זהר חלק א רמב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · זהר חלק א · רמב ב · >>

הוסף תרגום


דף רמב ב

מתוך: זוהר חלק י (עריכה)

דכפית לכל פגעי דעלמא, ואחית לון לעומקי דתהומא רבא.

תא חזי, בשעתא דעאל ליליא, פתחין סתימין, וכלבי וחמרי שריין ושאטן בעלמא, ואתייהיבת רשו לחבלא, וכל בני עלמא ניימי בערסייהו, ונשמתהון דצדיקייא סלקין לאתענגא לעילא. כד אתער רוח צפון ואתפליג ליליא, אתערותא קדישא אתער בעלמא, ואתמר בכמה דוכתי, זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא, כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבי דתהומא רבה, וכפית ליה לחמור, ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא, דזוהמי קסרא. בגיני כך יששכר דאשתדלותיה באורייתא, כפית ליה לחמור, ונחית ליה מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי מדוריה בין המשפתים, בין זוהמי דטפסרי דעפרא:

תא חזי מה כתיב, "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד".    "וירא מנוחה כי טוב"-- דא תורה שבכתב, "ואת הארץ כי נעמה"-- דא תורה שבעל פה, "ויט שכמו לסבול"-- למסבל עולא דאורייתא, ולדבקא בה יומי ולילי, "ויהי למס עובד"-- למהוי פלח לקב"ה ולאתדבקא ביה, ולאתשא גרמיה בה.


רבי שמעון ורבי יוסי ורבי חייא הוו קא אזלי מגלילא עלאה לטבריה, אמר רבי שמעון, ניהך ונשתדל באורייתא, דכל מאן דידע לאשתדלא באורייתא ולא אשתדל, אתחייב בנפשיה, ולא עוד אלא דיהבין ליה עולא דארעא ושעבודא בישא, דכתיב ביששכר ויט שכמו לסבול, מהו ויט, סטא, כמה דאת אמר (ש"א ח ג) ויטו אחרי הבצע, מאן דסטא ארחיה וגרמיה דלא למסבל עולא דאורייתא, מיד ויהי למס עובד.

פתח רבי שמעון ואמר, (משלי ח כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" -- זכאין אינון בני עלמא אינון דמשתדלי באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא אתרחים לעילא ואתרחים לתתא, ואחסין בכל יומא ירותא דעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב להנחיל אוהבי יש, מאי יש, דא עלמא דאתי, דלא פסק מימוי לעלמין, ונטל אגר טב עלאה דלא זכי ביה בר נש אחרא, ומאי איהו, י"ש, ובגיני כך רמיז לן שמא דיששכר דאשתדל באורייתא, יש שכר, דא הוא אגרא דאינון דמשתדלי באורייתא, י"ש.

כתיב (דניאל ז ט) חזה הוית עד די כרסוון רמיו, ועתיק יומין יתיב וגו', חזה הוית עד די כרסוון רמיו, כד אתחרב בי מקדשא תרי כרסוון נפלו, תרי לעילא תרי לתתא, תרי לעילא, בגין דאתרחיקת תתאה מעלאה, כורסייא דיעקב אתרחיקת מכורסייא דדוד, וכורסייא דדוד נפלת, הדא הוא דכתיב (איכה ב א) השליך משמים ארץ. תרי כורסוון לתתא, ירושלם ואינון מארי דאורייתא, וכורסוון דלתתא כגוונא דכרסוון דלעילא, מריהון דאורייתא היינו כרסייא דיעקב, ירושלם היינו כורסייא דדוד, ועל דא כתיב עד די כרסוון ולא כרסייא, כורסוון סגיאין נפלו, וכלהו לא נפלו אלא מעלבונה דאורייתא.

תא חזי, כד אינון זכאי קשוט משתדלי באורייתא, כל אינון תוקפין דשאר עמין דשאר חילין, וכל חילין דלהון אתכפיין, ולא שלטי בעלמא, וישראל (נ"א וי"ש) אזדמן עלייהו, לסלקא לון על כלא, ואי לא חמור גרמא לון לישראל למיהך בגלותא, ולמנפל ביני עממיא ולמשלט עלייהו, וכל דא אמאי, בגין וירא מנוחה כי טוב ומתקנא קמיה, ויכיל למרווח בגינה כמה טבין וכמה כסופין, וסטא אורחיה דלא למסבל עולא דאורייתא, בגין כך ויהי למס עובד.


כתיב (שיר ז יד) "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים וגו'" -- "הדודאים נתנו ריח"-- אלין אינון דאשכח ראובן, כמה דאת אמר (בראשית ל יד) "וימצא דודאים בשדה",