לדלג לתוכן

נפש החיים/שער ד/פרק לג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ולזאת נצטוינו באזהרה נוראה מפיו יתברך לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. וכמ"ש בהקדמת הזוהר ( ? ) ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא וכמה הוא עלאה על כולא כו'. ובג"כ בעי ליה לב"נ לאשתדלא באורייתא יממא וליליא ולא יתעדי מנה הה"ד והגית בו יומם ולילה ואי אתעדי או אתפרש מנה כאלו אתפרש מאילנא דחיי. ובתד"א סא"ז פי"ג אמר וישתדל אדם בעצמו בד"ת שד"ת הן משולים בלחם ובמים כו'. ללמדך שכשם שא"א לו לאדם לעמוד בלא לחם ובלא מים כו א"א לו לאדם לעמוד בלא תורה שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו'.

וכן אמרו בתנחומא (פ' תבא) בפ' והיה אם שמוע ובפ' האזינו ובמדרש תהלים (מזמור א'). ואמר הכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. כי צריך האדם לקבוע בלבו וידמה בדעתו. כי אלו היה טובע בנחל שוטף ורואה לפניו בנהר אילן חזק. ודאי יאמץ כח להתאחז ולהתדבק עצמו בו בכל כחו ולא ירפה ידיו הימנו אפינו רגע אחד. אחר שרק בזה תלוי עתה כל חיותו מי פתי ולא יבין שאם יתעצל ח"ו אף רגע א' וירפה ידיו מהתאחז בו יטבע תיכף. כן התו"הק נק' עץ חיים אילנא דחיי. שרק אותו העת שהאדם אחוז באהבתה ועוסק ומהגה בקביעות. אז הוא חי החיים האמתים העליונים קשור ודבוק כביכול בחי העולמים יתב' שמו דהקב"ה ואורייתא חד.

ואם ח"ו יזניח תלמודו ופורש מקביעות העסק בה לעסוק בהבלי העולם והנאותיו. הוא נפסק ונכרת מהחיים העליונים וטובע עצמו במים הזדונים ר"ל. ובזוהר ויצא (ח"א קנב, א) זכאין אינון ישראל ב"ה יהב לון אורייתא דקשוט לאשתדלא בה יממא ולילי'. דהא כל מאן דאשתדל באורייתא אית ליה חירו מכלא חירו מן מותא דלא יכלא לשלטאה עליה כו' בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא ואתאחיד בה אתאחיד באילנא דחיי. ואי ארפי גרמי' מאילנא דחיי הא אילנא דמותא שריא עלוי ואתאחיד ביה הה"ד התרפית כו' ע"ש.

וכמה צריך האדם לתקוע ולקבוע זה הענין הנורא במחשבות לבו בל תמוט. שכל האדם וחייו הוא רק אותו העת שהוא דבוק בתו"הק. וכשמסלק ופורש עצמו הימנו לעסוק בנויו של זה העולם החשוך ה"ה מסור ביד יצרו. ולמה לו חיים. כי כבר נטבע במים הזדונים ר"ל ונשקע בעמקי מצולות הרע ונחשב כמת ממש גם בעודו בזה העולם. הולך מדחי אל דחי צלמות ולא סדרים ולא ידע כי בנפשו הוא. ולזאת התורה עצמה אמריה תאמר וחוטאי חומס נפשו וכמ"ש השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים כו' וכמאמרם ז"ל ע"ז (מנחות צ"ט:) משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו א"ל כמדומה אתה שאם אתה מאבדה. איסר אני נוטל ממך נשמתך אני נוטל ממך. וכידוע מאמרם ז"ל ע"ז בדברי' רבה (רפ"ד) שאמר הקב"ה לאדם נרי בידך ונרך בידי אם שמרת את נרי אני משמר את נרך ואם לא שמרת את נרי כו' ע"ש. וכ"ה בתנחומא (פ' תשא) ובמדרש תהלים (מזמור ז') ע"ש: