נפש החיים/שער ד/פרק כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

וכ"כ הפליגו רז"ל בחומר עונשו של האדם שאפש' לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. או שנה ופירש ח"ו. עד שכרתוהו ברוח קדשם מעה"ב לגמרי ר"ל. כמ"ש בפ' חלק (דף צט.) כי דבר ה' בזה כו'. ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה. ר' נהוראי אמר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וסיפי' דהאי קרא הכרת תכרת הנפש ההיא. ופירשו ז"ל שם לעיל מינה הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב. השמיענו הכתוב חומר זה הכרת שאינו כשאר הכריתות האמורות בתורה על שאר עונות. אשר אף אם דינו חרוץ שהוא נכרת ח"ו. עכ"ז לא איבד חלקו בחיי עולם הבא. שרק אותו הניצוץ הקטן של הנפש שעשה בו את העון הוא הנכרת מקישור ודיבוק החבל הנמרץ שהיה מקושר ודבוק עד עתה עד שורש נשמתו בקב"ה כמש"ל בשער א' באורך. אמנם כאן אמר הכרת תכרת היינו שכל חלק בחי' נפשו איבדה חלקה בחיי עולם לגמרי ח"ו ואין לה חלק לעה"ב כלל.

וכן פסק הרמב"ם ז"ל להלכה בהלכות ת"ת (פ"ג מהל' ת"ת הי"ג). וקבע כן הב"י בש"ע שם סי' רמ"ו סעיף כ"ה להלכה. וכן ה"ר יונה ז"ל בשער התשובה מנה עשר מדרגות בחומר עונשי העונות. והמדרגה האחרונה מונה אותם הכת שארז"ל עליהם שאין להם חלק לעה"ב ומנה שם בכלל זה גם מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

וכן הרח"ו ז"ל בשערי קדושה ש"ח ח"ב מנה אותו ג"כ בכלל אותם שאין נהם חלק לע"הב. ובחדא מחתא מחתינהו שם שדינו שוה עם אותן שאמרו ז"ל עליהם בפ"ק דר"ה (דף יג.) שגיהנם כלה והם אינם כלים ר"ל.

וכתב הרמב"ם ז"ל והב"י ז"ל שם שמי שקרא ושנה ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו ג"כ דינו אחד עם מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכן בדין. מעשיו אשר לא טובים המה ירחקוהו. וחטאתו מנעו הטוב מאתו. אחר שהיה אפשר לו וסיפק בידו לעסוק בתורה. ובזדון לב ושאט נפש בחר ולקח מקח רע לעצמו ולאחרים והעולמות כולם. ומאס בחיי עולם של התו"הק חיותא ונהירו דכל עלמין אשר על ידה היה מתדבק כביכול בקב"ה ית"ש המחיה את כולם. ושלח ידו להרוס פלטין של מלך והמעיט והחשיך וכבה שפעת אורם של העולמות וגם של נפשו. למה לו חיים אמיתים. כי הלא תחשכנה עיניו מראות והבט באור החיים הנצחים ולא יוכל לסבול גודל עוצם האור עליון. כי לא ניסה בזה מעודו בזה העולם. והוא מגורש ונכרת מאליו מעדן גן אלקים ית"ש מלהצרר בצרור החיים את ה' אלקיו ית"ש. ומרעה אל רעה הוא יוצא ח"ו. אוי לאותה בושה כו'.

וכן פסקו וחתכו ז"ל דינו שנגזרה אבדה תקותו לדור דורים ח"ו. שגם עד נצח לא יראה אור. בל יחי עוד לנצח בעת קץ הימין. אשר ישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם. כמאמר ז"ל בסוף כתובות כי טל אורות טלך כו'. כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. ולא מצאו שם רז"ל תקנה לע"ה שיקומו לעת התחיה אלא בהחזיקם ותומכים עכ"פ בעץ החיים תמכי דאורייתא להנות ת"ח מנכסיהם. כמש"ש א"ל רבי מצאתי להם תרופ' מן התורה ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וכי אפשר לדבוקי בשכינה כו'. אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטי' לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו. מעלה עליו הכתוב כאלו מדבק בשכינה.

ובתד"א (סא"ר פ"ה) הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמר דוד המע"ה יהא חלקי עם אלו שהם ממיתין את עצמן על ד"ת כו'. הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמרו כל הנעשה שכן לעפר בחייו עפרו ננער לתחיית המתים וכל שאין נעשה שכן לעפר בחייו אין עפרו ננער לתה"מ כו'. אלו בני אדם שמשכינים עצמם על העפר ללמוד תורה הקב"ה מביא עליהם טל אורות של תורה כז'. ומביאן לחיי עה"ב שנא' כי טל אורות טלך. ולזאת קראו ז"ל המקרא מעוות לא יוכל לתקן על ת"ח הפורש מן התורה (חגיגה ט, א) שח"ו אין לו תקנה עולמות. הרחמן ית"ש יצילנו מזה וכל כיוצא בו: