מדרש לפירושים/חלק א/כט
| מדרש לפירושים (עולם גדול) - לר' אליעזר פישל מסטריזוב |
|---|
|
חלק א: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל |
|
חלק ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ |
דרוש הכ"ט - כללות לאה ורחל[עריכה]
ועתה באתי לפרש לך היטב מה שכבר הודעתיך למעלה בדרוש כללות המוחין שעשו רצה לעשות את יעקב מצורע החשוב כמת, עיין שם שבארתי הדברים דרך כלל. ולא באתי לסתום אלא לפרש כפי שמבואר בדברי האר"י זלה"ה הכתובים בעץ חיים שער לאה ורחל פרק שביעי (עץ חיים שער לח, פרק ז). ואציגה לשונו עמך בדילוג ובקיצור.
- זה לשונו: "כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וכו' הנה האדם הוא זעיר אנפין שיש בו שם מ"ה דמלוי אלפי"ן כמנין אדם. וזהו סדר התחלקות השם ההוא. הנה קוצו של יוד - כתר שבו, י' - חכמה שבו, ה' - בינה שבו, ואל"ף של מלוי ה"א - בדעת שלו. וא"ו - ג' אותיות בתפארת שבו בג' שלישים שבו כנודע. וה"א אחרונה בנצח הוד יסוד שבו. "
- "והנה בהוי"ה זו יש בה ג' אלפי"ן בסוד המלוי, ושלשתן בקו האמצעי שבו. ראשונה - בדעת, שנייה - בתפארת בשליש האמצעי, - ושלישי - ביסוד. והנה כל אחד משלשה אלו הוא בחינת אור אחד. נמצא שיש אל זעיר אנפין ג' אורות שלמים."
- "והנה
ג' פעמים או"ר ג' פעמים או"ר שווה 621 - גימטריא כתר. כי הכתר שלו שלם משלשה אורות. והנה שלשה אורות אלו הם בחינות חסדים, כי הם סוד ה' פעמים אור הנזכר במעשה בראשית ביום ראשון וכו'. והנה ה' חסדים אלו הם מצד אמא המתלבשת בזעיר אנפין ויש בהם ג' בחינות. הא' היא בהיותה למעלה בדעת דזעיר אנפין כל הה' חסדים. הב' הוא בקו האמצעי בשליש תפארת דזעיר אנפין, כי עד שם היו מכוסים תוך יסוד דתבונה ושם בחזה דזעיר אנפין נתגלו והרי יש להם שם בחינ' ב' שהם מגולים, מה שלא היה כן למעלה. בחינה ג' - הוא ענין חזרתם להתקבץ ולהתחבר כל האורות יחד למטה ביסוד עצמו וכו'. וענין ג' בחינות אלו הם הם ענין ג' אור אור אור הנ"ל. והבן זה מאד."
- "אמנם ב' נשים יש לזעיר אנפין מאחוריו והם לאה ורחל. ונודע כי לאה היא בדעת דזעיר אנפין עד החזה, ורחל מחזה עד סיום רגליו וכו'. נמצא כי לאה לוקחת אור אחד לבד העליון שהוא בדעת דזעיר אנפין, כי שם ראשה והתחלתה. ורחל לוקחת ב' אורות התחתונים וכו'. ואור אחד של לאה הוא במקום כיסוי החסדים וזהו טעם היות דינין של לאה רבים על של רחל כפלים כנ"ל."
- "ואחר שנתבאר לעיל ענינם נתחיל לבאר הפסוקים. אדם כי יהיה וכו' - כי הנה אין הג' אורות הנ"ל יוצאין לחוץ לבנות ולתקן פרצוף לאה ורחל רק בהיות גם כן בחינת המוחין דזעיר אנפין דמצד אבא מלובשים בתוכם כנ"ל. והטעם לפי שהמוחין דאבא הם הדוחין את החיצונים מלהתאחז בחסדים של הבינה המגולין מחזה ולמטה, אשר שם נקרא 'עץ הדעת טוב ורע', שמשם יונקים החיצונים כנ"ל. וכאשר אין אור המוחין דזעיר אנפין מצד אבא נגלין -- אז נאחזים החיצונים. ולכן תמורות ג' אורות שהם הג' אלפין דמלוי מ"ה כנ"ל אשר יוצאין ומתקנין את לאה ורחל באחור זעיר אנפין."
- "והנה תמורות אלו יוצאין ג' מיני נגעים הנקראים שאת ספחת בהרת. אשר מהם יניקת כל החיצונים. ואין שם נעשה פרצוף לאה ורחל. וזכור כלל זה שאין נעשה ב' פרצופים אלו לאה ורחל כאן אלא אחר התגלות מוחין דאבא בזעיר אנפין. ואל תתמה בזה כי הנגע אינה טומאה בעצמה רק בחינת דינין קשים קדושים אשר ממנו יניקת החיצונים הטמאים. ואינן נתקנים אלא על ידי אהרן אבא עילאה הנזכר וכו'. וזהו סוד שאמרו רז"ל שהמצורע חשוב כמת, כי כבר נתבאר אצלינו בענין האבילות כי הסתלקות מוחין עלאין דזעיר אנפין דמצד אבא הוא בסוד המיתה. וזהו סוד 'ימותו ולא בחכמה', כי סיבת המיתה הוא לסבת חסרון החכמה שהם המוחין כנ"ל, כי החכמה תחיה את בעליה ובהסתלקותה המיתה מצויה הוא היפך ותמורת החיים. ולהיות כי גם מצורע הוא ענין הסתלקות המוחין של החכמה כנ"ל - לכן הוא חשוב כמת. "
- "ונלע"ד כי מצורע גימטריא ת"ו - רמז אל חסרון החכמה שהוא אבא שהוא שם ע"ב דמלוי יודין אשר בו י' אותיות. ד' מהם בחינת יודין אשר כל אחד מהם כלולה מעשר הם ת'. ועם ו' אותיות הם ת"ו. לרמוז כי הסתלקות אבא מזעיר אנפין גורם הצרעת וכו'. גם נלע"ד ששמעתי כי זהו ענין אומרו זאת תהיה תורת המצורע כי כל בחינת היותו מצורע הוא לסבת הסתלקות מוחין דמצד אבא חכמה הנקרא 'תורה' כנודע, ואם כן אין תיקונו אלא על ידי עסק התורה כמארז"ל. לכן אמר "תורת המצורע" ולא אמר "זאת טהרת המצורע" או כיוצא וכו'. כי אותן האורות שהיו יוצאין לחוץ ובונים פרצוף לאה ורחל לחוץ זעיר אנפין דבוקים באחוריו בעור בשרו כנודע."
- "והנה עתה לחסרון מוחין מצד אבא כנ"ל נאחזין החיצונים באלו אורות של חסדים דיסוד דאמא היוצאין לחוץ, ועל ידי זה בונים שם ומוצאין כחות החיצונים דמות תמורת לאה ורחל, והם הנקראים נגעים וכו'. והוא משאחז"ל וזאת תהיה תורת המצורע - מוציא שם רע, ר"ל כי נודע הוא שהנוקרא נקראת 'שם' שהוא לאה ורחל. אבל בינה עילאה נקראת 'שמך הגדול'. והנה מצורע המדבר רע גורם שגם למעלה במקום לאה או רחל הנקראים 'שם טוב' יצאו הקליפות תמורתן הנקראים 'שם רע'. והנה נתבאר לעיל כי לאה לוקחת אור אחד לכתר שלה מהחסדים של בינה, אבל רחל לוקחת ב' אורות. ולכן מהאור הראשון שיוצאה ללאה נעשה תמורתה נוקבא הנקראת 'שאת' שהוא תמורת 'אשת' שהיא נוקבא וגם כן נקראת 'שאת' - לשון נשיאות. כי הלא היא למעלה במקום הראש אחורי דעת דזעיר אנפין כנודע. אבל ספחת ובהרת נעשין תמורות ב' אורות היוצאין אל רחל תחתונה. והנה ג' בחינות אלו בשם אדני שהוא שם הנוקבא כנודע אשר אורותיה לוקחים החיצונים."
- "והנה בהרת הוא מלוי שם אדני וכו'. וספחת הוא תמורת אדני בא"ת ב"ש שהוא תקט"ם גימטריא ספחת עם הכולל. ושאת הוא גימטריא אל בלתי מלוי ואדני במילואו. ולפי ששאת הוא בלאה עליונה ** -- לכן נתוסף שם אל על אדני". עכ"ל האר"י זלה"ה.
ולדעתי זהו סוד מאחז"ל (שבת נה, א) "תיו תחיה תיו תמות", עיין שם. "תיו תחיה" הוא סוד מוחין מצד אבא, סוד (קהלת ז, יב) "החכמה תחיה בעליה". תיו הוא סוד שם ע"ב וכו'[1]. "תו תמות" הוא חושבן מצורע החשוב כמת בסוד הסתלקות אבא מזעיר אנפין שגורם הצרעת בסוד (איוב ד, כא) "ימותו ולא בחכמה" וכאמור בדברי הרב זלה"ה הנ"ל.
וז"ש חז"ל (שם בשבת) על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחן של רשעים תיו של דם שישלטו בהם מלאכי חבלה, עיין שם. היינו כי נודע בכוונת התפילין סוד דיו הוא סוד יו"ד - סוד אבא. וכמש"ל בדרוש הרביעי סוד מאחז"ל (שבת כג, א) "כל השמנים יפים לדיו", כי סוד שמן הוא בחכמה כנודע. ולפיכך על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו' - אור של שם ע"ב כאמור. ואם ידעת בכוונות התפילין סוד בליטת אור המוחין תבין היטב על מצח"ן שאמר, והמשכיל יבין.
"ועל מצחן של רשעים תיו של דם" - היינו סוד המצורע שבגימטריא ת"ו, והיא של דם בסוד (ויקרא יג, מט) "והיה הנגע ירקרק או אדמדם", בסוד ב' פעמים ד"ם ב' פעמים ד"ם שווה 88 כנודע למשכילים. והנה כאשר מסתלק אור אבא אז ממילא הצרעת באה ופרחה בהם. וז"ש תוספות לאו מקרא קאמר הכי אלא מסברא וכו', ומיושב קושיות מהרש"א. ודו"ק היטב.
ועתה אומר סוד הכתוב (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב וגו'". הנה שאת היא תמורת לאה, והיא לשון נשיאות, כי היא למעלה במקום הראש. וידוע מאחז"ל (יומא נב, ב) ששא"ת הוא מן הפסוקים שאין להם הכרע, עיין שם. והנה "הלא" - הוא אותיות לאה, ושאת הוא אותיות אשת ולשון נשיאות כנז"ל. ונמצא נדרש לפניו ולאחריו בהיפך נעשה במקום לאה ותמורתה שאת.
ואמנם ספחת ובהרת שהם תמורת רחל רמוזים באומרו "לפתח חטאת רובץ" כי שם האורות פתוחים ומגולים אחר סיום יסוד דאמא. וז"ש לפתח דייקא. ו"לפתח חטאת רובץ" - נוטריקון למפרע רחל. ואם ידעת סוד תאומה יתירה שהוא סוד צפרה אשת משה, שהוא סוד לאה וסוד "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" שבגימטריא צפרה - תבין היטב מה שנאמר לו "הלא אם תיטיב וגו'", וכאמור. והמשכיל יבין. ולכן מלת שאת כתוב מפורש, והבן.
וזהו סוד "וישם ה' לקין אות" ואמרו חז"ל (בראשית רבה, כב) שהזריח לו הצרעת - למדו זה ממלת "אות" שבגימטריא מצורע עם הכולל וכנז"ל. והראה הקב"ה בזה שקבל ענשו מדה כנגד מדה ונעשה מצורע החשוב כמת. והבינהו.
והנה כבר הודעתיך בדרושים שעברו לפנינו שלפיכך נתן יעקב נפשו על הבכורה כדי שיזכה אל שתי נשים אלו, לאה ורחל, בסוד (משנה, בכורות ח) "הבכור נוטל פי שנים" - ר"ל שתי נשים שכל אחת נקראת פי. וז"ש עשו "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" - כלומר שהולך תמיד להמית. ומפרש את מי בא להמית ואמר "ולמה זה" - ר"ל לשם מ"ה זה העומד לנגדי, אדם דקדושה. כי יהיה בעור בשרו, ומצורע חשוב כמת. ואם כן "לי בכורה" - שממילא אני אהיה בכור בכח שאת ספחת ובהרת שלי. וזהו שאמר הכתוב "ויבז עשו את הבכורה" הידועה דסטרא דקדושה.
ואמנם על ידי הבכורה זכה יעקב אל הברכה גם כן כמו שהודעתיך כמה פעמים איך שהברכה תלויה בבכורה, ושלכן אמר יצחק "לבכור ברכתי - גם ברוך יהיה". ואין צריך להאריך כאן מאחר שמבואר כמה פעמים.
ואפשר לומר גם כן שהוא סוד הארת מוחין דמצד אבא המגרש את החיצונים כנ"ל, וזה מה שנתברך מאביו. והבן. והנה זהו סוד "הקול קול יעקב" - ב' פעמים קול ב' פעמים קול שווה 272 עם ב' מלות בחושבן לאה ורחל. "והידים ידי עשו" - ידים ידי בגימטריא שני פעמים ד"ם הנודע בסוד "והיה הנגע ירקרק או אדמדם". ומפני ששורש לאה ורחל הם בקול ודבור של אדם קדמון כנזכר בשער אח"פ אוזן חוטם פה פרק א' (עץ חיים שער ד, פרק א) - לפיכך הם רומזים בקול קול. והבן.
והנה מפני שאין תקונו של המצורע אלאל על ידי עסק התורה כמ"ש "זאת תורת המצורע" וכנז"ל - לפיכך עולה יפה מאחז"ל (בראשית רבה, סה) בזמן שהקול קול יעקב בתורה אין ידי עשו שולטים, עיין שם באורך. ומובן היטב עם האמור.
ואפשר גם כן לפרש קצת מ"ש (שם בבראשית רבה) "הא קול דקל חכים וידיה דמשלחין מיתין", עכ"ל. ור"ל שהמשיך בקולו סוד אור החכמה ועל ידי זה נשלחים המצורעים החשובים כמתים מחוץ למחנה כמו שאמר הכתוב (ויקרא יג, מו) "מחוץ למחנה מושבו". והמשכיל יבין. ולפיכך לא מצא יצחק פתח ברכה לעשו רק "והיה כאשר תריד" ותרגם אונקלוס "כד יעברון בנוהי על פתגמי אורייתא" - כי אז מסתלקים אור המוחין דמצד אבא כנז"ל, ולכן ממילא "ופרקת עולו וגו'", כי מתגברים שאת וספחת ובהרת.
ומן אלו הדברים מובן היטב מאחז"ל (מגילה ו, א) "קסרין וירושלים אם יאמר לך אדם וכו' מהכא ולאום מלאום יאמץ", עכ"ל. הכוונה על לאה ורחל ותמורתן שאת וספחת ובהרת. והבן.
וזהו סוד "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", וופירש בשערי אורה שער חמישי שמפני שראה שצידו של ישראל נתונים בפיו של עשו וגלות מכפרת עון - לכן אהבו. עיין שם באורך. והיינו בסוד "ולאום מלאום יאמץ" האמור בסוד קסרין וירושלים. ובמלת "פיו" לדעתי רמוז לאה ורחל שלקחם בפיו אורות. רחל - פ' אורות. ולאה י"ו אורות כנודע בפרק ראשון משער לאה ורחל (עץ חיים שער לח, פרק א) בסוד (תהלים לט, ה) "הודיעני ה' קצי וגו'", עיין שם. והיינו שאמר שעשו יודע להציד על ידי עונות ח"ו את לאה ורחל שהם סוד פיו, והיינו "כי ציד בפיו". ובזה הבין יצחק שישראל יהיו בגלות תחתיו וכמ"ש בשערי אורה. והבינהו.
וז"ש עשו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי" - אבל אבי דייקא, וכמו שנודע בדיני האבילות שהסתלקות מוחין עילאין דזעיר אנפין דמצד אבא הוא סוד המיתה וכנז"ל בעץ חיים. וז"ש "ואהרגה את אחי" בסוד מצורע החשוב כמת. ואמנם לא עלתה בידו כדלהלן, ולזה כוונו חז"ל (תענית פ"ק) באמרם "יעקב לא מת", כי נרשם על מצחו תי"ו של די"ו, סוד ע"ב דיודי"ן שהוא סוד החיים וכנז"ל. וזהו סוד "וידו אוחזת בעקב עשו", ר"ל בכח ידו - סוד דיו יו"ד.
ודע והבן שזהו סוד "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב וגו'" - הנה שלשה אורות הנ"ל הם סוד כתר, בגימטריא
ג' פעמים או"ר ג' פעמים או"ר שווה 621. וכידוע במקומות הרבה בדברי הרב זלה"ה. ועשו יודע להציד און על ידי עוונות ח"ו וכנ"ל. והנה איש שדה בגימטריא הכי הוי. וז"ש "יודע ציד איש שדה". אמנם "ויעקב איש תם" - ראשי תיבות אות, שתיקון סוד הצרעת הנקרא 'אות' כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה, כב) על "וישם ה' לקין אות" וכנז"ל. וסופי תיבות הוא בשם - שתיקן סוד הצרעת בשם טוב, היפך מצורע שהוא 'שם רע'. וכנ"ל בדברי עץ חיים.
"יושב אהלים" - ר"ל אהל לאה ואהל רחל. ולפיכך תם הפוכו של מת, כי יעקב לא מת כדבר האמור.
- ובכן נא"ה.
"וישלח וגו' עם לבן גרתי" - הוא סוד (ויקרא יג, יג) "כלו הפך לבן טהור הוא". והמשכיל יבין. וכפשוטו בא להורות על אור המוחין דמצד אבא, ל"ב נתיבות, סוד לב"ן וכנודע.
ואמרו חז""ל "גרתי ותרי"ג מצות שמרתי" - היינו לומר שבעסק התורה תיקן סוד הצרעת כנ"ל בסוד "זאת תורת המצורע".
"וארבע מאות איש עמו" - הוא סוד תי"ו תמות הנ"ל שהוא סוד מצורע - בגימטריא ת"ו, חושבן ארבע מאות, והבן.
"אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק" - הוא סוד התחברות מוחין דאבא עם מוחין דאמא, לדחות החיצונים. ועל כללות שתיהן אמר "ה' האומר אלי וגו'".
"ואיטיבה וגו' היטב איטיב" - שלשה הטובות הללו הם בסוד שלשה אורות האמורים.
"קטנתי מכל החסדים" - ר"ל ה' חסדים הנ"ל שהם סוד חמשה פעמים או"ר, אשר זה לדעתי סוד "הלא אח עשו ליעקב", ר"ל שרצה לפגום בסוד אח - נוטריקון חמשה אורות. וז"ש "ואהרגה את אחי" וכנ"ל.
"וירא כי לא יכול לו" לעצמו, אמנם "ויגע בכף ירכו" סוד נשי יעקב, לאה ורחל, הרמוזים תמיד בכ"ף ירך כנודע.
"ותקע כף" - בגימטריא תרע"ו, חושבן אדנ"י מלא עם ד' אותיות השרשים והכולל. והיינו סוד שאת ספחת בהרת שכולם רמוזים בשם אדנ"י במילוי כנ"ל בדברי עץ חיים.
