נפש החיים/שער ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נפש החיים · שער ד

<< · נפש החיים · שער ד


מתוך: נפש החיים/שער ד/פרק א (עריכה)

נפש החיים · שער ד · פרק א· >>

נפש החיים · שער ד · פרק א · >>

עוד זאת אמרתי לבא במגלת ספר כתוב בגודל החיוב של עסק התורה. על כל איש ישראל יום ולילה. ולהרחיב מעט הדבור בלשון מדברת גדולת יקר תפארתה ומעלתה של התורה. והאדם הישר העוסק והוגה בה בתורת חסד על לשונו לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו ית"ש ואיש דעת המאמץ כח לסומכה ולסעדה ולהחזיק בדקיה אחרי אשר זה ימים רבים לישראל שהושפל עסק תורה הקדושה בכל דור ודור. והן עתה בדורות הללו בעו"ה נפלה מאד מאד. נתונה בסתר המדרגה התחתונה ר"ל. כאשר עינינו הרואות עתה ברבת בני עמנו מגודל סבל משא עול הפרנסה ה' ירחם. וגם כמה מאותן אשר קרבת אלהים יחפצון. המה בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים. בלא קביעות עיקר העסק בתוה"ק במקראות והלכות מרובות. ועדן לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה. ה' יסלח להם. כי כוונתם לשמי'. אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה: והאמת כי ספרי יראה הנם ככל דרכי ה' הישרים. כי דורות הראשונים היו קבועים כל ימיהם בעסק והגיון תוה"ק תקועים באהלי המדרשות בגפ"ת. ושלהבת אהבת תוה"ק היה בוער בלבם כאש בוערת. באהבת ויראת ה' טהורה. וכל חפצם להגדיל כבודה ולהאדירה. והרחיבו גבולם בתלמידים רבים הגונים למען תמלא הארץ דעה. וכאשר ארכו הימים. הנה כן דרכו של היצר מעולם להתקנא בעם ה' אלה. כאשר המה דורכים בדרך ה' כראוי. להטיל בהם ארס. עד שכמה מהתלמידים שמו כל קביעותם ועסקם רק בפלפולה של תורה לבד ולא זולת כלל. ושנינו במשנתינו אם אין יראה אין חכמה. ועוד הרבה מאמרי רז"ל מזה כמו שיובא להלן פ"ד אי"ה. לזאת התעוררו עצמם כמה מגדוליהם עיני העדה אשר דרכם בקדש לשקוד על תקנת כלל אחינו בית ישראל. ליישר ההדורים ולגדור פרצותם. להרים המכשול מדרך עם ה'. ומלאו את ידם לבוא בתוכחות במוסרים ומדות. וחברו ספרי יראה להישיר לב העם. להיותם עוסקים בתורה הקדוש' ובעבוד' ביראת ה' טהורה. אמנם כל איש תבונות אשר שכלו ישר הולך. יבין מדעתו כי לא כיונו בהם להזניח ח"ו העשק בגופי התורה. ולהיות אך עסוק כל הימים בספרי מוסרם. אלא כוונתם רצויה היתה שכל עיקר קביעת לימוד עם הקדש. יהיה רק בתורה הקדושה שבכתב ובעל פה והלכות מרובות. הן הן גופי תורה. וגם ביראת ה' טהורה:

והן עתה בדורות הללו בעוה"ר נהפוך הוא. הגבוה השפל. שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר. באמרם כי זה כל האדם בעולמו לעסוק בהם תמיד. כי המה מלהיבים הלבבות אשר אז יכנע לבבו להכניע ולשבר היצר מתאוותיו. ולהתיישר במדות טובות. וכתר תורה מונח בקרן זוית. ובעיני ראיתי בפלך א' שכ"כ התפשט אצלם זאת. עד שברוב בתי מדרשם אין בהם רק ספרי מוסר לרוב. ואפי' ש"ס א' שלם אין בו. וטח עיניהם מראות מהבין והשכיל לבותם. אשר לא זו הדרך בחר בו ה' כי לא ירצה. ועוד מעט בהמשך הזמן יוכלו להיות ח"ו ללא כהן מורה. ותורה מה תהא עליה:

הן לזאת עצור במלין מי יוכל. מלהודיע בשבטי ישראל נאמנה ליראי ה' וחושבי שמו את הדרך ילכו בה לאורה של תורה. אוי לנו מיום הדין. אוי לנו מיום התוכחה על עון ביטולה של תורה. כאשר הוא ית"ש יקנא לה לתבוע עלבונה: ותחלה אשים דברתי בענין עסק התורה לשמה מהו ענין לשמה. כי גם זה פרי חטאת לכמה המונעים עצמן מעסק התורה הקדושה בחשבם כי ענין לשמה פי' בדביקות גדול בלי הפסק. וגם רעה חולה יותר מזה. שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו. לזאת כשרואין עצמן שאין לבם הולך לזאת המדרגה שיהא לימודים בדביקת תמידי. לא יתחילו כלל ללמוד. וע"כ תפוג תורה ח"ו. ומהמשך הענינים יתבאר אי"ה ממילא מעלתה של התורה הקדושה והאדם העוסק בה כראוי. לזאת ההכרח להביא קצת מאמרי רז"ל בש"ס ומדרשי' וזוהר אשר בם ידובר נפלאות מעלת התורה הקדושה והעוסק בה וגודל שכרה ועונשה ר"ל. הגם שכל אלו המאמרים ידועים ומפורסמים. עכ"ז קבצתים להלהיב לבות החפצים להתדבק באהבת תורתו ית'. ולהתלונן בצל העליון נורא:


מתוך: נפש החיים/שער ד/פרק ב (עריכה)

<< · נפש החיים · שער ד · פרק ב· >>

<< · נפש החיים · שער ד · פרק ב · >>

ענין עסק התורה לשמה. האמת הברור. כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם. שהרי ארז"ל במדרש שבקש דוד המע"ה מלפניו ית' שהעוסק בתהלים יחשב אצלו ית' כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות. הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו ית' מאמירת תהלים.

ואם נאמר שלשמה פירושו דביקות דוקא ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה -- הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום. וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה ע"י בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא ית' על שאלתו (וכמו שמצינו ב"ב י"ז א' ואידך ההוא רחמי' הוא דקא בעי). וגם כי היה די לענין הדביקות במסכת אחת או פרק או משנה א' שיעסוק בה כל ימיו בדביקות. ולא כן מצינו לרז"ל שאמרו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו'. והיינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדין לא יצא ידי חובת עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה, לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה.

ובמשלי רבתא (פ"י):

אר"י בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו כו'. בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה -- הקב"ה הופך את פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברין בו כו', והם נוטלין אותו ומשליכין אותו לגיהנם.
בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה -- הקב"ה א"ל בני כל ההלכות למה לא שנית אותם כו'.
בא מי שיש בידו הלכות א"ל בני תורת כהנים למה לא שנית שיש בו כו'.
בא מי שיש בידו תורת כהנים -- הקב"ה אומר לו בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית שיש בהם קריאת שמע תפלין ומזוזה.
בא מי שיש בידו חמשה חומשי תורה אמר ליה הקב"ה למה לא למדת הגדה כו'.
בא מי שיש בידו הגדה הקב"ה א"ל בני תלמוד למה לא למדת כו'.
בא מי שיש בידו תלמוד הקב"ה א"ל בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה כו'. כסא כבודי האיך הוא עומד כו', חשמל האיך הוא עומד. ובכמה פנים הוא מתהפך כו'. עיי"ש באורך:

ומסתברא נמי הכי, שהרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס שבעת אשר האדם עוסק בהם הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם. כגון קינין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות, או המשא ומתן בש"ס וכללי דיני מיגו של רמאות שהיה הרמאי יכול לטעון. וכמעט בלתי אפשר שיהא אצלו אז גם הדביקות בשלימות כראוי:


אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א בר' צדוק (נדרים נ"א א') עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן. ז"ל עשה דברים לשם פעלן. לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בד"ת יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ, שבעשיה אמר "לשם פעלן", ובדבור אמר "לשמן". לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו'. וכוונתו ז"ל מבואר היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו. כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים. זהו 'לשם פעלן' כי "כל פעל ה' למענהו" וארז"ל "לקילוסו". ואם כי ודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל. והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל, כמו שנתבאר לעיל סוף שער א' על נכון בע"זה, עכ"ז מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשי' בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה. אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר 'ודבר בהן' רוצה לומר הדבור בעניני המצות והלכותיהן יהיה לשמן, פי' לשם הד"ת, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול. (ורש"י ז"ל גי' אחרת היתה לו שם ודבר בהן לשם שמים. לכן פירש שתהא כל כונתך לשמים. אמנם ענין ופי' לשמה שארז"ל בכ"מ ודאי שגם רש"י ז"ל יפרש כפירוש הרא"ש ז"ל כאן לפי גרסתו. וגם רש"י ז"ל כאן אין כונתו דביקות. אלא דאתי לאפוקי שלא יהא לימודו לשם קינטור וגיאות כמ"ש הרא"ש ז"ל. כדמוכח מסיום דברי ראב"צ אל תעשה עטרה להתגדל בהם כו'). וזהו שמסיים הש"ס גבי ריב"ז שלא הניח כו' לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש כו'. שמבואר הענין שם בכל אותה הפרשה שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה אשר בחוץ תרונה. שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש. היינו להוסיף בה לקח ופלפול. וזהו אוהבי:


אמנם ודאי דאי אפשר לומר שאין צריך לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה.

  • שהרי משנה שלימה שנינו אם אין יראה אין חכמה.
  • ואמרו ביומא (דף עב:) מאי דכתיב "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" אוי להם לת"ח שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים כו'.
  • ובשמות רבה פ"מ כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום שקפליות של תורה ביראת חטא.
  • ובהקדמת הזוהר (ח"א יא, ב) אמר רשב"י שהיראה איהי תרעא לאעלא לגו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא כו' ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא מאן דנטיר יראה נטיר כולא לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא כו', ע"ש.
  • ובפר' בהר (ח"ג קח, א) מאי עול מ"ש אלא כהאי תורה כו' ה"נ איצטריך ליה לבר נש לקבלא עליה עול בקדמיתא ולבתר דיפלח ליה בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא לא ייכול למפלח. הדא הוא דכתיב "עבדו את ה' ביראה". מהו ביראה כד"א ראשית חכמה יראת ה' כו'. וע"ד האי בקדמייתא הוא דכלא כו' בגין דבהאי עויל לשאר קדושה ואי האי לא אישתכח לגביה לא שריא ביה קדושה דלעילא כו'.
  • ואמרו עוד כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. כי יראת ה' תחלה היא עיקר הקיום של חכמת התורה.

וכמשרז"ל בשבת (דף לא.) אר"ל מאי דכתיב והיה אמונת עתך כו' אמונת זה סדר זרעים כו'. חשיב שם בזה הפסוק כל הש"ס ומסיים ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. דימה הכתוב את התורה לרב תבואות והיראה לאוצר המחזיק בו המון תבואות ומשתמרים בתוכו. שיראת ה' היא האוצר לחכמת התוה"ק שעל ידה תתקיים אצל האדם. ואם לא הכין לו האדם תחלה אוצר היראה -- הרי רב תבואות התורה כמונח ע"פ השדה למרמס רגל השור והחמור ח"ו שאינה מתקיימת אצלו כלל. וכן אמרו ע"ז הכתוב בשמות רבה (שמות רבה ל, יד) אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום משל לאדם כו' יש לי אלף מדות של תבואה. א"ל יש לך אפותיקאות ליתן אותם בהם כו'. שנאמר והיה אמונת עתך כו' ע"ש:


ולפי ערך גודל אוצר היראה אשר הכין לו האדם. כן ע"ז הערך יוכל ליכנס ולהשתמר ולהתקיים בתוכו תבואות התורה כפי אשר יחזיק אוצרו. כי האב המחלק תבואה לבניו. הוא מחלק ונותן לכל א' מדת התבוא' כפי אשר יחזיק אוצרו של הבן אשר הכין ע"ז מקודם. שאף אם ירצה האב וידו פתוחה ליתן לו הרבה. אמנם כיון שהבן אינו יכול לקבל יותר מחמת שאין אוצרו גדול כ"כ שיוכל להחזיק יותר. גם האב א"א לו ליתן לו עתה יותר. ואם לא הכין לו הבן אף אוצר קטן. גם האב לא יתן לו כלל. כיון שאין לו מקום משומר שתתקיים אצלו. כן הוא ית"ש ידו פתוחה כביכול להשפיע תמיד לכל איש מעם סגולתו רב חכמה ובינה יתירה. ושתתקיים אצלם ויקשרם על לוח לבם. להשתעשע אתם בבואם לעולם המנוחה ותלמודם בידם. אמנם הדבר תלוי לפי אוצר היראה שתקדם אל האדם. שאם הכין לו האדם אוצר גדול של יראת ה' טהורה. כן ה' יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע כפי שתחזיק אוצרו. ) הכל לפי גודל אוצרו.

ואם לא הכין האדם אף אוצר קטן שאין בו יראתו יתב' כלל ח"ו. גם הוא ית' לא ישפיע לו שום חכמה כלל. אחר שלא תתקיים אצלו. כי תורתו נמאסת ח"ו כמשרז"ל. וע"ז אמר הכתוב (תהלים, קיא) ראשית חכמה יראת ה'. וכמבואר בהקדמת הזוהר (ח"א ז, ב) ר"ח פתח ראשית חכמה יראת ה' כו' האי קרא הכי מבעי לי' סוף חכמה כו'. אלא איהי ראשית לאעלא לגו דרגא דחכמתא עלאה כו'. תרעא קדמאה לחכמה עלאה יראת ה' איהי כו' ע"ש.

הרי מבואר. הגם שהיראה היא מצוה א' ואמרו בירושלמי ריש פאה (פ"א ה"א) שכל המצו' אינן שוות לדבר אחד מן התורה. אמנם מצות קניית היראה ממנו ית' רבה היא מאד. מצד שהיא מוכרחת לעיקר הקיום ושימור התוה"ק ובלתה גם נמאסת ח"ו בעיני הבריות. לכן צריכה שתקדם אצל האדם קודם עסק התורה:

הגהה: ובזה יבואר מאמרם ז"ל ריש פרק הרואה אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. יהיב חכמתא לחכימין (דניאל, ב) ולכאורה יפלא. דא"כ חכמה הראשונה מאין תמצ' אצל האד'. אמנם הענין. כי כתוב מפורש שגם הירא' נקראת חכמה כמ"ש (איוב, כח) ויאמר לאד' הן ירא' ה' היא חכמה. והוא מטעם הנ"ל. שהוא אוצרו הטוב של החכמה שתשתמר ותתקיים בה ז"ש שאין הקב"ה נותן ומשפיע חכמה העליונה של התורה. שתתקיים אצלו ויהא תלמודו בידו. אלא למי שיש בו חכמה היינו אוצר היראה. שהיא מוכרחת שתקדם אצל האדם כנ"ל. (ואיש תבונות. יבין פנימיות מאמרם ז"ל זה לדרכנו ע"פ סתרי הזוהר וכתבי האריז"ל אשר אמרו שהחכמה העליונה מתגלית רק ע"י מדת מלכותו יתב' היינו קבלת עמ"ש כנ"ל): ובזה יובן ג"כ שמצינו לרז"ל שאמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח' ע"א) ובפ' אין עומדין (דף לג:) אמרו אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. ולדברינו באמת הכל א'. ולכן אמרו אוצר של יראת שמים. ע"כ.


לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא ית"ש. שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. עכ"פ זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב. להתודות על חטאתו מעומקא דלבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג"כ הוא דבוק בדבורו של הקב"ה. כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה, ואפי' מה שהתלמיד קטן שואל מרבו -- הכל יצא מפיו ית' למשה בסיני.

כמ"ש רז"ל סוף פ"ב דמגילה, ובפ"ק דברכות (דף ה.), ובקהלת רבה ס"א פי"א, ושם בסי' ה' פ"ו. ובירושלמי פ"ב דפאה, ובויקרא רבה פכ"ב ע"ש. ובשמות רבה פמ"ג כתב לך את הדברים האלה בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמר למשה על הסדר. מקרא ומשנה הלכות ואגדות שנא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אפילו מה שהתלמיד שואל לרב ע"כ.

ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה. כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו ית' באותו העת ממש. כדאשכחן בפ"ק דגיטין גבי פלגש בגבע' ותזנה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב מצא לה רי"א נימא כו'. ואשכחי' ר"א לאלי' א"ל מאי קעביד קב"ה א"ל עסיק בפלגש בגבעה ומאי קאמר אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר. והיינו מפני שר"א ור"י עסקו ביניהם בענין פלגש בגבעה אז באותו עת. גם הוא ית' שנה דבריהם ממש. והוא ית"ש ודבורו חד. וכמפורש בתוה"ק במשנה תורה לאהבה את ה' אלהיך כו' ופירשוהו רז"ל בנדרים(דף סב.) דקאי על עסק התורה ע"ש וסיפי' דקרא ולדבקה בו. ולכן אמר דוד המע"ה טוב לי תורת פיך כו'. אמר כי לבי שמח בעמלי בתורה הקדושה ברוב עוז בהעלותי על לבי שהיא תורת פיך שכל תיבה ממש מהתורה שאני עוסק בה כעת הכל יצא וגם עתה היא יוצאת מפיך יתב'. ולכן כל התורה קדושתה שוה בלי שום חילוק ושינוי כלל ח"ו. כי הכל דבר פיו ית"ש ממש. ואם חסר בס"ת אות א' מפסוק אלוף תמנע היא נפסלת. כמו אם היה נחסר אות א' מעשרת הדברות. או מפסוק שמע ישראל. וכמ"ש גם הרמב"ם ז"ל והוא מתד"א סא"ז פ"ג:


ולזאת ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד. להתחשב מעט עם קונו ית"ש בטהרת הלב ביראת ה'. ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה. כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתוה"ק בדבורו ורצונו ית"ש. וגם יקבל ע"ע לעשות ולקיים ככל הכתוב בתורה שבכתב ובע"פ ואשר יראה ויבין דרכו והנהגתו מתוה"ק. וכן כשרוצה לעיין בדבר הלכה. ראוי להתפלל שיזכהו ית' לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. לכוין לאמיתה של תורה:

וכן באמצע הלימוד. הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט. טרם יכבה מלבו יראתו ית"ש שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד. להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'. כשרז"ל עוד (שבת ל"א) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חטים לעליה כו' א"ל עירבת לי בהן קב חומטין א"ל לא. א"ל מוטב שלא העלית. וקאי על אמצע העסק בתבואות חכמת התורה שראוי ג"כ לערב בתוכו יראתו ית'. כדי שתתקיים תלמודו בידו. ולכן סמך אצלו הברייתא תני דבי ר"י מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש. והוא דין מדיני גזל ואונאה אשר מקומו בס' נזיקין ומאי שייטי' הכא. אמנם הורונו בזה. שכמו במו"מ הגם שנראה כגזל ואונאה. אמנם כיון שהקב עפר הוא השימור והקיום של כל הכור תבואה אינו חושש משום גזל. כן רשאי האדם להפסיק ולבטל זמן מועט מהלימוד. להתבונן מעט ביראת ה'. ואינו חושש בזה. משום ביטול תורה כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמה התורה:


אמנם דון מינה נמי מענין ב' המשלים שהמשילו ז"ל בענין התורה והיראה. היפך מאשר שגו בזה כמה מרבת בני עמנו. שקובעים כל עסק למודם בספרי יראה ומוסר לבד. שכמו בענין קדימת האוצר להתבואה שבתוכו. וכי יעלה כלל על לב אדם כיון שכל קיום ושימור התבואה הוא האוצר יעשוק כל זמנו או רובו בבנין האוצר לבד. ולא יכניס בו תבואה מעולם. כן איך יעלה על לב איש לומר שזה תכלית האדם מישראל. שישים כל קביעת לימודו בבנין האוצר של י"ש לבד. והוא אוצר ריק. ולא עלתה בידו מכל עמלו רק מצוה א' של ה' אלהיך תירא. וגם אין עליה שם אוצר כלל. ולא כיונו רז"ל במאמרם הנ"ל אין לו להקב"ה כו' אלא אוצר של י"ש בלבד. אל אותה היראה שבתוכה מונחים המון תבואות. מקרא משנה והלכות ושארי עניני התורה. שהיראה היא אוצרם הטוב ומשמר' שיתקיימו אצלו. ערוכים ושנונים בפיו וחרותים על לוח לבו. כמו שמוכח ומוכרח ממ"ש עוד אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד. (וכידוע בשרש דבר ענין ב' הבחי' של תורה ויראת ה' במדות העליונים. שבחי' היראה ל"ל מגרמה כלום. כי היא נקי' באה רק שהיא אוצר בית קיבול השפע עליון מבחינ' התורה. וכמ"ש וה' בהיכל קדשו. וע' בתיקונים ת"ב וג'). וזש"ה (משלי טו) טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו:


וכן בענין ההיתר להפסיק באמצע הלימוד להתבונן עוד מעט ביראת ה'. שהמשילוהו ז"ל להיתר עירוב הקב חומטין בכור תבואה. מינה נמי. שכמו שאם עירב בכור תבואה יותר מקב חומטין אשר איננו צריך לקיום התבואה ה"ה גזל ואונאה. כן בענין היראה. אם יאריך בה האדם זמן יתר מכדי מדתה הנצרך לקיום ושימור רב תבואות התורה. ה"ה גוזל אותו הזמן העודף. מהתורה שהיה צריך ללמוד באותו העת. כי לא הורשה לעסוק בהתבוננות וקניית היראה. אלא כפי אשר ישקול בשכלו לפי טבעו וענינו. שזה העת הוא צורך והכרחי לו לעסוק בקניית היראה ומוסר. לצורך השימור והקיום של תבואת התורה: ובאמת כי האדם הקבוע בעסק התורה לשמה כמו שפירשנו בפ"ג ענין לשמה. איננו צריך לרוב עמל ויגיעה ואורך זמן העסק בספרי יראה עד שיוקבע בלבו יראתו יתב'. כאותו האדם אשר איננו קבוע בעסק התורה. כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו יראת ה' על פניו במעט זמן ויגיעה מועטת ע"ז. כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה כמ"ש כל העוסק בתורה לשמה כו' ומלבשתו ענוה ויראה. ובמשלי רבתא פ"א חכמה ומוסר אוילים בזו אם מוסר למה חכמה ואם חכמה כו' אלא אם למד אדם תורה ויושב ומתעסק בה כדי צרכו הרי בידו חכמה ומוסר ואם לאו כו'. ובתד"א סא"ר פי"ח ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל כו' (יחזקאל מ"ז) ומהו העץ אשר יעלה בנחל זה אלו ת"ח שיש בהם תורה מקרא ומשנה הלכות ואגדות ומע"ט ושימוש ת"ח כו'. משלו משל למה"ד כו'. כך ת"ח בעוה"ז בד"ת כיון שקראו את המקרא ושנו כו' וד"ת מתוק עליהם. הקב"ה מרחם עליהם ונותן בהם חכמה ובינה ודעה והשכל לעשות מע"ט ות"ת והכל מתוקן לפניהם כו':


ובשעת העסק והעיון בתורה. ודאי שא"צ אז לענין הדביקות כלל. כנ"ל שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתב' והוא יתב' ורצונו ודבורו חד. והוא ענין מאמרם ז"ל בשמות רבה פל"נ אדם לוקח חפץ שמא יכול לקנות בעליו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול לי אתם לוקחים כו'. וז"ש בכמה מקומות בזוהר דקב"ה ואורייתא חד. וגדולה מזו בפ' בשלח ס' ע"א ואוליפנא דקב"ה תורה איקרי כו' ואין תורה אלא קב"ה. וגם כי שרשה העליון של התורה הקדושה הוא בעליון שבהעולמות הנקראים עולמות הא"ס. סוד המלבוש הנעלם הנזכר בסתרי פליאות מכמה מתורת רבינו האריז"ל. שהוא ראשית סוד אותיות התורה הקדושה. וכמ"ש ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. וז"ש ז"ל שקדמה לעולם היינו גם מכל העולמות כולם. שהרי אמרו בב"ר פ"א שקדמה לכסא הכבוד. והאמת שקדמה כביכול גם לעולם האצילות יתב' כנ"ל. אלא שהאצילות נקר' אין ומסוד הכסא מתחיל סוד השיעור קומה כביכול לכן אמרו שקדמה לכסא הכבוד. ולכן בה נאצלו ונבראו כל העולמות עליונים ותחתונים. כמ"ש (משלי ח') ואהיה אצלו אמון ואמרו ז"ל א"ת אמון אלא אומן וכו'. ובמשלי רבתא רפ"ט חכמות בנתה ביתה זו התורה שבנתה כל העולמות:

והענין כי התורה הקדושה היא דבורו יתב'. ובמאמר פיו ית' במע"ב נבראו העולמות כולם. שע"י סידור גלגול צרופי האותיות עפ"י סדר הרל"א שערים פנים ואחור שבמאמר בראשית ברא וכו'. נאצלו ונבראו העולמות עליוני עליונים רבי רבוון בכל. סדר מצבם ופרטי עניניהם וכל הנכלל בהם. וכן בכל מאמר ומאמר שבו ע"ד הנ"ל נבראו כל פרטי המינים והענינים שבאותו הסוג שעליו נאמר אותו המאמר. כמ"ש בזוהר תרומה (ח"ב קסא, א) דכד ברא קוב"ה עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא כמה דאוקמוה דכתיב ואהיה אצלו אמון בי ברא קוב"ה עלמא דעד לא אתברי עלמא אקדימת אורייתא כו'. וכד בעא קוב"ה למברי עלמא הוה מסתכל בה באורייתא בכל מלה ומלה ועביד לקבלה אומנותא דעלמא בגין דכל מלין ועובדין דכל עלמין באורייתא אינון כו'. באור' כתיב בה בראשית ברא וכו' אסתכל בהאי מלה וברא את השמים. כתיב בה ויאמר אלהים יהי אור אסתכל בהאי מלה וברא את האור. וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא אסתכל קוב"ה ועביד ההוא מלה. וע"ד כ' ואהיה אצלו אמון כג"ד כל עלמא אתברי ע"כ. ולכן כל התורה בכלל וכל העולמות כלליהם ופרטיהם וסדורם וכל עניניהם כולם כלולים ורמוזים בעשר המאמרות דמע"ב. וכמ"ש רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר"א זצוק"ל בפי' על הספד"צ בפ"ה. ועיין בזה בזוהר בראשית (ח"א מז, א):

ולכן אמרו בזוהר דאורייתא היא נהירו דכל עלמין וחיותא וקיומא ושרשא דכלהון. והענין כי העולמות הולכים על סדר ההשתלשלות וההדרגה שכל עולם היותר עליון וגבוה הוא נשמתו וחיותו וקיומו ואורו של העולם שתחתיו לבד. אמנם יתרון עולם האצילות על ה' עולמות בי"ע. שהוא מתפשט ומאיר לכל הג' עולמות בי"ע שתחתיו. ע' בע"ח שער פנימיות וחיצונות דרוש ב' ושם ריש דרוש ח' וריש דרוש י' ובשער דרושי אבי"ע פ"ז ובשער השמות פ"א ובשעת קליפת נגה פ"א. שכולו אלקות גמור. כמ"ש בהקדמת התיקונים דע"ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחיוהי חד בהון מה דלאו הכי בע"ס דבריאה דלאו אינון ואיהו חד לאו אינון וגרמיהון חד. ולכן התורה הק' ששורשה העליון הנעלם הוא למעלה מעלה גם מאצילות קדשו יתב' כנ"ל וקב"ה ואורייתא כלא חד. היא הנפש והחיות ונהירו ושרשא דעלמין כלהו. שכמו שבעת הבריאה בה נאצלו ונבראו כולה. כן מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבם. ובלתי שפעת אורה בהם כל רגע ממש להאירם להחיותם ולקיימם. היו חוזרים כולם לתהו ובהו ממש:


ולזאת עיקר חיותם ואורם וקיומם של העולמות כולם על נכון. הוא רק כשאנחנו עוסקים בה כראוי. כי קב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. שכ"א מישראל שרש נשמתו העליונ' מדובק ונאחז באות א' מהתורה והיו לאחדים ממש. ולכן אמרו בב"ר פ"א שמחשבתן של ישראל קדמה לכ"ד. ולא לחלוק על מ"ש שהתורה קדמה לכ"ד כי הכל א' בשרשן. והיא היא. וז"ש מחשבת"ן של של ישראל. וכמ"ש ישראל עלה במחשבה ר"ל ראשית המחשבה סוד הרעותא עלאה כמ"ש בזוהר וירא (ח"א קיח, ב) דהא ישראל סליק ברעותא דקוב"ה עד לא יברא עלמא. והרעותא היא ראשית הכל אלהות גמור כביכול. מעולמות א"ס כנזכר שם בפ' נח (ח"א סה, א) ופקודי (ח"ב רסח, ב) אר"ש ארימית כו' דכד רעותא עלאה כו' וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה ולתתא כלהו אקרון א"ס. ע"ש היטב ובהגהת הרח"ו ז"ל שם ובע"ח שער עיגולי' ויושר ריש ענף ד' ובשער השתלשלות הי"ס ריש ענף ב'. ולכ"א בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית.

(ולכן אמרו ז"ל (מ"ק כ"ה א') העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה"ד לרואה ס"ת שנשרף. שקדושת נשמת כל א' מישראל היא היא קדושת ס"ת ממש).

ולכן מעת הבריאה שהיתה התורה גנוזה עדיין במקור שרשה הנעלם מכל העולמות עליונים. ומרחוק לבד האירה לכל העולמות להחיותם ולקיימם. ולא נשתלשלה עצמותה ממש למטה לזה העולם שיעסקו בה קבוצי מטה. עדיין היו העולמות רופפים ורותתים ולא היו על מכונם האמתי. וקראום רז"ל שני אלפים תהו. והיו תלוים ועומדים עד עת מ"ת. כידוע מאמרם ז"ל בשבת (דף פח.) שהתנה הקב"ה עם מע"ב אם מקבלין ישראל וכו' ואם לאו וכו'. וכ"ה בשמות רבה פמ"ז ודברים רבה ספ"ח ובריש התנחומא. וברבה שה"ש דמיתיך רעיתי רבנן אמרי רעיתי דעולמי שקבלו תורתי שאלו לא קבלו הייתי מחזיר את עולמי לתו"ב דאר"ח בשם ר"א כתיב נמוגים ארץ כו' אנכי תכנתי עמודים סלה אלולי ישראל שעמדו על הר סיני כו' ומי בסס העולם אנכי כו' בזכות אנכי ה' אלהיך תכנתי עמודיה סלה. ומאז שנשתלשלה וירדה כביכול ממקור שרשה הנעלם לזה העולם כמאמרם ז"ל בא משה והורידה לארץ. כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק ע"י הבל פינו והגיונינו בה.

והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה. כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום. וכן שפעת אורם או מיעוטו ח"ו הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה. לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו. כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה. כן אם אנו מחזיקים בתוה"ק בכל כחנו כראוי. אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות. תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות. ז"ש במשלי רבתא פ"ב מכל משמר נצור לבך שלא תברח מד"ת למה כי ממנו תוצאו' חיים ללמדך שמד"ת יוצאין חיים לעולם. וגם לבנות הנהרסות בתיקונים גדולים. לקשר ולייחד ולהשלים העליונים עם התחתונים. וכל העלמין שקילין ונהירין כחדא. כמאמרם ז"ל בפ' חלק (צ"ט ב') אר"א כל העוסק בתורה לשמה כאלו עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנא' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי בו' רב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה שנא' ואשים דברי בפיך וכו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. ובחזית. שוקיו עמודי שש אלו ת"ח למה נמשלו עמודים שהם עמודי עולם שנא' אם לא בריתי יומם ולילה כו'.

ובמשלי רבתא חכמות בנתה ביתה כו'. אמר הקב"ה אם זכה אדם ולמד תורה וחכמה חשוב לפני כמו שברא שמים וכאלו העמיד כל העולם כולו. ושם בפ' אשת חיל אמרו. אמר הקב"ה לישראל בני היו מתעסקין בתורה ביום ובלילה ומעלה אני עליכם כאלו אתם מעמידים את כל העולם.

ובזוהר בראשית (ח"א מז, א) כל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי. ויתחשיב ליה כאלו באני עלמין. דהא באורייתא אתבני עלמין ואשתכלל הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. וכתיב ואהיה אצלו אמון כו' וכל דאשתדל בה שכלל עלמין וקיים ליה. ות"ח ברוחא עביד קב"ה עלמא וברוחא מתקיימא דא רוחא דאינון דלעאן באורייתא כו'. ושם בפ' וישב אחר שהאריך תחלה במעלתו הנוראה של האדם העוסק בתורה בעה"ז ובע"הב, ועונשו הגדול בשני העולמים כשמתרפה ממנה ח"ו, סיים ואמר בג"כ כלא קיימא על קיומא דאורייתא ועלמא לא אתקיים בקיומיה אלא באורייתא דאיהו קיומא דעלמין עילא ותתא דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כו'.

ובפ' תרומה (ח"ב קסא, א) אחר שהאריך בענין לבאר איך שבהתורה נבראו כל העולמות. אמר אח"ז כיון דאתברי עלמא כל מלה ומלה לא הוה מתקיים עד דסליק ברעותא למברי אדם דיהוי משתדל באורייתא ובגיני' אתקיים עלמא. השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא. קב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא. ב"נ אסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא. אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי. בג"כ זכאה איהו ב"נ דאשתדל באורייתא דהאי איהו מקיים עלמא.

ובפ' ויקרא (ח"ג יא, ב) סוף ע"ב בגין דעלמא לא אתברי אלא מין אורייתא וכל זמנא דישראל מתעסקי באורייתא עלמא מתקיימא. וכל זמנא דישראל מתבטלי מאורייתא מה כתי' אם לא בריתי יומם ולילה כו'

ולכן אמרו בפ' מעלות התורה שכל העוסק בתורה לשמה נקרא ריע כי כביכול נעשה שות ליוצר בראשית ית"ש כיון שהוא המקיים עתה את כל העולמות בעסק תורתו, ובלתי זה היו חוזרים כלם לתוהו ובוהו. וכמ"ש במדרש הנ"ל "דמיתיך רעיתי" -- רעיתי דעולמי שקבלו תורתי כולי.


וכל שכן חידושין אמיתים דאורייתא המתחדשין ע"י האדם. אין ערוך לגודל נוראות נפלאות ענינם ופעולתם למעלה. שכל מלה ומלה פרטית המתחדשת מפי האדם. קב"ה נשיק לה ומעטר לה. ונבנה ממנה עולם חדש בפ"ע. והן הן השמים החדשים והארץ החדשה שאמר הכתוב. כמ"ש בהקדמת הזוהר (ח"א ד, ב):

ר"ש פתח ואשים דברי בפיך כמה אית ליה לב"נ לאשתדלא באורייתא יממא וליליא. בגין דקב"ה ציית לקליהון דאינון דמתעסקי באורייתא. ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא עביד רקיעא חדא. תנן בההוא שעתא דמלה דאורייתא אתחדש מפומיה דב"נ ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה דקב"ה נטיל לההוא מלה ונשיק לה ועטר לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן. ומלה דחכמתא דאתחדשא סלקא ויתבא על רישא כו' וטסא מתמן ושטאת בשבעין אלף עלמין וסליקת לגבי עתיק יומין כו'. וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא כד סלקא אתחברת באינון מלין דעתיק יומין וסלקא ונחתא בהדייהו ועאלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה כו' נפקין מתמן שאטן ואתיין מליאן ושלימן ואתעתדו קמיה ע"י. בההיא שעתא ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא. קמיה מכלא. נטיל לההיא מלה ואעטר לה בש"ע אלף עטרין. ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידת רקיעא חדא.
וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי ע"י והוא קרי לון שמים חדשים כו' סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אלין שאר מילין דאורייתא דמתחדשין. קיימין קמי קב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים ונחתין ומתעטרין כו' ואתחדש ואתעביד כלא ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדש באורייתא. וע"ד כתיב כי כאשר השמים החדשים כו' אשר אני עושה כו' עשיתי לא כתיב אלא עושה דעביד תדיר ואינון חידושין ורזין דאורייתא. וע"ו כתיב ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ כו'. אר"א מהו ובצל ידי כסיתיך א"ל כו' והשתא דהאי מלה סלקא ואתעטרא וקיימא קמי קב"ה. איהו חפי על ההיא מלה וכסי על ההוא כר נש כו' עד דאתעביד מההיא מלה שמים חדשים וארץ חדשה כו'. ולאמר לציון עמי אתה כו' אל תקרא עמי אלא עמי למהוי שותפא עמי מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כו' אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלין באורייתא.

ובפ' ויחי (ח"א רמג, א) ריש ע"א:

כתיב הדודאים נתנו ריח כו' אלין אינון דאשכח ראובן כו' ועל פתחינו כל מגדים אינון גרמו למהוי על פתחי ב"כ וב"מד כל מגדים. חדשים גם ישנים כמה מלי חדתאן ועתיקין דאורייתא דאתגלייא על ידייהו כו'. דודי צפנתי: לך מהכא אוליפנא כל מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות וידע למחדי מלין ולחדתותי מלין כדקא יאות אינון מלין סלקין עד כרסייא דמלכא וכ"י פתח לון תרעין וגניז לון. ובשעתא דעאל קב"ה לאשתעשע עם צדיקייא בגנתא דעדן אפיקת לון קמיה ומסתכל בהו וחדי. כדין קב"ה מתעטר בעטרין עלאין וחדי כו'. ומההיא שעתא מלוי כתיבין בספרא כו' זכאה חולקיה מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות. זכאה הוא בהאי עלמא וזכאה הוא בעלמא דאתי.

ובת"דא סא"ר פי"ח ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל ופי' שם כל זה הכתוב על ד"ת ואומר שם מהו לחדשיו יבכר למחדשי תורה שמחדשין את התורה בכל יום תמיד. לבן שהוא בכור כו' שמחדש ד"ת שהכל שמחין בו כו' שמחה מתחדש לו לאביו בכל יום כו'. ובכל מקום שמחדשין תורה שבישיבת ב"הכ ובישיבת ב"המד שמחה מתחדש להקב"ה בכל יום תמיד כו' ע"ש:


ועל ידי עסק התו"הק. נשלם כוונתו יתב' בבריאה שהיה רק בשביל התורה שיעסקו בה ישראל. כמאמרם ז"ל בראשית בשביל התורה כו'. ובשביל ישראל כו'. ובשביל משה כו' שהוא הסרסור בקבלת התורה. וכביכול הוא ית' שמח במעשיו בעולמו ובריותיו שמעלים חן לפניו ית' כשעה ראשונה בעת הבריאה. כמו שקיוה הוא ית' בעצמו כביכול. כמ"ש ברבה בראשית פ"ט למלך שבנה פלטרין ראה אותה וערב' לו אמר פלטין פלטין הלואי תהא מעלה חן כו'. כך אמר הקב"ה לעולמו. עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. וכן נאמר בשבח התורה אילת אהבים ויעלת חן.

ובזוהר צו (ח"ג לה, א)     פתח ר"א ואמר ואשים דברי בפיך כו' תנינן כל בר נש דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותיה מרחשן אורייתא כו'. ולא עוד אלא דהוא מקיים עלמא וקב"ה חדי עמיה כאלו ההוא יומא נטע שמיה וארעא הה"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ.

ובפ' תרומה (ח"ב קנה, ב):    פתח ר"א ואמר עת לעשות לה' הפרו תורתך כו' בכל זמנא דאורייתא מתקיימא בעלמא ובני נשא משתדלין בה. כביכול קב"ה חדי בעובדוי ידוי וחדי בעלמין כולהו. ושמיא וארעא קיימי בקיומייהו. ולא עוד אלא קב"ה כניש כל פמליא דיליה ואמר לון חמו עמא קדישא דאית לי בארעא דאורייתא מתעטרא בגיניהון כו'. ואינון כד חמו חדוה דמאריהון בעמי' מיד פתחי ואמרי ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

ובר"פ שמיני:    זכאין אינון ישראל דקוב"ה יהב לון אורייתא קדישא חדוותא דכלא חדוותא דקוב"ה ואטיילותא דיליה דכתיב ואהיה שעשועים יום יום כו':


וגם העולמות והבריות כולם הם אז בחדוותא יתירתא ונהירין מזיו האור העליון השופע עליהם ממקום שורש עליון של התורה. כמ"ש בפ' מעלות התורה משמח את המקום משמח אמ הבריות. וכן אמרה התורה ואהיה שעשועים יום יום.

ובזוהר ויקהל (ח"ב ריז, א) פתח ואמר אז נדברו יראי ה' כו' אז דברו מבעי ליה מאי נדברו. אלא נדברו לעילא מכל אינון רתיכין קדישין וכל אינון חיילין קדישין. בגין דאינון מלין קדישין סלקין לעילא וכמה אינון דמקדמי ונטלי לון קמי מלכא קדישא ומתעטרין בכמה עטרין באינון נהורין עלאין וכולהו נדברו מקמי מלכא עלאה. מאן חמי חדוון מאן חמי תושבחן דסלקין בכל אינון רקיעין קמי מלכא קדישא. ומלכא קדישא מסתכל בהו ואתעטר בהו ואינון סלקין על רישיה והוו עטרא ונחתין ויתבין על חיקי' לגו בתוקפיה ומתמן על רישי'. וע"ד אמרה אורייתא ואהיה שעשועים יום יום והייתי לא כחיב אלא ואהיה בכל זמן ובכל עידן. דמלין עלאין סלקין קמיה ע"כ.

ובכל עת שהאדם עושק ומתדבק בה כראוי. הדברים שמחים כנתינתן מסיני. כמ"ש בזוהר (ר"פ חקת) ר"י פתח זאת התורה כו' ת"ח מלין דאורייתא קדישין אינון עלאין אינון סתימין אינון כמה דכתיב הנחמדים מזהב כו'. מאן דאשתדל באורייתא כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני לקבל אורייתא ה"הד היום הזה נהיית לעם.

ובפ' אחרי (ח"ג סט, א) דתאנא כל מאן דאצית למלוי דאורייתא זכאה הוא בהאי עלמא וכאלו קביל תורה מסיני. ואפילו מכל ב"נ נמי בעי למשמע מלוי דאורייתא. ומאן דארכין אודניה לקבלי' יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא עליה כתיב היום הזה נהיית לעם כו'.

והטעם שכמו שבעת המעמד המקודש נתדבקו כביכול בדבורו ית'. כן גם עתה בכל עת ממש שהאדם עוסק והוגה בה. הוא דבוק על ידה בדבורו ית' ממש. מחמת שהכל מאמר פיו יתב' למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד קטן שואל מרבו כנ"ל פ"ו. וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה. אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת את מפיו יתב' כביכול כמש"ש. ונחשב כאלו עתה מקבלה בסיני מפיו ית"ש. לכן ארז"ל כמה פעמים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני: ואז משתלשל ונמשך שפעת אור וברכה ממקור שרשה העליון. על כל העולמות. וגס הארץ האירה מכבודה ומתברכת. ומביא הרבה טובה ושפעת ברכה לעולם.

ובתד"א סא"ר פי"ח אמר. כיון שלומד את התורה הרי זה מביא טובה לעולם ויכול הוא לבקש רחמים ולהתפלל לפני הקב"ה ויפקפק את הרקיע ויביא מטר לעולם. כו'. ואמר שם עוד כ"ז שישראל עוסקין בתורה ועושי רצון אביהם שבשמים הקב"ה בעצמו נפנה אליהם ברכה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ואין השקפה אל"א לברכה שנאמר השקיפה כו' וברך את עמך בו':


והנה המברך מתברך. ומברכתם של העולמות יבורך גם האדם העוסק בה כראוי לאמיתה הגורם לכ"ז. וכבוד ה' חופף עליו כל היום ומשיג לנשמה אצולה ממקום קדוש. לפי ערך גודל עסקו ודיבוקו בה כמ"ש אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. מעט מקדשיין אותו הרבה.

ובהקדמת הזוהר (ח"א יב, ב) פקודא חמישאה כו' בהאי קרא אית תלת פקודין וכו'. וחד למלעי באורייתא לאשתדלא בה ולאפשא בכל יומא לתקנא נפשי' ורוחי'. דכיון דב"נ אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא דכתיב שרץ נפש חיה נפש דההיא חיה קדישא נו' וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין כו'. דא אורייתא דאקרי מים ישרצון ויפקון ריחשא דנפש חיה מאתר דההיא חיה ומשכין לה לתתא כמ"דא. וע"ד אמר דוד לב טהור ברא לי אלקים למלעי באורייתא וכדין ורוח נכון חדש בקרבי:

והוא הרודה ומושל בכל. וכל הדינין בישין מסתלקין מעליו ואין להם עליו שום שליטה ח"ו. בין בעודו בזה העולם. כמ"ש בפ"ק דברכות (דף ה.) ארש"בל כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו. ובפ' כיצד מעברין (דף נד.) חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כו'. חש בגרונו יעסוק בתורה שנא' כו'. חש במעיו כו'. חש בכל בגופו יעסוק בתורה שנא' ולכל בשרו מרפא. וכעין סגנון זה אמרו בויקרא רבה פי"ב ובתנחומא פ' יתרו ובמדרש תהלים מזמור ק"ט ע"ש.

ובת"דא סא"ר פ"ה מקימי מעפר דל כו'. אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה כו'. וחזר ועשה תשובה וקורא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות והגדות ושימש חכמים. אפילו נגזרו עליו מאה גזירות הקב"ה מעבירן ממנו כו'.

ושם רפ"ו הביאני המלך חדריו כשם שיש להקב"ה חורי חדרים בתורתו. כך יש להם לת"ח לכל אחד ואחד חדרי חדרים בתורתו. ואם ראית שהיסורין משמשין ובאין עליך רוץ לחדרי תורה ומיד היסורין בורחין ממך שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו'. לכך נאמר הביאני המלך חדריו. נגילה ונשמחה בך במה שגדלתנו ורוממתנו וקשרת לנו כתר גדול בד"ת מסוף העולם ועד סופו. ושם בפ"ה ויהי המה הולכים הלוך ודבר ואין דבר אלא ד"ת כו'. וכשנשתלח מלאך כו'. ובא ומצאן שהיו עוסקין בד"ת ולא היה יכול לשלוט בהם כו'. מכאן שני ב"א שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן כו' ע"ש.

ובזוהר ויחי (ח"א רמב, א) סוף ע"א יששכר חמור גרם. כו' פתח ואמר לדוד ה'. אורי כו' כמה חביבין אינון מלין דאורייתא. כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קב"ה. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא. נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא. ולא עוד אלא דכפיית לכל פגיעי דעלמא ואחית לון לעימקא דתהום רבה. ת"ח בשעתא דעאל ליליא כו' כד אתער רוח צפון ואתפליג ליליא אתערותא קדישא אתער בעלמא כו'. זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא. כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבא דתהום רבה כו'. בג"כ יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור ונחית ליה כו' דאיהו סליק לנזקא עלמא ושוי מדורי' בין המשפתים כו'.

וכן אמדו ז"ל בפ"ג דסוטה (דף כא.) דהתורה אגוני מגני מן היסורין בין בעדנא דעסיק בה בין בעדנא דלא עסיק בה ע"ש. כי היא גמלתהו רק טוב ולא רע כל ימי חייה. היינו אפי' בעדנא דלא עסיק בה. כ"ז שהוא דבוק ולא פירש ח"ו מחיי עולם שלה ודעתו עליה תמיד לחזור ולהגות בה:

הגהה: ומ"ש גמלתהו וכו'. כי גמול פירוש תשלום גמול למי שהיטב אתו מקודם. ז"ש שהתורה משלמת גמול טוב להאדם שעושה טובה עמה היינו כשעוסק בה לשמה. וגם אם עסקו בה שלא לשמה לגרמיה ולא להטיב אתה. שמהראוי היה שהתורה תגמלנו רעה ח"ו. עכ"ז אינה גומלת לו רעה ח"ו. ואדרבה גם בשמאלה היינו למשמאילים בה שלא לשמה. הוא נותנת לו עושר וכבוד בעולם הזה. ע"כ:


וגם מעבירין ומסלקין מעליו כל הטרדות והענינים מעול ד"א וכו' וכל שאר עניני זה העולם המונעות תמידות העסק בתו"הק כמ"ש כל המקבל עליו עול תורה כו'. ואמרו בבמדבר רבה ובתנחומא פ' חקת שמזה הטעם ניתנה התורה במדבר כשם שמדבר אינו נזרע ואינו נעבד כך כו' וכשם שמדבר אינו מעלה כו'.

ובזוהר ויחי (ח"א רמב, ב) דכל מאן דידע לאשתדלא באורייתא ולא אשתדל אתחייב בנפשיה. ולא עוד אלא דיהבין עליה עולא דארעא ושעבודא בישא דכתיב ביששכר ויט שכמו לסבול כו' מאן דסטא ארחיה וגרמיה דלא למסבל עולא דאורייתא מיד ויהי למס עובד.

וכן להיפך כו'. וכך הדין הלכה פסוקה בש"ס כמ"ש (נדרים כב: ובפ"ק דבתרא ח.) ושם ר"ה בר"ח שדא כרגא ארבנן. א"ל רנב"י עברת אדאורייתא אדנביאים אדכתובים דכתיב כו'. כמש"ש דרבנן לא צריכי נטירותא.

ובתד"א (סא"ר פ"ד) כל ת"ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים. אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו כו'.

ושם בפי"ח אם יש בו באדם ד"א ומקרא לבד מוסרין לו מלאך. א' לשומרו שכאמר כו'. קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כו'. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות ושמש ת"ח הקדוש ב"ה משמרו בעצמו כו' שנאמר ה' שומרך כו'. וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כחו. כן לפי זה הערך יסירו ויעבירו ממנו טרדות עניני זה העולם. והשמירה עליונה חופפת עליו. והוא כבן המתחטא על אביו. ואביו עושה לו רצונו ומשלים לו כל חפצו. כמ"ש רז"ל (עכומ"ז י"ט א') כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפצו.

וכ"א במדרש תהלים מזמור א'. ואמרו עוד שם שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין. ובמשלי רבתא ספ"ח ויפק רצון מה' כל מי שהוא מפיק בד"ת ומלמדו ברבים. אף אני בעת רצון מפיק לו רצון כו'. ומזונותיו מוכנים לו תמיד בלא שום עמל ויגיעה מועטת עליהם. כמ"ש שם בפ' אשת חיל שת"ח יושב ועוסק בתורה כו' ולא עוד אלא שהקב"ה ממציא לו מזונותיו בכל יום ויום שנאמר ותתן טרף לביתה.

ובת"דא (סא"ר פי"ח) ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם כו' כשם שהם יושבין בב"כ ובב"מד ובכל מקום שהוא פנוי להם וקורין ושונין לשם שמים ויראה בלבבם ומחזיקים ד"ת בפיהם ומקיימין עליהם הפסוק טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו כך כביכול אפילו הם ישאלו את כל העולם כולו בשעה אחת הוא נותן להם מיד כו'. ויתר על כן. אלא הגם שהוא עצמו ודאי בורח מהכבוד וגדולה. כי בלא זה בלתי אפשר בעולם כלל להיות עוסק בתורה לשמה. ולא תתקיים אצלו כלל. כמשז"ל בפ' מעלות התורה אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד. כי האדם אסור לו לפנות דעתו לזה כלל. אמנם גדול העצה ית"ש נותן לו שמחה וגדולה בע"כ. כמ"ש בתד"א שם ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיה' כו' כמו שהם יושבין בב"כ ובב"מד בכל יום וקורין ושונין לשם שמים ויראת שמים בלבבם ומחזיקים דברי תורה על פיהם ומקבלין עליהם בשמחה עול מ"ש כך כביכול הקב"ה נותן להם שמחה לצדיקים בעל כרחם שלא בטובתם כו' ע"כ. וכמאמר הכתוב אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ר"ל הגם שאני בורח מהם המה רודפים אחרי בע"כ:


בין אחר פטירתו מזה העולם. ארז"ל חגיגה כז ב תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולט בהם כו'. וכן אמרו שם ת"ח שסרח אין תורתו נמאסת.

ובמשלי רבתא בפ' להבין משל ומליצה כו' ומליצה זו התורה עצמה ולמה נקראת שמה מליצה שהיא מצלת עוסקיה מדינה של גיהנם. ושם (רפ"ב) בני אם תקח אמרי כו' אמר הקב"ה לישראל על הר סיני אם זכיתם להצפין ולקבל תורתי ולעשותה אני מציל אתכם משלש פורעניות. ממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח. מדינה של גיהנם. ומצותי תצפן אתך אם זכיתם להצפין תורתי אני משביע אתכם מטוב הצפון לע"ל שנא' מה רב טובך אשר צפנת כו'.

ושם (בפ"י) ארחב"ד אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גיהנם אלא תורה בלבד כו'. שיש בה כח להציל אותו מיום הדין. ואפילו נתחייב אדם בדבר עבירה יכול להציל אותו מיום הדין כו'. הרי מכאן לת"ח שעבר בדבר עבירה שהיא מצלת אותו.

ובמדרש תהלים (מזמור י"ט) ותקופתו כו' ואין נסתר מחמתו כו' ר"י ורשב"ל אמרי תרוייהו אין גיהנם לע"ל אלא השמש הזו היא מלהטת את הרשעים שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים כו' ולהט אותם כו' אבל לעתיד לבא מי נסתר מחמתו מי שהוא עוסק בתורה מה כתיב אחריו תורת ה' תמימה כו' וכן הוא אומר אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און ומי נסתר מי שהוא עוסק בתורה כו' ע"ש. וק"ו מאלישע אחר. שאמרו (חגיגה ט"ו ב') לא מידן נדייניה משום דגמיר אורייתא. וכן אמרו בירושלמי שם ובקהלת רבה סימן ז' בפסוק טוב אחרית דבר כו' ולא כן תנינן מצילין תיק הספר עם הספר כו' מצילין לאלישע בזכות תורתו.

ובזוהר יתרו (ח"ב פג, ב) אר"י אמאי אתייהב אורייתא באשא וחשוכא כו' דכל מאן דישתדל באורייתא אשתזיב מאשא אחרא בגיהנם ומחשוכא דמתשכין כל שאר עמין לישראל כו' ע"ש.

וברע"מ תרומה (ח"ב קלד, ב) קל"ד ב' פקודא ללמוד תורה בכל יומא דאיהו רזא דמהימנותא עלאה למנדע ארחיה דקב"ה. דכל דאשתדל באורייתא זכי בהאי עלמא וזכי בעלמא דאתי ואשתזיב מכל קטרוגין בישין. בגין דאורייתא רזא דמהימנותא איהי דמאן דיתעסק בה אתעסק במהימנותא עלאה אשרי שכינתא בגוי' דלא תעדי מיני' כו' ע"ש. וכמאמרם ז"ל ע"פ ארך ימים בימינה כו' למימינים בה ארך ימים וכ"ש עושר וכבוד. והוא בשני העולמים. עושר וכבוד בע"הז וארך ימים לע"הב. שעיקר האורך ימים הכוונה לעולם שכולו ארוך כמ"ש רז"ל בכמה דוכתי ובזוהר וישב (ח"א קצ, א) ריש ע"א ע"ש:

ושם בפ' חיי (ח"א קלא, ב) ר"א פתח גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך כמה אינון ב"נ טפשין דלא ידעין ולא מסתכלין לאשתדלא באורייתא. בגין דאורייתא כל חיין וכל חירו וכל טוב בעלמא דין ובעלמא דאתי איהו חירו דעלמא דין ודעלמא דאתי איהו. חיין אינון בעלמא דין דיזכון ליומין שלימין בהאי עלמא כד"א כו' וליומין אריכין בעלמא דאתי. בגין דאינון חיין שלמין אינון חיין דחירו חיין בלא עציבו חיין דאינון חיין חירו בעלמא דין חירו דכלא. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא יכלין לשלטאה עלוי כל עמין דעלמא כו' וע"ד כל מאן דישתדל באורייתא חירו אית ליה מכלא בעלמא דין משעבודא דשאר עמין חירו בעלמ' דאתי בגין דלא יתבעון מיני' דינא בההוא עלמא כלל כו' ע"ש.

ובת"דא (סא"ר פי"ח) בפסוק ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל כו'. מאי ולא יראה כי יבא חם לומר לך כל העוסק בתורה אינו רואה מדת פורעניות בין בעוה"ז בין לימות בן דוד ובין לע"הב. וכמו שפי' ז"ל בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז. בשכבך תשמור עליך בקבר. והקיצות הוא. תשיחך לעוה"ב.

ובזוהר פ' וישב (ח"א קפד, ב) וקפ"ה א' ר"י פתח ואמר תורת ה' תמימה כו' כמה אית לון לב"נ לאשתדלא באורייתא. דכל מאן דאשתדל באורייתא להוי לי' חיים בעלמ' דין ובעלמא דאתי וזכי בתרין עלמין. ואפי' מאן דאשתדל באורייתא ולא אשתדל בה לשמה כדקא יאות זכי לאגר טב בעלמא דין ולא דיינין לי' בההוא עלמא. ות"ח כתיב אורך ימים בימינה כו'. אורך ימים בההוא דאשתדל באורייתא לשמה דאית לי' אורך ימים בההוא עלמא דבי' אורכא דיומין כו'. בשמאלה עושר וכבוד אנר עב ושלוה אית לי' בהאי עלמא. וכל מאן דישתדל באורייתא לשמה כד נפיק מהאי עלמא אורייתא אזלא קמי' ואכרזת קמי' ואגינת עליה דלא יקרבון בהדי' מאריהון דדינא. כד שכיב גופא בקברא היא נטרת לי' כד נשמתא אזלת לאסתלקא למיתב לאתרה איהי אזלת קמא דההיא נשמתא וכמה תרעין אתברו מקמא דאורייתא עד דעאלת לדוכתא. וקיימא עלי' דב"נ עד דיתער בזמנא דיקומון מתייא דעלמא ואיהי סניגורא עלי' הה"ד בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך כו'. בהתהלכך תנחה אותך כמה דאתמר. בשכבך תשמור עליך בשעתא דשכיב גופא בקברא דהא כדין בההוא זמנא אתדן גופא בקברא וכדין אורייתא אגינת עלי'. והקיצות היא תשיחך כמה דאתמר בזמנא דיתערון מתי עלמא מן עפרא היא תשיחך למהוי סניגורא עלך כו'.

וכן ארז"ל בפ' חלק (דף צט:) בפסוק נפש עמל עמלה לו כו'. הוא עמל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר. ובמשלי רבתא (פי"ד) חכמות נשים בנתה ביתה. כל מי שקנה לו חכמה בעוה"ז יהא מובטח שהיא בנתה לו בית לעו"הב. ואולת בידיה תהרסנו כל מי שלא קנה לו חכמה יהא מובטח שקנה לו גיהנם לע"ל.

ובס"ת לך לך (ח"א פח, א) אחר הדברים האלה דא פתגמי אורייתא כו'. הה"ד אל תירא אברם אנכי מגן לך מכל זייני בישין דגיהנם. שכרך הרבה מאד בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא זכי ואחסין ירותת אחסנתי' לעלמא דאתי כו' ע"ש.

ובזוהר ויקהל (ח"ג ר, א) ר' ע"א בגין דכד ב"נ עסיק באורייתא קב"ה קאים תמן כו'. ואשתזיב ב"נ מתלת דינין. מדינא דהאי עלמא. ומדינא דמ"המ דלא יכיל לשלטאה עלי' ומדינא דגיהנם. וכשרז"ל בפ' מעלת התורה. ובבמדבר רבה פט"ז. ובחזית בפסוק מי זאת עולה כו'. ובתנחומא פ' עקב א"ת חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה ופי' ז"ל חירות ממלאך המות.

וכן אמרו בפ"ד דמכות (דף י.) שדברי תורה קולטין ממ"המ. ובזוהר פ' חיי בד' הנ"ל חירו בעלמא דין חירו דמה"מ דלא יכול לשלטאה עלוי. והכי הוא ודאי דאי אדם הוה אתדביק באילנא דחיי דאיהו אוריית' לא גרים מותא לי' ולכל עלמא. ובג"כ כד יהיב קב"ה אורייתא לישראל מה כתיב בה חרות על הלוחות כו'. וק"בה אמר אני אמרתי אלקים אתם כו'. וע"ד כל מאן דאשתדל באורייתא לא יכיל לשלטאה עלוי ההוא חויא בישא דאחשיך עלמא:


ולזאת האדם המקבל ע"ע עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה כמו שהתבאר לעיל פי' לשמה. הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם. ומושגח מאתו יתב' השגחה פרטית למעלה מהוראת הטבעים והמזלות כולם. כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול. ומתקדש בקדושה העליונה של התו"הק שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכחות הטבעים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם. ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יחב' ע"י הכחות הטבעים. וזשרז"ל (פסחים נ ב) כתיב עד שמים חסדך. וכתיב מעל שמים חסדך. ל"ק כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה. היינו שהעוסק בתורה שלא לשמה אם כי ודאי שגם הוא מרוצה לפניו יתב'. אף אם כוונתו לשם איזה פניה שתהיה. רק אם אינו לקנטור ח"ו וכ"ש אם אינו מכוין לשום פניה. רק לפי שהורגל בכך. כי מתוכה יבא למדרגת לשמה כידוע ממאמרם ז"ל. עכ"ז עדן לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתב' אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעים. לכן כתיב בי' רק עד שמים היינו עד הכחות הטבעים הקבועי' בשמים. ולא למעלה מהם. אבל על העוסק בה לשמה. אמר מעל שמים. ר"ל שכל הנהגותיו יתב' עמו רק למעלה מהוראת כחות הטבעים.

וז"ש ברע"מ פנחס (ח"ג רטז, ב) ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתיהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא כו'. אכל בתר דאתיהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דככבי ומזלי כו'. ובג"ד כל המשתדל באוריי' בטיל מיני' חיובא דככביא ומזלי אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא. ואי לאו כאלו לא אשתדל בה ולא בטיל מיני' חיובא דככביא ומזלי:

ואדרבה הכחות הטבעים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם. ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם. כמ"ש בפ' התורה ונותנת לו מלכות וממשלה. כי נזר אלקיו אור התורה מאירה ומבהקת על ראשו. וחוסה כביכול בצל כנפי השכינה. כמ"ש בזוהר צו (ח"ג לה, א) פתח ר"א ואמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו'. תנינן כל ב"נ דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותי' מרחשן אורייתא. קב"ה חפי עלי' ושכינתא פרשא עליה גדפהא הה"ד ואפים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו'. ובהקדמת הזוהר (ח"א יא, א), וכ"ה באותו הלשון בפ' ואתחנן (ח"ג רס, א) ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא. וכמה הוא עלאה על כולא. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעלאי ותתאי ולא דחיל מערעורין בישין דעלמא. בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי ואכיל מינים בכל יומא. דהא אורייתא אוליף לי' לב"נ בארח קשוט אוליף לי' עיטא כו'.

ובפ' בשלח (ח"ב מו, א) ר"י פתח כו'. כמה חביבא אורייתא קמי' דקב"ה. דכל מאן דישתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא קב"ה אצית לי' למלולי לא שביק לי' בהאי עלמא ולא שביק לי' בעלמא דאתי כו' ע"ש.

ובפ' מצורע (ח"ג נב, ב) וכד איהו אשתדל בפולחנא דמארי' ולעי באורייתא כמה נטורין זמינין לקבלי' לנטרא לי' ושכינתא שריא עלי' וכלא מכרזי קמי' ואמרי הבו יקרא לדיוקנא דמלכא אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי זכאה חולקיה:


ושם ה' נקרא עליו. כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה. כמאמרם ז"ל (ברכות כ"א א') מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמ' כי שם ה' אקרא וגו'. וכן למדו שהעוסק בתורה שכינה שרוי' עמו דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'.

ובזוהר במדבר (ח"ג קיח, א) כמה חביבא אורייתא קמי' קב"ה דהא בכל אתר דמלי דאורייתא אשתמעו קב"ה וכל חיילין דילי' כלהו צייתין למלולי' וקב"ה אתי לדיירא עמי' הה"ד בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו'.

ובפ' משפטים (ח"ב קכד, א) דכל מאן דינטר ארחי דאורייתא ואשתדל בה כמאן דאשתד' בשמא קדיש' דתנינן אוריי' כלא שמא. דקב"ה ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא בגין דאוריי' כלא שמא חד קדישא איהי. שמא עלאה. שמא דכלול כל שמהן: ומאן דגרע את חד מינה כאלו עביד פגימותא בשמא קדישא.

ובפ' ויקרא (ח"ג יג, ב) ר"א פתח כל זאת באתנו ולא שכחנוך כו': ולא אנשנין מלולי אורייתך. מכאן אוליפנא כל מאן דאנשי מלולי אורייתא ולא בעי למלעי בה כאלו אנשי לקב"ה דהא אורייתא כלא שמא דקב"ה הוי.

ושם (ח"ג יט, א) סוף ע"א דהא אורייתא מאן דישתדל בה מתעטר בעטרוי דשמא קדישא דהא אורייתא שמא קדישא הוא ומאן דישתדל בה אתרשים ואתעטר בשמא קדישא. וכדין ידע ארחין סתימין ורזין עמיקין כו'. וכ"א בר"פ שמיני ובפ' אחרי ע"א ב' וע"ב סוף ע"א וע"ג א' וע"ה א' ובפ' אמור (ח"ג פט, ב) ובר"פ קרח ע"ש.

ולכן גם מזה הטעם אמרו דקב"ה ואורייתא חד. כי הוא ושמי' חד הוא. כמ"ש בזוהר יתרו (ח"ב צ, ב) ואורייתא כלא שמא חד הוי שמא קדישא דקב"ה ממש זכאה חולקיה דמאן דזכי בה מאן דזכי באורייתא זכי בשמא קדישא דקב"ה ממש רי"א בקב"ה ממש זכי דהא הוא ושמי' חד הוא.

ולכן אמר בתד"א שכל מי שעושה מריבה על ת"ת כאלו עושה מריבה על מי שאמר והיה העול' שנא' הוא דתן ואבירם כו' בהצותם על ה'. לכן כאשר האדם בא בשם ה'. הכל יראים ומזדעזעים ממנו כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וכמ"ש כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי. כי בי חשק בו ית' ממש כביכול כנ"ל.

ובפ' בלק (ח"ג רב, א) ת"ח כמה חביבין אינון דמשתדלי באוריי' קמי' קב"ה. דאפי' בזמנא דדינא תלי' בעלמא ואתיהיב רשו למחבלא לחבלא. קב"ה פקידי לי' עלווייהו על אינון דקא משתדלי באורייתא. והכי א"ל קב"ה כי תצור אל עיר בגין חוביהון סגיאין כו' תא ואפקיד לך על בני ביתי. לא תשחית את עצה דא ת"ח דאיהו במתא דאיהו אלנא דחיי אילנא דיהיב איבין. את עצה ההוא דיהיב עיטא למתא כו' ואוליף לון אורחא דיהכון בה. וע"ד לא תשחית את עצה. לנדוח עליו גרזן לנדחא עלי' דינא ולא לאושטא עלי' חרבא מלהטא כו'. כי האדם עץ השדה דא אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא כו'. וכל דא פקיד קב"ה על אינון דמשתדלי באורייתא כו' ע"ש באורך:


והוא הבן יקיר מבני פלטרין דמלכא. מבני היכלא דמלכא אשר לו לבדו הרשות נתונה בכל עת לחפש בגנזי דמלכא קדישא. וכל השערים העליונים פתוחים לפניו. כמאמרם ז"ל (סוטה מט א) כל העוסק בתורה מתוך דוחק כו' ר' אחא ב"ח אומר אף אין הפרגוד ננעל בפניו שנא' ולא יכנף עוד מוריך. ונכנס בשערי התו"הק להשיג ולהסתכל באור הפנימי בעמקי רזין עלאין דילה. כמ"ש בפ' התורה ומגלין לו רזי תורה. וכן אמרו (עבודה זרה לה ב) ולא עוד אלא שדברים המכוסין מבני אדם מתגלין לו.

ובמדרש תהלים מזמור י"ט אמרו על שמואל שאמר מכיר אני חוצות הרקיע כו' (ובש"ס הגרסא נהירי לי שבילי דרקיעא כו') וכי שמואל עלה לרקיע אלא על ידי שיגע בחכמתא של תורה למד מתוכה מה שיש בשחקים. ובמשלי רבתא פ"ח ומפתח שפתי מישרים דברים שהם פותחין לכם חדרי חדרים שבמרום.

ובתד"א (סא"ר פכ"ז) ברוך המקום שבחר בדברי חכמים ובתלמידיהם כו' כשם שהם יושבים בב"הכנ ובבהמ"ד ובכל מקום שפנוי להם וקורין ושונין לשם שמים ויראה בלבבם ומחזיקין ד"ת על פיהם כמו כן הקב"ה יושב כנגדם ומגלה להם סודות התורה בפיהם ובלבבם כו'.

ורוח קדשו יתב' ישכון לבטח עליו תמיד כמ"ש בזוהר שמות (ח"ב ו, ב) חכימי עדיפי מנביאי בכלא דהא לנביאי לזמנין שרת עליהון רוח קודש' ולזמנין לא וחכימין לא אעדי מנהון רוח קודשא אפי' רגעא חדא זעירא דידעין מה די לעיל' ותתא ולא בעו לגלא'.

ובתד"א (סא"ז פ"א) וכיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות והגדות ושנה הגמרא ושנה הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו שנאמר רוח ה' דבר בי כו'.

ודרך כלל אמרו בפ' התורה שכל העוסק בת"ת ה"ז מתעלה כו'. וכ"א (בס"פ הרואה) אם נבלת בהתנשא כל המנבל עצמו על ד"ת מתנשא. עד שאמרו ז"ל שמדרגתם למעלה ממדרגת הנביאים. כמ"ש חכם עדיף מנביא וכמ"ש בזוהר שמות הנ"ל. ויותר מבואר הענין בפ' צו (ח"ג לה, א) ת"ח מה בין אינון דמשתדלי באורייתא לנביאי מהימני דאינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי בכל זמנא. מ"ט דאינון קיימי בדרגא עלאה יתיר מנביאי. אינון דמשתדלי באורייתא קיימי לעילא באתרא דאקרי תורה דהוא קיומא דכל מהימנותא. ונביאי קיימי לתתא באתר דאקרי נ"וה. ע"ד אינון דמשתדלי באוריי' עדיפי מנביאי ועלאין מנהון יתיר. דאלין קיימין לעילא ואלין קיימין לתתא כו'. וע"ד זכאין אינון דמשתדלי באורייתא דאינון בדרגא עלאה יתיר על כולא כו':


ואם כ"כ נפלאה מדרגתם של עומלי תורה גם בעודם בזה העולם החשוך, להשיג ולהסתכל ברוח קדשם באור העליון, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם לאין ערוך אחר אשר נשמתו הטהור' רבת שבעה לה תורה ומצות. והיא שבה אל בית אביה מקודשה ומטוהרה כאשר נתנה וביתרון אור התו"הק תלמודו בידו. כל השערים נפתחים לפניו וסליק ובקע רקיעין כו'. וצרור בצרור החיים את ה' אלהיו ית"ש.

ובתד"א (סא"ר פ"ד) אמר ושמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו שמא בטל ממנו אותו הכתר של מאור פנים. ת"ל ולא קם נביא כו'. פנים אל פנים מה אור פנים שלמעלה קיים לעולם ולעולמי עולמים כך מאור פניו של משה נכנס עמו לבית עולמו כו'. ולא משה בלבד אלא כל תלמיד חכם שעוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת. באמת לא מת אלא הוא עדיין בחיים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. מקיש הת"ח הצדיק אל אלהים מה אלקים יהא שמו הגדול מבורך חי וקים כו'. כך ת"ח שעסק בתורה כל ימיו ומת הרי הוא בחיים ועדיין לא מת והוא חי לעולם כו'. והיכן הוא נשמתו תחת כסא הכבוד ע"כ. ונפשו תשבע בצחצחות האור עליון הגנוז. כמאמרם ז"ל (סוטה מט א) כל ת"ח העוסק בתורה מתוך הדחק כו' ר' אבהו אומר אף משביעין אותו מזיו שכינה שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך.

ובפ"ק דבתרא (דף י.) מאי אשבעה בהקיץ תמונתך אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהם בע"הז הקב"ה משביען מזיו השכינה לע"הב.

ובפ' חלק (דף ק.) דרש ר"י בר"ס כל המשחיר פניו על ד"ת בעוה"ז הקב"ה מבהיק זיוו לע"הב. והכל לפי ערך רוב עסקו ונפלאות דביקותו בתו"הק. כמ"ש בתד"א (סא"ז פי"ב) אצל הצדיקים מה נאמר בהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו משא"כ במ"הש. מה יפה כחו של בע"הב שהוא מיפה כתר עבדיו כמו כתרו. וא"ת מי שקרא הרבה ושנה הרבה ומי שקרא ושנה קימעא יהיה מאור פניהם שוין כאחד במאור פנים לע"הב. אינו כן. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משא פנים כו' נאמר במקו' אחר יתר מרעהו צדיק כו'. אלא כל א' וא' לפי דרכו כו'. והוא הוא סוד האור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לצדיקים.

וכ"א בזוהר בראשית (ח"א מז, א) ר"א פתח מה רב טובך אשר צפנת כו'. ת"ח קוב"ה ברא לב"נ בעלמא ואתקין ליה למהוי שלים בפולחנא ולאתתקנא ארחוי בגין דיזכי לנהורא עלאה דגניז קוב"ה לצדיקייא כד"א עין לא ראתה כו'. יעשה למחכה לו ובמה זכה בר נש לההוא נהורא באורייתא כו'.

וארז"ל (חגיגה יד א) אשר קמטו ולא עת נהר יוצק יסודם אלו ת"ח שמקמטין שינה מעיניהם בעו"הז הקב"ה מגלה להם סוד לע"הב שנאמר נהר יוצק יסודם. והם הטעמי תורה הגנוזים שהם האור העליון הגנוז:

ולכן אמר בפ' התורה כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. סתם ולא פירש מה הם אותן הדברים. וא"א לומר שהם הדברים שפרט שם אח"ז. שהרי אמר אח"ז ולא עוד כו'. משמע שהוא מלתא באפי נפשא. אמנם רמז להעדון וצחצוח הנפש באור הגנוז. אשר גם כל מלאכי מעלה וחיות ושרפי קודש ושום נביא וחוזה לא השיגוהו כלל עצם ענינו. וכמאמרם ז"ל (ס"פ אין עומדין) כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא כו'. אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה כו'. והוא העדן והיין המשומר בענביו שאמרו שם מאי עין לא ראתה וכו'. והכל א'. סוד הטעמי תורה הגנוזים שלא נתגלו עדיין. לכן אמר סתם לדברים הרבה שאינו דבר המושג לאומרו ולבארו.

ובת"דא (סא"ר פכ"ז) אמר אשרי אדם שיש בו ד"ת והוא יושב וקורא ושונה במקום צנוע וסתר אצל מי מלינין אותו הוי אומר אצל הקב"ה שנאמר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. כשם שהם משימין עצמן יחידים בע"הז ואין עמהם זר כמו כן הם בע"הב הם יושבין אצל הקב"ה לבדו כו':


ואם חס ושלום אנחנו עוסקים בה ברפיון כביכול מתמעט שפע האור עליון בכל העולמות כל אפד לפי ערכו. ובמסתרים תבכה נפשו יתברך כביכול. כמשרז"ל (חגיגה ה' ב') ג' הקב"ה בוכה עליהם וחשיב חד מנהון על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכן אמרו שם ג' דמעות הללו למה כו' וא"ד אחת על ביטול תורה. ואוי לו לבן המוריד דמעות אביו בכל יום. וענין זאת הבכיה הוא התגברות הדין בהתמעטות האור עליון שהם הרחמים הגדולים בעולמות הנסתרים.

והאדם אשר עדן לא ראה אור התורה מימיו ולא עסק בה מעולם אינו זוכה כלל שתשרה עליו קדושה העליונה. ואינו זוכה לנפש טהורה. כמ"ש בהקדמת הזוהר (ח"א יב, ב) י"ב ב' פקודא חמישאה כו' בהאי קרא אית ביה תלת פקודין חד למלעי באורייתא כו' דכד ב"נ לא אתעסק באורייתא. לית ליה נפשא קדישא. קדושה דלעילא לא שריא עלוי כו'.

וגם הוא משולח ונעזב ח"ו לכוחות הדין של הס"א שיהיו יכולין לשלוט עליו. כמשרז"ל בפ"ק דברכות (דף ה.) שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקדוש ב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנאמר החשיתי מטוב וכאבי נעכר. ומאבד טובה הרבה ממנו ומכל העולם כי הכריע ח"ו את עצמו ואת כל העולם לכף חוב. כמאמרם ז"ל בדברי' רבה רפ"ד שמעו ואל תגבהו שמעו לד"ת כו'. ואל תגבהו אל תגביהו את הטובה מלבא לעולם. וכן אמרו בפ"ק דבתרא (דף ח.) שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. ואם ח"ו יבא פורענות על איזה אדם או מדינה אפילו בקצת העולם דין גרמא דילי' ח"ו. הרחמן ית"ש יצילנו.

ואם כבר עסק בה ופירש הימנה ח"ו הוא מתיש ח"ו כח פמליא של מעלה ומתקלקלים ומתבלבלים סדרי העולמות והמרכבה הקדוש' וגברה יד הס"א ר"ל. וכביכול מחליש ומחשיך כח הקדושה העליונה שכינת עוזנו אמונת ישראל השוכנת בתוכנו תמיד על ידי עסק התורה כראוי. כמ"ש בזוהר תרומה (ח"ב קנה, ב) פתח ר"א ואמר עת לעשות לה' הפרו תורתך בכל זמנא דאורייתא מתקיימ' בעלמא וב"נ משתדלין בה. כביכול קב"ה חדי בעובדי ידוי וחדי בעלמין כולהו ושמיא וארעא קיימי בקיומייהו כו'. ובשעתא דישראל מתבטלין מאוריי' כביכול תשש חיליה וכדין עת לעשות לה' אינון בני עלמ' צדיקיא דאשתארון אית לון לחגרא חרצין ולמעבד עובדין דכשראן בגין דקב"ה יתתקף בהו בצדיקייא כו'. מ"ט בגין דהפרו תורתך ולא משתדלי בה בני עלמא כדקא יאות כו'. והכי בזמנא דישראל משתדלו באורייתא ההוא עת מהימנותא מתתקנא בתקונהא ומתקשטא בשלימותא כדקא יאות. ובזמנא דישראל מתבטלי מאורייתא ההוא עת לאו איהו בתקונהא ולא אשתכח' בשלימו ולא בנהורא. הה"ד עת לעשות לה' מאי לעשות כו'. אוף הכי עת לעשות אשתאר בלא תקונא ובלא שלימו. מ"ט משום דהפרו תורתך בגין דאתבטלו ישראל לתתא מפתגמי אורייתא. בגין דההוא עת הכי קיימא או סלקא או נחתא בגינהון דישראל.

וכביכול הוא מתרחק ממנו יתב' כמ"ש בזוהר ויקרא (ח"ג כא, א): כד בר נש אתרחיק מאורייתא רחוק הוא מקב"ה. כי קוב"ם ואורייתא חו כנ"ל. והשמירה העליונה של הקדושה סר מעליו ואשתמודע וניכר לכחות הדין אשר הגביר בעצמו שיוכלו לשלוט עליו. בין בחייו כמשרז"ל בפ"ק דברכות המובא לעיל.

וכ"א שם (ס"ג א') ובמשלי רבתא ר"פ כ"ד א"ר טוביה א"ש כל המרפה עצמו מד"ת אינו יכול לעמוד ביום צרה שנאמר התרפית ביום צרה צר כחכה. ובפ' שתי הלחם (דף צט:) כל המשמר את התורה נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה כו'. ואמרו במדרש תהלים מזמור נ"ז אמר הקב"ה לישראל אם שמרת את התורם אני אשמור אותך שנאמר אם שמור תשמרון כו'.

וכידוע ג"כ מאמרם ז"ל בב"ר פס"ה בזמן שהקול קול יעקב בב"כ ובב"מד אין ידי עשו שולטות הקל קול יעקב אז ידיו שולטות ר"ל. ואמרו בויקרא רבה פל"ה ודברים רבה רפ"ד הסייף והספר ניתנו מכורכיין כו' אמר הקב"ה אם שמרתם מה שכתוב בספר אתם ניצולים מן הסייף ואם לאו כו'. ואמרו שם עוד מצינו שויתר הקב"ה על עכומ"ז וג"ע וש"ד ולא ויתר על מאסה של תורה שנא' על מה אבדה הארץ על עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אין כתיב כאן אלא ויאמר ה' על עזבם את תורתי.

ובתד"א שם בא וראה כמה גדול כח פשעה של תורה שלא חרבם ירושלים ולא חרב בית המקדש אלא בפשעה של תורה שנאמר כו'. ובתנחומא בשלח כשם שא"א כו' כך א"א לישראל לחיות אלא א"כ מתעסקין בד"ת ולפי שפירשו ישראל מד"ת לפיכך השונא בא עליהם כו' וכן את מוצא שאין השונא בא אלא ע"י רפיון ידים מן התורה כו' ע"ש:


וכן אחר פטירתו מזה העולם. אמרו (ב"ב ע"ט א') כל המרפה עצמו מד"ת נופל בגיהנם כו'. ואמרו שם עוד כל הפורש עצמו מד"ת ועוסק בדברי שיחה אש. אוכלתו כו'. ובמשלי רבתי (פ"י) ועוזב תוכחת מתעה אר"א כל ת"ת שהוא עוזב ד"ת כאלו מתעתע במי שאמר והיה העולם ולא עוד אלא כיון שעזב ד"ת בעה"ז הקב"ה עוזבו לעה"ב כו'.

ובזוהר ויקרא (ח"ג כה, ב) אר"ש זכאין אינון מארי דנשמתא מארי דאורייתא בני פולחנא דמלכא קדישא. ווי לאינון חייבין דלא זכאן לאתדבקא במאריהון. ולא זכאן באורייתא. דכל מאן דלא זכי באורייתא לא זכי לא ברוח ולא בנשמה. ואתדבקותא דלהון בההוא סטרא דזינין בישין. והאי לית לי' חולקא דקדושה. ווי לי' כד יפוק מהאי עלמא דהא אשתמודע הוא לגבי אינון זינין בישין מארי חציפותא תקיפי ככלבי שלוחי דנורא דגיהנם דלא מרחמא עלייהו כו'.

ובפ' וישב (ח"א קפה, א) אחר שהאריך שם בגודל שבחו ומדרגתו של העוסק בתורה בעה"ז וע"הב. אמר אח"ז ת"ח ההוא ב"נ דלא זכי לאשתדלא בהאי עלמא באורייתא ואיהו אזיל בחשוכא. כו נפיק מהאי עלמא נטלין לי ואעלין לי' לגיהנם אתר תתאה דלא יהא מרחם עלי' דאקרי בור שאון טיט היון כד"א ויעלני מבור שאון מטיט היון כו'. ובג"כ ההוא דלא אשתדל באורייתא בהאי עלמא ואתטנף בטנופי עלמא מה כתיב ויקחהו וישלכו אתו הברה. דא הוא גיהנם אתר דדיינין להו לאינון דלא אשתדלו באורייתא. והבור ריק כמה דאיהו הוה ריק מ"ט בגין דלא הוה בי' מים. ות"ח כמה הוא עונשא דאורייתא דהא לא אתגלו ישראל מארעא קדישא אלא בגין דאסתלקו מאורייתא ואשתבקו מינה הה"ד מי האיש החכם ויבן כו' על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי כו'.

ולא עוד אלא שתחילת דינו של אדם בבאו למשפט לפניו יתב' הוא על ד"ת. כמ"ש בספ"ק דקדושין ובפ"ק דסנהדרין (ז' א') א"ר המנונ' אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת שנאמר פוטר מים ראשית מדון כו':

ואמרו בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת כו' שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כו'. כי כן משפטו מפרי מעליו ישביעוהו. כיון שלא רצה לבחור בחיים ובטוב האמיתי לו ולכל הבריות והעולמות כולם ולהתדבק עצמו בו ית'. והמעיט שפעת אור של העולמות וקלקל ובלבל סדרי המרכבה הקדושה. והחשיכם. וגרם רעה לעצמו שפשט בגדי הקדש ולבש תחתם בגדים צואים ומטונפים הנעשים מעסקי תאות זה העולם ותענוגות עניניו והוא מטומא ומטונף מהם. ודאי שלא יניחוהו ולא יוכל ליכנס. וכל החיילין קדישין השומרים אותו מתרחקים מאתו בלא יוכלו יגעו בלבושיו המטונפים. ואזיל ומשוטט בעולם וטמא טמא יקרא שמתדבק במינו בחיילין טמאים של כחות הטומאה אשר הגבירם על עצמו. כמ"ש בזוהר ר"פ מצורע ( ? ) ר"א פתח כו' כמה אית לון לב"נ לאסתמרא ארחייהו ולדחלא מקמי קב"ה דלא יסטי מארחא דכשרא ולא יעבור על פתגמי אורייתא ולא יתנשי מינה. דכל מאן דלא לעי באורייתא ולא ישתדל בה נזיפא איהו מקב"ה רחיקא הוא מניה. לא שרי שכינתא עמיה. ואינון נטורין דאזלין עמי' אסתלקו מניה. ולא עוד אלא דמכרזי קמיה ואמרי אסתלקו מסוחרניה דפלניא דלא חש על יקרא דמארי ווי לי' דהא שבקוהו עלאין ותתאין. לית לי' חולקא בארחא דחיי. וכד איהו אשתדל כו'. ולעי באורייתא כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא לי' ושכינת' שרי' עלי'. וכולהו מכרזי קמיה ואמרי הבו יקרא לדיוקנא דמלכא. הבו יקרא לברי' דמלכא אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי זכאה חולקיה.

ואמרו במשנה פ"ק דחגיגה (דף ט.) מעוות לא יוכל לתקון רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן שתחלה ונתעוות ואי זה זה ת"ח הפורש מן התורה. ואוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות אוי לנו מעלבונה של תורה. וכמה צריך האדם להתבונן ע"ז תמיד ולשית דעתו וכליותיו ישתונן. בל ילך חשך ח"ו כל ימי הב"לו מספר ימיו אשר נקצבו לו ברחמיו וחסדיו ית"ש באות נפשו משולח חפשי מן התורה. כי בנפשו הוא. כי יגיע עת פקודתו וישוב העפר על הארץ והרוח לא תשוב אל הא'. לקים להצרר בצרור החיים העליונים. כי תקולל חלקתו להתקלע ולא תרגיע כי נדחה קראו לה. נזיף לעילא נזיף לתתא. אוי לה לאותה בושה כו'. הרחמן ית"ש יצילנו:


וכ"כ הפליגו רז"ל בחומר עונשו של האדם שאפש' לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. או שנה ופירש ח"ו. עד שכרתוהו ברוח קדשם מעה"ב לגמרי ר"ל. כמ"ש בפ' חלק (דף צט.) כי דבר ה' בזה כו'. ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה. ר' נהוראי אמר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וסיפי' דהאי קרא הכרת תכרת הנפש ההיא. ופירשו ז"ל שם לעיל מינה הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב. השמיענו הכתוב חומר זה הכרת שאינו כשאר הכריתות האמורות בתורה על שאר עונות. אשר אף אם דינו חרוץ שהוא נכרת ח"ו. עכ"ז לא איבד חלקו בחיי עולם הבא. שרק אותו הניצוץ הקטן של הנפש שעשה בו את העון הוא הנכרת מקישור ודיבוק החבל הנמרץ שהיה מקושר ודבוק עד עתה עד שורש נשמתו בקב"ה כמש"ל בשער א' באורך. אמנם כאן אמר הכרת תכרת היינו שכל חלק בחי' נפשו איבדה חלקה בחיי עולם לגמרי ח"ו ואין לה חלק לעה"ב כלל.

וכן פסק הרמב"ם ז"ל להלכה בהלכות ת"ת (פ"ג מהל' ת"ת ה"יג). וקבע כן הב"י בש"ע שם סי' רמ"ו סעיף כ"ה להלכה. וכן ה"ר יונה ז"ל בשער התשובה מנה עשר מדרגות בחומר עונשי העונות. והמדרגה האחרונה מונה אותם הכת שארז"ל עליהם שאין להם חלק לעה"ב ומנה שם בכלל זה גם מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

וכן הרח"ו ז"ל בשערי קדושה ש"ח ח"ב מנה אותו ג"כ בכלל אותם שאין נהם חלק לע"הב. ובחדא מחתא מחתינהו שם שדינו שוה עם אותן שאמרו ז"ל עליהם בפ"ק דר"ה (דף יג.) שגיהנם כלה והם אינם כלים ר"ל.

וכתב הרמב"ם ז"ל והב"י ז"ל שם שמי שקרא ושנה ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו ג"כ דינו אחד עם מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכן בדין. מעשיו אשר לא טובים המה ירחקוהו. וחטאתו מנעו הטוב מאתו. אחר שהיה אפשר לו וסיפק בידו לעסוק בתורה. ובזדון לב ושאט נפש בחר ולקח מקח רע לעצמו ולאחרים והעולמות כולם. ומאס בחיי עולם של התו"הק חיותא ונהירו דכל עלמין אשר על ידה היה מתדבק כביכול בקב"ה ית"ש המחיה את כולם. ושלח ידו להרוס פלטין של מלך והמעיט והחשיך וכבה שפעת אורם של העולמות וגם של נפשו. למה לו חיים אמיתים. כי הלא תחשכנה עיניו מראות והבט באור החיים הנצחים ולא יוכל לסבול גודל עוצם האור עליון. כי לא ניסה בזה מעודו בזה העולם. והוא מגורש ונכרת מאליו מעדן גן אלקים ית"ש מלהצרר בצרור החיים את ה' אלקיו ית"ש. ומרעה אל רעה הוא יוצא ח"ו. אוי לאותה בושה כו'.

וכן פסקו וחתכו ז"ל דינו שנגזרה אבדה תקותו לדור דורים ח"ו. שגם עד נצח לא יראה אור. בל יחי עוד לנצח בעת קץ הימין. אשר ישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם. כמאמר ז"ל בסוף כתובות כי טל אורות טלך כו'. כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. ולא מצאו שם רז"ל תקנה לע"ה שיקומו לעת התחיה אלא בהחזיקם ותומכים עכ"פ בעץ החיים תמכי דאורייתא להנות ת"ח מנכסיהם. כמש"ש א"ל רבי מצאתי להם תרופ' מן התורה ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וכי אפשר לדבוקי בשכינה כו'. אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטי' לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו. מעלה עליו הכתוב כאלו מדבק בשכינה.

ובתד"א (סא"ר פ"ה) הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמר דוד המע"ה יהא חלקי עם אלו שהם ממיתין את עצמן על ד"ת כו'. הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמרו כל הנעשה שכן לעפר בחייו עפרו ננער לתחיית המתים וכל שאין נעשה שכן לעפר בחייו אין עפרו ננער לתה"מ כו'. אלו בני אדם שמשכינים עצמם על העפר ללמוד תורה הקב"ה מביא עליהם טל אורות של תורה כז'. ומביאן לחיי עה"ב שנא' כי טל אורות טלך. ולזאת קראו ז"ל המקרא מעוות לא יוכל לתקן על ת"ח הפורש מן התורה (משנה חגיג' ט' א') שח"ו אין לו תקנה עולמות. הרחמן ית"ש יצילנו מזה וכל כיוצא בו:


וכ"ז כשעדיין יש אנשים מישראל שדבקים בו ית' ובתורתו בעיון ושקידה ויגיעה גדולה לשמה. ורק בתורת ה' חפצם כל הימים. ואז האנשים שבטלים לגמרי מעסק התורה מרוע בחירתם. המה ירדו שאול חיים ומגורשים מהסתפח בנחלת עבדי ה' הדבוקים בו ית' ובתורתו. ומארץ חיים יכרתו ח"ו. ועכ"פ העולם גם כל העולמות. הגם כי נתמעטו וירדו מקדושתם ואורם. בסבת החטאים האלה בנפשותם. וכמעט שנטיו רגלם ליחרב ח"ו כמ"ש בתד"א (סא"ר פ"ב) אמרו חכמים כ"ז שבני אדם מבטלין מן התורה מבקש הקב"ה להחריב את העולם כו'. ושם (בסא"ז פ"ה) כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל ואין מצוקין אלא ת"ח כו'. בכל יום יוצאים מלאכי חבלה מלפני הקב"ה לחבל את כל העולם כולו ואלמלא ב"כ וב"מד שת"ח יושבין בהם ועוסקים בד"ת היו מחבלין את כל העולם נולו מיד כו' ע"ש עכ"ז עדיין יוכלו להתקיים ע"י השרידים אשר ה' קורא. העוסקים בתו"הק יומם ולילה. שלא יתבטלו לגמרי לחזור לתהו ובהו ח"ו.

אבל אם היה ח"ו העולם פנוי לגמרי אפילו רגע אחת ממש מעסק והתבוננות עם סגולה בתו"הק. תיכף כרגע היו כל העולמות נחרבים ונבטלים ממציאות לגמרי ח"ו. ואף גם איש א' מישראל לבד. רב כחו. שבידו להעמיד ולקיים את כל העולמות והבריאה בכללה ע"י עסקו והתבוננותו בתו"הק לשמה. כמ"ש בחלק (צ"ט ב') כל העוסק בתורה לשמה כו'. רי"א אף מגין על כל העולם כולו. וכ"א בפ' התורה כל העוסק בתורה לשמה כו'. ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. ואיך לא יתלהב לב האדם בהעלותו על לבו ומתבונן בזה הענין הנורא. ותפול עליו אימתה ופחד לבל יתרפה ח"ו מעסק התו"הק תמיד. כאשר יחשוב בלבבו אולי ח"ו לעת כזאת העולם. כולו מקצה ועד קצהו פנוי לגמרי מעסק התו"הק. ובלתי עסקו והגיון לבו עתה בזה העת בתורה. היו נחרבים כל העולמות וכרגע ספו תמו ח"ו. זו. תורה וזו שכרה מרובה מאד אין להעריך. שהוא הנוטל שכר כולם. אחר שהוא אשר קיים והעמיד ברב כחו את כל העולמות עתה.

ועל כגון זה ארז"ל במשנה (סנהדרין ל"ז א') שכל א' מישראל חייב לומר בשבילי נברא העולם. ואף שבשאר עונות יש אלפי רבואות עולמות קדושים עליונים שאין שום חטא ועון התחתונים מגיע עדיהם כלל לפוגמם ח"ו. ותמיד עז וחדוה במקום כבודם ועליהם נאמר לא יגורך רע. אמנם עון ביטול תורה היא העולה על כולם שהוא נוגע לקיום כל העולמות:


וטעמו של דבר. כמש"ל שמקור שורשה העליון הנעלם של התו"הק מאד נעלה מעל כל העולמות. ראשית ושרש אצילות קדשו יתברך. סוד המלבוש העליון. כמ"ש רבינו איש האלקים נורא האריז"ל. רק שנשתלשלה וירדה כביכול עד לארץ אשר האירה מכבודה. ומסרה ונטעה הוא יתב' בתוכנו שנהיה אנחנו המחזיקים ותומכים בעץ החיים. לזאת מאז כל חיותם וקיומם של העולמות כולם. תלוי ועומד רק כפי ענין ורוב עסקנו והגיונינו בה. שאם אנחנו עוסקים בה ומחזיקים ותומכים אותה כראוי בלי רפיון כלל. אנו מעוררים מקור שרשה העליון מקור הקדושות והברכות. להמשיך ולהריק תוספת ברכה וחיי עולם וקדושה נוראה על כל העולמות. כל עולם לפי ערך קדושתו שיוכל לקבל ולסבול. ואם ח"ו עסקנו בה ברפיון. מתקמט ומתמעט הקדושה ואור העליון של התורה מכל העולמות. כל אחד לפי ערכו הולך וחסר רותתים ורפויים ח"ו. ואם ח"ו היינו כולנו מניחים ומזניחים אותה מלהתעסק בה מכל וכל. גם העולמות כולם כרגע היו מתבטלים מכל וכל ח"ו:

משא"כ בכל המצות ואפילו מצות התפלה. שגם אם היו ח"ו כל ישראל מניחים ועוזבים מלהתפלל לו ית'. לא היו חוזרים העולמות עבור זה לתהו ובהו. ולכן התפלה נקראת בדברי רז"ל חיי שעה. והתורה נק' חיי עולם כמאמרם ז"ל בפ"ק דשבת (דף י.) רבא חזיי' לר"ה דקא מאריך בצלותא אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. שענין התפלה הוא הוספת תיקון בהעולמות בתוספות קדושה וברכה באותו עת הקבוע להם. ולכן אם עברה השעה שוב לא תועיל כלל להוסיף תת בהעולמות התוספת קדושה וברכה. אמנם ענין העסק בתו"הק הוא נוגע לעצם החיות וקיום עמידת העולמות בל יהרסו לגמרי. לכן האדם חייב לעסוק ולהגות בה בכל עת תמיד. כדי להעמיד ולקיים כל העולמות כל רגע:

ולא עוד אלא שגם כל עיקר ענין התפלה אינה תלויה רק בעסק התו"הק ובלתה אינה נשמעת ח"ו כמש"ה (משלי, כה) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וכמשרז"ל בשבת שם ובמשלי רבתא (פכ"ח) ואמרו (בסוף סוטה) כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת ואין הפרגוד ננעל בפניו.

ובזוהר מקץ (ח"א רב, ב) ועץ חיים תאוה באה תנינן מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה ישתדל באורייתא דאיהי עץ חיים כו'. לכן הדין פסוק בש"ס (מגילה כז.) בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש משום דעלויי קא מעלי ליה לקדושה יותר חמורה. שרק היא הנותנת השפע חיות וקדושה ואור לכל העולמות מטעם שהיא למעלה מכולם:


ועוד זאת יתירה ערך ויתרון קדושתה הנוראה מהעולמות. כי העליונים אף שקדושתם רבה מאד. אמנם כאשר נשתלשלו וירדו דרך השתלשלות והדרגות עצומות הגם שבכל עולם נצטייר ונחתם בו כל סדרי העולם שמעליו בדמותו כצלמו ממש כידוע. (וכמ"ש בזוהר יתרו (ח"ב פב, ב) תאנא כגוונא דלעילא אית לתתא מנייהו וכן בכלהו עלמין כלהו אחידן דא בדא ודא בדא. וכמ"ש בע"ח בענין הד' עולמות אבי"ע ע"ש בשער דרושי אבי"ע פ"א ובפ"ד שם ובשער השמות רפ"א) עכ"ז אינו שוה ודומה כלל ערך קדושתו ואורו להעולם שמעליו. עד שכ"כ נתעבו ונתמעטו מקדושתם ואורם דרך השתלשלות והדרגות עצומות עד שבזה העולם נעשו חולין שאנו נוהגין בהן מנהג חול.

אמנם התורה הקדושה אף שגם היא נשתלשלה וירדה ממקור שורשה העליון בקדש מדרגות אין שיעור מעולם לעולם וממדרגה למדרגה. עכ"ז קדושתה הראשונה כמו שהוא במקור שרשה ראשית דרכה בקדש כדקאי קאי גם בזה העולם. שכולה קודש ואסור לנהוג בה מנהג חול ח"ו. שגם ההרהור בד"ת אסור במקומות המטונפים. ולזאת החמירו והפליגו רז"ל בעונשו ואמרו (בפ' חלק צ"ט א') שגם הוא בכלל כי דבר ה' בזה. וסיפי' דהאי קרא הכרת תכרת ופי' רז"ל הכרת בע"הז תכרת לעה"ב. ואמרו האוחז ס"ת ערום נקבר ערום מאותה מצוה. גם אסרו לטלטלה ממקום למקום. ואף מבי כנישתא לבי כנישתא אסרו בזוהר פ' אחרי ע"ג ב' לטלטלה ע"ש. מטעם שהיא לעולם בקדושתה הראשונה עומדת. (וכן אפי' האדם ששורש נשמתו הוא מעולם עליון וגבוה מאד. מהעולמות העליונים. ויקח לו בשכלו מחשבה נכונה להתדבק לטהרת איזה מדה נכונה. הוא דשאי לילך בזאת המחשבה גם במקומות המטונפים. ואלו ההרהור ד"ת בדיני נגעים ואהלות. או שארי דינים ואיזה ד"ת שתהיה אסור במקומות המטונפים):

והוא ג"כ ענין מאמרם ז"ל בזוהר דקב"ה ואורייתא חד והוא שאעפ"י שהעולמות הולכי' כולם דרך הדרגה והשתלשלות ושינויים רבים בערך קדושתם. כ"ז הוא רק מצדינו. אבל מצדו ית' און שום חילוק ושינוי מקומות כלל ת"ו. וכמ"ש אני ה' לא שניתי ולא נשתנה הקדושה. כמ"ש באורך למעלה בשער ג' ע"ש. כן התו"הק אף כי ירדה ונשתלשלה דרך הדרגות רבות עצומות. עכ"ז היא לא נשתנתה מקדושת' כלל. ובקדושתה הראשונה עומדת גם בזה העולם התחתון. כאשר היתה באמנ' אתו ית' במקור שרשה. בלא שום חילוק ושינוי מקום כלל. אמנם אע"פ שמצדו ית' כל המקומות שוים בלי שום שינוי כלל. שאין מקומות המטונפים חוצצים לאחדותו ועוצם קדושתו יתב'. וכן הוא בענין עוצם קדושת התו"הק. עכ"ז אנחנו נאסרנו לדבר גם להרהר בה במבואות המטונפות. כי מצדינו ודאי יש חילוק ושינוי מקומות כמו שנתבאר שם באורך. אבל התו"הק בעצמותה לא נשתנתה בסבת ירידתה מקדושתה ואורה העליון. רק שטח עינינו מראות בעוצם קדושתה ואורה הפנימי ולכן אמר דוד המע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי באמת קדושת ואור התו"הק הם פנימיות סתריה המה מפורשים ונגלים ומאירים בקדושת אורם העליון כאשר הוא. רק שעינינו אין יכולות לסבול עוצם קדושתה ואורה כאשר הוא:


ולזאת אף היא דרך ירידתה והשתלשלותה ממדרגה למדרגה ומעולם לעולם. צמצמה עצמה להתלבש בכל עולם לדבר מעניני אותו העולם. כפי ענין וערך אותו העול' כדי שיוכל לסבול קדושתה ואורה. עד שברדתה לבא לזה העולם. נתלבשה ג"כ לדבר בערכי ועניני זה העולם וספורין דהאי עלמא כדי שיוכל זה העולם לסבול קדושת אורה. אמנם אם שהיא מדברת בתחתונים. רומזת היא בהם גופי תורה וענינים פנימים ופנימים לפנימים. גבוה מעל גבוה עד אין תכלית.

ועיין בזוהר בהעלתך (ח"ג קנב, א) רש"א כו'. ובפ' תולדות (ח"א קמה, ב) אר"י ודאי כל מה דעביד קב"ה בארעא כלא הוה ברזא דחכמתא כו'. ובפ' בלק (ח"ג רב, א) תו פתח ואמר כו' כמה טבין אינון ארחין ושבילין דאורייתא כו'. ובפ' בשלח (ח"ב נה, ב) סוף ע"ב ר"א פתח כו' כמה אית לן לאסתכלא בפתגמי אורייתא כו'. ובפ' תולדות (ח"א קלד, ב) סוף ע"ב באורייתא אינון כל רזין עלאין חתימין כו'. והם פרטות עניני כל הרבי רבואות.. העולמו' והמדרגו' שנתלבשה בהם דרך ירידתה:

ולכן שגורה בפי הזוהר דאוריית' כולה איהי סתים וגליא. שהוא מבואר לכל מבין שפי' הוא שהוא הדרך הנסת' מהתורה הק'. שאינו כתוב מפורש ומבואר בה. אלא שנסתר ונטמן העניינים אלו ברמז בדבריה. ודרך הנגל' שבה הוא הפשוטו של מקר' שהוא כתוב מפורש ומבואר בה. (ולא כמו שראיתי בספר כתוב [יושר דברי אמת אות כ"ב] מאחד שחקר על הענין מפני מה קוראים לחכמת הקבלה בשם נסתר. הלא מי שמבין בהם אצלו הם נגלים. ולאנשים שאינם יודעים ומבינים. הלא יש שגם פשוטו של מקרא אינם יודעים לפרש ואצלו. גם הפשוטו של מקרא דרכו נסתרה מהם. ותירץ שם מה שתירץ).

