נפש החיים/שער ד/פרק כב
ואם חס ושלום אנחנו עוסקים בה ברפיון כביכול מתמעט שפע האור עליון בכל העולמות כל אפד לפי ערכו. ובמסתרים תבכה נפשו יתברך כביכול. כמשרז"ל (חגיגה ה' ב') ג' הקב"ה בוכה עליהם וחשיב חד מנהון על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. וכן אמרו שם ג' דמעות הללו למה כו' וא"ד אחת על ביטול תורה. ואוי לו לבן המוריד דמעות אביו בכל יום. וענין זאת הבכיה הוא התגברות הדין בהתמעטות האור עליון שהם הרחמים הגדולים בעולמות הנסתרים.
והאדם אשר עדן לא ראה אור התורה מימיו ולא עסק בה מעולם אינו זוכה כלל שתשרה עליו קדושה העליונה. ואינו זוכה לנפש טהורה. כמ"ש בהקדמת הזוהר (ח"א יב, ב) י"ב ב' פקודא חמישאה כו' בהאי קרא אית ביה תלת פקודין חד למלעי באורייתא כו' דכד ב"נ לא אתעסק באורייתא. לית ליה נפשא קדישא. קדושה דלעילא לא שריא עלוי כו'.
וגם הוא משולח ונעזב ח"ו לכוחות הדין של הס"א שיהיו יכולין לשלוט עליו. כמשרז"ל בפ"ק דברכות (דף ה.) שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקדוש ב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנאמר החשיתי מטוב וכאבי נעכר. ומאבד טובה הרבה ממנו ומכל העולם כי הכריע ח"ו את עצמו ואת כל העולם לכף חוב. כמאמרם ז"ל בדברי' רבה רפ"ד שמעו ואל תגבהו שמעו לד"ת כו'. ואל תגבהו אל תגביהו את הטובה מלבא לעולם. וכן אמרו בפ"ק דבתרא (דף ח.) שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. ואם ח"ו יבא פורענות על איזה אדם או מדינה אפילו בקצת העולם דין גרמא דילי' ח"ו. הרחמן ית"ש יצילנו.
ואם כבר עסק בה ופירש הימנה ח"ו הוא מתיש ח"ו כח פמליא של מעלה ומתקלקלים ומתבלבלים סדרי העולמות והמרכבה הקדוש' וגברה יד הס"א ר"ל. וכביכול מחליש ומחשיך כח הקדושה העליונה שכינת עוזנו אמונת ישראל השוכנת בתוכנו תמיד על ידי עסק התורה כראוי. כמ"ש בזוהר תרומה (ח"ב קנה, ב) פתח ר"א ואמר עת לעשות לה' הפרו תורתך בכל זמנא דאורייתא מתקיימ' בעלמא וב"נ משתדלין בה. כביכול קב"ה חדי בעובדי ידוי וחדי בעלמין כולהו ושמיא וארעא קיימי בקיומייהו כו'. ובשעתא דישראל מתבטלין מאוריי' כביכול תשש חיליה וכדין עת לעשות לה' אינון בני עלמ' צדיקיא דאשתארון אית לון לחגרא חרצין ולמעבד עובדין דכשראן בגין דקב"ה יתתקף בהו בצדיקייא כו'. מ"ט בגין דהפרו תורתך ולא משתדלי בה בני עלמא כדקא יאות כו'. והכי בזמנא דישראל משתדלו באורייתא ההוא עת מהימנותא מתתקנא בתקונהא ומתקשטא בשלימותא כדקא יאות. ובזמנא דישראל מתבטלי מאורייתא ההוא עת לאו איהו בתקונהא ולא אשתכח' בשלימו ולא בנהורא. הה"ד עת לעשות לה' מאי לעשות כו'. אוף הכי עת לעשות אשתאר בלא תקונא ובלא שלימו. מ"ט משום דהפרו תורתך בגין דאתבטלו ישראל לתתא מפתגמי אורייתא. בגין דההוא עת הכי קיימא או סלקא או נחתא בגינהון דישראל.
וכביכול הוא מתרחק ממנו יתב' כמ"ש בזוהר ויקרא (ח"ג כא, א): כד בר נש אתרחיק מאורייתא רחוק הוא מקב"ה. כי קוב"ם ואורייתא חו כנ"ל. והשמירה העליונה של הקדושה סר מעליו ואשתמודע וניכר לכחות הדין אשר הגביר בעצמו שיוכלו לשלוט עליו. בין בחייו כמשרז"ל בפ"ק דברכות המובא לעיל.
וכ"א שם (ס"ג א') ובמשלי רבתא ר"פ כ"ד א"ר טוביה א"ש כל המרפה עצמו מד"ת אינו יכול לעמוד ביום צרה שנאמר התרפית ביום צרה צר כחכה. ובפ' שתי הלחם (דף צט:) כל המשמר את התורה נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה כו'. ואמרו במדרש תהלים מזמור נ"ז אמר הקב"ה לישראל אם שמרת את התורם אני אשמור אותך שנאמר אם שמור תשמרון כו'.
וכידוע ג"כ מאמרם ז"ל בב"ר פס"ה בזמן שהקול קול יעקב בב"כ ובב"מד אין ידי עשו שולטות הקל קול יעקב אז ידיו שולטות ר"ל. ואמרו בויקרא רבה פל"ה ודברים רבה רפ"ד הסייף והספר ניתנו מכורכיין כו' אמר הקב"ה אם שמרתם מה שכתוב בספר אתם ניצולים מן הסייף ואם לאו כו'. ואמרו שם עוד מצינו שויתר הקב"ה על עכומ"ז וג"ע וש"ד ולא ויתר על מאסה של תורה שנא' על מה אבדה הארץ על עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אין כתיב כאן אלא ויאמר ה' על עזבם את תורתי.
ובתד"א שם בא וראה כמה גדול כח פשעה של תורה שלא חרבם ירושלים ולא חרב בית המקדש אלא בפשעה של תורה שנאמר כו'. ובתנחומא בשלח כשם שא"א כו' כך א"א לישראל לחיות אלא א"כ מתעסקין בד"ת ולפי שפירשו ישראל מד"ת לפיכך השונא בא עליהם כו' וכן את מוצא שאין השונא בא אלא ע"י רפיון ידים מן התורה כו' ע"ש: