מדרש לפירושים/חלק א/טו
| מדרש לפירושים (עולם גדול) - לר' אליעזר פישל מסטריזוב |
|---|
|
חלק א: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל |
|
חלק ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ |
דרוש הט"ו - ספירת מלכות[עריכה]
ראיתי לפרש מאמר אחד מספר הפליאה וזה לשונו:
- "אשאלך והודיעני שור שהקריב אדם הראשון זכר היה או נקבה. אמר ליה נקבה. אמר ליה ואמאי לא קרינן ליה פרה? אמר ליה על שם שקירב הנקיבה שהיא הפרה אל הזכר קראהו שור."
- "אמר לו, ואמאי קרן אחת היה לו במצחו? אמר ליה רבי זהו שאמר ויקרא את שמם אדם אז ויברך אותם. אמר ליה אם כן תראה לי בעולם השפל שור של קרן אחת, כי אי אפשר שאין דוגמתו למטה. אמר ליה אחד היה והקריבו. אמר ליה בני אם כן הכחיש מין אחד מן העולם. אמר ליה רבי, שור של שני קרנים היה ועקר אחד והקריב בשני במצחו".
- "ואותו שעקר היכן עשאו? אמר ליה לקחו קין מידו. אמר ליה, אמור לי קין יש לו קרן אחד ועמו נוגח או לא? אמר ליה מועד הוא ואינו רשאי לנגוח". עכ"ל.
וכבר פרשתי המאמר הזה באופן אחד בספרי עולם הפוך, עי"ש. ועוד לאלוה מילין לפרשו בעז"ה. כי הנה נודע טעם 'קרבן לה' שמקרב כחות ומדות העליונות ומקרב הנוקבא אל הזעיר אנפין, או שמקרב הזעיר אנפין למעלה לאימא עילאה - הכל כפי ערך המ"ן שמעלה ולפי ערך התיקון שצריך אז. וזהו אשר שאל על קרבן אדם הראשון מה היה מתקן, אם זכר אם נקבה.
והשיב נקבה. כי חטאו היה במה שהפריד הפרי מן העץ והוצרך לקרבה על ידי הקרבן.
ועל זה הקשה ואמאי לא קרינין ליה פרה, כידוע סוד פרה אדומה שהיא הנוקבא - פ"ר דינים שבה' אותיות אלהים.
והשיב על שם שקירב הנקבה וכו' וכאמור שכווונתו היה לקרב הנוקבא לבעלה זעיר אנפין, וידוע שבסוד הזווג אז נקראת הנוקבא בשמות הדכורא, וכדאיתא בזוהר בראשית דף מ"ט ע"א (ח"א מט, א) וזה לשונו: "תא חזי אתתא כד אתחברת בבעלה אתקריאת על שם בעלה וכו'", עי"ש. ולכן קרינין שור.
ואתה דע לך שהנוקבא בעצמה מכונת לפעמים בשם שו"ר, וסודו מילוי אלהים שגימטריא ש', ורבוע שגימטריא ר', וה' אותיות הפשוטים עם הכולל הוא ו'. הרי שור בסוד אלהים, וכדאיתא במאורי אור. וגם מלכות בגימטריא תצ"ו, ועם עשר ספירות שלה בגימטריא שור.
ואמנם על פי רוב רומז על דכורא והוא סוד אב"ג ית"ץ, בגימטריא שור כנודע. ובזה מדויק לשון הקושיא "ואמאי לא קראו פרה?", ומהראוי שיאמר "ואמאי נקרא שור?". אמנם עם האמור מובן. והקשה: ואמאי לא קרינין ליה פרה שהוא מורה תמיד על נוקבא, ואז נדע בוודאי שכדבריך כן היא שנקבה היה. ועל זה השיב אדרבה היא הנותנת, שאם היה נקרא 'פרה' היה משמע על הנקבה בפני עצמה, ובאמת עיקר כוונתו היה על התקרבות הנוקבא אל דכורא, ולכן קראהו 'שור'.
ודע עוד מה שנלע"ד ליישב מה שמצינו לפעמים בהיפך גם כן, שהדכורא נקרא בשמות הנוקבא בסוד הזיווג, וכדאיתא בזוהר וישב דף קפ"ב ע"ב (ח"א קפב, ב) וזה לשונו: "צדיק וצדק כחדא אינון, כמה דאיהי אתקריא בשמא דדכורא הכי נמי אתקרי איהו בשמא דילה", עכ"ל. ונלע"ד לומר כי מה שהוא נקרא בשמות שלה היינו כשהוא יורד אצל הנוקבא לזיווג. ומה שהיא נקראת בשמות שלו - היינו כשהיא עולה אצלו לזיווג. ועיין בסידור שערי שמים קודם תפלות ערבית שמביא בשם הרמ"ק זלה"ה ובשם האר"י זלה"ה שיש זמנים שהנוקבא עולה למעלה ויש זמנים שהדכורא יורד למטה לנוקבא, עיין שם.
ואם תדקדק היטב בזוהר בראשית הנ"ל ובזוהר וישב הנ"ל תראה שנכונים דברי. ועיין במקדש מלך שם בבראשית, ואין להאריך. הנלע"ד כתבתי ובזה מיושב כמה סתירות.
ולפי זה תבין לשון הפליאה כפשוטו שהקשה "ואמאי לא קרינן ליה פרה", שהרי מצינו גם בשעת היחוד שנקרא דכורא בשם הנוקבא? ועל זה השיב על שם "שקירב הנקבה אל הזכר", ר"ל שהרי עיקר תיקון חטא אדם הוצרך להיות שתתעלה הנוקבא אל הדכורא כנודע, ושפיר קראהו 'שור', והמשכיל יבין.
"אמר ליה, ואמאי קרן אחת היה במצחו" - דע מ"ש במק"א בספר הפליאה בענין חטא אדם וזה לשונו:
- "וראה והבן חטא אדם הראשון בפרי שאכל והיא העטרה שעשאה כח בפני עצמה וכו' והתשובה הוא שאמרו רז"ל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה במצחו וכו' שהקרן רומז במלכות שנאמר אצמיח קרן לדוד, ולא אמרו רז"ל 'קרן אחד' אלא 'קרן אחת' לומר לך כי העטרה שרחקה מקו האמצעי עתה שב ובללה ושמה באמצעית בלי שום הטיה והוא שהרמיזו במלת במצח - באמצעות הראש, ושם הקרן הוא הפרי במקום שהפרידו משם", עכ"ל.
וזה שהקשה לשאול: לפי זה שלפיכך נקרא 'שור', אם שנקבה היה, מפני שקירב הנקבה אצל הזכר -- אם כן "ואמאי קרן אחת היה במצחו", כלומר למה אמרו 'קרן אחת' ולא אמרו 'קרן אחד'? ועל זה השיב שאמר "ויקרא את שמם אדם אז ויברך אותם" - ר"ל כי שם מה שהיו זכר ונקבה נעשו שניהם סוד אדם אחד כמו שכתוב "ויקרא את שמם אדם", כן כאן כוונת חז"ל הכי הוא "שור שהקריב אדם הראשון", כלומר אחר שהקריב נעשו שניהם סוד שור - דכורא, "קרן אחת היה במצחו" - כלומר מה שהיה 'קרן אחת' נוקבא, עתה היה "במצחו" - באמצעות הקו כמדובר. גם הוא מורה על סוד הברכה מאימא עילאה, סוד קרן היובל. וז"ש "אז ויברך אותם", והוא סוד מלכות בית דוד שנמשחו בקרן. והבן.
אי נמי, הכי פירושו והוא מחוור. כי מאחר שכתיב "ויקרא את שמם אדם" אחד - מהראוי שיאמר "ויברך אותו", אך לא כן הוא, רק כתיב "ויברך אותם". וסודו נודע כי באד"ם עצמו נרמז גם כן חוה שבגימטריא י"ט - מילוי שם מ"ה שבגימטריא אדם כנודע. גם כאן: תחלה בסוד היחוד שור שהקריב, ואחר כך מורה על סוד הברכה - קרן אחת היה במצחו, בסוד (תהלים קלב, יז) "אצמיח קרן לדוד", כי הברכה היתה לכל אחד לפי בחינתו הצריכה לתיקון עולם. והבינהו. ובזה מדוייק "אז ויברך אותם".
עוד נראה בעיני לפרש בדרך היותר עמוק, ויהיה קושיא בפני עצמה - אינו מקושר עם הקודם, וקושיתו אמאי לא הקריב בשני קרנים כפשוטו. וסודו עם האמור בתיקון כ' דף מ"ב ע"א "מסטרא דשכינתא אתקרי קרני פרה. מסטרא דשור - וקרני ראם קרניו. ואינון משיח ראשון ושני וכו'", עי"ש היטב בסוד קרן לדוד וקרן ישועה. הרי ששני קרנים רומזים על שני משיחין, ולמה לא היה בשני קרנים?
ועל זה השיב, "זהו שאמר ויקרא את שמם אדם" - כנודע שהוא ראשי תיבות א"דם ד"וד מ"שיח. "אז ויברך אותם" - כי עיקר הברכה שיבא במהרה בימינו על ידי משיח בן דוד דווקא כנודע.
"אמר ליה, אם כן תראה לי בעולם השפל וכו'" - הדברים מובנים כפשוטן, ואם תרצה לעמוד על עמקות הדברים בעולם הפוך תשביע בצחצחות נפשך.
ומה שאמר "ועקר אחד וכו'" - דע כי לעומת הקרן שיש בקדושה - לעומת זה יש בסטרא אחרא רוח אחד מכחו של לילי"ת הרשעה ושמו אגיריס"יון השולט ביום ד', כי אסכרה שולט עד י"ג שנה, ומן י"ג עד ך' שולט רוח זה, והוא בגימטריא קרן. ועיין במגלה עמוקות אופן צ' שזהו סוד (תהלים עה, ה) "ולרשעים אל תרימו קרן", עיין שם. עוד מצאתי במגלה עמוקות אופן רנ"ב: קרן נוטריקון - קליפה רביעית נוגה, עיין שם.
וזה לדעתי סוד (תהלים עה, יא) "כל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק". וז"ש שעקר א' הוא קרן דסטרא אחרא, והקריב בשני במצחו בסוד הזיווג והיחוד האמור. והיינו הסוד הנודע בזוהר כשמלכים נועדו אז עברו כל מאריהון דדינא ואין היתר לשמש בפני כל חי, ולכן כשעקר א' אז הקריב. והמשכיל יבין.
"אמר ליה ואותו שעקר היכן עשאו? אמר ליה לקחו קין מידו" - כנודע בזוהר שקין הוא "קינא דמסאבותא", והוא לקח הקרן הזה.
"אמר ליה ועמו נוגח או לא? אמר ליה מועד הוא ואינו רשאי לנגוח" - עיין בזוהר שלח דף קס"ג ע"א וב' (ח"ג קסג, א) שיעקב ויוסף הם שור תם, כי יוסף "בכור שור", ויעקב "איש תם". ושור מועד הם סוד מאריהון דדינא. ועיין בעשרה מאמרות מאמר הנפש בפירוש המשנה (בפרק ב' דבב"ק) "הכלב שנטל חררה וכו'" דקאי על קין וסוד נזק שלם עיין שם, והמשכיל יבין.
ועתה אומר שסוד יעקב מורה על נוקבא פעמים רבות בזוהר ותיקונים, וכנודע גם כן בכתבי האר"י זלה"ה. ויש לו ב' קרני פרה, סוד תרין משיחין, ובהם מבטל 'קרני רשעים', כח עשו. ורמז לדבר כי יעקב מספרו קפ"ב - ראשי תיבות ב' קרני פרה.
ובזה מובן מה ששלח לאמור לו "ויהי לי שור וחמור", ואמרו (בראשית רבה, עה) "שור זה משוח מלחמה, בכור שורו הדר לו, וחמור זה מלך המשיח שנאמר עני ורוכב על חמור", עכ"ל. והנה הוא מורה על תרין משיחין כדבר האמור שהוא סוד ב' קרני פרה, והבן.
ועתה צריך שתדע מ"ש האר"י זלה"ה בטעמי מצות פרשת משפטים וזה לשונו:
- "דיני ארבעה אבות נזיקין וכו' ולפי ששור רומז לגבורה וגבורות אינון סגיאין כמה דאת אמר 'מי ימלל גבורות יי', ונכללין בג' - גבורה הוד מלכות, שמאלו נמשכין כל הגבורות - לפיכך ג' אבות בשור - קרן, שן ורגל. והם אותיות שקר, כי הם למטה בקליפות. וקרן נגד המלכות - במשוך קרן היובל, ורגל כנגד ההוד בסוד הני ירכין שהם תרין סמכין, ושן נגד גבורה בסוד ל"ב אלהים שבבראשית שהם סוד גבורה נגד ל"ב שיניים וכו'."
- "וכאשר יהיה הפגם מצד הקרן שהוא הקליפה שכנגד המלכות - אין לה כח לפגום במלכות וכו' רק עד החצי' שהם נצח הוד יסוד שבה. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'אל תעלני בחצי ימי' - כי עד שם מגיע פגם הקרן שהוא נגד מלכות. ולפיכך אמר אחשורוש לאסתר המלכה 'מה שאלתך ומה בקשתך עד חצי המלכות' - כי עד שם קליפות הקרן שכנגד המלכות וכו'. 'ותעש' - רצה לומר תוסר הקליפה מחצי המלכות. ולפיכך הקרן אינו משלם אלא חצי נזק, והיינו עד חצי המלכות ולא יותר."
- "וזהו כאשר לא יתמיד הפגם ההיא רק פעמים ושלש, שהם סוד נה"י בסוד ת"ם, "יונתי תמתי וכו'". וכאשר יתחבר תפארת עם ג' אלו הנקרא תם יהיה אמת, וזהו "תתן אמת ליעקב", ויעקב איש תם יושב אהלים אלו. אמנם, כאשר יתמיד הפגם בעון הדור עד ד' פעמים, וזהו 'שור המועד' - אז ח"ו יהיה הפגם בכולם, ולפיכך משלם נזק שלם. "
- "וסוד קליפות ממקום המו"ת ולפיכך תם יש לו ב' אותיות ממות, ומועד גם כן יש לו ב' אותיות ממות. וכל עוד שלא הולך וגורם הפגם עד שליש העליון יקרא 'חצי המלכות'. וכאשר יתחבר מ"ו ממלת מות במלת עד - יהיה מו"עד, כי עד הוא תפארת בסוד 'עד תאות גבעות עולם', וכשיהיה הפגם עד פעם הרביעי יגיע עד תפארת שבה ואז יתחברו אותיות מ"ו עם ע"ד שהוא תפארת ויהיה מועד", עכ"ל.
והאריך שם עוד איך שהקרן הוא בסוד עשייה, ולכן חייב ברשות הרבים, והשן והרגל הם בסוד בריאה יצירה ולכן פטורים ברשות הרבים כי דרכם בכך - עיין שם היטב.
והנה נודע שעשו הוא שור - עי"ן שי"ן וא"ו עם ג' אותיות גימטריא שור. וממילא מבואר איך שכלולים בו שלשה אלה: שן והקרן והרגל שסימנם שקר. וידוע(?) בזוהר ויצא דף ק"ס ע"א (ח"א קס, א) ובפירושו במקדש מלך שסוד הברכה שנתברך יעקב הוא סוד נוקבא דזעיר אנפין, עיין שם. ולכן נאמר "וישטום עשו את יעקב על הברכה וגו' ואהרגה את אחי" הוא סוד שיגביר אותיות מות הנאמרים בכח הקרן שנגד המלכות כאמור.
ונלע"ד לומר עוד שגם הבכורה הוא סוד מלכות, והיינו בסוד (ישעיהו מד, ו) "אני ראשון ואני אחרון" כנודע, וסוף מעשה במחשבה תחלה. וגם כי מלכות הוא כתר ב' ספירות דאור חוזר כנודע.
והנה נודע בכמה מקומות שם מ"ה מורה על המלכות, וכדאיתא בתיקון כ"ח דף ע"ג ע"ב וזה לשונו: "שכינתא איהי מ"ה - יו"ד ה"א וכו' אתקריאת", עיין שם. וכן בזוהר תרומה דף קכ"ז ע"א (ח"ב קכז, א) וזה לשונו: "דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מ"ה", עיין שם.
וזה לדעתי כוונת עשו באומרו "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" - ר"ל שאני הולך תמיד להמית, ומפרש את מי ואמר "ולְמַ"ה ז"ה"[1] - לשם מ"ה ז"ה סוד הנוקבא, ואז "לי בכורה" - שאני ממילא אהיה הבכור מאחר שאגביר סוד מות על הנוקבא בכח הקרן שלי, וכאמור.
ובכן נבאר הפסוק "ויחץ את העם וגו' ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". והקשיתי לשאול כמה פעמים - למה חצה לשני מחנות? יותר טוב אם יחצה לג' מחנות ויותר שאז יהיו ב' מחנות או יותר לפליטה? עוד קשה לשון "והיה המחנה הנשאר לפליטה" - בלשון וודאי.
וכאן לפי דרכי אומר: "העם" בחשבון מ"ם סתומה לו' מאות כנודע, אז בגימטריא תרע"ה - הוא סוד נוקבא, "זה השער לה'" ותרגום 'שער' - תרעא, סוד שם אדני במילוי כנודע - ועם ד' אותיות - הרי תרע"ה. וזהו שכתוב "ויחץ את העם", והיינו כמ"ש האר"י זלה"ה שהקרן אין לו כח לפגום במלכות רק עד החצי' וכו' כנ"ל בסוד "עד חצי המלכות", רק כאשר יתמיד הפגם בעון הדור אזי הפגם למעלה ח"ו בסוד שור מועד שפוגם גם בתפארת כאמור למעלה.
וכבר נודע מאחז"ל (ברכות ד, א) "כתיב והנה אנכי עמך וגו' וכתיב ויירא יעקב מאד, אמר שמא יגרום החטא", עכ"ל. ואמנם בודאי על כל פנים ידע שאין חטאו גדול כל כך ח"ו שיפגום הקרן יותר מן החצי, ולפיכך ויחץ את הע"ם כאמור. וז"ש לשני מחנות דווקא נגד שני חצאין האמורים.
וז"ש "אם יבא עשו" שהוא השור בקרן שלו, "אל המחנה האחת" והוא בחצי התחתון, ובזה מדוקדק מלת "האחת" ולא אמר "האחד" לשון זכר כמו שכתב "המחנה הנשאר", אך הוא בבחינת (שיר ו, ט) "אחת היא יונתי תמתי" כמ"ש האר"י זלה"ה נגד בחינת 'שור תם' דווקא.
וז"ש "והכהו" - בסוד שני אותיות מת מן מות, וכל הפגם נקרא בשם 'מיתה' כנודע. אמנם "והיה המחנה הנשאר" - חצי העליון שהוא זכר נגד חצי התחתון, ומה גם כי תפארת בכל מקום הוא דכורא, וזהו שכתב "והיה" - סוד הויה שבתפארת. וזהו שכתוב "לפליטה" בלשון וודאי וכאמור.
ובזוהר וישלח דף קס"ח ע"ב (ח"א קסח, ב) וזה לשונו: "תא חזי מה כתיב ויחץ את העם וגו' לשני מחנות. אמאי לשני מחנות? בגין דאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה", עכ"ל. והוא פלאי, כי מה יתן ומה יוסיף על הא דכתוב ומפורש בקרא? וגם דברי מקדש מלך דחוקים בזה.
ולדעתי הכי פירושו: אמאי לשני מחנות - הלא יותר טוב היה אם היה חצה לג' מחנות או יותר? ועל זה תירוץ "בגין דאמר וכו' והיה המחנה הנשאר לפליטה" בלשון וודאי, כי ידע בודאי שיהיה לפליטה המחנה הנשאר ולכן חצה לשני מחנות דווקא.
ואמנם באמת מהיכן ידע בבירור שהמחנה הנשאר יהיה לפליטה עד אשר אמר לשון ודאי? על זה קאי שם בזוהר מה שכתב עוד שם "תא חזי שכינתא וכו'" עיין שם שמסיים "ועל דא והיה המחנה הנשאר לפליטה" - ר"ל בודאי וכאמור. ופשוט הוא לענ"ד בפירוש דברי הזוהר.
והנה עם דרכי האמור כאן יובן גם כן מעט ממאמר הפליאה הנזכר לעיל, אפס קצהו תראה מכאן, והמשכיל יבין.
והנה התפלל יעקב על נה"י דנוקבא כאמור, ולכן אמר בתפלתו "אלהי אבי אברהם" - להציל נצח דנוקבא מן הפגם, "אלהי אבי יצחק" - להציל הוד דנוקבא, "ה' האומר אלי שוב לארצך" - סוד יסוד דנוקבא.
"הצילני נא" - ראשי תיבות אבות נזיקין.
"פן יבא והכני אם" - שכינתא, אימא תתאה. ומפרש באיזה בחינה של 'אם' ואמר "על בנים" - נצח הוד יסוד דנוקבא שהם 'בנים', ושם יוכל לנגוח ח"ו בקרן שלו.
"ואתה אמרת וגו' ושמתי את זרעך כחול הים" - הוא סוד (ירמיהו ה, כב) "אשר שמתי חול גבול לים" שהוא החול - רבוע אהיה, חותם מאימא עילאה, והוא גבול ים - יסוד דנוקבא כנודע במקום אחר, והבינהו.
עוד תדע מה שכתוב "פן יבא וגו'" הוא על קר"ן דקליפה האמור למעלה, שהוא סוד אגיריסיון, מכחו של לילית השולט על בנים קטנים. וז"ש "והכני אם על בנים". וזהו שכתב "ואתה אמרת" - היפך של "מארת" חסר, שהוא סוד הקליפות הנ"ל השולטים ביום ד' כנודע. וזהו שכתוב "ושמתי את זרעך כחול הים" שלא ימותו ח"ו על ידי הקליפה זו האמורה.
"וילן שם בלילה ההוא וגו'" ואיתא בזוהר וישלח דף קס"ו ע"א (ח"א קסו, א) וזה לשונו: "הא אתמר ההוא לילא שלטנותא דסטרא דעשו דהוה בהאי שעתא, דהא כתיב יהי מארת חסר", עכ"ל. ועיין שם. ועם האמור הדבר מבואר.
"ויקח מן הבא בידו מנחה וגו'" - כוונת המנחה זו ליתן לו אחיזה מחצי המלכות האמור על כל פנים כשאין ישראל עושין רצונו של מקום ח"ו וכנודע, ולפיכך כל הבהמות מן המנחה זו היו בעלי מומין כנודע בחז"ל, והכוונה היפך תם הוא מום כשיהיו ישראל ח"ו בעלי מומין, היפך (שיר ד, ז) "כלך יפה רעיתי ומום אין בך", אזי יתגבר בקרן שלו עד חצי המלכות סוד תם הנ"ל. והבן.
ועתה אפרש לך מאמרי חז"ל (בראשית רבה, עו) "ולמה הוא נותן את הגמלים באמצע אלא אמר לו הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה ודן, ואני נידון לפניך, ואת מתמלא עלי רחמים", עכ"ל.
ואקדים מ"ש המגיד ומובא בי"ר וזה לשונו:
- "דע מקנה הצאן ששלח יעקב לעשו ד' מאות וארבעים כמנין תם בבחינת הטהרה. ובבחינת הטומאה שהיו בעלי מומין. ולכן חברן הכתוב עם הטמאים וכתב גמלים בין הבקר והצאן וכו' כמו שהאתונות והגמלים פסולים לקרבן כן מקנה בקר וצאן פסולים לקרבן כי היו בעלי מומין וכו'".
- "ודע שכל חשבון של בהמות טהורים הם ד' מאות ותשעים בבחינות מינים טהורים כמנין סלת, ושקץ בבחינת טמאים ובעלי מומין. והנה עזים גימטריא קכ"ז כמנין שנותיה של שרה. רחלים - שתעמוד זכות רחל. ומן הבקר שתעמוד להם זכות רבקה - אותיות הבקר", עכ"ל.
ולכאורה אין מקום לדברים אלו, היאכל תפל בלי מלח? ועל פי דרכי יתכן מאוד כי כוונת יעקב במנחה זו ליתן לו אחיזה מן מלכות, ולכן כל חשבון בהמות הטהורים עולים כמנין סלת כי נודע סוד (במדבר כח, ה) "ועשירית האיפה סולת" בגימטריא מלכות שהיא עשירית. ואמנם מפני שלא נתן לו אחיזה רק מחצי המלכות סוד תם הנז"ל - לכן תם בהמות טהורים מנויין קודם לגמלים, הנה הוא מורה על נה"י דידה, חצי המלכות, יונתי תמת"י, שעד שם יכול הגמ"ל - שהוא עשו - לפגום בקרן שלו כמ"ש לקמן, וכאמור בסוד שור תם. אמנם כל הבהמות בכללם רומזים על מלכות שמים שלימה, ולכן הם בחושבן סולת כאמור.
וזהו שאמר עזים כמנין שנותיה של שרה, רחלים זכות רחל, הבקר אותיות רבקה -- הרי שרומז דווקא על נוקבא.
והנה גמלים רומזים על עשו עצמו שנקרא בשם 'גמל' כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה, יד) וזה לשונם: "הלעיטני נא - כמה דתימא אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו", עכ"ל. וכן הוא (במדבר רבה, כא) "פער פיו כגמל, אמר אפתח פי ואתה מכניס", עכ"ל. וכן פירש"י בחומש.
ומעתה מבואר המאמר, והקשה לשאול "ולמה הוא נותן את הגמלים באמצע?" שהרי הגמלים סטרא אחרא מסאבא, סוד עשו ממש, ולמה הוא נותן באמצע הטהורים? אך הטעם היה כאמור, שעד חצי המלכות יכול לפגום בקרן שלו ואותו החצי הוא סוד תם - "יונתי תמתי" כנז"ל. ולכן ת"ם בהמות טהורים מנויין קודם אל הגמלים להורות שהגמל שהוא עשו עד היכן הוא יכול לפגום במלכות שמים ח"ו.
וזהו שכתוב: "אלא אמר לו הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה" - ר"ל באמצע בימ"ה, וידוע סוד בימה שהוא מלכות וכדאיתא בשו"ע אורח חיים סימן תר"ס וזה לשונו: "נוהגין להעלות ספר תורה על הבימה", שהוא יחוד תפארת ומלכות כדאיתא בטור ברקת עיין שם. וזהו שכתב "כאילו אתה יושב באמצע הבימה ודן אותי" בתגבורת הדינים.
וגם ד"ן הוא חצי המלכות - שני אותיות דן מן אדני, כי א"י הם סוד הרחמים - א' של אהי"ה, י' של הוי"ה כנודע. ואותיות ד"ן הם דין.
וזהו שכתב "ואני נידון לפניך" - הוא בחינה התחתונה, סוד (יחזקאל, א) "ואני בתוך הגולה" כנודע.
"ואת מתמלא עלי רחמים" - דע והבן מלכות גימטריא תצ"ו, וחצי המספר גימטריא רחם - הוא סוד 'חצי המלכות'. גם סודו העמוק בסוד 'בית הרחם', סוד נצח הוד יסוד, והמשכיל יבין. ועיין בחייט ריש מערכת הטעם מה שיביא בשם ספר שערי צדק בפירוש מלת רחמי"ם ואז תבין.
"ויאבק איש עמו" ואמרו חז"ל (חולין צא, א) העלו אבק ברגליהם - סודו נצח הוד יסוד - חושבן רגלי.
"ויגע בכף ירכו" - מפורש במקומות הרבה בזוהר ותיקונים שקאי על נוקבא דזעיר אנפין. והכוונה לפי דרכי בירכים דנוקבא, סוד 'חצי המלכות', כדבר האמור. וזהו שכתוב "וירא כי לא יכול לו", כי התאבק עמו ורצה לפגום למעלה בתפארת דנוקבא, אמנם "וירא כי לא יכול לו", כלומר לוא"ו, כי תפארת בכל מקום הוא סוד וא"ו, אמנם "ויגע בכף ירכו" - בנצח הוד יסוד דידה כאמור.
גם תדע שאות כ כפופה מורה על נוקבא דזעיר אנפין הכופפת רגליה שלא יתאחז בה החיצונים כנודע, וזהו שכתוב "ויגע בכָף".
"ותקע כף" - גימטריא תרע"ו, הוא סוד אדני במילוי עם ד' אותיות השרשים והכולל.
"וישתחו ארצה שבע פעמים" - סודו על דרך מה שאמרו הקדמונים בסוד "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שיצא מן שבע ספירות הבנין וילך אל 'חרן אף', מקום הקליפות. כן יהיה גם כאן פירושו: "וישתחו ארצה שבע פעמים" מלמעלה למטה, מן חסד עד מלכו"ת, וזהו שכתוב "עד גשתו עד אחיו" - בקרן שלו המנגד למלכות.
"וירץ עשו לקראתו וגו' ויפול על צוארו", ואמרו חז"ל (בתנחומא) שרצה לנשכו בצווארו - סודו עם הנודע שאחיזה בקדושה נקרא 'נשיכה', ואומרו "בצווארו" ידוע סוד צוואר כמ"ש כמה פעמים רומז על מלכו"ת וכדאיתא בזוהר ויגש דף ר"ט ע"ב (ח"א רט, ב) "צווארך - דא בי מקדשא דלתתא וכו'". וכן בתיקונים דף קמ"ד ע"א וזה לשונו: "צווארך כמגדל השן - דא ירושלים עלה אתמר כמגדל דוד צווארך וכו' דשכינתא וודאי איהי ירושלים וכו'", עיין שם.
ומזה תבין מה שמסיים שם (בתנחומא) "על יעקב הפסוק אומר צווארך כמגדל השן". וזהו שכתב (שם בתנחומא) משל למה הדבר דומה, לזאב שבא לחטוף את האיל, התחיל האיל לנגחו, נכנסו שיני הזאב בקרני האיל - זה בוכה וזה בוכה וכו', עי"ש.
סוד המשל ארמוז בקיצור:
אי"ל הוא סוד הנוקבא, סוד מאחז"ל (יומא כט, א) "אילה זו רחמה צר וכו'", וכבוד אלהים הסתר דבר. ועיין זוהר שמות דף י' ע"א, ובשלח דף מ"ו נ"ו נ"ז, ויקרא דף כ"א וכ"ב, ופנחס דף רמ"ו ע"א.
זאב הוא חיה טמאה - מנגד לנוקבא דזעיר אנפין, בסוד מאחז"ל (ברכות ט, ב) "משיכיר בין זאב לכלב". וזה לדעתי סוד (בראשית מט, כג) "בנימין זאב יטרף" - ר"ל בנימי"ן שהוא נוקבא כנודע בסוד ב"ן ימי"ן, הוא יטרף הזאב דסטרא אחרא. והבן.
וזהו שכתב "התחיל האיל לנגחו" בסוד שני קרנים דקדושה, קרן ישועה וקרן לדוד, ב' קרני פרה כנז"ל.
"נכנסו שיני הזאב בקרני האיל" - הוא משל איך שקרני האיל גברו על שיני הזאב. ויש להאריך מאוד במאמר ההוא בסוד שלשה אבות שבשור, הקרן והשן והרגל הנזכר לעיל סודם, ואין כאן מקומו.
"יש לי רב" - יש לי חושבן קרן.
לי רב עם הכולל - בגימטריא נצח הוד יסוד. ואין להאריך.
בכל זה מבואר איך שרצה עשו להמית את יעקב כמ"ש "ואהרגה את אחי", וסודו שרצה להגביר אותיות מות הנמצאים בשור תם ומועד דקרן דקליפה, ולא עלתה בידו.
וזהו שאמר הכתוב "ויבא יעקב שלם" - נוטריקון לבטל מות שור, סוד אותיות מו"ת שהם בשור דקליפה. וכפשוטו שנעשה שלם מן הפגם.
"עי"ר" - ר"ל שונא כנודע בכמה מקומות בתנ"ך.
"שכם" - נוטריקון שהוא כנגד מלכות. והוא סוד רוח אגיריסיון הנ"ל מכחו של לילי"ת. וזהו שכתוב "אשר בארץ כנען" - חושבן לילית עם הכולל וכנודע.
"ויחן את פני העיר" - אמרו חז"ל (שבת לג, ב) "שוקים תיקון להם", היינו שתיקון שוקי"ם דנוקבא - נצח הוד יסוד דילה. וזהו סוד העיר - בגימטריא פרה. ותיקון שני קרני פרה, תרין משיחין אשר בהם עמים ינגח. וזהו סוד "ויעקב איש תם" - ראשי תיבות תרין משיחין. וכפשוטו הוא היפך מת. וניצול מן המו"ת האמור. וזהו שאמרו חז"ל "יעקב לא מת" (תענית ה, א).
והנה בספר הפליאה איתא וזה לשונו: "ויבא יעקב שלם - מאי שלם וכו' זה יוסף", עכ"ל.
כדי שתבין זה עיין היטב בזוהר שלח דף קס"ג סוף ע"א (ח"ג קסג, א) וזה לשונו: "ועל דא האי שור אקרי תם וכו' ובגין כך אתקרי יוסף בכור שור, בכור דההוא שור דנטיל יעקב, בכור שורו ודאי. וההוא שור - שור תם, ויעקב איש תם, רבון ושליט", עכ"ל ועיין שם.
ואז ממילא תבין המאמר פליאה הזה על פי דרכי האמור כאן. ולכל הא דאמרן מ"ש חז"ל (בראשית רבה, עט) "ולפי שכתוב ויעקב איש תם לפיכך ויבא יעקב שלם", עכ"ל, הרי הוא ככמבואר.
עוד אפשר לומר על סוד תרין משיחין הנ"ל.
- וסוד "ויעקב איש תם" - רומז על משיח בן דוד בסוד מאחז"ל (בבא מציעא פד, א) "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם", וכבר רמזתי למעלה שראשי תיבות א'דם ד'וד מ'שיח וכנודע.
- "ויבא יעקב שלם", ואמרו בפליאה "זה יוסף" - ר"ל משיח בן יוסף.
וגם כן מבואר המדרש "ולפי שנאמר וכו'", וק"ל וקל להבין.
וזה גם כן סוד הכתוב (עובדיה, א) "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" - כלומר תרין משיחין. גם הוא בסוד שור תם האמור בזוהר הנ"ל. ועל ידי ב' קרני פרה אלו מבטל שני קרנים דסטרא אחרא מסאבא. וזהו שכתוב "ובית עשו לקש" - ראשי תיבות שני קרנים, יהיו לק"ש - יתפרדו כל פועלי און. וזה גם כן סוד "שלם" - ראשי תיבות לתקן שני משיחין.
יהי רצון שיהיה במהרה בימינו אמן סלה
- נשלם דרוש החמשה עשר בס"ד
- ^ הוספת הניקוד הוא משלי להקלת ההבנה - ויקיעורך