ועיין זוהר בהעלותך (ח"ג קמט, א) עמוד א-ב כמה חביבין מלי דאורייתא דבכל מלה ומלה אית רזין עלאין כו'. ע"ש:

וכל א' מסתכל בסתרי עומק פנימיות' כפי רוב חכמתו וזך שכלו וקדושת טהרת לבבו. ורוב עסקו והגיונו בה. אמנם עיקר הטעמי תורה סוד נשמתא לנשמתא דילה סתרי סתריה. המה דברים שכיסה עתיק יומין והעתיקן מבריותיו ואיש לא ידעם עדיין רק אבינו הראשון הוא אשר השיג בחי' נשמתא לנשמתא דילי'. שבה היה מסתכל בזיהרא עלאה נשמתא לנשמתא של התו"הק והחכמות העליונות היו גלויות לפניו בשורש שרשם העליון. ומעת אשר חטא ואסתלק מני' הזיהרא עלאה ונתבלבלו ונתערבבו הסדרים העליונים. נסתמו גם הנתיבות ושבילין עליונים דחכמתא דאורייתא סוד הנשמתא לנשמתא דילה. וגם במעמד הקדוש בעת קבלת התו"הק אף דאתבסם עלמא. עד שאמרו ז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. עכ"ז לא זכו להשיג רק עומק פנימיות הנשמתא דאורייתא אבל לא בחי' הנשמתא לנשמתא. עד אשר יערה רוח ממרום וישפוך הוא ית' את רוחו על כל בשר אז יתגלו מבועין דחכמתא נתיבות פליאות החכמה העליונה נשמתא לנשמתא דילה. כמ"ש בזוהר בהעלותך קנ"ב א' אורייתא אית לה גופא כו' טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא כו'. אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא כגופא דאיהו תחות ההוא לבושא. חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא.

וכמ"ש היו עיניך רואות את מוריך ולא יכנף עוד מוריך. והוא ענין האור של יום ראשון שנגנז לצדיקים לע"ל וזשר"זל לע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו' (נדרים ח:). והוא סוד העדן כידוע שהוא הבחי' נשמתא דנשמתא. ואדה"ר קודם חטאו היה דר בגן ומתוכו היה מסתכל בעדן הנ"ל. ובחטאו אשר מאז נסתלקה ממנו זאת הבחי' העליונה. לכן גורש אז מג"ע. והוא סוד הצרופי אותיות דילה כאשר היא כתובה במרום כמש"ל סוף שער ב'. וע"ז אמרו במדרש תהלים ריש מזמור ג'. לא ידע אנוש ערכה כו' לא ניתנו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלא ניתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהן מיד היה יכול לברא' עולם ולהחיות מתים כו':

ונשוב לבאר קצת ענין ההפרש ויתרון אור קדושת התורה הקדוש' על המצות:


הנה רז"ל אמרו (סוטה כא.) דרש רמב"י כי נר מצוה ותורה אור. תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור. לומר לך מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ומה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם. ומסיק דתורה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלה בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגני אצולי לא מצלה. מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגני אצולי לא מצלה. ובן אמרו שם עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה.

וכן ידוע בזוהר שהתרי"ג מצוות הם מכוונים נגד התרי"ג איברים וגידים שבאדם. ובעשות האדם אחת ממצות ה' כראוי מתקדש על ידה אותו האבר המכוון נגדה ומחיה אותו. או אם בא ונזדמן לידו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ונמנע ופירש ולא עשאה. אשר עליו ארז"ל (בירושלמי פ"ק דקידושין) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. נטהר ונתקדש ג"כ אותו הגיד הפרטי המכוון נגדה ומחיה אותו כמש"ה אלא המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שאז הוא נקרא איש חי. אמנם כשהאדם עוסק בתורה כתיב בה ולכל בשרו מרפא. וכמ"ש (ערובין נ"ד א') חש בראשו יעסוק בתורה. שנאמר כי לוית חן הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר כו'. חש בבני מעיו יעסוק בתורה כו'. חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא.

וכ"ה בויקרא רבה (פי"ב) ובתנחומא (יתרו ?) ובמדרש תהלים (מזמור י"ט) -- שע"י עסק התורה מתקדשים ומזדככים כל אבריו וגידיו וכחותיו כולם. ולכן אמרו ות"ת כנגד כולם. וכן להיפוך ח"ו עון ביטול תורה הוא ג"כ כנגד כולם. כי בעברו על אחת ממצות ה'. נפגם רק אותו האבר או הגיד לבד המכוון נגדה. שהחיות של הקדושה ואור העליון סוד שם הוי"ה ית' השורה על כל אבר מסתלקת הימנו ח"ו. ומותא דס"א שריה בי' ר"ל. ונעשה בעל מום חסר מאותו אבר. אבל בעון ביטול תורה ח"ו הוא פוגם את כל אבריו וגידיו וכל כתותיו כולם. וחיות הקדושה של כל גופו מסתלקת והוא נעשה תיכף כמת ממש שאין לו שום חיות ח"ו. כמ"ש כי הוא חייך וכו'.

וכשארז"ל בעכו"ם (דף ג:) מ"ד ותעשה אדם כדגי הים למה נמשלו ב"א לדגי הים לומר לך מה דגים שבים ביון שפורשין מן המים מיד מתים כך ב"א כיון שפורשין מן התורה מיד מתים. (כך היא גרסת הילקוט חבקוק רמז תקס"ב על פסוק הנ"ל).

וברע"מ ס"פ שמיני ( ? ) מה נוני ימא חיותן במיא אוף ת"ח מארי מתני' חיותייהו באורייתא ואי אתפרשו מנה מיד מתים.

וזשרז"ל בברכות (דף ה.) אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא - יתלה בביטול תורה. ולכאורה יפלא כיון שיש בידו עון ביטול תורה ח"ו הלא אין לך 'מצא' יותר מזה ואיך אמר ולא מצא. אמנם כבר נזהר רש"י ז"ל מזה במה שפירש שם שלא מצא עון שיהיו ראוין היסורין הללו לבא עליו. והוא כי מדתו יתב' שפועל אדם ישלם מדה כנגד מדה. שאותו האבר שקלקל ופגם בחטאו על אותו האבר עצמו מביא עליו יסורין ותכלית כוונתו יתברך בזה כדי שמתוך היסורין יבין האדם וידע על איזה חטא באו. וישיב אל לבו להיות מודה ועוזב ושב ורפא לו. ז"ש שאם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו ויבין דרכו מתוך היסורין. ואם פשפש ולא מצא בידו עון אשר חטא באותו אבר ובאותו אופן שיהיו ראויין היסורין הללו דוקא לבא עליו מדה כנגד מדה. יתלה בביטול תורה כי בעון ביטול תורה לא שייך מדה כנגד מדה. כי ביטולה ח"ו הוא נוגע לכל גופו איזה מקום ואיזה אכר שיהיה כנ"ל:

וטעמו של דבר הוא כמש"ל (בשער א' פ"ו), שמקור שרשם העליון של המצות' תלויות וקשורות בסוד השיעור קומה ופרקי המרכבה סוד האדם העליון כביכול. שכל מצוה פרטית שורשה העליון קשור ונאחז בעולם וכח א' מהשיעור קומה וכן זה כל האדם שהוא ג"כ מתוקן ומסודר בכל אבריו וגידיו ופרקיו וכל פרטי כחותיו. בתבנית דמות המרכבה ושיעור קומה. ולזאת כל מצוה מכוונת נגד אבר או גיד א' פרטי שבאדם. אמנם התוה"ק היא כוללת העולמות כנ"ל. לכן היא שקולה נגד כל המצות. ולכן היא ג"כ לכל בשרו מרפא:


ועוד זאת יתירה התו"הק ביתרון אור ותוספות קדושה גם על כל המצות כולן ביחד. שגם אם קיים האדם כל התרי"ג מצות כולן בשלימות האמיתי כראוי. בכל פרטיהם ודקדוקיהם ובכוונה וטהרה וקדושה. אשר אז נעשה האדם כולו בכל אבריו ופרקיו וכל כחותיו מרכבה גמורה שתשרה עליהם הקדושה עליונה של המצות כולן. עכ"ז אין ערוך ודמיון כלל קדושת ואור המצות לגודל עוצם קדושת ואור התו"הק אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי. כי ראשית דרכה בקדש הוא הגבה למעל' מעלה משורש הקדושה ואור העליון של המצות כולן יחד כנ"ל. וז"ש בפ' התורה ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים היינו על כל מעשי המצות כולן. וכן אמרו בירושלמי (פרק א' דפאה) שכל המצות כולן אינון שוות לדבר א' מן התורה:

וגם כי קדושת ואור המצוה אשר תשכין אורה על אותו הדבר והחפץ אשר בו וע"י תעשה מצוה. אינו שורה עליהם רק לפי שעתו בעת שהמצוה נעשית בהם. אבל אחר שנעשה בהן מצותן הקדושה והאור מתעלה ומסתלק מהם תיכף ונשאר כבראשונה. אבל התו"הק כל מקום שתזריח ותופיע אורה וקדושתה פעם א'. קדושת עולם תהיה לו ונשאר תמיד בקדושתו. כמו ששנינו בברייתא ((מגילה כו:) שתשמישי מצוה נזרקין לאחר שנעשה מצותן ותשמישי קדושה נגנזין. ולכן מנו שם תשמישי תפילין ומזוזות בכלל תשמישי קדושה. מחמת פרשיות התורה שהיו מונחים בתוכם פעם א'. ולית לך מידי בדבריהם ז"ל דלא רמיזא בקרא. ויש לכוין הכתוב כי נר מצוה ותורה אור גם ע"ז הענין הנזכר ע"פי פירושם ז"ל הנ"ל בסוטה שם מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה. ומה אור מאיר לעולם. והם ז"ל עשו ההפרש ביניהם לענין ההגנה וההצלה להאדם. ואפשר לפרשו ג"כ שירמוז הכתוב גם לענין ההפרש וההבדל בין התו"הק והמצות המבואר בברייתא דמגילה הנ"ל:

ולא עוד אלא שגם אותה הקדושה וחיותן ואורן של המצות שמקדשים ומחיים להאדם המקיימם. הוא נלקח ונשפע רק מקדושתה ואורה של התו"הק. כי המצוה לית לה מגרמה שום חיות וקדושה ואור כלל רק מצד קדושת אותיות התורה הכתובות בענין אותה המצוה. ויש לכוין גם זה הענין בכתוב כי נר מצוה ותורה אור. כענין הנר שאין לה בעצמה שום אור כלל רק מהאור המאיר בה. ודאי שגם העסק בתורה לבד בלי קיום המצות כלל ח"ו. גם כן אין כלום כמשרז"ל (יבמות ק"ט) כל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו.

ובפ"ב דברכות (דף יז.) מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומע"ט שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו כו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם ובשמות רבה פ"מ. כל מי שהוא יידע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו. וכ"ה בויקרא רבה פל"ה. ובתנחומא פ' עקב.

ובזוהר שמות (ח"ב ה, ב) ריש ע"ב דאר"י כל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא ומסגל עובדין טבין ירית עלמא שלימא וכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא ולא עבדין עובדין טבין לא ירית לא האי ולא האי כו'. אר"י לא תנן אלא מאן דלית ליה עובדין טבין כלל.

עד שאמרו בפ"ק דעכ"ומז (י"ז ב') כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוה. כי בלתי קיום המצות ח"ו אין דבר במה להתאחז ולהתקשר בו אור התורה לשרות עליו ולהתקיים בו. כדמיון האור בלא פתילה. אמנם עצמות האור מקבלת המצוה מאותיות התורה הכתובות בענינה וז"ש בפ' התורה גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. ולא אמר ללומדיה או לעוסקיה אלא לעושיה ור"ל שהתורה היא הנותנת חיי עד וקדושה גם לעושי המצות הכתובות בתוכה. ולכן אמרו בתנחומא בחקתי שאף אם הוא צדיק ואינו עוסק בתורה אין בידו כלום ח"ו:

והטעם בזה ג"כ כמש"ל. שהמצות במקור שרשן קשורות ותלויות בסידור פרקי המרכבה העולמות וכחות העליונים. ומקור שרש העליון של התו"הק היא מאד נעלה מעל כל העולמות והכחות כולם והיא המתפשטת בפנימיות כולם ומקבלים ממנה עצם חיותם ושפעת קדושתם. ושם. לכן היא הנותנת ומשפעת החיות והקדושה והאור להמצות כולן:


ומזה הטעם גם כן עסק התורה היא מכפרת על כל העונות של הנפש החוטאת. כמאמרם ז"ל (סוף מנחות) מהו דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת כו'. ומסיק שכל העוסק בתורה א"צ לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם.

וכ"ה בתנחומא (פ' צו), ובשמות רבה (פל"ח) -- קחו עמכם דברים ושובו אל ה' לפי שישראל אומרים כו'. עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות א"ל הקב"ה דברים אני מבקש כו'. ואני מוחל לכם על כל עונותיכם. ואין דברים אלא ד"ת כו'.

ובתנחומא (ויקהל ?) בענין הארון אמרו שהוא נושא עונותיהם של ישראל שהתורה שבו נושא עונותיהם של ישראל.

ובתד"א (סא"ר פ"ה) אדם שעבר עבירו' הרבה וקנסו עליו מיתה כו'. וחזר ועשה תשובה וקורא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות והגדות ושימש חכמים אפי' נגזרה עליו מאה גזירות הקב"ה מעבירן ממנו כו'.

ובזוהר שלח (ח"ג רנט, א) ר"י פתח כו'. כמה אית להו לבני נשא לאסתכלא בפולחנא דקב"ה. כמה אית להו לאסתכלא במלי דאורייתא. דכל מאן דאשתדל באורייתא כאלו מקריב כל קורבנין דעלמא לקמי' קב"ה ולא עוד אלא דקב"ה מכפר לי' על כל חובוי ומתקנין לי' כמה כורסין לעלמא דאתי.

וגם על אותן העונות חמורים שאין הקרבנות מכפרים עסק התורה מכפרת. כמשר"זל בבני עלי (ר"ה י"ח א') בזבח ובמנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בד"ת. וכן אמרו (מגילה ג' ע"ב) גדול ת"ת יותר מהקרבת תמידין.

ובזוהר צו (ח"ג לה, א) ת"ח כו' וע"ד מאן דלעי באורייתא לא אצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון דהא אורייתא עדיף מכלא וקשורא דמהימנותא דכלא. וע"ד כתיב דרכיה דרכי נועם וכו' וכתיב שלום רב לאוהבי תורתך וחין למו מכשול.

ובפ' קדושים (ח"ג פ, ב) בזבח ובמנחה כו' אבל מתכפר הוא בד"ת אמאי בגין דד"ת סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת כו' שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. א"ל הכי הוא ודאי דכל מאן דאשתדל באורייתא אע"ג דאתגזר עלי' עונשא מלעילא ניחא לי' מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע. ות"ח לא אתדכי ב"נ לעלמין אלא במלין דאורייתא כו'. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני ה' ודא אורייתא דהיא שמא קד. שא עלאה. וע"ד מאן דאשתדל בא אתדכי ולבתר אתקדש כו'. תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין כו' ע"ש.

ובמד"הנ וירא (ח"א ק, א) אמרו בטלו הקרבנות לא בטלה התורה האי דלא איעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויתהני לי' יתיר דאר"י כו' א"ל יעסקו בתורה ואני מוחל. להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם. שנאמר זאת התורה לעולה למנחה כו' זאת התורה בשביל עולה בשביל מנחה כו'. א"ר כרוספדאי האי מאן דמדכר בפומי' בב"כ וב"מד עניינא דקרבניי' כו' ברית כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרן חובי' לאבאשא לי' דלא יכלין למעבד לי' אלא טיבו.

ואמרו עוד בפ"ב דברכות (דף טז.) ובתד"א (סא"ר פכ"ה) למה נסמכו אהלים לנחלים דכתיב כנחלים נטיו וכו' כאהלים נטע ה' כו' לומר לך מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות.

ובפ"יח שם שפכי כמים לבך כו' מה מים הללו מקוה טהרה הן לישראל ולכל אשר נברא בעולם כו' כך ד"ת מקוה טהרה הן לישראל בכל מקומות מושבותיהם. בא וראה כמה גדולה כחה של תורה שמטהרת את פושעי ישראל בזמן שעושין תשובה אפי' מעבוד' כוכבי' שבידם שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו' ע"ש.

כי עיקר התשובה שלימה האמתית שהיא מאהבה. הוא רק ע"י עסק התורה כראוי כמ"ש במעלות התורה אוהב את המקום. וכמ"ש השיבנו אבינו לתורתך כו' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך.

ובזוהר ויקרא (ח"ג כא, א) כד ב"נ אתרחיק מאורייתא רחיק הוא מקב"ה. ומאן דקריב לאורייתא קריב לי' קב"ה בהדי'.

כי על כל פשעים תכסה אהבת התורה כמ"ש בתד"א (סא"ר פ"ג) ע"ז הפסוק. וכן אמרו (פתיח' איכה) המאור שבה מחזירו למוטב. ובפ' החליל (נ"ב ב') אם פגע בך מנוול זה משכהו לב"המד אם אבן הוא נימוח וכו'. וכעין זה אמרו בתנחומא פ' האזינו ע"ש. ובב"ר (פכ"ב) אם בא יצרך להשחיקך שמחהו בד"ת.

ובמדרש תהלים (סוף מזמור ל"ד) אם עמד עליך יצ"הר האכילהו לחמה של תורה כו'. ובזוהר וישב (ח"א קצ, א) אר"י כד חמי ב"נ דהרהורין בישין אתיין לגבי' יתעסק באורייתא וכדין יתעברון מני' אר"א כד ההוא סטרא בישא אתי למפתי ליה לב"נ יהא משיך ליה לגבי אורייתא ויתפרש מני':

וז"ש בפ' התורה ונעשה כמעין המתגבר והולך. ויש מקום לפרשו גם ע"ז הענין הנ"ל. שכמו המעין הנובע אף שלפעמים נרפש ונשחת בהרבה רפש וטיט. עכ"ז הוא נובע ובוקע ומתגבר והולך מעט מעט. עד שברבות הימים יתגבר ויתגלה לגמרי ויתפשט כמאז. כן העוסק בתורה אף אפ נתלכלך תחלה בעוונו' וחטאים עצומים ונטבע מאד ברפש וטיט מצולות הרע ח"ו. עכ"ז ע"י עסק התור נכון לבו בטוח שודאי המאור שבה יחזירו למוטב. והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט. עד שלסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי. והוא מתקדש מטומאתו ופרחה טהרה בכולו. וכן אמר שם ומכשרתו להיות צדיק חסיד כו' לשון הכשר והגעלה וליבון מפיגול גיעולי הרע שהיה בו תחלה. וכמ"ש (ירמיהו, כג) הלא כה דברי כאש כו' שהיא מלבנתו ומכשרתו כו'. וכ"א בתנחומא ויקהל שהתורה מטהרת לבן וכליותן של ת"ח:


והכל מטעם הנ"ל ששורשה העליון של התו"הק היא מעל כל העולמות כולם. והענין הוא כמש"ל (בשער א' פ"כ) טעם מאמר' ז"ל שכל העונה אמן יש"ר בכל כחו מוחלין לו על כל עונותיו ע"ש. כן הענין שע"י עסק התורה כראוי. הוא מעורר שרשה העליון. להאציל ולהשפיע שפעת אור עליון וקדושה על העולמות כולם. ורשפיה רשפי אש שלהבת נורא לגרש ולכלות כל הטומאות והזוהמות שגרם במעשיו בכל העולמות להתקדש ולהאיר עוד בקדושה העליונה להתקשר יחד א' בחבירו. וכל הפגמים מתמלאים וכל הקלקולים נתקנים וכל ההריסות מתבנים. והשמחה וחדותא יתירתא ואור העליון מתרבה בכל העולמות.

וגם כי ידוע שכל דבר אינו נתקן אלא בשרשו העליון. וכל א' מישראל שורש העליון של נשמתו הוא מאות א' מהתורה הקדושה. לכן כל פגמי הנפש החוטאת נתקנים ונמתקים בשרשם בתו"הק ע"י העסק בה כראוי. וכמש"ה תורת ה' תמימה משיבת נפש. שאף אם כבר נכרתה הנפש משורשה ח"ו ותרו פלאים בעמקי מצולות הרע ח"ו. התו"הק שעוסק בא היא מקימה ומוציאה ממסגרים ומשיבה אותה להתקשר כבתחילה וביתרון אור התו"הק. וז"ש בפ"ק דתענית (דף ז.) תניא ר' בנאה אומר כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר עץ חיים היא כו' ואומר כי מוצאי מצא חיים כו'. ואמרו במכילתא מה ת"ל כי אני ה' רופאך א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם חיים היא לכם שנא' כי חיים הם למוצאיהם ולכן תקנו הראשונים ז"ל נוסח הוידוי ע"פי סדר הכ"ב אותיות. כדי לעורר שרש העליון של נפשו אשר היא מקושרת ונאחזת בתו' הק לטהרה ולקדשה:

וכל עוד שהאדם קשור ודבוק בתורתו יתברך ובאהבתה ישגה תמיד. אף היא תאיר אליו ומשמרתו בכל דרכיו ועניניו שלא יפול ברשת היצר ח"ו. כמ"ש בשמות רבה פל"ו ע"ש. ובמדרש תהלים (במזמור תמניא אפי) בלבי צפנת אמרתך למען לא אחטא לך אין יצ"הר שולט אל התורה ומי שהתורה בלבו אין יצר הרע שולט בו ולא נוגע בו. ובתד"א סא"ז רפט"ז ובאבות דר"נ אמר רשב"י כל הנותן ד"ת על לבו מעבירין ממנו עשרה דברים קשים. הרהורי עבירה. הרהורי חרב. הרהורי שטות. הרהורי יצר הרע. הרהורי זנות. הרהורי אשה רעה. הרהורי עבודת כוכבים. הרהורי עול בשר ודם. הרהורי דברים בטלים. ומלבשרו ענוה ויראת ה' על פניו וכל מדה נכונה. ואינו מתיירא מפתויי יצרו בעניני הנאות העולם ותענוגותיו. כי יצרו מסור בידו לכל אשר יחפוץ יעננו. ובעצתה תנחהו ותעמידהו בקרן אורה ועל כל דרכיו נגה אור התורה עד שגם כל עניני זה העולם הם אצלו בענין טוב במדה ובמשקל כראוי. כמאמרם ז"ל (קדושין ל' ע"ב) ושמתם סם תם נמשלה תורה כסם חיים. משל לאב שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שרטי' זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ואין אתה מתייר' ואם אתה מעביר' ה"ה מעלה נימו כך אמר הקדוש ברוך הוא בני בראתי יצ"הר בראתי לו תורה תבלין אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ.

הגהה: וי"ל ע"ד דרש הכתוב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות וכו' ודרשו א"ת וכו'. והענין כעין שכתב החסיד הלוצאטו זצוק"ל בס' מסילת ישרים במאמרם ז"ל הנ"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. שכמו בענין רפואת הגוף שהרופא נותן להחולה תבלין ממוזג מכמ' מיני סמנים ועשבים. והכל במדה ומשקל בדקדוק עצום כפי הנצרך לענין החולי הידועה להרופא. האם יעלה ע"ד החולה שהוא יעשה לו לרפאות חוליו תבלין אחר ממוזג מסמנים ועשבים אחרים כפי שתעלה בידו מי פתי ולא יבין. הלא הרופא הוא היודע ענין חוליו ויודע טבעי הסמנים והעשבים. הוא היודע איזה סמנים ועשבים הנצרכים לטבע חוליו. ושיעור מדתם ומשקלם. כו אומר הוא ית"ש. אל תדמו בנפשכם להמלט מפתויי היצר ועניניו בתחבולות וענינים אשר תבחרו לעצמכם. כפי דמיוניכם הלא אנכי שבראתי היצ"הר ויודע ענינו. ואנכי בראתי נגד זה תורה תבלין וסמא דחיי לרפאות חלאת עניניו ותדעו שלבד העסק בתלמוד תורה. אין שום תחבולה אחרת לזה. ז"ש והלחות מעשה אלקים המה הם לחות הלב החומד. (כענין כתבם על לוח לבך). הוא ית"ש עשאם. והוא היודע ענין יצרך הנטוע בלבך והמכתב מכתב אלקים הוא. שנגד זה הוא הנותן לך ענין עסק התורה לכתבם ולחקקם על לחו' לבך להמלט על ידה מעניני היצר. ולזאת תדע שאין לך בן חורין מעניני היצר. אלא מי שעוסק בת"ת ולא שום תחבולה אחרת זולתה:

וכמו שפירשו ז"ל בהתהלכך תנחה אותך בעו"הז. ובמשלי רבתא אשרי אדם שקנה לו תורה למה שהיא משמרה אותו מדרך רעה דכתיב בהתהלכך כו'. וכ"ה בויקרא רבה פל"ה. כי היא מיישרת ומכוונת את לבו עד אשר יהא לבבו שלם עם אלקיו ונאמנה את אל רוחו לעבדו יתב' בכל לבבו בשני יצריו. כמ"ש בפ"ק דחגיגה (דף ג:) דברי חכמים כדרבונות למה נמשלו ד"ת לדרבן מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להביא תיים לעולם אף ד"ת מכוונין לב לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים:

וכן אמרו בבמדבר רבה (פי"ד) ובתנחומא (פ' בהעלותך) ובר"פ וילך שם. כי אין תרופה ותקנה אחרת בעולם כלל להנצל מרשת יצרו אשר פורש לרגליו תמיד ללכדו ולהפילו עד שאול תחתית להמיתו מיתת עולם ח"ו. אלא ע"י העסק בתו"הק. אשר אז נקרא איש חי שהוא דבוק על ידה בחלקו בחיי עולם האמתים כמ"ש כי היא חייך כו'.

וארז"ל (עכ"ומז ג' ע"ב) מ"ד ותעשה אדם כדגי הים כו' מה דגים שבים כיון שפורשים מן המים מיד מתי' אף ב"א כיון שפורשים מן התורה מיד מתים. וכן השיבו ר"ע לפפוס ומה במקום חיותינו כך כו' (ברכות ס"א ב').

וברע"מ ס"פ שמיני ( ? ) מה נוני ימא חיותן במיא אוף ת"ח מארי מתני' חיותייהו באורייתא ואי אתפרשן מנה מיד מתים. ובתנחומא פ' עקב כי חיים הם למוצאיה' כל מי שמוצא ד"ת חיים הוא מוצא כו' לכן נאמר כי חיים הם למוצאיהם.

ובזוהר לך לך (ח"א נב, א) זכאה חולקיהון דישראל דאורייתא אוליף להו אורחוי דקב"ה כו' ודאי כתיב תורת ה' תמימה וגו' זכאה חולקיה מאן דאשתדל באורייתא ולא יתפרש מנה דכל מאן דיתפרש מאורייתא אפילו שעתא חדא כמה דאתפרש מחיי דעלמא דכתי' כי היא חייך וגו' וכתיב אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.

ובר"פ בהעלותך ( ? ) זכאה חולקיהון דישראל דקב"ה אתרעי בהו ויהב להון אורייתא דקשוט אילנא דחיי דביה אחיד בר נש וירית חיין להאי עלמא וחיין לעלמא דאתי דכל מאן דאשתדל באוריית' ואחיד בה אית ליה חיין ואחיד בחיין. וכל מאן דשביק מלי דאורייתא ואתפרש מאוריית' כאלו מתפרש מחיין בגין דהיא חיין וכל מלוי חיין הה"ד כי חיים הם וגו' וכתיב רפאות תהי לשרך וגו':


ולזאת נצטוינו באזהרה נוראה מפיו יתברך לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. וכמ"ש בהקדמת הזוהר ( ? ) ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא וכמה הוא עלאה על כולא כו'. ובג"כ בעי ליה לב"נ לאשתדלא באורייתא יממא וליליא ולא יתעדי מנה הה"ד והגית בו יומם ולילה ואי אתעדי או אתפרש מנה כאלו אתפרש מאילנא דחיי. ובתד"א סא"ז פי"ג אמר וישתדל אדם בעצמו בד"ת שד"ת הן משולים בלחם ובמים כו'. ללמדך שכשם שא"א לו לאדם לעמוד בלא לחם ובלא מים כו א"א לו לאדם לעמוד בלא תורה שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו'.

וכן אמרו בתנחומא (פ' תבא) בפ' והיה אם שמוע ובפ' האזינו ובמדרש תהלים (מזמור א'). ואמר הכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. כי צריך האדם לקבוע בלבו וידמה בדעתו. כי אלו היה טובע בנחל שוטף ורואה לפניו בנהר אילן חזק. ודאי יאמץ כח להתאחז ולהתדבק עצמו בו בכל כחו ולא ירפה ידיו הימנו אפינו רגע אחד. אחר שרק בזה תלוי עתה כל חיותו מי פתי ולא יבין שאם יתעצל ח"ו אף רגע א' וירפה ידיו מהתאחז בו יטבע תיכף. כן התו"הק נק' עץ חיים אילנא דחיי. שרק אותו העת שהאדם אחוז באהבתה ועוסק ומהגה בקביעות. אז הוא חי החיים האמתים העליונים קשור ודבוק כביכול בחי העולמים יתב' שמו דהקב"ה ואורייתא חד.

ואם ח"ו יזניח תלמודו ופורש מקביעות העסק בה לעסוק בהבלי העולם והנאותיו. הוא נפסק ונכרת מהחיים העליונים וטובע עצמו במים הזדונים ר"ל. ובזוהר ויצא (ח"א קנב, א) זכאין אינון ישראל ב"ה יהב לון אורייתא דקשוט לאשתדלא בה יממא ולילי'. דהא כל מאן דאשתדל באורייתא אית ליה חירו מכלא חירו מן מותא דלא יכלא לשלטאה עליה כו' בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא ואתאחיד בה אתאחיד באילנא דחיי. ואי ארפי גרמי' מאילנא דחיי הא אילנא דמותא שריא עלוי ואתאחיד ביה הה"ד התרפית כו' ע"ש.

וכמה צריך האדם לתקוע ולקבוע זה הענין הנורא במחשבות לבו בל תמוט. שכל האדם וחייו הוא רק אותו העת שהוא דבוק בתו"הק. וכשמסלק ופורש עצמו הימנו לעסוק בנויו של זה העולם החשוך ה"ה מסור ביד יצרו. ולמה לו חיים. כי כבר נטבע במים הזדונים ר"ל ונשקע בעמקי מצולות הרע ונחשב כמת ממש גם בעודו בזה העולם. הולך מדחי אל דחי צלמות ולא סדרים ולא ידע כי בנפשו הוא. ולזאת התורה עצמה אמריה תאמר וחוטאי חומס נפשו וכמ"ש השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים כו' וכמאמרם ז"ל ע"ז (מנחות צ"ט:) משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו א"ל כמדומה אתה שאם אתה מאבדה. איסר אני נוטל ממך נשמתך אני נוטל ממך. וכידוע מאמרם ז"ל ע"ז בדברי' רבה (רפ"ד) שאמר הקב"ה לאדם נרי בידך ונרך בידי אם שמרת את נרי אני משמר את נרך ואם לא שמרת את נרי כו' ע"ש. וכ"ה בתנחומא (פ' תשא) ובמדרש תהלים (מזמור ז') ע"ש:


ומעת חורבן בית קדשנו וגלו הבנים מעל שלחן אביהם. שכינת כבודו יתב' אזלא ומתרכא כביכול ולא תרגיע. ואין שיור רק התורה הזאת כשישראל עם הקדש מצפצפים ומהגים בה כראוי. הן המה לה למקדש מעט להכין אותה ולסעדה ושורה עמהם ופורשת כנפיה עליהם כביכול. ובין כך אית נייחא מעט כו'. כמאמרם ז"ל בפ"ק דברכות (דף ח.) מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד.

ואמרו שם עוד מנין שאפילו א' שיושב ועוסק בתורה ששכינה שרויה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר וכו'.

ובמשלי בתרא (ספ"ח) כי מוצאי מצא חיים אמר הקב"ה כל מי שהוא מצוי בדברי תורה אף אני מצוי לו בכל מקום לכך לכך נאמר כי מוצאי מצא חיים.

ובזוהר בלק (ח"ג רב, א) פתח ואמר כחי תצור אל עיר כו' לא תשחית את עצה דא ת"ח דאיהו אילנא דחיי כי ממנו תאכל וכי ההוא מחבלא אכיל מניה. לא אלא כי ממנו תאכל ההוא טינרא תקיפא ההיא דכל רוחין תקיפין קדישין נפקין מנה דלית הנאה ותיאובתא לרוח קודשא בהאי עלמא אלא אורייתא דהוא זכאה כביכול איהו מפרנס לה ויהיב לה מזונא בהאי עלמא יתיר מכל קרבנין דעלמא כו'. ומיומא דאתחריב בי' מקדשא ובטלו קרבנין לית לי' לקב"ה אלא אינון מלין דאורייתא ואורייתא דאתחדשת בפומי'. בג"כ כי ממנו תאכל ולית מזונא בהאי עלמא אלא ממנו ואינון דכוותי' כו'. כי האדם עץ השדה דא אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא. עץ השדה אילנא רברבא ותקיף דההיא שדה אשר ברכו ה' דסמיך עלי'. אילן דאשתמודע לההוא שדה תדיר. [וזהו ג"כ המכוון הפנימי במאמרם ז"ל בפ"ק דתענית (דף ז.) מ"ד כי האדם עץ השדה כו' כי ממנו תאכל כו' אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל כו' ואם לאו כו'. ]

ובזוהר וישלח (ח"א קעד, ב) והיך יתתקף ב"נ בי' בקב"ה יתקיף באורייתא. דכל מאן דאתתקף באורייתא אתתקף באילנא דחיי. וכביכול יהיב תוקפא לכ"י לאתתקפא. ואי הוא יתרפי מה כתיב התרפית אי איהו אתרפי מן אוריי' ביום צרה צר כחכה ביומא דייתי לי' עקו כביכול דחיק לה לשכינתא דאיהי חילא דעלמא.

ובעסק התורה הוא עושה כביכול דירה לו יתב' בתחתונים לשכון כבוד בארץ ית"ש. כמאמרם ז"ל בשמות רבה פל"ג עדן שלא ניתנה תורה לישראל ומשה עלה אל האלקים. משניתנה תורה אמר הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם:

ודי בדברינו אלה למשכיל אשר מתוכם יראה ויבין דרכו בקדש. ויאחז צדיק דרכו לעמוד על משמרת העסק בתו"הק כל הימים אשר הוא חי ולהיות מאוס ברע ובחור בטוב לו ולכל הבריות והעולמות כולם לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו יתב':

ויה"ר מלפניו ית"ש שיפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו. ויושלם כוונתו בבריאת עולמו שיתוקן עולם במלכות שדי. וידע כל פעול כו' ויקבלו כולם עול מלכותו ית' כפי הרצון העליון יתב'. ויהיה ה' אחד ושמו אחד: אכי"ר:

תם ונשלם

בנל"ך בא"י למדני חקיך: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך: