נפש החיים/שער ד/פרק טו
והנה המברך מתברך. ומברכתם של העולמות יבורך גם האדם העוסק בה כראוי לאמיתה הגורם לכ"ז. וכבוד ה' חופף עליו כל היום ומשיג לנשמה אצולה ממקום קדוש. לפי ערך גודל עסקו ודיבוקו בה כמ"ש אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. מעט מקדשין אותו הרבה.
ובהקדמת הזוהר (ח"א יב, ב) פקודא חמישאה כו' בהאי קרא אית תלת פקודין וכו'. וחד למלעי באורייתא לאשתדלא בה ולאפשא בכל יומא לתקנא נפשי' ורוחי'. דכיון דב"נ אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא דכתיב שרץ נפש חיה נפש דההיא חיה קדישא כו' וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין כו'. דא אורייתא דאקרי מים ישרצון ויפקון ריחשא דנפש חיה מאתר דההיא חיה ומשכין לה לתתא כמה דאתמר. וע"ד אמר דוד לב טהור ברא לי אלהים למלעי באורייתא וכדין ורוח נכון חדש בקרבי:
והוא הרודה ומושל בכל. וכל הדינין בישין מסתלקין מעליו ואין להם עליו שום שליטה ח"ו. בין בעודו בזה העולם. כמ"ש בפ"ק דברכות (דף ה.) ארשב"ל כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו. ובפ' כיצד מעברין (דף נד.) חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כו'. חש בגרונו יעסוק בתורה שנא' כו'. חש במעיו כו'. חש בכל בגופו יעסוק בתורה שנא' ולכל בשרו מרפא. וכעין סגנון זה אמרו בויקרא רבה פי"ב ובתנחומא פ' יתרו ובמדרש תהלים מזמור ק"ט ע"ש.
ובתד"א סא"ר פ"ה מקימי מעפר דל כו'. אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה כו'. וחזר ועשה תשובה וקורא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות והגדות ושימש חכמים. אפילו נגזרו עליו מאה גזירות הקב"ה מעבירן ממנו כו'.
ושם רפ"ו הביאני המלך חדריו כשם שיש להקב"ה חדרי חדרים בתורתו. כך יש להם לת"ח לכל אחד ואחד חדרי חדרים בתורתו. ואם ראית שהיסורין ממשמשין ובאין עליך רוץ לחדרי תורה ומיד היסורין בורחין ממך שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו'. לכך נאמר הביאני המלך חדריו. נגילה ונשמחה בך במה שגדלתנו ורוממתנו וקשרת לנו כתר גדול בד"ת מסוף העולם ועד סופו. ושם בפ"ה ויהי המה הולכים הלוך ודבר ואין דבר אלא ד"ת כו'. וכשנשתלח מלאך כו'. ובא ומצאן שהיו עוסקין בד"ת ולא היה יכול לשלוט בהם כו'. מכאן שני ב"א שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן כו' ע"ש.
ובזוהר ויחי (ח"א רמב, א) סוף ע"א יששכר חמור גרם. כו' פתח ואמר לדוד ה' אורי כו' כמה חביבין אינון מלין דאורייתא. כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קב"ה. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא. נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא. ולא עוד אלא דכפיית לכל פגיעי דעלמא ואחית לון לעימקא דתהום רבה. ת"ח בשעתא דעאל ליליא כו' כד אתער רוח צפון ואתפליג ליליא אתערותא קדישא אתער בעלמא כו'. זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא. כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבא דתהום רבה כו'. בג"כ יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור ונחית ליה כו' דאיהו סליק לנזקא עלמא ושוי מדורי' בין המשפתים כו'.
וכן אמרו ז"ל בפ"ג דסוטה (דף כא.) דהתורה אגוני מגני מן היסורין בין בעדנא דעסיק בה בין בעדנא דלא עסיק בה ע"ש. כי היא גמלתהו רק טוב ולא רע כל ימי חייה. היינו אפי' בעדנא דלא עסיק בה. כ"ז שהוא דבוק ולא פירש ח"ו מחיי עולם שלה ודעתו עליה תמיד לחזור ולהגות בה:
הגהה: ומ"ש גמלתהו וכו'. כי גמול פירוש תשלום גמול למי שהטיב אתו מקודם. ז"ש שהתורה משלמת גמול טוב להאדם שעושה טובה עמה היינו כשעוסק בה לשמה. וגם אם עסקו בה שלא לשמה לגרמיה ולא להטיב אתה. שמהראוי היה שהתורה תגמלנו רעה ח"ו. עכ"ז אינה גומלת לו רעה ח"ו. ואדרבה גם בשמאלה היינו למשמאילים בה שלא לשמה. היא נותנת לו עושר וכבוד בעולם הזה. ע"כ: