שלא לתיאבון כי יצא מכלל מזיד ואת פושעים בגופן נמנה, אך לא כנמרד להכעיס לגמרי, והוא טעם וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (בראשית כה לד). ולא שמענו שעשה תשובה כמו שהעידו חכמים על ישמעאל, הואיל ונאמרה בו גויעה.

פרק יח[עריכה]

וכאשר עמד חושים בן דן ופסקיה לרישיה של עשו על קברו של יעקב, נתקבל ראשו במערה ובית הבליעה נשאר בחוץ למרק טומאת הושט, כי תקלת האכילה גרועה מאד כדבריהם ז"ל (חולין ו א) אצל בהמתן של צדיקים, שהיא מזכרת עון הראשון, והוא טעם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד (עובדיה א ב). והעי"ן במלת רשעים בפסוק לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁ'עִ'ים מִמֶּנָּה (איוב לח יג). היא נוטריקון לשמו, וזה תיקונו הסר ע' ממספר רשעים, כי הנה הנשאר גימטריא תקן, וידוע כי הגוף כולו מבלעדי הראש נכלל בשבע מדות סוד ע', והנשאר גם כן בגימטריא נש"ר, והע' תלויה שהיא בגימטריא בָּזוּ"י מְאֹ"ד, רמז למאמר הנביא אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר (עובדיה א ד). שיקוה להשוות עתה הגוף אצל הראש אשר הוא בין האבות במערת המכפלה, כטעם וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'. עד שיהא נתקן שרשו במרום שהוא צריך לתקן בסכין בדוקה, היא המאכלת של הר המוריה לטהרו ולקדשו יותר מכל זולתו מיתר הבעלי חיים טמאים, כי מזאת השחיטה תמשך אליו העלאת הגרה לפי שעורנו, דכתיב ביה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר (ויקרא יא ז). מלשון עבר, כמו אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם (מלכים א יב יא). אלמא לעתיד יתוקן להשיבו אל אביו בחזרת הגוף אצל הראש.

פרק יט[עריכה]

ויעקב עם סיוע המטה השלימה, זכותא דרבים מגיע בגובה קומתו לגרגרת אריך אשר שם משה מלגאו יעקב מלבר, וכן בקליפה בלעם מלגאו בלק מלבר, לפיכך אמר לו בלק לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב (במדבר כג ז). שהוא ממדתו, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. ולא אמר לי. כי אמנם ישראל עלה במחשבה ושקול משה ככל ישראל שזכות הרבים תלוי בו, הרי משה וישראל כי הדדי מלגאו ויעקב מלבר, ומלת גרגרת היא בגימטריא ת"ג ת"ג, סוד קנה וושט דאינון תרי תגי לאוא"י שהם נעשים כתר לזעיר כשהוא זוכה לקרבת אלהים דא אריך, ויש כאן סוד מלכא חד בתרין כתרין שזכרו הזהר שיר השירים, מענין לענין באותו ענין האמור בגמרא ובמדרש רבה לשני מלכים בכתר אחד. ואז כתיב הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז כב). וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם (בראשית כז כח). והוא לא השמיע קולו באותו מעשה ולא רצה לברך עליו ברכת הנהנין דחשיבה ליה אכילה סם המות, וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה' (תהלים י ג). ולפי שלא כהה בה באשה בקול קול עז כראוי לו חב חובת גלות ונשמת אדם עמו, וסימנך יוסי ששתק יגלה לצפורי (שבת לג ב), וכן משה גלה לכוש וברח למדין, ולפי שהוא מלגאו עונשו מרובה אף הוא נמסר לקוסטינר, ולא תימא שהאבות לבדם בצדקתם הצילו את נפשם אבל האמהות עזרו לרעה ח"ו בפתקה של חוה דכתיב בה וַתִּקַּח וַתִּתֵּן (בראשית ג ו). לא כן (שמות רבה א כ)[1], שהרי כל הילודים אחד זכרים ואחד נקבות הם בכלל מה שאמרו חכמים (נדה לא א) כי לובן שבאיש ממנו עצמות וגידים וכולי, זה המאמר שהוא אמיתי בעצמו יציל את כל האמהות ועצמותיהן יחליץ להרחיק אותן מן העבירה, ופשוט הוא.

פרק כ[עריכה]

לפיכך לא נזכר בתורה בעון אדם אלא וַיֹּאכַל (בראשית ג ו). דוקא, ומסתברא שגם בזה לא מרה ועצה את רוח קדשו כי אם כמתעסק בעלמא, כי צדיק גמור בכל מעשיו היה ומאין בו יצר הרע באותה שעה לא נתכוון לחטא כלל אלא שעכ"ז כך שורת הדין נוהגת המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה והאכילה עצמה שגרמה לו אחר כך לשוטט לאונסו במחשבה דבור ומעשה במאי דלא אצטריך כי יצרו תקפו על ידי מעשה, הוא שאמר הכתוב לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר (תהלים פא י). פירוש מאליו, שלא תהיה מתעסק בשום דבר אפילו של מצוה בלא כוונה מושלמת כי הוא אורב תמיד, ואז מובטח אתה שלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר, וכן נחשב לו דבר ערוה מה שחשב לעשות מצוה ובא על אשתו נדה, שזוהמת הנחש היתה מכשכשת (נ"ל מקשקשת) במעיה, והוא רחום יכפר. ואנו נחשוב כי התקון זה העיד הכתוב בבת שבע, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ (שמואל ב יא ד), כי השגיח דוד על זה אפילו בשעת חפזו, ודלא כאן דגריס איפכא כי נסחא משובשת היא, והנה לתקן עון האכילה ראשית התקלה הנה אבינו הראשון יושב בתענית כל שנותיו שהיו כמנין תעני"ת, ודוד אמר (תהלים נה יח) עֶרֶ"ב וָבֹקֶ"ר וְצָהֳרַיִ"ם. שהן במספר הזה עם הכולל, אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה לכפר על עון ראשון, ומה שפירש חוה ק"ל שנה לתקון פזיזותו בה, ידוע ומפורסם. ואמרו חכמים (ברכות ו ב) אגרא דתעניתא צדקתא. כי הפה שחטא באכילה צריך סנגרון (פי' מליצת יושר ע"י צדקה שעושה בידיו) בידים שלא חטאו. והיינו אִישׁ כְּמַתְּנַ"ת יָד"וֹ (דברים טז יז). שהוא בגימטריא תעני"ת, ובזכות זה תהי"ו ל"י אר"ץ חפץ במספר. והנה הוא לעס בשיניו לחטא בהנה שהן ל"ב כנודע, ונתן תפלה לאלקים בל"ב נתיבות הרמוזות בל"ב של סוף התורה וראשיתה, שכנגדם ל"ב אלקים במעשי בראשית עד יום הששי, ונהפך טבעו של אדם ממה שהיה מקדש מלך להיות ניזון ומתפרנס בטומאת אוכלין מזוהמת נחש, וכתיב וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד (תהלים נ ג).

פרק כא[עריכה]

על כן נגזר על דוד כי יולד נפל בדין אסכרה ע"י לילי"ת חייבתא לכפר על עון גרון שנפתה בו ע"י חוה, וכתיב חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ (תהלים כא ה). ופי' להלן וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא (תהלים עב טו). וכבר אמרו חכמים כי ז' גווני זהב היו כלם בשערו של דוד ושער הגרון היה מזהב שבא, ועל פסוק וַתִּפֹּל שְׁבָא (איוב א טו). תרגום רב יוסף לילי"ת חייבתא. והנה שב"א הוא נוטריקון שׁוּב"וּ בְנֵ"י אָדָ"ם (תהלים צ ג). כמשל הזונה שבא בזוהר, שאילו בן המלך עומד בנסיונו כל שבחא לההיא זונה, וכן אמרו שטן ופנינה לשם שמים נתכונו. והנה אסכרה היא מלה מורכבת מן אותיות אסכה שהן בגימטריא אלקי"ם פשוט, והרי"ש לבדה אלקי"ם מרובע, והכל יחד עם ה' אותיות בגימטריא אלקי"ם מלא בא' תוך הה"א, עוד אסכר"ה דאותיותיה בצירוף שמו של דוד רצוני השם ואותיותיו בלבד בגימטריא אלקי"ם מלא בכפל ה"ה בה"ה אחרת, ואם יוקח זה וזה במספר אותיות בלבד יהיה הכל יחד כמנין אלקי"ם מלא ביו"ד תוך הה"י, הרי זה כלל גדול למקור הדינין ואחוריו וכל מילואיו שהיה מגזם על דוד כל ימי חייו, על כן היה מתחנן הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי (תהלים לט ה). כי מי שלא יאמין בחייו לא ידע מה יעבוד את ה' בקביעות, ולפי שהיה מת כל ימי חייו בעה"ז הנה כל ימיו בההוא עלמא, דוד מלך ישראל חי וקים.

פרק כב[עריכה]

אלמא שְׁבָ'א שבגרונו של דוד לא בא לכאן אלא להגן מלילי"ת חייבתא היא האסכרה עצמה, גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט (ישעיהו לא ה). וכתיב וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד (תהלים עב טו). כטעם תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. מה כתיב ברישא אֲבָרֲכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת (תהלים לד ב). אף כאן כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ (תהלים עב טו). שלא היה מובטח בחיי העה"ז ואפילו רגע, והיא חרב חדה מונחת בקביעות על צוארו דווקא שאמר חזקיה עליה במסרת מבית דוד שהיה מרי דעובדא, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ובירושלמי (ברכות פרק ט הלכה א', דף סג ע"א) אמרו ע"פ וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט (דברי הימים ב יח לא). שהיתה חרב ארם מונחת על צוארו ולא היה חסר אלא חתוך. שהתחברו לאחאב הגיעו עד שערי מות דווקא, וגם שם נעזר בתפלה וַה' עֲזָרוֹ (שם). לפיכך לא היה דוד ישן כל ימיו, וסימנך יְ'פֵה עֵ'ינַיִם וְ'טוֹב רֹ'אִי (שמואל א טז יב). ר"ת יעו"ר משנתו, אלא עד חצות לילה היה עוסק בתורה שהיתה מלוגמא לגרונו, מכאן ואילך בשירות ותשבחות לערערו מהמחוש מתמיד שהוא צריך רפואה מתמדת. והנה חר"ב חד"ה היא בגימטריא זְכֹר דָּבָר לְעַבְדֶּךָ (תהלים קיט מט). להפוך את הקללה לברכה, מה כתיב בתריה זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי (תהלים קיט נ). הוא הדבר האמור בזהר (זהר חלק ג רפא ב) ע"פ יְהִי מְאֹרֹת (בראשית א יד) חסר. ודרשו בו מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע (משלי ג לג). ואמרו כי אצל הצדיקים האותיות האלה מצטרפות כסדר אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ (תהלים יח לא). לפיכך אמר דוד לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי (תהלים מ ט). לא אמר במעי כי אם בתוך, הפנימית שלהם לטהר הקומה שנטמאת באיסור אכילה במגע בית הסתרים, וזה כל פרי הסר חטאתם במה שתהיה ניזונת מפרי התורה שהיא מקו"ה טהר"ה בגימטריא ש"ע נהורין דאריך, ותשוב התורה עצמה להיות ממש מזון הנפש:

פרק כג[עריכה]

אמר הקב"ה יבא זכאי זה אברהם דכתיב ביה בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב ד). ויכפר על החיים, והיא פריעת הקפותיו בתשלומי מצות כדאמרן, וכן מכל מסע ומסע היו מלאכים מלוי' אותו כמו שמפורש ביעקב, והיה אברהם אבינו מחזירם עכשיו בתשלום שכרן בדקדוקי מצות שאף מלאכי השרת נהנים מהם, כנודע בסוד הקרבנות דכתיב בהו לַחְמִי לְאִשַּׁי (במדבר כח ב). והכל היה לתקן מדתו, דהיינו המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, כטעם במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך (יומא לח א). אלמא תקן אברהם אבינו ע"ה בצלם ודמות כל מה שנתבטל בסוד אשברת"י שהוא אחד מצרופי בראשי"ת ביארנוהו במקומו, כי אשבר[ת]"י נקודה ראשונה במיתת בלע (בראשית לו לג) דכתיב ביה חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ (איוב כ טו). נתהוו פסילי תרח. ואגב אורחין נדעה נרדפה לדעת כי אעפ"י שנשברה נקודה זו בראשיתה יצא ממנו בלעם הרשע, ואי לא דמעקרא כתותי מכתת שעוריה היה מחריב את העולם, וההקש מזה ליתר הנקודות, ולא יקשה מה שבא במסורת ואחד מן הדרכים הנאמרים באמת כי כלי דעת הוא שנשבר תחלה, כי הנה הדעת היולי לכלם, ולעולם בדעת עצמו החסד קודם לכל דבר ואין להאריך בזה עתה. והשתא נמי עם שבירת נקודתו של בלע נגמר דינו, כי נולד בלעם אלם לא יפתח פיו כי אם לבלוע מזונו כדי חייו בלבד במלאות ספקו יצר לו, תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר (תהלים לא יט). והוא טעם בן בעור בהמה דווקא (סנהדרין קה א). והדיבר אין בו רק לצורך שעה, הוא הדבר שנרמז לו בפי האתון כי גם הוא כמוהו, לולא שנמנו עליו ד' מילואים ראשונים וכוללים לשם הגדול ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם בגימטריא פ"י בלע"ם, ואמרו כי גדול כבוד שמו יתברך במה שישים ה' דבר בפי בלעם ולא יהא פיו ברשותו, תדע כי דב"ר יהו"ה בגימטריא פ"י בלע"ם. אלמא לא נברא אלא לכך, שמא תאמר צריכים ישראל לברכתו? ח"ו לא תימא הכי שכן שלח לו בלק אֲ'שֶׁר תְּ'בָרֵךְ מְ'בֹרָךְ (במדבר כב ו). ר"ת אִתָּ"ם. ר"ל הברכה אתם עמהם ובהם הם מעיקרא ופי בלעם גילוי מילתא בעלמא הוא שיהא מלאך רע עונה אמן בעל כרחו, וכתיב אֲ'שֶׁר תָּ'אֹר י'וּאָר (שם). ר"ת אִתִּ"י - ניבא ולא ידע מה ניבא, כי אתו תלין משוגתו ותנוח קללת בלעם על ראשו של בלק, והנה אמר אָרָה לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה (במדבר כב ו). ובלעם חתם מאמרו כלפי ישראל "וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד ט):

פרק כד[עריכה]

הדרן לנקודה ראשונה שנשברה דמנה, ומשברי שבריה ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאה פרקי הות, וזה המספר מכוון לשבריהם של ד' יודי"ן אשר בכליו של שם ע"ב שהוא ממדתו, והדא אתתא בסוד העשיה נקבה ודאי אייתיאת חד פינך דסולת כדאיתא במדרש רבי תנחומא, והוא היה משיירי האורות שנפלו ונדבקו בלאה שבעשיה שהיא עצמה רא"ש קדו"ר בגימטריא איש"ך במספר גדול של אי"ק בכ"ר, כדכתיב וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג טז). שכן מאחורי ראשה יש נקב ספוגיי כונס משקה לינק מראש זעיר, שהוא עציץ נקוב להשפיע בה בשופע, ושלה עציץ שאינו נקוב אלא כדי צרכה לשאוב ולקבל והמה דבקים אחור באחור. ז"ס פינך קדרה ממש אשר אין בה מגרמה כלום רק מה שמשימין בה, והוא מעין מה שאנו מפרשים בקדושה לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, וההיא אתתא היתה חוזרת ומערבבת שיירי האורות בעמקי הקליפות לפני פסל ומסכה, ואברהם קיים בעצמו הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ (תהלים צח א) במקל סוד וא"ו רמז לזעיר, שבר את הפסילים ולקח האורות לעצמו, בטעם חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ (איוב כ טו) שזכרנו האמור באל אח"ר נוטריקון א'ל ח'פץ ר'שע, מבטנו יורישנו אל עליון קונה שמים וארץ דכתיב ביה כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה (תהלים ה ה). עם האותיות והנקודות והכולל שהוא בגימטריא אלקים בכלילות עשר כי אלקים קדושים הוא, וכבר יפורש בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי (בראשית יג ג). כמה דאת אמר מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם (דברי הימים א טז לו). והיינו מנגב סוד החסד של נקודות ראשון לכלים שעלו בתהו, ועד בית אל סוד החסדים של אמ"א אשר בנו את בית ישראל דא זעיר. א"נ בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי (בראשית יג ג) דא גבורה דבגינה שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים (תהלים עט א). וכן אתה מוצא כי הע"י עם המלה בגימטריא אלקי"ם, ועדין לא הושלם התיקון עד שקבץ נמרוד כל שברי הפסילים והסיק בהם את הכבשן שנצול אברהם מתוכו, והרן אחיו נדון חוצה לו בנצוץ אחד ממנו שלא הספיקו להשליכו לכבשן אלא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א ז). ללמדך שהיסק רב ועצום היה, וילמד סתום מן המפורש ובאתון נורא יקידתא דחנניה מישאל ועזריה כי שם נבוכד נצר פתח בתרתי וסיים בחדא, תחלה אמר 'לֵאלָהַי' לָא אִיתֵיכוֹן פָּלְחִין 'וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא' דִּי הֲקֵימֶת לָא סָגְדִין (דניאל ג יד). ובסוף אמר וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן וגו' תִתְרְמוֹן (דניאל ג טו). ומחל על עלבון אלקיו להבעיר את הבערה על חד שבעה, הכל לכבוד האנדרט"י בלבד שנוגע לעצמו, ועם זה נבוכד נצר ונמרוד קיימו בעצמן פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים ז כה):

פרק כה[עריכה]

גם יצחק ויעקב כל אחד תקן חלקו, זה נתחייב בנפשו בעקדה, דכל צדיק וצדיק אית ליה תרין רוחין, חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי, לפיכך כתיב בהו נח נח. שם שם. אברהם אברהם. יעקב יעקב. שמואל שמואל. וכן בעשרה דורות של תולדות פרץ חוץ מדוד שלא נכפל שמו כי היו חייו תלוים בכל עת כמו שזכרנו למעלה. ועוד בסוד גנוז במלואי השם הגדול כמבואר אצלינו במקומו. ובכלהו פסיק טעמא בר ממשה שהיה שלם מתחלה ועד סוף. אבל באינך דרשינן קדמאה לאו שלים, משום דרוחא מהאי עלמא ע[י]קר בהם, ומזה הטעם ה' ה' פסוק טעמא, לפי שהוריד משה רבינו ע"ה כחן מהשפעתן למטה לארץ, ובמשה לא פסיק טעמא דקדמאה הוא שלים, הוא רוחא מההוא עלמא שהיה ע[י]קר בו, לפיכך היה אפשר לו לחיות בלא אכילה ושתיה זמן מרובה רצוף אהבה יותר מן המפורסם וכבר נתעוררנו עליו, אבל יצחק לא נכפל שמו בכתוב כלל, בגין דכד אתעקד נפקת נשמתיה דהוה הביה בהאי עלמא, וכיון דאמר אברהם ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי, ובשביל זה נתיחד שמו של הקב"ה על יצחק בחייו דאתחשב כמיתא כדאיתא בזהר. וכתיב והוא רחום יכפר עון. מהטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. פירש כיון שהם בניו דמו ובשרו של אותו רוח הולך ולא ישוב, שכן מדת הדין נוהגת במתים חפשי מן המצות, לפיכך יכפר עון, הה"ד ביצחק כי אתה אבינו:

פרק כו[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פרק כט[עריכה]

נקטינן כי מי שטרח בערב שבת של פתוי ראשון, זה אברהם אבינו עליו השלום שהיה ראשון ליגיעי כח המתגברים על יצרם, לא רצה להושיע זרועו לדבר עבירה, נתן לו שכר מצות שטרח ג"כ בערב שבת לתקון כל הדורות להוציא יקר מזולל, כאותה ששנינו קבל עליו שכר כלם. והיה שכרו יאכל בשב"ת אכילה ודאי של ענ"ג אין רע בכלל, דל מספר ר"ע מתתקע"ד נשאר בשב"ת, והיינו אגן הסהר (שיר השירים ז ג). במספר גדול של מנצפ"ך, אגן לחוד הסהר לחוד, שגם הוא לתקון, כדכתיב אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג. ואין להקדש אלא מקומו ושעתו הידוע לאדון הכל ברוך הוא כי נשגב שמו לבדו, והיינו דקאמר אברהם לשרי לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵ"ךְ וְחָיְתָ"ה נַפְשִׁ"י בִּגְלָלֵ"ךְ (בראשית יב יג). אמור מעתה למען ייטב לי למען תקונם של תתקע"ד דורות במספר שוה בצירוף כ"ף של בעבור"ך, וההפך באֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה (משלי ט יג), כי תתגנ"ה עלי"ו במספר שוה דעבידת נאופין ויהיבת שיורין לבעלה, לא כן אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב ד), שבזכותה וסיועה קבל עליו אברהם אבינו להשתדל בתקנות כל הדורות ההם להשלים רצון המחשבה על מלאת.

פרק ל[עריכה]

הוי חורש מחשבות און ורב את יוצרו להאמין שבראם הקב"ה לכל הדורות ההם להאבידם בלא תועלת, וכן לעולמות שהיה בונה ומחריב קדם מפעליו מאז, כי לא היה להם ח"ו חסרון העצה מעקרא יתברך שמו של אלקי"ם אלק"י האמת גדול העצה ורב העליליה, כי חרבנם הוא דרך תקונם כמו המיתה לצדיקים שהיא הגורמות לעתיד להקים אותם לתחיה, ועלייהו אתמר מאורות נתן סביבות עזו. כי רוב מה שבאה מלה זו בתורה מצאנוהו בלא וי"ו, וכתיב וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם (שמות לד ה). במספר שוה לעורר מדת הרחמים עליהם, וכתיב אֵין בַּיִת אֲשֶׁר (שמות יב ל). שלש מדות ראשונות שלמעלה אֵין שָׁם מֵת, לפיכך נתלית המרגלית בצוארו של אברהם שפדה אותה מצואר האנדרטי, ובשבילה זכה להיות כסא הכבוד מקום שרוי אצלו בכל מקום, כדכתיב וַיִּטַּע אֵשֶׁ"ל (בראשית כא לג). שהוא בגמטריא כ"ף סמ"ך אל"ף, כי כיון שקבע שם אהלו נקבע כסא הכבוד כנגדו במרום, ובזכותה גם כן נתבשר באותו היעוד הנפלא שנאמר לו אַב הֲ"מוֹן גּ"וֹיִם נְ"תַתִּיךָ (בראשית יז ה). הוא נוטריקון אב הג"ן, ירצה אב העתיד לזכות לגן עדן בכל אופן שיהיה, ואף על פי שלא נכתב אלא בפ' הברית, כבר ביארנו במקומו שמאור כשדים זכה אליה, דייקא נמי דכתיב נְתַתִּיךָ כבר, וברישא כתיב וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם (בראשית יז ד). עבר מתהפך לעתיד, שאנו דורשים את שניהם, פירוש כבר זכית לאותו יעוד והוא עתיד להתקיים בפועל מושלם, על כל פנים הוא הדבר שהובטח עליו בין הבתרים. ונפתח ביה בחלק שני בס"ד.

  1. ^ (שמות רבה פרשה א' אות כ') מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה.