קטגוריה:בראשית לח כה

אנשי יהודה באו לבית אביה. לא נאמר שהם בקשו להכנס בכבוד. לא נאמר שהם הסבירו לה במה היא מואשמת. לא נאמר שהם אמרו לה מה עונשה. לא נאמר לה מי החליט את זה. מדברי תמר אנו רואים שהיא ידעה שהם אנשי יהודה, ושהם באים להעניש אותה כי היא בהריון. ייתכן שהיא ידעה כי היא זאת שפירסמה את הריונה, לפני שהריונה היה נראה.

בזמן שלקחו אותה החוצה להשרף, למזלה תמר היתה מוכנה ולקחה את המטה, החותם והפתיל. האנשים שלקחו אותה אפשרו לה לפתוח את הפה ולומר "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה".

כאשר האנשים שמעו זאת הם הסתכלו על החפצים, עצרו ולא המשיכו בדרכם לשרוף אותה.
מהכתוב לא ברור אם הקצין שנשלח לשרוף את תמר ידע שהיא בהריון. יהודה פסק "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" - פועל ביחיד - רק תמר תשרף. כאשר תמר אמרה לקצין שבא לשרפה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה", הוא הבין שהוא ישרוף שני בני אדם (שלושה במקרה שלה), וכאשר הוא ראה את החפצים של אדונו ושמע את טענתה של תמר: "הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה", הקצין הבין שהוא רשאי להפר את פקודת יהודה, וחייב להביא אותה לפני יהודה לברור, לפני שהוא הורג את בנו של אדונו.

• אדם נושא אישה בביאה, אולם כאשר הביאה היא עם זונה בתשלום, אין כאן נשואין.
• אולם, יהודה לא שילם עבור השרות ואפילו לא עשה מאמץ רציני לפרסם שהוא מוכן לשלם עבור פקדונו. תמר לא היתה יכולה למכור את הפקדון, כי מיד היו מאשימים אותה בגנבה. לכן הפקדון לא היה תשלום.
• אולם כאן, בנוסף, האישה היתה יבמתו של יהודה, וכל ביאה של קרוב המת עם יבמתו - בטעות, מרמה, שכרות אינה משחררת מאחריות, ותמר היתה אשת יהודה מיד לאחר הביקור באוהלה.

תמר חששה להודיע את זה ליהודה פן הוא יפגע בה, יקח את הפקדון, ויכחיש שהוא בא אליה. היא חיכתה לוודא שהיא בהריון (או טענה בלבד), ואז בנוכחות משפחתה, וחייליו של יהודה היא הודיעה למי היא הרה, והוכיחה את דבריה בעזרת הפקדון. לקצין שנשלח לשרפה לא היתה ברירה אלא לקחתה ליהודה. הוא לא היה יכול להרוג את כל העדים, כדי להסתיר שהוא הרג את תמר וגם את בנו של יהודה.

לפי הכתוב, תמר שלחה את החותמת והפתיל והמטה ליהודה, ומסר בדיבור ליהודה להכיר את חפציו שהיא החזיקה כערבון. תמר לא היתה זונה או קדשה, והיא לא זנתה בתשלום עם אף איש. כאשר תמר שלחה את החפצים ליהודה, היא העבירה את הבעלות חזרה אליו, התשלום לשרותיה של הזונה פקע, והביאה חדלה להיות בתשלום. כוונתו של יהודה לשלם, בטלה כאשר הוא החליט לא לשלוח לה את הגדי, וקבע שהערבון הוא התשלום בלי שתמר הסכימה לשינוי הזה. תמר השיבה את החפצים שהושארו אצלה וכך יהודה לא שילם דבר עבור השרות והוא בעל את תמר והיא אשתו. יהודה לא הציע לשלם לה את הגדי, כלומר יהודה קיבל שהיא אשתו.

כאשר תמר שלחה את כל הפקדון בעזרת חיילים של יהודה ליהודה, היא הסתכנה שכל החפצים יעלמו, יהודה יכחיש והיא תוצא להורג. היה עדיף שהיא תדרוש מהקצין של יהודה, שהוא יביא אותה לפני יהודה כאשר היא נושאת את החפצים, והיא תגיד לו ישירות את דבריה. תמר הסכימה לשלוח את הערבון רק לאחר שהיא ווידאה שהקצין מאמין לה, והוא לא יפגע בה או בבנה. ייתכן שהיא נתנה לקצין רק חפץ אחד או שנים, ואיפשרה לקצין להודיע ליהודה בצנעה, בלי לבייש את יהודה. כמובן שתמר היתה בטוחה שיהודה ישמח בהריונה ובבנו העומד לבוא, יתעלם מפקודת המוות (שלא כמנהג המלכים האוסרים לבטל פקודה חתומה), ויוציא פקודה חדשה, בגלל שינוי הנסיבות.

עכשו אנו מבינים למה היה חשוב לה לקחת ממנו שלושה חפצים אישים וידועים. חפץ אחד, היא היתה יכולה לגנוב מביתו. כשיהודה הגיע לתמנתה הוא לבטח רכש חפצים חדשים כדי שהוא לא יהיה לבוז. חותמו פתילו והמטה הראו בוודאות שיהודה קשור לעניין ואי אפשר לשרוף אותה ללא ברור.

סביר שעושי דברו של יהודה הכירו את חפציו, והבינו שהיא טוענת שבעל החפצים האלה גרם להריונה. אפילו אם הם לא הכירו, לפחות הם הבינו את החשיבות, ולא העיזו לשרוף אותה לפני שיהודה יעשה החלטה חדשה בעניין, הן אם היא תשרף, ילדו של יהודה ישרף גם הוא.

תמר ידעה שיצטטו את דבריה ליהודה, ולכן היא דיברה ישירות עם יהודה: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". קיימת אפשרות שתמר לא אמרה את החלק הזה של המשפט לאנשים אלא רק ליהודה עצמו כאשר היא הופיעה לפניו.

תמר מודה ומאשרת שהיא בהריון. תמר מודה שהיא קיימה יחסי מין ושהיא נושאת את ילדו של בעל החפצים הללו. תמר לא מודה שהיא זנתה ושהיא הרה לזנוניה. במצב הזה, לא היתה אפשרות שאנשי יהודה יהרגו את תמר, שטוענת שהיא נושאת ברחמה את יורשו של יהודה.