נפש החיים/שער ג

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ומ"ש כאן למקו"ם. וכן באבות אמרו וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמי' ותחנונים לפני המקום ב"ה. רמזו ז"ל בתיבת מקום לענין גדול. והענין צריך ביאור להבין עומק כוונתם ז"ל בזה. ולמסבר קראי הרומזים ע"ז:

וכבר אמרו ז"ל באבות שכל דבריהם כגחלי אש שכמו הגחלת שאף שלא נראה בה רק ניצוץ אש. אם תשים כחך בה להפכה ולנפחה. כל שתנפחה יותר תתלהב ותתפשט בה הניצוץ. עד שתעשה כולה לוחשת ותוכל ליהנות ממנה להשתמש לאורה ולהתחמם נגדה. אבל רק נגדה ולא לאוחזה. שכיון שנעשית לוחשת צריך זהירות שלא תכוה בה. כן בדמיון זה נמשלו כל דברי חכמים. שאף שנראים דברים קצרים ופשוטים. אבל הם כפטיש יפוצצו. שכל שהאד' מהפך ומסלסל ומדקד' בהם יאורו עיניו משלהב' אורם הגדול. שימצא בתוכם ענינים עמוקים. כאמרם ז"ל הפוך בה וכו' דכלא בה. אבל צריך להזהר מאד בגחלתן. שלא ליכנס להתבונן ולחקור בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן בהם יותר מדאי. כאמרם שם והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. היינו שלא להתרחק מלהתבונן כלל בדבריהם כי לא יהנה מאורם כלל. וגם לא יתקרב יותר מדאי שלא יכוה כנ"ל. רק מנגד. כמו שסיים אח"ז והוי זהיר בגחלתן וכו':

והנה כאן כתי' מקום ג"כ. הגם שפשוטו מובן. אבל כשנדקדק בו נמצא שכללו ורמזו בזה עוד ענין גדול. כי ענין מה שהוא יתב' נקרא מקום. פירשוהו ז"ל בב"ר פס"ח ע"פ ויפגע במקום. ר"ה בשם ר"א אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו ובשמות רבה ס"פ מ"ה ובתנחומא פ' תשא ויאמר ה' הנה מקום אתי אריב"ח וכו' אתרי טפלה לי ואין אני טפל לאתרי. וכ"כ בשו"ט תהלים מזמור צ'. ולפי פשוטו ר"ל כמו שהמקום הוא סובל ומחזיק איזה דבר וחפץ המונח עליו. כן בדמיון זה הבורא אדון כל ית"ש הוא המקום האמיתי הסובל ומקיים העולמות והבריות כולם. שאם ח"ו יסלק כחו מהם אף רגע אחת. אפס מקום קיום וחיות כל העולמות. וכמ"ש ואתה מחיה את כולם. והוא פנת יסוד אמונת ישראל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בריש ספרו. ולכן קורא בזוהר לאדון כל ית"ש נשמת' דכל'. נשמתין. כמו שהנשמ' מחי' ומקיימת הגוף וכמ"ש (סנהדרין צ"א ב') וכי אפש' לחיזיכת בשר ג' ימי' וכו'. כן הוא ית"ש הוא לבדו חי העולמי' כולם וכידוע במקומות רבות בתקונים ורע"מ. וע' בריש הקדמה שגי' של התקונים במאמר פתח אליהו וכו'. וכן רז"ל דימו קיום כל העולם ע"י כחו יתב'. לקיום הגוף ע"י כחות הנשמה. אמרו מה הנשמה מלאה וזנה את כל הגוף אף הקב"ה מלא וזן כו'. זהו פשטות ענין שהוא יתב' נקרא מקומו של עולם:


אמנם פנימית ענין מקומו של עולם. הוא ענין גדול מאד. כי מה שכנוהו ית"ש מקומו של עולם. אין ערך כלל לענין מקום הנושא כל חפץ העומד עליו שעצמות התהות וקיום הכלי יש לה מציאות בפני עצמה. והמקום רק מצלת אותה שלא תפול ותשבר. וכן ענין חיות וקיום הגוף ע"י הנשמה. הגוף יש לו מציאות בפני עצמו. ואינו מתבטל ממציאותו גם בצאת הנשמה ממנו. אבל העולמות כולם כל עיקר התהוות מציאותם כג רגע הוא רק מאתו ית"ש. ואלו היה מסלק רצונו יתב' מלהוות אותם כל רגע היו לאין ואפס ממש. ורק מחמת שאין בכח שום נברא אף עליון כבעליונים להשיג מהות הענין איך כל העולמות וכל צבאם המה בעצם אין. ורק כל רגע המה מתהוים למציאות ממנו יתברך. לזאת בחרו להמשילהו יתברך ולהסביר לאזן שומעת בקרב חכמים. בתיבת מקום. שאף שכך גזרה חכמתו יתבר' ליתן מציאותו לעולמו באופן שילאה כל שכל להשיג איך הוא המשכת התהוותם ממנו ית"ש כל רגע ויוכל להדמות בעיני בשר שהעולם הוא מציאות וקיום בפני עצמו ח"ו. האירו חז"ל עיני השכל בהמשילם לענין מקום. שכמו שהכלי העומדת על איזה מקום. הגם שהכלי הרי יש לה באמת מציאות בפני עצמה. עכ"ז אם לא היה להכלי מקום שתעמוד עליו. היתה כלא הי' כן אף שהעולם כולו מורגש ונדמה כמציאות בפני עצמו. הוא ית"ש הוא מקומו שאלמלא הי' מקום ברצונו להתהוות העולמות. עאכ"ו שהיו כולם כלא היו *: וז"ש בספר יצירה (פ"א מ"ח) ע"פ בלימה בלו' פיך מלדב' ולבך מלהרהר. ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר רצוא ושוב. אמר למקום דייקא. היינו כאם ירוץ מחשבת לב האדם להשיג המושכל איך נמשך התהוותם כל רגע ממנו ית"ש. שוב למקום להשיג ערך המושכל מדמיון המורגש בבחי' מקום כנ"ל. וע' פי' רמב"ן ז"ל על משנה זו:

הגהה: ודרך דרש נוכל להעמיס בפסוקי (איוב, כח) והחכמה מאין תמצא. שהחכמה הגדולה על כל חכמה המושגת מאתו ית'. הוא החכמה הנפלאה שמאין תמצא כל רגע מציאות. ואיזה מקום בינה היינו שאין במציאות איזה שכל שנוכל לכנות שהשכל ההוא הוא מקום מוכשר שתחול עליו בינה להבין כח הנפלא הזה. וסיים והוא ידע את מקומה:
הגהה: גם המשילוהו יתב' בבחי' מקום. שכמו שהמקום ע"י מתקיים הכלי אף אם אינו שוה בערך עם הכלי. וגם המקום אף אם ע"י מתקיימים כמה וכמה כלים שונים זה מזה. איו גורמים עי"ז שום שינוי בהמקום. והמקום מקיים וסובל כולם בהשואה אחת. כך הוא ית"ש מקיים כל העולמות אף שאין ערך כלל בינו ית' וביניהם. דאף כ"ע אוכמא איהו לגבי' דא"ס. וגם אם כי נראה לנו שנויים משנויים שונים מצד הבריאה מדרגות שונות זו מזו. ואף כי נמצאים גם כחות הטומאה והס"א בכל מדרגותם. והקיום של כולם הוא רק ממנו ית' לבד. עכ"ז לית בי' שנוי ית"ש דאיהו לא אשתני ומצדו ית' הוא מקיימם בדמיון מקום. ואם כי דבר זה אין בשום שכל להשיג איך ומה והוא פלאי. לזה המליצו חז"ל הנה מקום אתי אתראי טפלה לי פי' שלית מחשב' תפיסא איך הוא בבחי' מקום בלי שינוי. רק הוא ית' לבדו המשיג עצמותו משיג איך הוא מקומן דכולהו עלמין בלי שנוי. כענין והוא ידע את מקומה. וזהו אתי דייקא. כענין לבא לפומא לא גליא:

וע"ז הכוונה דרכו רז"ל הקדושים. להמשיל משלים בענין התחברותו יתב' להעולמות. אף שאין ערך ודמיון כלל בין המשל והנמשל רק באיזה דבר פרטי. ואף גם זאת רק בדמיון מה. וכמ"ש ברע"מ פ' פנחס (ח"ג רנז, ב) ורנ"ח א' ואית למנדע כו' כגוונא דא ברא נשמתא כו' ומה רבון עלמין לית לי' שם ידיע ולא אתר ידיע אלא בכל סטר שלטנותי'. או הכי לית לה לנשמתא כו' אל בכל סטר שולטנותא לית אבר פנוי מנה כו'. בכל אינון שמהן וכנויין אתקרי ע"ש כל עלמין כו' לאתחזאה. שולטנותיה עלייהו אוף הכי נשמתא על שולטנותא דכל אברים דגופא אמתיל לה לגבי'. לאו דאדמיא לי' איהי בעצמה. דהוא ברא לה וכו' ועוד כו'. ובג"ד איהי אדמיא לגבי' בשולטנותא דילה על כל אברי גופא אבל לא במלה אחרא. וע"ש באורך. וכן כל הדברים שמנו רז"ל שם בענין התדמותו יתב' להנשמה בגוף. הכל הוא רק על ענין התפשטותו ית"ש בהעולמות וממלאם ושליטותו עליהם כנ"ל. שרק בדבר זה לבד מתדמין בענינם. וכן רמזו בתקונים (סוף תל"ח) אמרו דאשתמע קלי' ודבוריה מן כרסייא ומלאכייא ושמיא וארעא דישתמודעון לי' בכל עילא ותתא כנשמתא דשלטנותה בכל גופא אפילו באבר זעירא ולית אבר פנוי מינה. דייק באומרו כנשמתא דשלטנותה וכו'. וממילא נשמע שגם בזה הענין עצמו שדימוה ז"ל לא הושוו בה לגמרי כי אף שאמרו מה שאמרו מה הנשמה מלאה את כל הגוף אף הקב"ה מלא את כל העולם. וכן מ"ש במאמר התקונים הנ"ל כנשמתא כו' ולית אבר פנוי מינה. ושם (בת"ע) בכל אבר איהו הוי"ה וכו' לית אתר פנוי מני' כנשמתא דאשתכחת בכל אבר ואבר דגופא. אין ענין מלוי הקב"ה את העול' כענין מלוי הנשמה את הגוף שעכ"ז גם הגוף ישנו לעצמו חוצץ בפניה. רק שמתפשטת בפנימית כל פרטי חלקיו ומקיימו. שהרי גם בצאת הנשמה מהגוף אין הגוף מתבטל עי"ז ממציאות. אבל אדון כל ית"ש הוא מלא את כל העולמות והנבראי' ואינם חוצצים חלילה נגדו יתב' כלל באמת. ואין עוד מלבדו ית' ממש שום דבר כלל בכל העולמות. מהעליון שבעליונים עד התהום התחתון שבתהומות הארץ. עד שתוכל לומר שאין כאן שום נברא ועולם כלל רק הכל מלא עצמות אחדותו הפשוט ית"ש. וע' רוקח בסוף שורש קדושת היחוד ז"ל הבורא אינו צריך למקום ומכון כי היה קדם כל היות ואין קירות והקורות חוצצין לפניו כי לא היה בורא דבר שהוא מזיק כנגדו:


והוא ענין הכתוב (ירמיה כ"ג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ויוחר מפורש במשנ' תור' וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלהי' בשמי' ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וכן אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. והוא ממש כמשמעו שאין עוד מלבדו יתב' כלל בשום בחי' ונקודה פרטית שבכל העולמו' עליונים ותחתוני' והבריו' כולם. רק עצמות אחדותו הפשוט ית"ש לבד. והוא פנימיות אמרם ז"ל בדברים רבה פ"ב ד"א כי ה' הוא האלהים וגו' יתרו נתן ממש וכו' רחב וכו' משה שמהו אף בחללו של עולם. שנאמר כי ה' כו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מהו אין עוד אפי' בחללו של עולם: וזה ג"כ בכלל מאמרם ז"ל שהוא ית' מקומו של עולם ואין העולם מקומו. היינו שאף כל המקומות שמורגשים לחוש במציאות אין המקומות מקומות עצמים. אלא הוא ית"ש הוא המקום של כל המקומות. שמצדו יתב' נחשבים כולם כאלו אינם במציאות כלל גם עתה כקודם הבריאה:

אמנם כבר הקדמנו בתחלת דברינו. שהמשילו דבריהם ז"ל כגחלי אש. שיהא זהיר מאד בגחלתן שלא ליכנס להתבונן ולחקור יותר מדאי. בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן הרבה ויכוה ח"ו. וכ"ה זה הענין הנורא. אין הדבר אמור אלא לחכם ומבין מדעתו פנימיות הענין בשיעורא דלבא לבד ברצוא ושוב. להלהיב בזה טוהר לבו לעבודת התפלה. אבל רב ההתבוננות בזה הוא סכנה עצומה. וע"ז נאמר בס"י ואם רץ לבך שוב למקום כמש"ל פ"ב וכמ"ש אי"ה להלן פרק ו'. ובאמת הייתי מונע עצמי מלדב' בענין זה כלל כי הראשוני' ז"ל הסתירו הענין מאד כמו שתרא' דברי קדוש ה' הרוקח ז"ל הובא לעיל שלא דיבר בזה רק ברמז. כי נאמנה את אל רוחם וכסו דבר. אבל שבתי וראיתי. שכך היה יפה להם לפי דורותיהם. אבל עתה הן ימים רבים ללא מורה. וכל דרך איש ישר בעיניו להלוך אחרי נטיית שכלו. וכל יצר מחשבו' לב האד' מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יענו שכלו. והעולה על כולם. שזה תורת כל האדם ונעשה משל גם בפי כסילים. לאמר הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלהות גמור. ועינם ולבם כל הימים להעמיק ולעיין בזה. עד שגם נערים מנוערים ממשכא להו לבייהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם בזה לפי שכלם זה. וכמה זהירות יתירה צריך האדם להזהר בזה ולשמור את נפשו מאד במשמרת למשמרת. שאם ח"ו יקחנו לבנו לקבוע לנו מחשבה זו להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי המחשבה זו. הלא יוכל להולד מזה ח"ו הריסת כמה יסודות התוה"ק ר"ל. ובנקל יוכל להלכד ח"ו ברשת היצר שיראה לו היתרא עפ"י מחשבה זו דרך משל להרהר בד"ת בשאט נפש אף במקומות המטונפי'. אחר שיוקבע אצלו תחלה שהכל אלהות גמור. ורז"ל הפליגו בזה מאד וכרתוהו ברוח קדשם מהיות לו חלק לעה"ב ר"ל. כמ"ש (ברכות כ"ד ב') שבכלל כי דבר ה' בזה הוא גם המהרהר ד"ת במבואות המטונפים. וממילא נשמע סיפי' דהאי קרא הכרת תכרת וכו' ופירשוהו ז"ל בפ' חלק (צ' ע"ב הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב. ועוד כמה טעיות שיוכל לצא' ח"ו אם היה נקבע ההנהגה במעשה עפ"י זה הדרך. וזה שהביאני להכנס לדבר בזה הענין ולהזהיר ולהרחיק מטעות שיוכל להולד מזה ח"ו. ולהבין על בוריו כל מה שרמזו לנו רז"ל בזה והנם ככל דרכי ה' הישרים. ועת לעשות:


ולהשב הדבר על מכונו. נבאר מאמר קדישין רז"ל שמבואר בע"ח לוקח מהתקוני' בכ"מ. שהוא ית"ש ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה. והרי מצינו שגם בעולמות העליונים כל עולם חלוק ומשונה מחבירו בבחי' שונים. בענין התחברותו ית' אליה'. וכמ"ש בהקדמת התקונים דעשר ספי' דאצילו' מלכא בהון איהו וגרמי' חד בהון אינון וחייהון חד בהון מה דלאו הכי בע"ם דבריאה דלאו אינון ואיהו חד וכו'. וע' בע"ח שער השתלשלות הי"ס בריש סדר האצילות בקיצור כתב שא"ס ב"ה בבחי' התלבשותו והתפשטותו בכל העולמות אינו נוגע ודבק זולתי בעול' אצילות לבד ולא בבי"ע ולכן משם ולמטה ישתנה מהותם. ושם בשער דרושי אבי"ע פ"ז בפי' מאמר התקונים הנ"ל כ' שאצילות כולו גם בחי' הכלים נק' אלהות גמור משא"כ בבי"ע ע"ש. וכן מבואר שם החילוק העצמי שבין האצילו' לג' העולמות בי"ע בענין האלהות ע"ש בריש שער ציור עולמות אבי"ע בהקדמ' הרח"ו ובשער השתלשלות הי"ס פ"ג. ושער הצלם פ"א. ושער השמות פ"א. ושער סדר אבי"ע פ"ב וריש פ"ג. וכיוצא כמה חלוקי בחי' וענינים שונים בין העולמות פרטי פרטים. המבואר בכל הזוהר ודברי הארי"זל. וע' היטב בסוף ס' ארבע מאות שקל כסף בענין ידיעתו ית"ש מקודם במעשי האדם. שחילק הארי"זל בזה בין העולמות. ויתר על כן שמצינו כמה מקראות כמו אל עליון. יושב בשמים. אשר אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרם. וכן מנו רז"ל עשר קדושות. וג' מחנות מקודשות. זו למעלה מזו: אבל אמיתת הענין. הט אזנך ולבך תשיב ותלך לבטח:

כי מבואר בכ"מ בזוהר. שאדון יחיד א"ס ב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. והיינו שמצדו ית' נקרא בבחי' ממלא כל עלמין. ומצדנו כפי אשר נצטוינו בתוה"ק בענין הנהגותינו בתורה ומצות. וכפי השגתנו בחוש. נקרא ית"ש בבחי' סובב כל עלמין. שבחי' ממלא כל עלמין הוא כבוד אלהים הסתר דבר מצדנו: והענין כי ודאי האמת. שמצדו יתב' גם עתה אחר שברא וחידש העולמות ברצונו הוא ממלא כל העולמות והמקומות והבריות כלם בשיווי גמור ואחדות פשוט. ואין עוד מלבדו כמשמעו ממש. וכמ"של ממקראות מפורשים ובשם הרוקח ז"ל. וכמו שתקנו לנו קדמונינו ז"ל לומר קודם התפלה אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. ר"ל אף שכבר נבראו העולמות ברצונו הפשוט יתב'. עכ"ז אין שום שינוי והתחדשות ח"ו ולא שום חציצה מחמתם בעצמות אחדותו הפשוט. והוא הוא גם עתה כקודם הבריאה שהיה הכל מלא עצמות א"ס ב"ה גם במקום שעומדים העולמות עתה. ולבך תשית לדברי קדוש ה' רבינו שמואל אביו של הקדוש ר"י חסיד בשיר היחוד שחיבר. ביחוד יום ב' אין קצה כו' ואין תוך מבדיל בינותיך כו' ע"ש. וביחוד יום ג' סובב את הכל ומלא את כל. ובהיות הכל אתה בכל כו' ע"ש עוד בזה:

וז"ש רז"ל בהדברים שדימו התחברותו יתברך להעולמות. להתחברות הנשמה להגוף מה הנפש טהור' בגוף אף הקב"ה טהור בעולמו (וי"ר סו' פ"ד) ר"ל כענין הנשמה אף שמתפשט' בכל פרטי אכרי האדם. הנקיים וגם המלאים לכלוך טינופת וזוהמא. ועכ"ז אינם חוצצים כלל לענין טהרתה ובקדושתה וטהרתה עומדת. כן הענין. אם שהוא יתב' ממלא את כל. וכל המקומות. מקומות הטהורים והמקודשים ואשר איננם טהורים. אעפ"כ אינם חוצצים כלל ולא גורמים שום שינוי חלילה לקדושת טהרת עצמותו ואחדותו הפשוט יתב'. וז"ש (מלאכי ג) אני ה' לא שניתי. וכמ"ש בתז"ח דף פ"ח סוף ע"ד וכל ישראל דקבילו מניה אורייתא אינון עבדין לי' אחד בה ובכל אתוון ושמהן קדישין דילי' ובכל משריין עלאין ותתאין דאתבריאו בהו ובכל בריין עלאין ותתאין. ולעילא מכלהו אחד ולתתא מכלהו ומלגאו דכלהו ומלבר דכלהו איהו אחדכו' הכי איהו מלגאו דכל עלמין כמו מלבר דכל עלמין לא אשתני כו':

הגהה: ולפי מה שיתבאר אי"ה להלן ענין החילוק שבין הב' שמות הוי"ה ואלקים. שהשם אלקים פירושו מורה על הבחי' אשר מצדנו. לזאת אמר אני ה' לא שניתי. וע' תקונים ת"ע בענין האודנין אמר וארבע אתוון דאינון הוי"ה איהו לא אשתני בכל אתר כו' שינויין אינון במאני דגופא אבל ביה ליתי שינוייא כלל הה"ד אני ה' לא שניתי:


אבל עכ"ז הן הן גבורותיו ונוראותיו ית"ש. שאעפ"כ צמצם כביכול כבודו ית' שיוכל להמצא ענין מציאות עולמות וכחות ובריות נבראים ומחודשים בבחי' שונים וענינים מחולקים וחילוקי מקומות שונים מקומות קדושים וטהורים. ולהיפך טמאים ומטונפים והוא הבחי' אשר מצדינו. היינו שהשגתנו אינה משגת בחוש רק ענין מציאותם כמו שהם נראים שעפ"י זאת הבחי' נבנו כל סדרי חיוב הנהגתינו שנצטווינו מפיו ית' חק ולא יעבור. ומצד זאת הבחי' הוא שדימוהו רז"ל כביכול כענין הנשמה אל הגוף וכמ"ש בזוהר שהוא ית' הוא נשמתא דכל עלמין שכמו שבאדם לא נראה בחוש רק הגוף והנשמה אף שהיא מלאה את כל הגוף היא בבחינת הסתר לעיני בשר ונגלית לעיני שכל. כן כפי השגתינו הנגלית נראה מציאות העולמות והבריות כולם ושהוא ית"ש מתפשט ומסתתר כביכול בפנימו' כולם להחיות' ולקיימם כענין הנשמה שמתפשטת ומסתתרת בפנימו' כל פרטי חלקי אברי הגוף להחיותו. וכל השמות והכנוים והתארים והמדות עליו יתב' שמצינו בתוה"ק כולם מדברים מצד זאת הבחי' כפי שהוא מצדינו וסדרי חיוב הנהגותינו שהוא מצד התחברותו ית' אל העולמות שמצדם ועל ידיהם נמשך כל השינוים של פרטי סדרי ההנהגה כולם כמש"ל בשער ב':

וז"ש בהקדמת התיקונים הנ"ל דע"ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמי' חד בהון אינון וחייהון חד בהון מה דלאו הכי בע"ס דבריאה דלאו אינון ואיהו חד לאו אינון וגרמיהון חד ועלת על כולא הוא נחית בעשר ספירן דאצילות ונהיר בע"ס דבריאה ובעשר כתות דמלאכייא ובעשר גלגלי דרקיעא. ולא אשתני בכל אתר רמז לב' הבחי' הנ"ל כמבואר ובב"ר פ"ד אמרו כשהוא רוצה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וכשהוא רוצה היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארח. ארחב"א פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבוד אלהותו פעמים שהוא מדבר עם האדם מבין שערות ראשו כו' וכ"ה בשמות רבה פ"ג. רמזו ג"כ לאלו ב' הבחי' כמבואר למבין:

ולכן נקרא הוא יתברך בכל דברי רז"ל בשם הקדוש ברוך הוא. פי כללו בזה השם הנכבד. אלו הב' בתי' יחד. כי קדוש פירושו מובדל ונעלה. והוא כפי אשר מצדו יתב' שהוא באמת מופרש ומובדל ומאד נעלה מכל עניני החילוקים ושנויים חלילה רק הכל מלא אחדות גמור לבד בהשוואה גמורה ומרומם מעל כל ברכה ותהלה ואיננו צריך להתברך ח"ו וע' תיקונ' ת"ע ק"ל סוף ע"א וגם לא שייך כלל לפי זאת הבחי' שום ענין תוספת ורבוי ברכה. כיון שהכל אחדות פשוט לבד כקודם הבריאה. וכמ"ש (ישעיה מ') ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. שזה הכתוב נאמר על עצמות אחדותו יתב' כידוע ברע"מ ותקונים ומצד בחי' השגתנו מציאות הכחות והעולמות. הוא נקרא ברוך כביכול מצד התחברותו יתב' אליהם. כי הם הצריכים לענין התוספת ורבוי ברכה ושפע ע"י מעשי האדם הרצוים כמש"ל בשער ב'. וזהו הקב"ה ר"ל שהוא מצדו ית' קדוש והוא הוא עצמו נקרא ברוך כביכול מצדנו והכל א'. וע"ז הבחי' שמצדנו הוא שנאמרו המקראות. אל עליון. יושב בשמים. והרבה כיוצא:


והנה כל יסודי תור' הקדושה בכל האזהרות והמצות כולם עשה ול"ת כולם הו'. לכים עפ"י זאת הבחי' שמצד השגתנו שודאי יש חילוק ושינוי מקומות שבמקומות הטהורים מותרים וגם חייבים אנחנו לדבר או להרהר דברי תורה. ובמקומות המטונפים נאסרנו בהם אף ההרהור ד"ת. וכן כל עניני וסדרי חיוב הנהגותינו שנצטוינו מפיו בתוה"ק ובלתי זאת הבחי' שמצדנו אין מקום לתורה ומצות כלל ואף שבאמת שמצדו ית' המשיג עצמותו הוא מלא את כל בהשוואה גמורה בלא שום חציצה ולא שום חילוק ושינוי מקומות כלל רק הכל אחדות פשוט כקודם הבריאה ממש אבל אין אנחנו יכולים וגם לא הורשינו ליכנס כלל להתבונן בינה בזה הענין הנורא לידע ולהשיג איך אדון יחיד ב"ה מלא את כל וכל המקומות באחדות פשוט ושיווי גמור. חלילה וחלילה. וכמ"ש הרוקח ז"ל בשורש קדושת היחוד. ז"ל הק' במופלא ממך אל תחקור כו'. ז"ש בריש ברייתא דס' יצירה השב היוצר על מכונו הוא היוצר כל כו' ובברייתא אחרת ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. פי' כשתחשוב בלבך על בורא עולם מה הוא ואיך חנייתו בכל מקום ומעשיו בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר הסר המחשבה מלבך ואם רץ לבך למחשבה זאת חושה ומהר ואל תהרהר ושוב ליחוד מקומו של עולם לעבודתו וליראתו וכו' ועל דבר זה נכרת ברית שלא לחשוב באלקותו שאין כל החכמים יכולין לידע עכ"ל וע"ש באורך וכל צבאות המוני מעלה שואלין איה מקו"ם כבודו שאין יכולין להשיג מהות ענין בחי' מקומו של עולם הנ"ל והוא מאמרם ז"ל בפ' אין דורשין (י"ג ב') דמדאמרי ברוך כבוד ה' ממקומו מכלל דמקומו ליכא דידע לי'. ומשרע"ה בקשה נפשו להשיג הענין באמרו הראני נא את כבודך היינו בחי' מקום כבודו הנ"ל ולא ניתן לו ורק הוא לבדו ית' המשיג עצמותו הוא היודע עצמות מהות זה הענין המופלא ומכוסה. והנסתרות לה' אלהינו ואנחנו אין רשאין להתבונן אלא במה שהורשינו והנגלות לנו להשגתינו. והוא בהבחי' שמצדינו שנקרא הוא ית"ש בבחי' סובב כל עלמין מחמת שעכ"ז צמצם ברצונו הפשוט כבודו ית' שיתראה לעין ההשגה מציאת עולמות וכחות ובריות נבראים מחודשים. ולזאת חייבים אנחנו לידע ולקבוע בלבנו אמונת אומן בל תמוט. שמצדנו ודאי שיש חילוק מקומות וענינים שונים לענין דינא והלכתי רבתי כמש"ל כי היא פנת יסוד האמונה ועיקר שורש התורה והמצות כולם:

והוא ג"כ א' מהטעמים שאחר יחוד פסוק ראשון דק"ש אומרים בשכלמ"ו והוא כמ"ש להלן בפ' י"א שענין יחוד פ' ראשון בתיבת אחד היינו לכוין שאדון יחיד ב"ה הוא אחד בכל העולמו' והבריו' כולם אחדות פשוט כמשמעו וכולם נחשבים לאין ואין עוד מלבדו יתברך לגמרי ושלא נבא להתבונן חלילה על מהות הענין איך ומה. לזאת אנחנו אומרים אח"ז ברוך שכמל"ו שיתבאר שם שהכוונה הוא על הבחי' שמצד השגתנו שמתראה מציאות עולמות ובריות מחודשים ברצונו יתברך הצריכים להתברך מאתו והוא המולך עליהם זהו ב"ש כבוד מלכותו וכו'. (וזהו הענין שפסוק ראשון נקרא בזוהר יחודא עלאה ופסוק בשכמל"ו נקרא יחודא תתאה. והוא מבואר):


ואלו הב' בחי' הנ"ל שמצדו יתברך ומצדנו הן הן עצמן ענין הצמצום והקו הנזכר בדברי האריז"ל. ואשר מבואר שם שמצד הצמצום לא יצדק בו שום שינוי וחילוק מקום מעלה ומטה פנים ואחור. רק השואה גמורה אמתית. וכל עניני השינוים וחילוק המקומות וכל השמות וכנויים כולם נאמרים רק מצד בחי' הקו וע' בריש ס' אוצרות חיים ומודעת שכל דברי האריז"ל בנסתרות משל הם ופנימיות ענין הצמצום והקו. הכוונה על אלו הב' בחי' הנ"ל שהן בעצם בחי' א' וענין א' לגמרי. כי באור מלת צמצום כאן אינו לשון סילוק והעתק ממקום למקום להתכנס ולהתחבר עצמו אל עצמו כביכול להמציא מקום פנוי ח"ו אלא כענין שאמרו בב"ר ס"פ מ"ה וצמצמה פניה ולא ראתה המלך. ובאיכה רבתי בריש א"ב דאני הגבר הלכה וצמצמה פניה אחר העמוד שפירושו שם לשון הסתר וכיסוי (עיין בערוך ערך צמצם). כן כאן מלת צמצום היינו הסתר וכסוי והכוונה שאחדותו ית"ש בבחי' עצמותו הממלא כל עלמין הוא מצומצם ומוסתר מהשגתנו וכענין אכן אתה אל מסתתר (ישעיה מ. ה) והשגתנו מה שאנחנו משיגים מציאת השתלשלות עולמות זה למעלה מזה בבחי' שונים מכנים אנחנו בשם קו שהוא כעין קו המשתלשל: וז"ש האריז"ל שמצד הצמצום היינו מצד עצמות אחדותו יתב' שבהעולמות המלא את כל. אשר אף שמאתנו הוא מצומצם ומוסתר. אבל בבחי' עצמותו. לא יצדק ענין מעלה ומטה. רק מצד הקו היינו מצד השגתנו שאנחנו מצדנו משיגים סדר העולמות דרך השתלשלות כעין קו יצדק מצדנו מעלה ומטה. (ואף גם זאת שמצד הצמצום היינו אף שהוא ית"ש צמצם והסתיר מהשגתנו אור עצמות אחדותו הממלא כל עכ"ז לא יצדק בו מעלה ומטה אף מצד השגתנו אם היינו משיגים הסתר שוה בהשואה גמורה בכל המקומות כענין עיגול המקיף שלא יצדק בו מעלה ומטה וחילוק מקום אך מצד הקו היינו שמאחר שגזרה רצונו יתב' שגם אחר הצמצום וההסתר. אין ההסתר שוה להשגתנו בכל המקומות בשוה ואנחנו משיגים השגות שונים בחילוק בחי' פרטים דרך השתלשלות כעין קו אור המאיר השגתנו להשיג התגלות אורו יתב' בעולמות וכחות חלוקים. שכל עולם וכח היותר עליון ההתגלות אור האלקי בו יותר וגם השגתינו התגלות אורו יתב' בזה העולם הוא גם כן בבחי' ומדרגות שונים במקומות חלוקים כמו שמנו רז"ל עשר קדושות וג' מחנות מקודשות. זו למעלה מזו בערך קדושתם אז מצד קו אור השגתינו התגלות אורו ית' הוא שיצדק בו מעלה ומטה וכל חילוקי המקומות והבחי' שונים ופרטיהם המבוארים בדברי האריז"ל וכן ענין המקראות אל עליון ואלהינו בשמים יושב בשמים והרבה כיוצא. שמצד השגתנו יצדק לומר שבמקום זה ניכר יותר גם אצלנו התגלו' אור אלקותו יוז"ש מבמקו' אחר שהתגלו' אורו ית' הוא בבחי' הסתר מהשגתנו. וכענין שאמר יעקב אבינו ע"ה בעמדו על מקום המקדש כמו שקבלו רז"ל אין זה כי אם בית אלהים. ר"ל שבזה המקום מושג גם להשגת האד' שאין בו רק התגלות אור אלקותו יתברך לבד):

וזהו ענין החלל ומקום פנוי שהזכיר ז"ל ושכלל ענין הצמצו' הי' להתגלו' הכלים היינו שגזרה רצונו מטעם הכמוס אתו יתב' להסתיר אור אחדות עצמותו יתב' בזה המקום שיעור עמידת העולמות והבריות כולם הסתר עצום להמציא עי"ז ענין נפלא כזה שיתרא' ויושג מציאות עולמות וכחות אין מספר דרך הדרגה והשתלשלות ולהאיר בהם התגלות אורו יתב' אור דק בשיעור ודקדוק עצום ודרך מסכים אין קץ. ועד שיוכלו להמצא דרך השתלשלות ומסכים עצומים גם מקומות אשר אינם טהורים וכחות הטומאה והרע והקליפות בשפל המדרגות התחתונים. ונראה ומתדמה כאלו ח"ו הוא חלל פנוי מאור אחדות עצמותו ית"ש. ואין אנחנו משיגים רק רשימה דקה מועטת ואור מועט כעין קו ד"מ עד שבהגיעו דרך סדר ההדרגות והמסכים הרבים אל הכחות תחתוני התחתונים כחות הטומאה והרע. אין התגלות אורו יתברך ניכר כלל להשגתנו וז"ש שם שהקו האור לא הגיע עד קצה התחתון ולא נדבק בתחתיתו ועי"ז ימצא בחי' מעלה ומטה כו' ע"ש והוא מבוא' למבין והצמצו' והקו הכל א' וענין א' ור"ל עם כי ודאי שגם במקום כל העולמות והברואים הכל מלא גם עתה רק עצמותו ית"ש לבד כקודם הבריאה אמנם הוא בבחי' צמצום היינו בבחי' הסתר לבד מופלא ומכוסה מהשגתינו. כדי שע"י זה הצמצום וההסתר תהא כל השגתינו את העולמות דרך השתלשלות והמשכת התגלות אורו יתב' בהם בסדר ההדרגה לבד כעין קו דרך משל כנ"ל. וז"ש שם בשער עיגולים ויושר ענף ב' שהקו חוט האור לא נמשך ונתפשט תיכף עד למטה אלא לאט לאט ר"ל דר הדרגות רבות מאד בשיעור מדוקדק כפי הצורך להשגתינו ענין העולמו' וסדר הדרגתם והמבין יבין עפי"ז מדעתו כל שורש הענין המבואר שם כי א"א לפרט ולהסביר היטב כל דבריו ז"ל שם:


ולכן נאסר החקירה והתבוננות במהות ענין הצמצום כמ"ש האריז"ל כמש"ל שלא הורשינו להתבונן כלל לידע ולהשיג מהות ענין מקומו של עולם איך שהכל מלא רק אחדותו הפשוט ית'. ואין עוד מלבדו כלל לגמרי מצדו יתב' והאמת שהוא בכלל שאל' וחקיר' מה לפנים שלמדוהו ז"ל (בר"פ אין דורשין) מכתוב כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם וכו' ואי אתה שואל וכו' והאריז"ג אשר הורשה והפליא לגלות סודות עמוקים ורמים. כבר פי' הוא ז"ל שפנימיות כוונת הכתוב למן היום אשר ברא אלהים אדם וכו' הוא על עולם אדם קדמאה. וגם בענין א"ק כתב שאין אנחנו רשאין לדבר ולחקור בענין עצמות פנימיותו. רק באורות היוצאים ממנו לבד וגם זאת רק מאורות דס"ג שבו ואילך ולא באורות ע"ב שבו. כ"ש שלא הורשינו להתבונן חלילה במהות ענין הצמצום כפי אשר הוא מצדו יתב' ורק בענין הקו היינו בהשתלשלות העולמות שכפי השגתנו בזה הוא שהעמיק הרחיב הדבור. אבל בענין הצמצום דבר בו ברצוא ושוב ולא דיבר במהות ענינו בפרטות. ועי' בריש ספר אוצרות חיים ד' ב' ריש ע"ג. ולא גילהו רק מציאותו דרך כלל לבד לחכם ומבין מדעתו. מטעם שודאי ראוי להאדם הישר חכם לבב הקבוע כל הימים בת"ת ומצות אשר נאמנה את אל רוחו לידע מציאות זה הענין הנורא דרך כלל שאדון יחיד ית"ש מלא את כל ואין עוד מלבדו ית' להלהיב מזה טוהר קדושת מחשבתו לעבודת התפלה לכוין לבו באימה ויראה ורתת למקום הוא מקומו של עולם. (ומקומו של עולם הוא הוא כוונת ענין הצמצום. והוא מבואר כנ"ל). כמאמרם ז"ל שהמתפלל צריך שיכוין לבו למקום וכן אמרו וכשאתה מתפלל אל תעש וכו' אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה וכענין שאמר ר"א לתלמידיו (ברכות כ"ח ב') דעו לפני מי אתם מתפללים. וכן ביחוד פסוק ראשון דק"ש בתיבת אחד ראוי להעובד אמתי לכוין בקדושת מחשבתו שהוא ית"ש מצידו הוא א' כמשמעו גם בכל הברואים כולם אחדות פשוט לבד כקודם הבריאה וכמ"ש אי"ה להלן: גם להיות ירא וחרד מזה מלעבור ח"ו על אחת ממצותיו יתברך כי מלא כה"כ כמש"ה (ירמיה כ"ג) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו כו' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וכעין שאמר דוד המע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד: והוא ענין חילול ה' הנא' בכ"מ כעין שפי' בזוהר פסוק מחלליה וכו' שהוא לשון חלל ופניית מקום. כן הענין כאן שמראה ח"ו כאלו המקום שעומד בו הוא חלול פנוי ממנו ית' ואינו חושש מלעבור על מצותיו יתב' וכענין זה מאמרם ז"ל (ספ"ק דקדושין) כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה: (ובזה יתישב מאי דקשיא טובא ובעיני כל חכם לב יפלא. מאין התיר האריז"ל לעצמו לדבר ולהזכיר כלל ענין הצמצום כיון שהתבוננות בו אסורה. ולפמ"ש ענין הצמצום. באמת הענין נוהג בכל מקום וזמן גם בזה העולם לשרידים אשר ה' קורא לידע מציאות זה הענין הנורא מטעמים הנ"ל וכן ברע"מ ותקונים וקדוש ה' רבינו שמואל בעל שיר היחוד הנ"ל והרוקח ז"ל שהזכירו הענין ברמז למבין הכל מאל"ו הטעמים הנזכרים וכמבואר למבין ברוקח שם בשורש קדושת היחוד ע"ש). אמנם הזהר מאד בנפשך. זכור ואל תשכח אשר נתבאר למעלה שאין הדבר אמור אלא לדעת הענין ידיעת הלב דרך כלל בשיעורא דלבא לבד אבל לא לחקור ולהתבונן ח"ו במהות הענין וגם להזהר מאד' שלא יהא ממשכא לבא לקבוע כל סדר ההנהגה במעשה עפ"י זה הענין הנורא כי בקל יוכל להולד מזה להתנהג בכמה דברים גם נגד חוקי ויסודי תוה"ק ולא יעבור כתיב וכמש"ה וידעת היום והשבת אל'. לבבך כי ה' נו'. בשמים ממעל וכו' אין עוד. אל לבבך דוקא היינו רק באובנתא דלבא ושעורא דלבא לבד וכעין שאמרו בתפלה יכוין לבו למקום:


ומ"ש וידעת היום וכו'. כי ה' הוא האלקים. ההבדל שבין אלו ב' השמות הוא. ששם אלקים נאמר גם על איזה כח פרטי הנמשך ממנו יתב'. ושם הוי"ה נאמר על מקור הכחות כולם שנמשכים ממנו ית"ש. וכמו שאמרו ז"ל בב"ר שהזכיר אחר גמר כל מעשי בראשית שם מלא (היינו הוי"ה אלקים) על עולם מלא. ששם הוי"ה ב"ה הוא מקורא דכלא ביה. ובעת הבריאה נמשך בכל מאמר כח או כחות פרטים ממקורא דכל להתהו' ולהבראות אותו הדבר וקיומו לזאת לא נזכר בכל מע"ב רק שם אלקים לבד. ואמר שנגמרו המשכת בל הכחות כפי שגזרה רצונו יחב' לצורך העולם. אז נאמר ביום עשות ה' אלקים שם מלא. וזהו וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. היינו שלא לכוין להשתעבד ולהתדבק בשום עבודה לאיזה כמ או כחות פרטים אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. רק לכוין הכל לשם העצם המיוחד הוי"ה ית"ש מקורא וכללא של כלל הכחות כולם שנמשכו ממנו: וזו היתה כל ענין העכומ"ז של דורות הראשונים מימי דור אנוש שאז התחילו בעולם ענין העכומ"ז כמ"ש אז הוחל לקר' בשם ה'. שהיו עובדים לכחות הכוכבים והמזלות כל א' לכוכב ומזל מיוחד שבירר לעצמו. לא שחשב כל א' שאותו הכוכב הוא אלוה שברא את כל. שהרי מעולם היה שומה בפיהם של העכומ"ז לקרותו ית"ש אלהא דאלהין כמו שאמרו ז"ל. וכן אמר מלאכי הנביא בתוכחתו לישראל כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים כו' כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות אלא שתחלת טעות דור אנוש היה. שחשבו בשבוש דעתם. כי רם ה' ועל. השמים כבודו ואין כבודו להשגיח על ברואי זה העולם השפל. ולכן חשבו שהסיר הוא יתברך השגחתו מהם ומסרם לכחות הגלגלים והמזלות שהמה ינהיגו זה העולם כרצונם והיה נחשב אצלם חולין ואיסור גמור וחוצפה גדולה נגדו יתברך להתפלל לשמו הנכבד והנורא לבקש מאתו צרכיהם השפלים. לזאת השתעבדו עצמם וכיונו כל עניני עבודתם ובקשתם לכחות הכוכבים והמזלות (ואופן עשייתם העכומ"ז. וזיבוחם וקטורם אליה עי' בתקון ס"ו). והיו יודעים ג"כ להשביע המלאכים הממונים על המזלות. לדעת טוב ורע ושישפיעו להם עי"ז טובות והנאות עה"ז מכחם שנתמנו עליו מאדון כל ית"ש. ומעטים יחידי סגלה היו שהכירו וידעו באמת. שאף שהוא ית"ש מגביהי לשבת. עכ"ז הוא משפילי לראות בשמים ובארץ. ומהם שהיו עובדים לחיות ועופות כמ"ש (מ"ב סי' י"ז) ג"כ כוונתם היה להתדבק עצמם עי"ז להכח והמזל העליון של אותה הבריאה. שישפיע עליהם מכחו וממשלתו שנתמנה עליו מהבוי"ת. וז"ש הנשים הארורות לירמיה ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל כו' (ירמיה מ"ד). ומהם שהיו משתעבדים ומזבחים ומקטרים לאיזה אדם שראו שכח ממשלת מזלו גדול מאד. בחשבם שע"י השתעבדם ועבודתם אליו יעלה מזלם עם מזלו. ומהם אף שלא היתה כוונת עבודתם להשפעת הנאות עוה"ז. אכל כוונתם היתה להשיג עי"ז איזה השגות שכלים שחמדו להם. כמו חכמת הקסמים וכיוצא איזה השגות. ומהם שהתדבקו לעבודת איזה אנשים כדי להמשיך השפעת אמונת אמון ועניני עתידות. וזהו הכל עכומ"ז גמורה. ובכלל לא יהיה לך אלהים אחרים כמ"ש הכל הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה שם. ועיין לק"ת ס"פ נח בענין דור הפלגה:

ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוה"ק שבאיזה אדם נביא ובעל רוה"ק. גם זה נקרא עכומ"ז ממש. כמו שמצינו בנבוכדנצר שהשתחוה לדניאל. ג"כ לא בעבור שהחזיקו לאלוה בורא כל. א'. לא שכיון בהשתחויתו להשתעבד ולהתדבק לרוח הקדש שבו. כמ"ש (דניאל ב') באדין מלכא נבוכדנצ' נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה ונחחין וכו' מן קשוט די אלהכון הוא אלם אלהין כו' וגלה רזין. די יכלת למגלא רזא דנה ושם (סי' ד') ועד אחרין על קדמי דניאל כו' ודי רוח אלהין קדישין בי' וכו'. ורז"ל אמרו (סנהדרין צ"ג א') הטעם שלא היה דניאל בעת ציווי ההשתחוי' לצל' שאמר דניאל איזיל מהכא דלא לקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון. ונ"נ אמר ג"כ יזיל דניאל מהכא דלא לימרו קליי' לאלהי' בנורא. וע' ז"ח רות ס' ע"ב. ובב"ר פ' ל"ו ובתנחומא ר"פ ויחי וכן אתה מוצ' בדניאל וכו' מה כתיב באדין מלכא נבוכדנצ' וכו' ומנחה ונחחין אמר לנסכא לי' אבל דניאל לא קיבל למה שכשם שנפרעין מעובדי עכומ"ז כך נפרעין מהעכומ"ז עצמה. וכן אמרו שם זה הטע' גם על יעקב אבינו ע"ה שלא רצה ליקבר במצרים הרי שקראו ז"ל ענין זה עכומ"ז. אף שהכוונה היתה לרוח אלהין קדישין דבי'. וי"ל עפ"ז הכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ר"ל שלא לכוין ח"ו בשום דבר לאיזה בחי' וכח פרטי אפי' אם יהיה אותו הכח בחי' פני היינו אפי' לפרט רו"הק שבאיזה אדם או פרט בחי' הקדושה שבאיזה כח עליון שבעליונים וכענין מאמרם ז"ל (ר"ה כ"ד ב') על לא תעשון אתי אפי' דמות שמשי המשמשין לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקדש. ועם כי עיקר אזהרת הכתוב על כל העכומ"ז הנ"ל היינו בארבע עבודות דוקא אמנם עתה שעבודת התפלה בהשתעבדות כוונת הלב הוא במקום עבודת הקרבן. ודאי גם ע"ז שייך האזהרה:

וזש"ה זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. היינו שלא לכוין ח"ו בשום עבודה וענין לאיזה כח פרטו מכחות שקבע הבורא יתב' (כי שם אלקים משותף לכל בעל כח פרטי שיהיה כידוע וכמש"ל). רק לכוין לשם העצם המיוחד לו יתברך לבד שפירושו מהוה הכל היינו כללא ומקורא דכל הכחות כולם כנ"ל (וזהו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ר"ל שכל הכחות פרטים שנמשכים מהוי' ב"ה. המה מאוחדים ונקבצים בכחו ית"ש כלל מקור אחדותו). והוא מצד התחברותו יתב' עם העולמות ולזאת בכל מקום שצותה התורה על ענין הקרבנות ביארה בפ' לה' דוקא. וכאמרם ז"ל (סוף מנחות) בא וראה מה כתיב בפ' קרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלקים אלא לה' שלא ליתן פ"פ לבעל הדין לחלוק. וע' ז"ח בראשית ו' ע"ד וז' ע"א וע"ב הענין יותר מבואר:


ולפי דרכנו בענין הב' בחי' הנ"ל שמצדו יתב' ומצדנו שנתבאר. יבואר עוד הפרש וחילוק שבין הב' שמות ה' ואלקים. כי שם אלקים פי' בעל הכחות כולם. וקצת ביאור ענינו עי' בריש שער א'. וביותר ביאור ענין בעל הכחות. כי כל כח מהתחתון שבתחתונים עד העליון שבעליונים המשכת קיומו וחיותו הוא ע"י הכח שלמעלה הימנו שהוא נשמתו המתפשט בפנימיותו. וכידוע בדברי האריז"ל שהאור ופנימיות נשמת כל כח ועולם הוא עצמו החיצוניות של הכח והעולם שעליו. וכן הולך ע"ז הסדר גבוה מעל גבוה. בין בכללות הכחות. כי כללי כל הברואים וכחות התחתונים. הם מהתמזגות הד' יסודות. ושרש הד' יסודות הם מהד' מלאכים הנקראים ד' מחנות שכינה שסימנם א' ר' ג' מ' ן. והד' מלאכים אלו שרשם מד' חיות המרכבה שהם כללי כל שורשי נפשות כל הברואים התחתונים. שכל האלפי רבויי מיני החיות שרש נפשותם משתלשל מן פני ארי' שבמרכבה. ונפשות כל מיני הבהמות משתלשלים מפני שור. ושל כל מיני העופות מפני נשר. וכמ"ש בזוהר פנחס (ח"ג רמ, ב) רזא דקרבנין כו' פני שור אתפשט לבעירי רוחא מני' וכו' ע"ש. ולכן בכל א' מולך עליהם אותו המין שצורתו ושמו הוא כצורת ושם הפנים שבמרכבה כמ"ש ז"ל (חגיגה י"ג א') ובשמות רבה (פכ"ג) ארי' מלך בחיות וכו'. ונפש האדם הוא מפני אדם. לכן האדם מתגאה על כולם. כי כן עיקרם וכללם של כל הד' פני המרכבה הוא פני אדם. כמ"ש ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה. וע' בזה בזוהר יתרו (ח"ב פ, ב) אדם כליל כלהו וכו'. ובפ' תזריע מ"ח סוף ע"א כתיב ודמות פניהם וכו'. ובפ' במדבר קי"ח ב' ודמות פניהם וכו'. וע' ז"ח יתרו במעשה מרכבה (ל"ב ע"ג ול"ג ריש ע"א). (ושרש שרשו של האדם הוא מאדם שעל הכסא כנ"ל בשער א' פ"ו) ושרשם וחיותם של הד' חיות הוא מהעולם שעליהם. וכן עד לעילא ולעילא. וע' זוהר יתרו (ח"ב פב, ב) תאנא ברזא עלאה ארבע חיוון אית דאינהו לגו וכו' ואינן קדמאי עתיקין דעתיקא קדישא כו' תאנא כגוונא דלעילא אית לתתא מנייהו וכן בכלהו עלמין כלהו אחידן דא בדא ודא בדא. וברע"מ ואית חיוון דסחרן לכורסייא דבריאה כו' ואית חיוון דיצירה כו' ואית ד' חיוון דארבע יסודות וכו'. וע' ע"ח שער קיצור אבי"ע ספ"ח. ושם בסוף השער בענין כחות נפש האדם ע"ש. ושרש כל השרשים דלהון הוא מד' אותיות שם הוי"ה ב"ה והן השרשין קדמאין רזא דמהימנותא אבהן דכלהו עלמין הנזכר בזוהר וארא (ח"ב כג, ב) סוף ע"ב:

וכן פרטי הכחות והמינים כולם. לכל א' יש שורש ושרש לשרש למעלה מעלה. כמאמר' ז"ל (ב"ר פ"י) אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חקות שמים וכו'. וע' זוהר תרומה (ח"ב קנא, ב) ובפ' קדושים (ח"ג פו, א) הענין באורך קצת. כי אותו הכוכב והמזל הוא פנימיות נפשו וחיותו ושרשו של אותו הצמח שממנו מקבל כח הצמיחה שהיא נפשו כידוע. ושרש ונפש אותו הכוכב והמזל הוא המלאך הממונה עליו שממנו מקבל הכוכב כח הצמיחה להצמיח ולגדל אותו הצמח כמ"ש בזוהר תרומה הנ"ל ועל ההוא כוכבא ממנא חד וכו'. ושרש ונפש המלאך הוא מהכח והעולם שעליו. ולכן משביעין את המלאכים בשמות. כי אותו השם הוא נפשו וחיותו ונהורא דילי' של אותו המלאך בהעולם והכח שעליו שמאירו ומקיימו. וע' זוהר בלק (ח"ג רח, א) כל אלין מלאכין קדישין דלעילא לא קיימין ולא יכלין למיקם בר בנהורא עלאה דנהר לון וקיים לון ואי פסק מנייהו נהורא דלעילא לא יכלין למיקם. וע' ע"ח (שער ציור עולמות אב"יע) בהקדמת הרח"ו ושם (סוף פ"א) ובשער השמו' (פ"ז) שהמלאכים הם בחינת כלים והשמות הם העצמות שלהם ופנימיות נשמתם. ולכן הוא פועל בו ומנהיגו לכל אשר יטהו כנשמה שמנהגת הגוף. וכן על זאת הדרך עד לעילא לעילא:

וכן בענין הנשמות שבכל עולם. כל נשמה שרשה ומקור חיותה הוא מבחי' הנשמה של העולם שעליה שהיא נעשית ונקראת אצלה נשמה לנשמה. וכן כולם:

והוא ית"ש הוא האלקים בעל הכחות כולם. שהוא נשמת וחיות ושורש השרשים של'. הכחות כולם. כמ"ש ואתה מחיה את כולם. כל רגע ממש. ולכן נקרא הוא יתב' נשמתא דכל נשמתין ועקרא ושרשא דכל עלמין:


והענין כידוע בזוהר שהוא יתב' ודבורו חד. וכל דבור ומאמר של הקב"ה במעשה בראשית שאמר ויהי. הוא הנפש וחיות אותו הדבר שנברא בו וכל רבי רבבות המינים שבו עם המזלות הממונים עליהם והמלאכים הממונים על אותם המזלות ושרשם ושרש שרשם למעלה מעלה שבכל עולם. ומאז והלאה עוד כל ימי עולם דברו יתב' נצב בהם להאירם ולקיימם כל רגע בכל פרטי עניניהם ושינוייהם וסידור מצבם. לכן בכל העשר מאמרות לא נזכר רק שם אלקים שאותו המאמר הוא בעל הכחות של אותו הדבר וכל המינים שבו שנבראו בו. שהוא נפשם המתפשט בפנימיות כל פרטי חלקיהם. רק שעתה טח עינינו מראות בעיני הבשר איך ובאיזה אופן דבורו ית' מתפשט בהם. ולע"ל כתיב (ישעיה, מ) וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר. היינו שיזדכך השגתנו עד שנזכה להשיג ולראות גם בעין הבשר ענין התפשטות דבורו יתב' בכל דבר בעולם. כמו שכבר היתה ההשגה מעין זה בעת מתן תורה דכתיב וכל העם רואים את הקולת. והוא ג"כ בכלל מאמרם ז"ל ס"פ אלו עוברין לא כהע"הז הע"הב. הע"הז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד אבל הע"הב נכתב בי"ה ונקרא בי"ה והבן.


הגהה: וי"ל עפ"ז מאמרם ז"ל ע"ז הכתוב (מכילתא לגי' רש"י בחומש) שהיו שומעים את הנראה ורואים את הנשמע. ור"ל שכ"כ נתבטלו מהם אז כל כחות הגשמיות ונזדכך השגתם מאד. עד שכל מציאות עניני המוחשים הגשמים שהיו תחלה רואים אותם ראי חושיית עתה נתבטלו אצלם מראותם בחוש ראותם והתבונן בהם כלל. עד שדרך משל אם היה רוצה מי להבינם עניני המוחשים הגשמים. היה צריך לספר להם להשמיעם לשמע אזן שישנם במציאות. והענינים הרוחנים שתחלה הי' צריך להבינ' ענינם לשמע אזן. עתה ראום בחוש ראותם ונפלאות השגתם:

והוא ענין הכתוב (ישעיה, ל) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך. וע' ז"ח יתרו (ל"ד סוף ע"א) כנפים כסויין לאתכסאה שמהן וכו' ע"ש היטב כל הענין: ולבן פתח ית"ש ראשית עשרת הדברים אנכי ה' אלהיך. כי זה כל עיקר יסוד האמונה שצריך כל איש ישראל לקבוע בלבו שרק הוא ית"ש הוא הבעל כח האמיתי ונשמת וחיות ושורש העיקר שלו ושל כל הברואים והכחות והעולמות כולם:

זהו ענין ופי' של שם אלקים בעל הכחות כולם. אבל עכ"ז לפי פירושו וענינו של זה השם משמע שיש במציאו גם עולמו' וכחות מחודשים מרצונו הפשוט יתברך שצמצם כבודו והניח מקום כביכול למציאות כחות ועולמות. אלא שהוא יתברך הוא נשמתם ומקור שרש כח חיותם שמקבלים מאתו יתב' שמתפשט ומסתתר בתוכם כביכול. כענין התפשטות הנשמה בגוף האדם. שאף שהיא מתפשטת בכל חלק ונקודה פרטית שבו. עכ"ז לא נוכל לומר שהגוף מתבטל נגדה כאילו אינו במציאות כלל. וכן בכל כח ועולם עליון שמתפשט בכל עצמות הכח והעולם שתחתיו. עכ"ז גם הכח והעולם התחתון ישנו במציאות. והוא כפי אשר מצדנו בענין השגתנו כמש"ל: אבל שם העצם הוי"ה ב"ה מורה על הבחי' והענין כפי אשר הוא מצדו יתברך שנתבאר למעלה (ואף שגם שם הוי"ה ב"ה נקרא ג"כ מצד התחברותו יתב' ברצונו להעולמות. כי עצמות אדון יחיד א"ס ב"ה בבחי' היותו מופשט מהעולמות לא אתרמיז בשום שם כלל. אעפ"כ העולמות המה בטלים ומבוטלים במציאות נגדו יתברך מצד זה השם הנכבד. והוא מעין הבחי' כפי אשר מצדו יתב'). ולכן נקרא שם העצם שם המיוחד ב"ה:

וזש"ה כי ה' הוא האלקים כו'. ר"ל עם כי מצד השגתנו הוא נקרא בשם אלקים ומצדו יתב' נקרא בבחי' שם הוי"ה ב"ה. באמת הכל א' וה' הוא האלקים כו'. כמש"ל פ"ז ענין הצמצום והקו דכלא חדא:

וזהו ג"כ בכלל ענין יחוד פסוק ראשון דקריאת שמע ה' אלקינו ה' אחד. ר"ל לכוין שהוא יתב' הוא אלקינו בעל הכתות ומקור שורש נשמתנו וחיותנו ושל כל הברואים והעולמות. ואף שברא והמציא מציאות כחות ועולמות ובריות עכ"ז הוא בבחי' הוי"ה ואחד מצדו יתב' שאין הברואים כולם חוצצים ח"ו כלל נגד אחדותו הפשוט יתברך הממלא כל ונקרא גם עתה הויה ואחד:

הגהה: ובזה יובן מאמרם ז"ל בפסחים (דף נא.) בענין השבח בשכמל"ו {ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד} ביחוד ק"ש שהתקינו שיאמרוהו בחשאי. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה וכו' התחילו עבדיה להביא לה בחשאי. ולכאורה יפלא משלם ז"ל הלא שבח גדול הוא: ועפ"י פשוט י"ל דלפי האמת אינו שבח כלל. כמו האם יחשב לשבח למלך ב"ו לומר שהוא מולך על רבי רבבות נמלים ויתושים. והמה מקבלים עליהם עול מלכותו ברצון כ"ש וק"ו אין ערך כלל שהוא יתב' אשר אין ערוך לקדושתו ועוצם אחדותו הפשוט וכל העולמו' כלא חשיבין קמי'. ודאי באמת אינו שבח כלל שנשבחהו יתב' שהוא ברוך ומפואר בכבוד מלכותו על עולמות נבראים שכולם שפלים ולא חשיבין קמי' כלל. רק שהוא יתב' במקום גדולתו תמצא ענותנותו שגזרה רצונו לקבלו מאתנו לשבח. לזאת המשילוהו ז"ל לציקי קדרה. והתקינו שעכ"פ לא נאמרו אלא בחשאי: ולפ"ד הנ"ל י"ל פנימיות כוונתם ז"ל היינו שאחר שיחדנוהו בפסוק שמע שהוא רק אחד אחדות פשוט ואין עוד מלבדו כלל וכל העולמות הם כאלו אינם במציאות כלל. איך נשבחהו אח"ז שהוא מבורך בכבוד מלכותו על עולמות. שגם העולמות ישנם במציאות והוא יתב' המולך עליהם. ואינו נחשב לשבח נגד עוצם יחוד פסוק שמע. אלא שגזרה רצונו יתב' שאעפ"כ נשבחהו בזה השבח. מחמת שכן הוא הענין מצד השגתנו והנהגתנו עפ"י יסודות וחקי תו"הק שנבנו כולם ע"פ זה הבחי' כמש"ל לזאת נאמרוהו בחשאי:

(ולכאורה יקשה ממאי דאמר לי' רבי ירמיה לרחב"א (בר"פ היה קורא) דהיה מאריך טובא בתיבת אחד. וא"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת. ולפ"ד קשה קצת לישנא דאמליכת' על תיבת אחד. אמנם גם הא לא תברה. כידוע ליודעים בדברי האר"י ז"ל שכל תחלת ראשית מחשבתו ית' בענין הבריאה היתה בסוד מלכות דא"ס והבן)


וזהו הענין שדרשו ז"ל בחולין (דף ז:) על פסוק כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו אר"ח אפילו כשפים. כי כל עניני פעולות הכשפים נמשך מהכחות הטומאה של המרכבה טמאה. והוא ענין חכמת הכשוף שהיו הסנהדרין צריכין לידע. היינו חכמת שמות הטומאה וידיעת עניני כחות המרכבה טמאה בשמותיהם. שע"י יפעלו בעלי הכשופים פעולות וענינים משונים כשמשביעין כחות הטומאה בבחי' הטוב שבו שישפיע בתוכו חיות לעשות נפלאות היפך סדר כחות הטבעי' והמזלות. ועיין ע"ח שער קליפת נגה ריש פ"ד. מחמת שכן קבע הבורא אדון כל ית' עניני כחותיה' למעלה מכחות הטבעים הנמשכים מהכוכבי' והמזלות שעי"ז יהא בכחם לעשות פעולות גם היפוך טבעי כחות הכוכבים ומזלות שהוקבע בהם בעת הבריאה. כידוע שכל כח ועולם קבע בו הבורא יתברך כח ויכולת להנהיג ולהטות את הכח והעולם שתחתיו לכל אשר יהיה שמה הרוח וכו'. ומ"ש שם שמכחישין פמליא של מעלה ר"ל שרק סדור כחות הפמליא של הכוכבים והמזלות קבע הבורא יתב' כח בכחות הטומאה שיהו יכולין להפכם. אבל לא שיהא בכחם לשנות ח"ו מסדר הפעולות הקדושים של כחות המרכבה קדושה. ואדרבה כשמשביעין אותם בשמות של כחות הקדושה. ממילא כרגע מתבטל כל עניני פעולתם לגמרי. וכמ"ש (בתיקון י"ח) אלין דידעין בקליפין עבדין אומאה בשמהן ובהויות דקב"ה לאלין קליפין ובטלין גזרה. ועיין ע"ח בפ' הנ"ל. כיון שאין הכח שלהם מעצמם ח"ו. כי אין עוד מלבדו יתב' בעל הכחות כולם. וגם שבאמת הלא הכל מלא רק עצמות אחדותו הפשוט ית' ואין עוד מלבדו שום מציאות כח כלל לא כחות הטומאה ולא שום כח ושום עולם ונברא כלל. ז"ש אין עוד מלבדו אפילו כשפים:

וזהו וזהו שמביא שם הש"ס ע"ז עובדא דההוא אתתא דהוות קא מהדרא למשקל עפרא מתותא כרעי' דר' חנינא אמר לה שקולי לא מסתייע' מילתיך אין עוד מלבדו כתיב. ופריך והאר"י למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. שאני ר"ח דנפיש זכותיה. ודאי שלא היה מחזיק עצמו ר' חנינא דנפיש זכותי' כ"כ מתורתו ומעשיו הטובים המרובים עד שבעבורם היה סמוך לבו שלא ישלוט בו פעולת הכשפים. אבל הענין כמש"ל כיון שבאמת אין בכחות המרכבה טמאה שום כח מעצמם חלילה. אלא שהוא יתב' קבע כחם למעלה מכחות טבעי הכוכבים ומזלות כדי שעל ידי זה יהא ביכולתם לעשות פעולות אף גם לשנות סדרי טבעי המזלות. ובלתי יתב' הם אפס ותהו. ולכן גם ר"ח לא שבטח על זכות קדושת תורתו ומעשיו המרובים. רק שידע ושיער בנפשו שזאת האמונה קבועה בלבו לאמיתה שאין עוד מלבדו יתב' שום כח כלל. והדביק עצמו בקדושת מחשבתו לבעל הכחות כולם אדון יחיד המלא כל עלמין ואין כאן שום שליטה ומציאות כח אחר כלל. לכן היה נכון לבו בטוח בזה שלא ישלטו עליו פעולות הכשפים הנמשכים מכחות המרכבה טמאה. ז"ש לא מסתייע' מילתיך אין עוד מלבדו כתיב:

ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל[1].

הגהה: וזהו ענין מאמרם ז"ל במשנה ר"ה (דף כט.) עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו'. ר"ל כשהסתכלו כלפי מעלה להנח' השרף והתבוננו בכחו הרע ועכ"ז בטלוהו מלבם ולא השגיחו על כחו הנורא ושעבדו את לבם באמת רק לאביהם שבשמים לבד היו מתרפאין. והוא אמיתת ענין המתקת כחות הדינים בשרשם. והוא מבואר למבין:

וזה הענין הוא גם כן בכלל כוונת הזוהר בהקדמה (ח"א יב, א) סוף ע"א פקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלקי'. כד"א וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלקים ולאתכללא שמא דאלקים בשמא דהוי"ה וכד ינדע ב"נ דכלא חד ולא ישוי פרודא אפי' ההוא ס"א יסתלק מעל עלמא כו' והבן. וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול ענינים ונסים נפלאים היפוך סדור כחות הטבעים. כיון שמשעבד ומדב' טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתב' לבד ואצלו יתב' הכל שוה כל רגע. לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע. כמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו כל עת היפוך סידור הטבע כאמרו מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ר"ל הלא אצלו יתב' שוה זה כמו זה כנ"ל. וכן הספיק הבורא ב"ה בידו. וכהנה רבות אתו כמובא בש"ס מנפלאות עניניו:


וזה היה ענין עבודת האבות כל ימיהם. כי המה בנוראות צדקתם וטהרת קדושת לבם היו מדבקים מחשבתם לרצונו יתברך כל ימיהם בלי הפסק רגע. ובטלו ברצונם כל הכחות שבעולם ולאפס ותהו נחשבו אצלם. ולכן זכו גם לנסים נפלאים בשדוד המערכות וצבאיהם כנ"ל. ולכן נתיחד שמו יתברך עליהם להקרא אלהי אברהם אלהי יצחק וכו'. וכאמרו יתב' בעצמו אלקי אבותיכם. ולזה אמרו ז"ל האבות הן הן המרכבה.

אמנם מדרגת משרע"ה היתה עוד יותר גבוה. כמו שהעידה התורה ולא קם נביא וגו'. ועצם חילוק מדרגתו ממדרגתם ביא' הוא יתב' בעצמו ואמר אני הוי"ה. וארא אל אברהם וכו' באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם. והענין הוא הוא עצם החילוק שנתבאר למעלה בין השם אלהים לשם הוי"ה ב"ה. כי על הרוב בענין השגת האבות מצינו נאמר השם אלקים. האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו. האלקים הרועה אותי מעודי. וכן אנחנו קוראים אותו יתב' אלהי אברהם וכו'. כמש"ל בענין קדושת מדרגתם. שלא השגיחו על שום כח וענין בעולם כלל. אמנם השגת נבואתם לא היתה בביטול הכחות ממציאותם לגמרי. וזש"ה וארא אל אברהם וכו' באל שדי שענינו ג"כ כענין השם אלהים ור"ל שאני בעל הכחות כולם וברצותי כל רגע אני משדד מערכת כל הכחות מאשר קבעתי בהם בעת הבריאה. זהו אל שדי. אבל בבחי' ענין שמי הוי"ם (כמו שנתבאר פי' ענינו לעיל פי"א) לא נודעתי להם בהשגת נבואתם. אבל משרע"ה היתה השגת נבואתו בחי' השם העצם המיוחד הוי"ה ב"ה. ולכן לא היה שום כח חוצץ בפני אור השגת נבואתו. וכן ע"י כל נסי ה' שנעשו על ידו ראו כולם ביטול מציאות כל הכחות לגמרי ואין עוד מלבדו יתב' לגמרי כמשמעו. כמש"ה אתה הראת לדעת כי ה' הוא וכו'. והוא ענין ופי' השם המיוחד הוי"ה ב"ה כנ"ל. ז"ש וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה. הודיעו עצם בחי' השגת נבואתו שגם השם אלהים אצלו הכל בחי' הוי"ה. כענין הכתוב כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ומאז ואילך לא נזכר אצלו אלא וידבר ה' ויאמר ה'. וזהו ולא קם נביא וכו' אשר ידעו הוי"ה פא"פ {פנים אל פנים} . וז"ש בתיקון כ"ו ולגבי אבהן לא אתחזיא אלא במנעלים כו' אבל לגבי משה בלא כסויא כלל ורזא דמלא וארא אל אברהם וכו' עכ"ל:

והוא ג"כ ענין מאמרם ז"ל בס"פ כסוי הדם גדול שנא' במשה ואהרן יותר ממ"ש באברה'. דאלו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואלו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. כי עפר ואפר עכ"פ מתראה עדיין למציאות עפר. אבל משרע"ה אמר ונחנו מה כאלו אין שום מציאות בעולם כלל לגמרי. (ועם כי גם את אהרן כל אתו בזאת הבחי' וכמאמרם גדול שנאמ' במשה ואהרן. לפי שתלונת ישראל היתה על שניהם השיבם בלשון רבים אבל העיקר בזאת המדרגה הנוראה היה הוא לבד). וז"ש בשמות רבה פי"א יצחק אמר למשה אני גדול ממך שפשטתי צוארי כו' וראיתי את פני השכינה. א"ל משה אני נתעליתי יותר ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עינך כו' אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני. ומבואר למבין. וע' מ"ש הרח"ו ז"ל בס' הגלגולים בפי. מאמרם ז"ל אברהם אברהם יעקב יעקב פסיק טעמא. ומשה משה לא פסיק טעמא. שהוא על ענין הפסק וחציצה מועטת מענין הגוף ע"ש:

הגהה: וענין עפר ואפר הוא כענין כוונת פרה אדומה שיוכללו הפ"ר דינין במקור שרשם באלף שהוא כח הפשוט של כל האותיות. וענין החילוק בין עפר לאפר כענין החילוק בין כתנות עור לאור:


ולזאת היה משרע"ה מוכן כל רגע לנבואה כמ"ש עמדו ואשמעה וכו' וכמ"ש רז"ל. וכן היה משיג נבואתו בכל המקומות באיזה מקום שיהיה בהשואה גמורה בלא שום חילוק כלל. כמאמרם ז"ל בשמות רבה פ"ב ובבמד' רבה פ"ב ובחזית סי' ג' בפסוק עמודיו עשה כסף ז"ל למה דיבר הקב"ה עם משה מתוך הסנה וכו' ללמדך שאין מקום פנוי בארץ פנוי מהשכינ' שאפי' בתו הסנה היה מדבר עמו עכ"ל. והוא כפי בחי' מדרגתו הנוראה. ורק אשר בקשה נפשו הראני נא את כבודך לעמוד על מהות זה הענין הנורא ו'. לראות איך הוא ית"ש מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מני'. זה לא ניתן לו והשיבו הוא יתב' לא תוכל לראות וכו' כי לא יראני ועו':

הגהה: והוא ג"כ אחד מהטעמים. מה שיעקב אבינו ע"ה אמ' בשכמל"ו ומשרע"ה לא אמרו כמאמרם ז"ל פסחים (דף נו.) כי ענין שבח בשכמל"ו משמע שיש ג"כ מציאות כחות ועולמות וכמש"ל פי"א ע"ש. ולכן אמרו יעקב אבינו ע"ה שהוא כפי מדרגתו וכנ"ל. אמנם מדרגת והשגת משרע"ה כפי שביארנו הוא ג"כ עצם ענין היחוד דתיבת אחד דק"ש כפי שנתבא' שם לכן הוא לא אמר בשכמל"ו ביחודו ית"ש:

והיה הולך וגדול בזאת המדרגה כל עת עד שעלה בידו וזכה אליה קודם סלוקו מן העולם. בשלימות היותר אפשרי בכח האדם לזכות בעודו בזה העולם. כמו שמצינו במשנה תורה בפ' והיה אם שמוע שתחלה אמר לאהבה את ה' אלהיכם וכו'. ותיכף לו בפסוק שאחריו אמר בלשון מדבר בעדו ונתתי מטר ארצכם כו' שהוא הנותן והפועל. כי התבטל בעיני עצמו ממציאות כלל ורק השכינה לבד המדברת לכן אמר ונתתי. וז"ש ז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכמש"ה פה אל פה אדבר בו ולא כ' אליו אלא בו בתוכו ממש ולזאת המדרגה בשלימות עדיין לא זכה אליה שום אדם זולתו מעת חטא אדה"ר וגם לא יזכה אליה שום אנש על יבשתא עד ביאת הגואל ב"ב. כמו שהעידה התו"הק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' (ואף שנאמר בלשון עבר. התורה היא נצחית וקאי גם על זמן דורות הבאים. שאחר עבור כל דור מהעולם נוכל לומר שלא קם בזה הדור נביא כמשה בזאת המדרג'). ולכן אמרו בתד"א חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. ולא אמרו למעשי משרע"ה. אמנם עכ"ז ראוי לכל, ירא ה' אמיתי. שעכ"פ בעת עמדו להתפלל יבטל בטוהר לבו כפי יכולתו והשגתו כל הכחות שבעולם וכל כחותיו כאלו אין שום מציאות בעולם כלל. ולהתדבק בלבו רק בו יתב' אדון. יחיד ב"ה. ועכ"פ לפרקים. כי באמת לא כל העתים שוות בענין טהרת הלב. ובפרט בדורות הללו כמעט בלתי אפשר להתפלל בתמידות בזאת המדרגה הגבוה. וכבר אמר ר"א יכולני לפטור כל העולם מדין תפלה. אעפ"כ העובד הטהור הרואה ומסתכל תמיד בטהרת לבו על כל עניניו שיהיו לרצון לפני אדון כל ית"ש. יוכל להגיע שיתפלל עכ"פ לפרקים בזאת המדרגה:

ועתה מבואר כונתם ז"ל במאמרם שהמתפלל צריך שיכוון את לבו למקום. וכן מאמרם ז"ל באבות וכשאתה מתפלל אל תעש וכו' אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה. שצריך ליזהר בנפשו מאו שלא לכוון ולשום מגמת לבו בתפלתו ח"ו לשום ספי' אפי' מהנאצלים. ולא זו בלבד שלא לכוון לשום ספי' וכח עליון לבד כי הוא עבודה ללא אלקי אמת וקיצוץ נטיעות ח"ו אלא שגם ראוי ונכון שיבטל ברצונו ביטול גמור כל הכחות עליונים ותחתונים וגם כל כחותיו כאלו אינם במציאות. (ולא זו בלבד בענין התפלה. אלא שגם העסק בתורה שתתקיים אצלו כראוי. ג"כ צריכה שתהיה ע"פי זאת המדרגה. כענין מאמרם (סוטה כ"א ע"ב) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו) ולכוון ולהדביק טהרת לבו בתפלתו רק למקומו של עולם הוא יחידו של עולם א"ס ב"ה הממלא כל העולם והעולמות כולם ולית אתר פנוי מני'. וע' רוקח ז"ל סוף שורש זכירת השם ז"ל. וכשיאמר ברוך אתה ה' אל יחשוב על הכבוד הנראה בלב הנביאים ומראה על הכסא כי אם על ה' הוא האלקים בשמים ובארץ באויר ובים ובכל העולם שהוא אלהי האבות עכ"ל. והבן:

  1. ^ השווה לדברי הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק נ"א ויתכן ששם מקור דברי הנפש החיים: "ותהיה השגחת הש״י מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו, ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו הש״י בדרכים האמתיים [כוונתו שידבק מחשבתו בה' יתברך] ושמחתו במה שהשיג , אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי. וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע, ולזה אירע לשניהם מה שאירע".
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=נפש_החיים/שער_ג&oldid=492736"