"ויפל על צוארו וגו'" ואמרו חז"ל (תנחומא) רצה לנשכו בצווארו ונעשה צווארו של שיש, עיין שם. ולדעתי הסוד שרצה לפגום בלאה העומדת מאחורי הצוואר, "ונעשה של שיש" - כלומר שנתגלו יסודות דאבא ואמא שהם סוד שיש כנודע למשכילים. ומה שנזכר לאה ולא רחל - סוד הדבר היות דיני לאה רבים על של רחל כפלים כנודע וכנזכר לעיל. ולכן בה רצה להתאחז ביותר.
ובזה אפשר לפרש מה שרוב פסוקי הפרשה זו מתחילים באותיות ו"י - רומז על לאה שמקבלת י"ו אורות כנודע. וחז"ל הגידו (חולין צא, א) למה נקרא שמו 'גיד הנשה' - "שנשה ממקומו ועלה", עיין שם. ואפשר לפרש על לאה שיש לה י"ו אורות, ועם הכולל בגימטריא גיד. והנה לאה היתה למטה באצילות, רק אחר שנתפשטו רגלי זעיר אנפין למטה ולא היה מקום לסבול ד' פרצופים ביחד ואז עלתה לאה למעלה (כנודע בפרק ב' משער יעקב ולאה). וזהו סוד "שנשה ממקומו ועלה". והמשכיל יבין היטב כל זה כי קצרתי.
וזהו שאמר הכתוב "ויבא יעקב שלם עיר שכם" - כבר נודע שלאה ורחל שתיהם נקראים בשם חוה, בסוד מילוי שם מ"ה - בחושבן חוה. ובא הכתוב לומר איך שהם קבלו השלשה אורות הנאמרים.והנה אם תצרף
ג' פעמים או"ר ג' פעמים או"ר שווה 621 אל שם חוה - אז הכל בגימטריא תר"ם. ואפשר לפרש גם כן שזהו סוד מה שנוקבא נקראת תמר. וזהו שכתוב {{צ|עיר שכם - בגימטריא הכי הוי.
ובזה נעשה יעקב שלם כפשוטו מן עשו אחיו שרצה לעשותו מצורע החשוב כמת כנ"ל. וזה גם כן סוד "ויבא" - בגימטריא חו"ה.
וסוד שכם בגימטריא ה' פעמים חסד ה' פעמים חסד שווה 360 שהוא סוד ה' אורות הנ"ל. וז"ש חז"ל (שבת לג, ב) "שלם בתורתו" - היינו כמו שאמר הכתוב "זאת תורת המצורע" וכנ"ל שעסק התורה דוקא הוא תיקון לצרעת.
"ויחן את פני העיר" - יחן חושבן חיים, כי יעקב לא מת כנ"ל.
גם מלת פני גימטריא חכמה בינה, וכלומר שנתחברו מוחין דאבא עם מוחין דאמא והשפיעו האורות אל הנוקבין הנקראים עיר בכל מקום כנודע. וזהו שכתוב "ויחן את פני" - ר"ל עם פני חנה בתוך העיר.
ומעתה אחר שתראה מש"ל סוד "ויעקב איש תם" תבין מאחז"ל (בראשית רבה, עט) "ולפי שכתוב ויעקב איש תם לפיכך ויבא יעקב שלם", עכ"ל. והרי הוא כמבואר. וזה גם כן סוד הכתוב (עובדיה א, יח) "והיה בית יעקב אש". ביתו זו אשתו. הנה ב' נשים שלו קבלו שלשה אורות - ראשי תיבות "אש". ועל ידי זה "ובית עשו לקש" -חושבן ת' איש שעמו, סוד תי"ו של דם נעשה קש. וק"ל.
- נשלם דרוש התשעה ועשרים בס"ד
- ^ לא הבנתי. ואולי כוונתו שהוא עולה לאחוריים של שם ע"ב (184) ועוד ד' המילויים של שם הויה (232), וצע"ע - ויקיעורך