לדלג לתוכן

רשב"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



ולימא מחלוקת ר"ש ורבנן - והוה משמע לן דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו כדאמרן לעיל דאי ממתני' הוה אמינא דבחרוב ושקמה מודי להו כדקתני בהדיא אלא חרוב המורכב כו' משמע דבחרוב וסדן מודי להו ר"ש לרבנן:

הא קמ"ל כו' - הא עדיפא לאשמועינן דההיא דר"ש ממילא שמעינן ליה דלדבריהם דרבנן קאמר להו כדדייקינן מברייתא לעיל:

פרק חמישי - המוכר את הספינה


מתני' המוכר את הספינה - סתם:

תורן ונס ועוגין וכל המנהיגין - בגמ' מיפרשי:

עבדים - שיש לו לבעל הספינה להנהיגה ולשמור פרקמטיא שלו שבתוכה:

מרצופין - לתת בתוכן האנתיקי דהיינו פרקמטיא של ספינה כדמפרש בגמ' וכל הני נמי ליתנהו בכלל הקדש שאם הקדיש את הספינה לא הקדיש את אלו מדלא קתני לה בפירקין דלעיל והיינו טעם דכל הני דחשיבנא בפרקין דלעיל בית המרחץ בית הבד ועיר ושדה כולהו מקרקעי נינהו וכל הני דחשיב לא מכר בטלים קצת אגבן לגבי הקדש ומתנה וחלוקת אחין אבל הני דהאי פירקא מטלטלי נינהו לא שנא מכר ולא שנא מתנה והקדש כולן שוין בהנהו דלא מכר שכשם שלא מכר כמו כן לא הקדיש ולא נתן:

גמ' אסקריא - מש"ט שפורשין עליו את הוילון בראש הספינה:

וכן הוא אומר ארז מלבנון כו' - ראיה לדבר דתורן דמתניתין היינו אסקריא שהאסקריא מארז או מאילן גבוה עושין אותה:

אדרא - הוא הוילון שפורסים על התורן להוליך את הספינה ברוח וייל"א בלע"ז:

וכן הוא אומר - דהיינו אדרא שעשוי מפשתים וקנבוס מין בגד:

עוגינין - אנקר"ש של ברזל ומשליכין במים להעמיד הספינה במקום אחד:

וכן הוא אומר - דעיגון דמתניתין לשון עכוב הוא כדכתיב הלהן תעגנה כמו תעשנה תתעכבו מלהנשא לבעל אלמא עוגין דמתני' היינו עיגון:

משוטות - שקורין ריימ"א שמשוטטין בהן את הספינה:

וכן הוא אומר - אלונים מבשן עשו משוטיך. בספינה מיירי ביחזקאל וקחשיב תשמישי הספינה וכליה ומדקחשיב המשוטות ש"מ דעיקר תשמישי הספינה הן ונמכרין בכלל הספינה והלכך אמרי' דכל המנהיגין דמתני' אתא לרבויינהו:

כל תופשי משוט - אלמא עיקר הספינה על ידי שתופסין משוטות דסד"א חבלים המושכין הספינה ליהוו עיקר מנהיגין אבל משוטות לא מיזדבני קמ"ל:

אסכלה - כבש של הספינה שעולין בו ולשון יון הוא וכן פר"ח ורב האי:

בור המים שבתוכה - נותנין בו מים המתוקין לפי שמי הים מלוחין:

ביצית ודוגית - היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה וכשרוצין לעלות ליבשה נכנסין באותה קטנה מהגדולה שהגדולה אינה יכולה להתקרב אל שפת הים מפני עומקה קוקיי"ט בלע"ז ויש לועזים בוצא קרוב ללשון העברי:

ביצייתא דמישן - מישן נהר קטן ואין מהלכין בו אלא בספינות קטנות ובמס' שבת אמרי' בפ' הזורק (דף קא.) הני ביצייתא דמישן כו': רבי נתן מבבל עלה:

דוגית - על שם שצדין בה דגים דקלה היא על פני המים:

ואחריתכן בסירות דוגה - בספינות קטנות כקדרות הקרויות דוגה וקלים על פני מים יוליכו אתכם מהרה בגלות:

אמר רבה אשתעו לי כו' - כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה' ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד:

דמטבע - שרוצה לטבוע:

אית ליה ברישא - שהולך לפניה:

צוציתא דנורא חיורתא - אש לבנה ומלאך מזיק הוא:

אלוותא - מקלות כמו לא באלה ולא ברומח במסכת שבת (דף סג.):

אמן אמן סלה - גרסינן:

ונייח - מזעפו:

בין גלא לגלא תלתא מאה פרסי - ומשום דאמר בסמוך ורמא ליה גלא קלא לחבריה איצטריך לאשמועינן דמשלש מאות פרסי שמעין קולות לחבירו:

דלינן גלא - יותר משיעור גבהו השליכנו למעלה עד לרקיע אי נמי הבלא דרקיע נפיש עד מהלך קרוב לחמש מאות שנה שיש מן הרקיע עד לארץ:

מרבעתיה - שכינו:

דכוכבא זוטא - כוכב קטן שבקטנים:

ביזרא - בית זרע ארבעים כור של חרדל דנפיש משל שאר זרעים:

מקלינן מהבליה - נשרפים מחום כוכב:

ורמא ליה גלא - נתן קולו כלומר צעק כדוגמת תהום אל תהום קורא ושמא מלאכים הממונים עליהם הם:

שבקת מידי בעלמא כו' - מפני שהגביה כל כך היה סבור שיצא חוץ לשפת הים ושטף את העולם:

ונחרביה - מפני עון הדור:

א"ל - גלא לחבריה:

פוק חזי גבורתא דמרך כו' - כלומר אין לי רשות לצאת:

כמלא חוטא חלא - מלא רוחב חוט איני יכול לצאת מן החול:

שנאמר האותי וגו' - גמרא קאמר ליה:

הורמין - בנו"ן גרסי' כך שמעתי מאבא מרי ואני שמעתי הורמיז בזיי"ן שד כדאמרי' בסנהדרין (דף לט.) מפלגא דתתא דהורמיז:

אקופי דשורא - על שיני החומה והאי עובדא להודיע צדקותיו של הקב"ה שמרחם על בריותיו ואינו נותן רשות לאלו להזיקן וגם שלא לצאת בדרך יחיד:

ורהיט פרשא - לפי תומו:

ולא יכיל ליה - שהיה השד רץ ביותר ומיהו הפרש לא היה מתכוין לכך:

סריגן - שהיה אוכף וסרגא נתונין על הפרדות:


אתרי גישרי דרוגנג - שם אותו הנהר והיו רחוקין זה מזה והיה מדלג מפרדה זו לפרדה זו:

תרתי כסא דחמרא - שניהם מלאים יין והיה מוריק תרוייהו ביחד זה בתוך זה בהדי דקמשוור ואינו נשפך אפי' טפה אחת ואע"פ שהיה אותו יום רוח סערה שהיו עולין יורדי הים באניות עד לשמים ויורדין עד תהומות מכח הרוח ואף על פי כן לא נפלה טפה לארץ:

יעלו שמים וגו' - פסוק הוא גבי יורדי הים בספר תהלים:

ה"ג שמעין בי מלכא וקטלוהו - בי מלכא דשידי שאין דרכו של שד להראות לבני אדם והרגוהו מפני שהיה מגלה סודם ואית דאמר בי מלכא קיסר שהיה ירא שלא יטול המלכות ממנו שהיה אותו שד מאדם הבא על השידה והיה דר בין האנשים:

אורזילא בר יומא - ראם בן יום אחד דאותו היום נולד:

כי הר תבור - כן היה גדול:

בי מרבעתא דרישיה - מקום הנחת ראשו כששוכב על הקרקע:

רמא כופתא - הטיל ריעי וסכר הריעי לירדנא לפי שעה עד שמסמסוהו המים מעט מעט:

אקרוקתא - צפרדע:

כאקרא דהגרוניא - גדול היה כאותו כרך:

ואקרא דהגרוניא כמה הוה שיתין בתי - הגמרא קאמר ליה:

אתא תנינא - רבה קאמר ליה:

פושקנצא - עורב נקבה:

באילנא - על ענף אחד כדרך העופות:

לא הימני - לא האמנתי:

כוורא - דג:

אכלה טינא - שרץ קטן:

באוסייה - בנחיריו של דג נכנס השרץ ונראה לי דהיינו כילבית כדאמרי' בעלמא (שבת עז: ע"ש) שלשה אימות הן חלש על הגבור אימת כילבית על לויתן:

ואדחיוהו מיא - הדיחוהו המים והשליכוהו כדרך ים שאינו סובל דבר מת:

חרבו מיניה שיתין מחוזי - שהשליכו על ששים כרכים ושיברן כולן שהיה גדול כל כך:

ואכלו מיניה שיתין מחוזי - בעודנו לח:

ומלחו מיניה שיתין מחוזי - אחרים שהיו רחוקים משם ומלחו ממנו ונשאוהו למקומן:

מחד גלגלא דעיניה - מגלגל עינו לקחו שמן תלת מאה גרבי:

לשנה אחרת הוו מנסרי - לבנות מעצמות הדג אותן מחוזי שהפיל:

חלתא אגביה - שהיה חול נקבץ על גבו:

וקדחו - עשבים על החול:

וסברינן יבשתא - איי הים היא:

שיצא - סנפיר:

בין שיצא לשיצא - סנפירין בגב הדג אחת לצד הראש ואחת לצד הזנב:

איהו בזקיפא - שהיה הולך כנגד הרוח ואנן אזלינן בשיפולא כמו שהרוח הולך דמים של ים אינן נובעין אלא ע"י רוח הולכין בהן:

כמיחם קומקומא דמיא - כשיעור שמחממים קומקומום של מים חמין:

ושדי פרשא גירא - כשהיה שום אדם יורה בחץ ובקשת על שפת הים לארץ הוה חזינן דקדמה לה ספינתא לגירא:

גילדנא - שם דג קטן הוא כלומר דג זה הוי מדגים קטנים שבים:

תרי שיצי - אבל שאר דגים שבים אין להם אלא סנפיר אחת באמצע הגב:

וחזינן לההוא ציפרא כו' - גרסינן:

אמרינן ליכא מיא - היינו סבורין שאינן עמוקים הואיל ולא קאי במיא אלא עד קרצוליה:

חציצא - גרזן או מעצד:

לבר נגרא - חרש עצים:

ולאו משום דעמיקי מיא - מהלך שבע שנים לא הגיע החציצא לקרקע אלא משום דרדיפי מיא מתוך חריפות הנהר לא היה נצלל עדיין ולא מחמת העומק בלבד:

עמדי - ראשו מגיע לרקיע:

דשמטי גדפייהו - נופלות נוצה שלהן מרוב שומן:

דליא לי גדפא - הגביהה לי הכנף רמז זה חלקך לעתיד לבא:

ליתן עליהם את הדין - שבחטאתם מתעכב משיח ויש להם צער בעלי חיים לאותן אווזים מחמת שומנן:

טייעא - סוחר ישמעאל:

והפכינן - האי עפרא בהאי עפרא לנסותו אם היה בקי כל כך:

אמר לי - ההוא טייעא תא ואחוי לך: הכי גרסי' אזלינן חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי


וגנו אפרקיד - שהיו שוכבין בפנים צהובות כשתויי יין:

אפרקיד - פניו למעלה שיפינ"ש בלע"ז:

ועייל טייעא תותי בירכיה כו' - כלומר ראיתי טייעא שהיה מהלך תחת ברכי המת רוכב על הגמל ורומחו בידו ולא היה נוגע בו בברכיה וליכא לפרושי דגובה הברכים כשיעור שיכול טייעא ללכת תחת ברכי המת ורומחו בידו ולא היה נוגע בו דאי שיעורא קאמר ולא ממש חזא מעשה הכי הו"ל למימר ועייל פרשא תותי בירכיה כו' אי נמי ועייל גברא:

שקלי קרנא - כנף הטלית להביאו לפני חכמים ללמוד ממנו דין ציצית אי כב"ש אי כב"ה כדלקמן:

ולא הוה מסתגי לן - בהמות שהיינו רוכבין לא היו יכולין לילך:

כל אבא חמרא - רבה בר בר חנה היינו רבי אבא בר חנה וכמו כן רבינא כמו רב אבינא:

חמרא - כלומר שוטה כחמור:

סיכסא - שוטה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף ק:) עבדקן סיכסן:

למאי הלכתא - פסקת ליה משום דבעית למיחזי אי הלכה כב"ש דפליגי במסכת מנחות (דף מא:) דת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה ובית הלל אומרים שלשה וכמה תהא משולשלת כו':

איבעי לך למימני חוטין וחוליות - מקמי דתיהדריה ותיתי ותימא לן:

חוליות - שלשה חוטין גדיל קרי חוליא במסכת מנחות:

שנשבעתי - מן הגלות כדכתיב קראי טובא בנביאים:

והוא - רבה בר בר חנה סבר דלמא שבועתא דמבול דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' (ישעיהו נד) אותה שבועה היה רוצה להפר ויחריב את העולם במבול ולפיכך לא רצה להפר:

ורבנן - דקרו ליה סיכסא אמרי א"כ לא הוה ליה למימר אוי לי אלא משום דבכל צרתם לו צר:

ביזעי - בקעים דכתיב ותבקע הארץ אשר וגו' (במדבר טז):

קוטרא - עשן:

שקל גבבא דעמרא - לקח גיזת צמר ושראה במים:

איחרך איחרוכי - הנהו גבבי אע"פ ששרויין במים:

אצית - הסכת ושמע:

שמעית דקאמרי - שהרי ירדו חיים שאולה:

כל תלתין יומין - כל ראש חדש:

כבשר בקלחת - שמהפכין אותו כדי שתתבשל:

היכא דנשקי ארעא ורקיעא - מקום גבוה היה שם שנושקין יחד זה לזה ולאו היינו סוף העולם דהא מהלך חמש מאות שנים הוי וא"י אמצעיתו של עולם היא כדכתיב (יחזקאל לח) יושבי על טבור הארץ והיינו מקומו של רבה בר בר חנה:

סילתאי - סל לחם שלי:

דהדר - חוזר כדאמרינן בפסחים (דף צד:) גלגל חוזר ומזלות קבועים:

אוסייה - נחיריו ל"א מתרתי זימיה מיא והיינו נמי נחירי:

מברי דסורא - נהרות שבסורא:

בריה קלה - מבריות קטנים שבים:

לפומיה דלויתן - שיאכלני היום:

עיזא דימא - שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה בשחיטת חולין (דף קכז.):

דבחישא - חופרת בים בקרניה לבקש אחר מזונותיה:

קרטליתא - ארגז:

דשמיה כרשא - כך שמו:


בר אמוראי - אדם שיודע לשוט במים:

בעא לשמטיה לאטמיה - שביקש לחתוך יריכו:

זרק ליה חלא - חומץ וברח מריחו:

למישדא ביה - להצניע בו:

וחזינן ההיא אבן טבא - לתוך המים והדרא ליה תנינא: ה"ג אתא ההוא תנינא רגש וקבעי למבלע לספינתא אתא פושקנצא עורב נקבה וקטעיה לרישיה דתנינא אתהפיכו מיא והוו דמא מרוב דם שהיה גדול הרבה הדר בעי לטבעיה לספינתא אתא ההוא פושקנצא וקטליה ואזיל בר אמוראי ושקליה לההיא אבן טובה ותלינהו להנהו ציפרי לנסות אם יחיו וחיו ופרחו להן:

בהדה - בהדי ההיא אבן:

נזדעזע - חרד חרדה:

פתחנא ונקרינא - מינה חלב וגיד הנשה:

חלם - שנתחברה יחד כמתחלה:

סמתרי - עשב שמחבר כדאמרינן בהמקבל (ב"מ דף קז:) ובאלו טריפות (חולין דף נד.) דעבד ליה סמתרי וחיי:

דריתמא - רותם שאין גחליו כבים מהרה:

ארזילי דימא - ראמים שבים ה) (ורבינו חננאל פירש לויתן):

נחש בריח - הוא לויתן זכר וזקוף הוא כבריח:

עקלתון - לויתן נקבה שמקיף את כל העולם:

זכר ונקבה בראם - כדכתיב (ישעיהו כז) נחש בריח ונחש עקלתון:

מחריבין את כל העולם - שיהו להן ולדות הרבה גדולים שמחריבין את העולם:

סירס את הזכר - שלא יזקק לשאר דגים א"נ דלא ליהוי ליה צער תאוה:

שנאמר והרג את התנין - סיפא דהאי קרא יפקוד ה' בחרבו הקשה (וגו') [הוא] ומדלא כתיב ויהרוג וכתיב יפקוד קדריש הכי והכי משמע ליה קרא יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח לעתיד לבא כאשר עשה אל לויתן נחש עקלתון שהרי הרג את התנין אשר בים מששת ימי בראשית:

בהמות בהררי אלף - פסוק הוא בתהלים במזמור לאסף כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ע"ש שרועה אלף הרים בכל יום:

כחו במתניו - שלא הטיל זרע מימיו:

ואונו בשרירי בטנו - שלא ילדה ולעיל מיניה כתיב באיוב הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך וגו':

התם נמי - גבי לויתן לצננה ללויתן נקבה ואמאי הרגה:

דגים פריצי - ולא מהניא בהו צינון:

ה"ג ואבע"א כיון דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו - ואמרינן במסכת ע"ז (דף ג:) ו) שעה רביעית יושב ומשחק עם לויתן:

הכא נמי לימלחה לבהמה נקבה - ומה בצע להחיותה ולצננה:

ובלע כל מימות - כדי שתראה היבשה:

די שאבלע מים שלי - דלהכי כתיב והים איננו מלא שבולע אותם:

רגע הים - לשון שבירה:

מפני ריחו - שהוא מוסרח לפי שמת ולכך היה מסריח:

אל תקרי לים מכסים - שהרי הים עצמו מים הוא:

אימתי בהמות בהררי אלף בטוחות - שלא ימותו כל שעה שיגיח ירדן לפיו של לויתן דכל זמן שהוא חי בטוחין הן כמו כן:

כי הוא - הקב"ה על ימים יסדה לארץ ישראל:


קניגיא - צידת חיות בקשת ורומח כל מיני צידה קרוי כן וכן בשחיטת חולין (דף ס:) וכי משה רבינו קניגי או בליסטרי היה:

התמשוך כו' - וכי אתה יכול לעשות קניגיא עם לויתן מכלל דעתידה [לקניגיא]:

העושו יגש חרבו - בבהמות כתיב באיוב וה"ה עם לויתן:

מפני ריחו - שמתוך שיש לו הבל וחמימות הרבה יוצא ריח קשה:

כמרקחה - כבשמים כמו רוקח מרקחת (שמות ל) מתוך שהכניס ראשו לגן עדן:

תלמים תלמים - שנראים חפירות עמוקות בים כתלמים של מחרישה:

אחריו - כששתה יאיר נתיב הים:

אינו חוזר לאיתנו - מרוב המים שחסרו:

סוכה - היינו מלמעלה גג וארבע דפנות מארבע רוחות צל היינו סיכוך בלא מחיצות:

ותקשרנו - היינו דבר מועט שקושרו לתלות בצוארו כמין קמיע:

שמשותיך - חומותיך:

פליגי בה - באבנים של חומות ירושלים ממה יהיו אלו אבנים שעתידים להיות:

כדין וכדין - כדברי זה וכדברי זה והיינו כדכוד משהם וישפה תבנה ואע"פ שמקרא זה קדם לבני ר' חייא טובא יש לומר שכך נתנבא ישעיה שכדברי כל המפרשים עתידה להבנות:

וחוקק עשר - של רוחב ברום עשרים והיינו אקדח לשון קודח שחוקק בהם ומשמע נמי אבן טובה שמאירה כאש קודחת כמו קודחי אש (ישעיהו נ):

אקדח - קרבונקל"א בלע"ז ובתרגום יונתן אבני גומרא:

כביעתא דצוצילתא - ביצת עוף קטן ששמו תאציל:

קוממיות - שתי קומות שני ממי"ן דריש:

כשתי קומות של אדם הראשון - שמיעטו עד ק' אמה במסכת חגיגה (דף יב.):

ההיכל - של בית שני שהיה רום מאה אמה ולפי קומתן צריך שערים גבוהים וקשיא לר' יוחנן דאמר רום עשרים:

לכווי דבי זיקא - לחלונות העשויין לאויר והיינו שעריך דקרא חלונות החומה:

ענן יומם - אחד ועשן ב' ונוגה ג' אש ד' להבה ה' כי על כל כבוד ו' חופה ז' ול"נ כי על כל כבוד אינו מן החשבון אבל וסוכה תהיה לצל יומם דסמיך ליה לסיפיה דהאי קרא הוה השביעי והאי על כל כבוד לכדמפרשי' בסמוך אתא:

שעיניו צרות - שלא לההנותו מנכסיו:

נכוה - חופתו של קטן מחופתו של חבירו הגדול ממנו:

שבאותו הדור - שראו משה ויהושע:

אוי לה לאותה בושה - שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה ולא יכול להגיע לכבודו:

בעדן גן אלהים היית - בחירם מלך צור כתיב וכי סבור אתה להיות כאדם הראשון שהיה בגן עדן והיו לו כל החופות הללו אודם פטדה וגו' עד זהב הרי עשר אבל כל אבן יקרה לא חשיב דכולל ואח"כ מפרש מאי כל אבן יקרה דאמרן אודם פטדה וגו':

וזהב א"ר יוחנן וגרוע שבכולן זהב [וכו' - וזהב אקרא קא מהדר לפרושי גרוע שבכולן זהב] מכלל דחשובין יותר מדאי:

בך נסתכלתי - כשבראתי עולמי שאתה עתיד למרוד ולעשות עצמך אלוה ובראתי באדם נקבים שמוציאין ריעי תוף חלול הוא ומנוקב ביום הבראך כוננו ביום שנתתי אל לבי שתהא נברא בו ביום כוננו הנקבים באדם:


וקנסתי מיתה - והיינו תופיך הקבר שהוא חלול כמו תוף:

נקראו על שמו - שיהא שמם ה':

אל תקרי - ה' שמה אלא ה' שמה:

לומר לפניהם - מלאכים יאמרו:

שמע מינה - מדקמדמי עיבא להעלאת ירושלים דהוי עיבא תלתא פרסי:

מידלי - מארעא:

למוד את ירושלים - לעשותה קטנה:

פרזות תשב ירושלים - מה פרזות הללו אין להן שיעור בבנין ישובן אלא כמה שרוצין בונין אף ירושלים כן:

אמר ריש לקיש - ירושלים דהויא תלתא פרסי עתיד הקב"ה להוסיף בה מגדלים באלף פעמים בחשבון קפל וגינאות באלף פעמים טפף כל הני גימטריאות הן והאי דהאריך בסימנין כי האי גוונא היינו משום דלשון הגון הוא בעירם בלא חשבון ויסד החשבון בתיבה המתפעלת:

אלף ושני שיל"ה - שנים ואלף פעמים בחשבון בגימטריא שיל"ה:

ליצו"י - גימטריא הוא:

טוטפראות - קטנים מבירניות:

הכי גרסינן ק"פ אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה - מין מאכל:

שלש ושלשים פעמים - פשטיה דקרא מיירי בתאים והכא יתורא דכתיב פעמים קדריש דמשמע ג' ירושלים ובכל אחת שלשים פעמים זו למעלה מזו אי נמי פעמים אשלש קאי והכי קאמר שלש פעמים זה ע"ג זה בשלשים:

אם ירושלים - דלעולם הבא גדולה באורך כשלש ירושלים שהיתה כבר:

כל אחת ואחת יהו בה - בכל בית ובית שלשים מדורות למעלה זה על גב זה:

איתמר ספינה - מאימתי תהא קנויה ללוקח שלא יוכל מוכר לחזור בו דהא במטלטלין אין מעות קונות אלא משיכה או רשותו:

כל שהוא - טפח או חצי טפח:

עד שימשוך את כולה - שיבא סוף הספינה במקום שהיה ראשה עומד דהיינו שעקרה כולה חוץ למקומה:

כיצד - בהמה גסה נקנית במסירה [דתנן בפרק ראשון דקדושין (כה:) בהמה גסה נקנית במסירה] והדקה במשיכה וסברא בעלמא הוא דהא אורחה בהכי והא אורחה בהכי:

אחזה - הלוקח:

בטלפה - ברגלה במצות המוכר:

ובשליף - אמתחת וקשור לבהמה ואע"פ שלא הזיזה ממקומה קנאה:

כיצד - דקה נקנית במשיכה:

יד ורגל - היינו משיכה כל שהוא כרב:

מלא קומתה - דהיינו עקירת ארבע רגליה:

בדוכתה קיימא - גוף הבהמה לא זזה ממקומה שהרי נשען על אידך יד ורגל שלא עקרה:

נדה כולה - גם ראשה השני נמשך ממקום שהיה שם:

אידך - יד ורגל נמי למיעקר קיימי וכמי שהיא עוקרת דמי והיכא דעקרה ארבעתן היינו עקירת כולה חוץ למקומה אבל ספינה דכי עקר לה משהו לא ממילא מיעקר כולה ממקומה הלכך אי משיך לה כולה קני ואי לא לא:

לימא - רב ושמואל כהני תנאי דלקמן:

ואותיות - שטר חוב שמוכרו או נותנו לחבירו כדי לקנות את השטר ואת החוב שכתוב בו קני ליה במשיכה כשיבא לידו שימסור לו המוכר:


ובשטר - אם כתב לו שטר מכירה על שטרות הללו כדאמר לקמן קני לך הוא וכל שעבודיה אבל במסירה בלא שטר לא קני אלא לצור ע"פ צלוחיתו וכדלקמן ומש"ה בעי שטר אחר עלוי' זה ולקמיה פריך שטר בספינה למה:

מסירה - דספינה היינו שאחז בחבל שקשורה בו ולא הזיזה ממקומה:

ואותיות במסירה - אבל משיכה אינה אלא בדבר שגופו ממון דמכי משך ליה זכה ביה וה"נ לגבי לצור ע"פ צלוחיתו תיהני ליה משיכה כשאר מטלטלין אבל כדי לגבות החוב צריך שימסרנו מלוה ליד הלוקח:

מט טלי היא - ומכי משכה קנייה כדין מטלטלין:

אלא לאו הכי קתני - מילתיה דר' נתן:

ואותיות בשטר - כלומר אף בשטר דתרוייהו בעי מסירה ושטר כרבנן דאמרי לקמן לא קנה עד שיכתוב וימסור דאי בשטר לחוד קאמר דאותיות נקנות א"כ רבי נתן דאמר כמאן לא כרבי ולא כרבנן ואם כן איכא שלש מחלוקות בדבר:

ספינה במשיכה - למה ליה לרבי נתן למימר היינו ת"ק אלא לאו בדרב ושמואל קמיפלגי דקאמר ת"ק ספינה נקנית במשיכה כולה כשמואל ואתא ר' נתן דהוא תנא בתרא לטפויי דאפילו במשיכה כל שהוא נקנית כרב:

באותיות - נקנות במסירה לחוד קמיפלגי ולא בספינה:

מודינא לך - דבמשיכה כדקאמרת לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה:

ובפלוגתא דהני תנאי - קמיפלגי ר' נתן ורבנן דרבנן דהכא רבי ור' נתן היינו רבנן דלקמן רבי ורבי נתן סוף משנה וחברים היו וגם אמוראי אליבייהו נינהו בהך ברייתא סתם כרבי ובאידך כר' נתן:

אותיות נקנות - לגבות הלוקח את החוב מן הלוה במסירה שמסר לו המלוה את השטר ולא מצי טעין לוה לצור ע"פ צלוחיתך מסרו לך:

כתב - לו מוכר ללוקח שטר מכירה על שטר זה ומסר לו אותו שטר מכירה אבל לא מסר לו עדיין שטר המלוה לא קנה עד שיכתוב וימסור דמצי למימר ליה נייר בעלמא זביני לך ובשטר מכירה לחוד לא קני דאין נקנין בשטר אלא קרקע ועבדים:

במאי אוקימתא - לתנא קמא דר' נתן כרבי:

ספינה נמי תיקני במסירה - ואמאי בעי משיכה:


עד שימשכנה - לרשות המיוחד לו:

עד שישכור - דרשותו של אדם קונה לו כדנפקא לן מואם המצא תמצא בידו הגנבה:

לא קשיא - הא דאמר רבי ספינה במסירה היינו ברשות הרבים כגון רקק מים שברשות הרבים דאי אפשר במשיכה דאין משיכה אלא כשמושך לרשותו כגון בחצר של שניהן או בסימטא כדלקמן וכיון דאי אפשר במשיכה קנה ליה במסירה והאי דקאמר ת"ק דר' נתן דהיינו רבי ספינה במשיכה היינו בסימטא כגון מבואות קטנים הפתוחין לרשות הרבים ויש בהן מים וספינה עומדת שם דכיון דאינו רשות הרבים ממש אלא דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם ויש רשות לאדם לשבת שם הרי הוא ברשות כל מי שעומד שם לקנות במשיכה כאילו הוא רשותו וכיון דאפשר במשיכה לאו אורחא דסימטא במסירה ולא מקניא במסירה ומשום הכי קאמר ספינה במשיכה ואותיות במסירה דמשמע אבל בספינה לא מקניא במסירה דהאי כי אורחיה והאי כי אורחיה רה"ר במסירה וסימטא במשיכה כן נראה בעיני: הכי גרסינן בפר"ח אימא סיפא וחכמים אומרים לא קנה כו' ואי ברה"ר ממאן אוגיר ותו משיכה ברשות הרבים מי קניא והא אביי ורבא וכו':

מאי עד שימשכנה - דקתני מרה"ר לסימטא ומאי שישכור את מקומה הכי קאמר אי ברשות בעלים היא לא קנה עד שישכור כו' וכן עיקר דתרי פירכי קפריך ברישא ולבסוף מתרץ להו תרוייהו והכי קפריך אי ברשות הרבים מיירי הך ברייתא היכי קאמרי רבנן עד שישכור את מקומה מי יוכל להשכירה ותו דקאמרי רבנן עד שימשכנה משיכה ברה"ר מי קניא בתמיה:

דאמרי תרוייהו כו' - סברות נינהו:

מסירה - כגון בספינה ובבהמה גסה:

קונה ברה"ר - דהא לא אפשר במשיכה:

משיכה - בין בספינה בין בבהמה גסה וכ"ש בבהמה דקה קונה בסימטא שהוא מקום מיוחד לעומדים שם באותה שעה וכחצר של שניהן דמי וכיון דאפשר במשיכה לא מהניא ביה מסירה כלום דעיקר מסירה אורחה ברשות הרבים ומשיכה אורחה ברשות שיש לו חלק בו:

אבל הגבהה קונה בכל מקום - אפילו ברשות המיוחד למוכר לבדו:

ומשני מאי עד שימשכנה כו' - לא ברשות הרבים מיירי אלא שימשכנה מרשות הרבים לסימטא דקניא ביה משיכה ומאי עד שישכור כו' לאו ברשות הרבים קאי אלא הכי קאמר והיכא דברשות מוכר היא לית ליה תקנה לא במסירה ולא במשיכה עד שישכור את מקומה:

לימא אביי ורבא דאמרי כרבי - דאמר ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים ולא כרבנן דאילו רבנן לית להו מסירה קונה ברשות הרבים דמשום הכי אמרי לא קנה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא והיכי שבקי רבנן ואמרי כרבי:

כל היכא דאמר ליה בעל הספינה ללוקח לך חזק וקני - והוא לקחה ואחז בה דהיינו מסירה כולי עלמא לא פליגי דקני דודאי נקנית במסירה ברשות הרבים:

רבנן סברי קפידא - לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יוכל לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו:

מראה מקום - אי בעית אפילו למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתיה לך:

צריך למיכתב - שטר אחר:

קני לך כו' - ולפרושי אתא דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דרבי ואמרי עד שיכתוב וימסור וגם בא לפרש היאך יכתוב ליה ההוא שטרא:

אמריתה לשמעתא - נתווכחתי בשמועה זו ורב אשי כרבי סבירא ליה דאותיות נקנות במסירה בלא שטר אחר:

הא לא כתב ליה הכי - אלא מסר בלא שטר אחר לא קני כרבנן ואמאי וכי לצור על פי צלוחיתו קנאו זה הא סברא היא דמשום גביית חוב הכתוב בו קזבין ליה והלכך במסירה לחוד מיקני כרבי:

ואמר לי אין לצור ולצור - ואי משום אונאה יתר משתות ליהוי ביטול מקח ומחזיר לו דמיו וזה יחזיר לו שטר חובו:


הכי גרסינן אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה כרבי - וכן ריהטא דגמרא ומסקנא בהרבה מקומות דאותיות נקנות במסירה ולא צריך למכתב קני לך וכל שעבודיה ולא שום שטר:

אמר רב אשי סברא היא - דאין השטר מועיל כלום לקנות שטר אחר על ידו אלא במסירה תליא מילתא:

דאותיות - מכירת שטר חוב:

מילי נינהו - דברים הוא מוכר ולא ממון ממש הלכך מעשה בידים דהיינו מסירה הוא עיקר קנייתן אבל שטר אחר לא מהני דמילי במילי לא מיקנו שטר לא יקנה בשטר:

שני שטרות הן - חלוקין זה מזה:

זכו בשדה זו לפלוני - אני מקנה לכם בסודר זה שדה זו לצורך פלוני והן קנו לאותו פלוני כמו שצווה להם:

חוזר בשטר - ואפי' אמר כתבו ותנו דכל זמן שלא בא ליד מקבל מתנה יכול זה לעקור שליחותו דאין עושין שטר בעל כרחו של נותן דאם ייפה כחו במתנה בעל פה לא ניחא ליה דתיהוי מתנה בשטר ואע"ג דאמרי' בחזקת הבתים (לעיל דף מ.) קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתבו דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי סתמא דמסתמא ניחא ליה למקנה שיכתבו שטר לקונה אבל היכא דמחי לא כתבינן בעל כרחו:

ואינו חוזר בשדה - שכבר זכו וזכין לו לאדם שלא בפניו:

על מנת שתכתבו כו' - הכי קאמר לא יזכה עד שיבא השטר לידו:

אם קדם מוכר כו' - מי שצריך למעות ורוצה למכור מנכסיו לחבירו ופעמים שהוא מוצא סופר וכותב שטר מכירה כדי שיהא מזומן ליתנו ללוקח כל שעה שירצה למכור:


כאותה ששנינו - שמותר לעשות כן אע"ג דמיחזי כשיקרא דאין כאן הפסד לשום אדם אלא למוכר עצמו שאם יאבד השטר וימצאנו לוקח שכתב בשמו יטעון שלקחו מזה המוכר ואי הוא לא חייש להכי אנן לא חיישינן בשבילו:

כיון שהחזיק זה - הלוקח בקרקע מסקנא דמילתיה דאמורא הוא ולא מן המשנה:

נקנה השטר - שנכתב קודם המכירה לזה הלוקח בכל מקום שהוא שהרי דעתו של מוכר להקנות השטר ללוקח וקני ליה לשטר אגב קרקע כדין כל מטלטלין הנמכרין עם קרקע שנקנין בחזקת קרקע כאילו עבד משיכה במטלטלין גופייהו וכדמפרש:

וזו היא ששנינו כו' - בקדושין (דף כו.) נפקא לן מקראי:

שאין להם אחריות - מטלטלין ושטר:

שיש להם אחריות - מקרקעי:

בכסף בשטר ובחזקה - בכסף שקבל מן הקרקע או שהחזיק בה נקנין גם מטלטלין וקס"ד השתא דהשטר במילי בעלמא מיקני שנתרצה המוכר להקנות ללוקח ואע"פ שלא בא השטר לידו דלוקח קני ליה כ"ש לעיל דשטר בשטר מיקני דאילו הכא אפילו במילי גרידי קני ליה בלא שטר וכ"ש דמיקני במילי הכתובים בשטר:

ומשני מאי דקני שטר אגב ארעא שאני - דכיון שהחזיק בקרקע קני ליה לשטר אגב ארעא דמקראי נפקא לן בקדושין ולאו היינו מילי אלא מעשה גדול הוא כמשיכת הממון עצמו:

דהא מטבע כו' - בפרק הזהב והתם מפרש טעמא:

בחליפין - בקנין סודר:

אגב אסיפא - סף ביתו מקרקע כדי שיביאם לו והיינו הרשאה ואילו לא אקנינהו ניהליה לא הוו יהבי ליה דלא ליחייבו באונסא דאורחא כדאמר בב"ק:

נפק לאפיה - מרוב שמחת מעותיו שהביא:

עד תווך - מקום במסכת נדה (דף לג:) וכך שמו ולאשמועינן אתא דמשום קנין זה מסרו לו המעות דכיון דנפק לאפיה שמעינן דהביא המעות:

העבדים - המשמרים והמנהיגים הספינה:

המרצופין - שקין גדולים שבהן משימין הפרקמטיא אשר בספינה:

עיסקא דבגווה - פרקמטיא שבה:

מתני' קרון - עגלה:

הפרדות - המושכות בקרון ובשאין אדוקין בו מיירי כדמפרש בגמ' דרך פרדות לקרון וצמד לבקר וכלים לחמור:

צמד - הוא העול וכלי העגלה קטנה והעגלה עצמה המחברין את השוורים יחד:

לא מכר את הצמד - דברי הכל היא אלא דפליגי רבי יהודה ורבנן בפירוש דהך מילתא דלרבי יהודה זימנין מכר זימנין לא מכר ולרבנן לעולם לא מכר:

אין הדמים ראיה - אלא במתנה ביקש ליתן לו המותר אי נמי ליהוי מקח טעות כדאמרינן בגמרא ויחזיר לו מעותיו ויטול צמדו:

גמ' איסמייה - מקמי מתניתין:

תתרגם מתניתא בשאדוקין בו - שקשורין ביחד בשעת המכירה הלכך הכל מכר ומתניתין בשאין אדוקין:

היכי דמי - דמיפלגי רבי יהודה ורבנן:

אילימא דקרו ליה - באותה העיר לצימדא צימדא העול קורין אותו באותה העיר צמד ולא השוורים:

ולבקר קורין בקר - ולא צמד:

הכי גרסינן צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה - ואמאי קאמר רבי יהודה דדמים מודיעין שמכר את הבקר והלא בקר אינו בכלל צמד כלל דנימא לשון שלו כך הוא שקרא גם לבקר צמד ואפילו בשאדוקין בו נמי לא קני דהא לא מפלגינן בין אדוקין לשאינן אדוקין כדמפלגינן גבי קרון ופרדות ולקמיה בשמעתין נמי אמרינן דמתניתין מילי מילי קתני:

הכי גרסינן ואלא דקרו ליה נמי לבקר צמד כולה זבין ליה - דכי האי גוונא גרסינן גבי המוכר בית לחבירו בבירה גדולה בפרק המוכר את הבית (לעיל דף סא:):

כולה זבין ליה - ואמאי אמרי רבנן אין הדמים ראיה הא ודאי כיון דכולי עלמא קורין גם לבקר צמד וגם הדמים מודיעין עליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל: ה"ג לא צריכא באתרא דאיכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו נמי לבקר צמד. והשתא מספקא לן בהאי גברא מהי מינייהו הוא אם קרא לבקר צמד אם לאו:

רבי יהודה סבר הדמים מודיעין - שהוא מן הקורין לבקר צמד ובקר מכר עם הצמד:

ורבנן סברי - כיון דיש קורין לבקר בקר ולא קרו ליה צמד לא אמרינן הדמים מודיעין דדלמא האי מינייהו הוא ולא מכר את הבקר דיד לוקח על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אמרינן דמים מודיעין אבל היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד כיון דפשיטא לן דהאי גברא רגיל לקרות גם לבקר צמד וגם דמים הרבה יש כולה זבין ליה:

ואי אין הדמים ראיה - כלומר נהי נמי דאין הדמים ראיה ומכר את הצמד לא מכר את הבקר דמשמע אבל הצמד מכור ואמאי ליהוי ביטול מקח שיבטל המקח ויחזיר לו דמיו ויטול צמדו כדין כל אונאה יתר משתות דבטל המקח בפרק הזהב (ב"מ דף מט:) ובשתות מצומצם אמרינן קנה ומחזיר אונאה ובפחות הויא מחילה:


ה"ג וכ"ת ביטול מקח לרבנן לית להו - כלומר דאונאה ודאי אית להו דמן התורה היא דכתיב לא תונו (ויקרא כה) אבל ביטול מקח לית להו אלא סבירא להו יותר משתות כשתות עצמה דמי וקנה ומחזיר אונאה:

והתנן - בפרק הזהב: ר' יהודה אומר המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם דין אונאה ואמרו לו כו'. ואמרי' בגמרא עד כמה לא הוי אונאה אמר אמימר עד כדי דמיהן דהיינו יתר משתות לא הוי אונאה אליבא דרבי יהודה ואפילו להחזיר אונאה אלא מחילה היא דעביד איניש דזבין להו ביוקר ומדקאמרי ליה לא אמרו דאין להן אונאה אלא אלו המנוין במשנתנו עבדים ושטרות וקרקעות וטעמא יליף התם מקראי אבל לכל מילי אית להו דין אונאה וביטול מקח כך פירשו רבותינו ולא נהירא דהא לא שמעינן להו מהכא דאית להו ביטול מקח ביתר משתות אלא ש"מ דאיכא אונאה וצריך להחזיר הדמים ונראה בעיני לפרש כן ואי אין הדמים ראיה לקנות בקר עם הצמד אמאי מתקיימת מכירת הצמד לגמרי שלא יחזיר לו זה כלום ללוקח מאונאתו שכן משמע לשון המשנה מכר את הצמד לא מכר את הבקר אבל מכירת הצמד מכירה מעלייתא היא ואמאי לא מיבעיא דאונאתו היה לו להחזיר אילו נתאנה שתות אלא אפילו ביטול מקח ליהוי מן הדין דהא נתאנה יותר משתות טובא וכ"ת רבנן לית להו לא החזרת אונאה בשתות ולא ביטול מקח ביתר משתות אלא בכל ענין קנה ולא יחזיר לו כלום שאין לנו לכופו בב"ד לכך אם אינו רוצה לצאת ידי שמים והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את אלו אבל שאר דברים יש להן אונאה וצריך להחזיר ואמאי אמרינן במתניתין אין הדמים ראיה דמשמע שהמכירה תתקיים לגמרי ולא יחזיר לו מוכר ללוקח ממעותיו כלום והאי דקאמר גמרא וכ"ת ביטול מקח לית להו לאו דוקא דהוא הדין דמאונאת שתות קפריך אלא משום דקפריך וליהוי ביטול מקח דרבותא קפריך מש"ה קאמר נמי וכ"ת ביטול מקח כו': ומשני מאי אין הדמים היינו ביטול מקח שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר אלא לא מכר את הבקר ויבטל המקח משום אונאת יתר משתות:

בכדי שהדעת טועה - וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה ה' בז' או ו' בח' והלכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או מאתים ומסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינויא דחיקא הוא:

אימור מתנה כו' - יש לנו לומר דמתנה בעלמא הוא דיהיב ליה:

מתני' כליו - בגמרא מפרש להו:

רבי יהודה אומר כו' - כולה מיפרשא בגמרא:

חמורך זו - כמות שהיא עם כלים שעליה:

חמורך היא - כלומר אם זו היא חמורך מכור אותה לי דהיינו כמוכר את החמור סתם וסבירא ליה לרבי יהודה דאין כליו מכורין אפילו בעודן עליו:

גמ' מחלוקת - דתנא קמא ונחום המדי בכלים העשויין למשוי החמור כגון שק ודיסקיא שעשוין ליטול בתוכו משאוי ולתת על החמור:

וכומני - מרכבתא דנשי וכדלקמן וגם הוא ממין משאוי שהאשה יושבת כמשאוי דסתם חמור לרכיבת אנשים קאי:

דת"ק סבר - חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשאוי הלכך המוכר את החמור סתם לא מכר אותם כלים העשויין למשאוי אלא אותם כלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת ונחום המדי סבר חמור למשאוי עומד וקנה כולן גם האוכף ומרדעת דלטעון משאוי על גבן עשויין:

אוכף ומרדעת - בין לרכיבה בין למשאוי:

קילקלי - צינגל"ש לקשור האוכף בחבישת החמור:

חבק - פוטרי"ל וצרכי רכיבה הן:

הא לא אמר ליה - חמור וכליו אלא סתם מכר לו את החמור לא קנה את האוכף ומרדעת ואם איתא לדעולא הא מני לא רבנן ולא נחום המדי אלא ע"כ באוכף ובמרדעת פליגי והא ברייתא רבנן היא:

לא הוא הדין כו' - ורבנן היא ולא נחום המדי דלנחום מיקנא קני נמי שק ודיסקיא וכומני:

והא קמ"ל דאע"ג דאמר ליה חמור וכליו - לא אהני האי ייתור לשון לטפויי שק ודיסקיא ולא קני להו כרבנן:

בעודן עליו - הא שק ודיסקיא מחלוקת בעודן עליו בשעת מכירה אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום לרבנן דאין מכורין ואפילו אוכף ומרדעת נמי אין מכורין אם אינן עליו:

או דלמא בשאין עודן עליו מחלוקת - ואפ"ה אוכף ומרדעת קנה:

ת"ש ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין - אפילו שק ודיסקיא וכומני ובע"כ בעודן עליו מיירי דהא קתני וכל מה שעליו ואפ"ה קתני רישא דאינן מכורין בכלל החמור עד דא"ל בהדיא וכל מה שעליו כדקתני סיפא:

אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת הא מני רבנן היא - דאמרי לא מכר את כליו אע"פ שעודן עליו:

הא מני - לא נחום ולא רבנן דהא בעודן עליו מיירי ואפ"ה לא מכר מסתמא עד דא"ל בהדיא וכל מה שעליה וכי היכי דפריך מסיפא ה"ל לפרוכי מרישא דקתני בהדיא לא מכר אלא משום דעיקר פירכיה ממה דקתני וכל מה שעליה דמשמע בעודן עליו מש"ה אלימא פרוכי מינה דסיפא:

ת"ש רבי יהודה אומר פעמים מכורין כו' - ורבי יהודה בעודן עליו מיירי דהא קתני חמורך זו כליו מכורין דמשום דאמר זו דמשמע כמו שהיא טעונה מש"ה כליו מכורים ואמאי דקאמר ת"ק קאי דשמעינהו דמיפלגי בעודן עליו למר מכר ולמר לא מכר ואתא איהו למימר פעמים מכורין כו' ולהכריע ביניהם אתא:


מילתא אחריתי קאמר - אינהו איירו בשאין עודן עליו אבל בעודן עליו דברי הכל מכור ואתא ר' יהודה לאפלוגי אדוקיא דידהו דאפי' בעודן עליו פעמים שאין מכורין:

ואמר רב פפא עיסקא - דאית בה מיקרי אנתיקי אבל עיסקא דחוץ לספינה לא מיקריא אנתיקי הלכך על כרחך בעודן עליו מיירי וא"נ כל פרקמטיאות מיקרי אנתיקי מיהו מתני' לא איצטריך למיתני דלא מכר אלא עיסקא דבגוה אבל עיסקא דלבראי מינה מימר בעי בתמיה:

מילי מילי קתני - חדא בעודן עליו וחדא בשאין עודן עליו שהכל הולך אתר מנהגו של עולם יש דבר שהוא בכלל חבירו בעודן עליו ויש דבר שאין בכללו אפי' בעודן עליו:

כולהו סבירא להו כו' - לאו משום דכולהו סבירא להו כי הדדי דהאי לית ליה סברא דהאי דלמר הא מילתא בטל לגבי דהך ולמר אידך מילתא בטל לגבי אידך ומיהו בחדא שיטה הולכין שמוסיפין מכירת תשמישין טפי מרבנן דידהו חוץ מר"מ לבדו דס"ל דכולהו מכורין שהרי אמר כל תשמישי כרם ומשום הכי לא קאמר אביי אמרו דבר אחד ובכל מקום שאמר אביי אמרו דבר אחד בגמ' כן צריך לפרש:

דר"א ור"ש - בהמוכר את הבית:

ה"ג דתניא ר"מ אומר מכר את הכרם כו' - דלא תנן לה במתני' וכאבא שאול אשכחן לה בתוספתא:

ר' נתן וסומכוס - בריש פירקא:

אמר רבא - כשאמר חמורך זו ודאי יודע הוא שחמור זה שלו הוא והכי ה"ל למימר מכור לי חמורך דהא ליכא קמיה שני חמורים שיאמר את זה מכור לי והלכך האי דקאמר זה משום כליו כלומר חמור זה כמות שהוא:

חמורך הוא - משמע לשון שאילה אמר לו אם חמורך הוא ותמכרהו לי הלכך לא מכר את כליו דס"ל לר' יהודה דהמוכר את החמור סתם לא מכר את כליו אפי' בעודן עליו:

מתני' המוכר את החמור - סתם:

סיח - בנו של חמור קרוי סיח:

יכא מכר בנה - בגמרא מפרש מאי שנא פרה מחמור:

מכר אשפתו - מקום עמוק ג' או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו:

בור - של מים מכונסין:

מכר כוורת מכר דבורים - דכל הני דקחשיב בטילי להני דקביעי אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו וכן כולן ומילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למיתני:

מכר יונים - שובכו ושבאים לתוכו:

גמ' היכי דמי - הך מכירה דחמור ופרה דבחמור מכר סיח ובפרה לא מכר בנה:

ואי דלא א"ל היא ובנה - והלכך לא מכר את בנה דס"ל להאי תנא דאין הבן נמכר בכלל האם משום דגופין מחולקין הן ואפשר לבן להיות בלא האם אפילו חמור נמי לא ימכר סיח בכלל חמור:

אמר רב פפא - כל היכא דזבין חמור ופרה פשיטא ליה לתנא דמתני' דאין הבנים מכורין והכא במאי עסקינן דא"ל חמור מניקה ופרה מניקה והלכך בשלמא פרה בדין הוא דלא מכר בנה כדין המוכר פרה סתם דהאי דאמר ליה מניקה לאו לטפויי בנה קאתי אלא לחלבה קאמר דאי לא ליהוי לה חלב ליהוי מקח טעות הלכך מסתמא אין בנה מכור עד שיפרש:

אלא חמור - שאין צורך לחלבה האי דא"ל מניקה שיש לה ולד קאמר ועם הולד מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא היא ובנה דמי:

שמהלך אחר סיחה נאה - בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ אבל זקן צריך מרדע:

אמר שמואל בר נחמן כו' - משום דמיירי לקמיה בסיח נקט לה:

מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו' - פשטיה דקרא מיירי שכשנלחם סיחון במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו נתנבא בלעם וחביריו שינצח סיחון למואב ומיהו פרשה יתירה היא דמה צריך ליכתב זה אם להשמיענו דעמון ומואב טיהרו בסיחון הרי כבר כתיב והוא נלחם במלך מואב הראשון ואין צריך יותר הלכך לדרשה כתבה משה רבינו:

המושלים ביצרן - צדיקים כדכתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז) צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כג):

הפסד מצוה - שמתבטל מריות בשביל שעוסק במצוה או נתן צדקה ומחסר ממונו כנגד שכרה המרובה לעתיד:

ושכר עבירה - שלא להשתכר בעבירה עכשיו כנגד הפסדה שיפסיד יותר לעתיד:

אם אתה עושה כן - לחשוב הפסד כנגד שכר:

כעיר זה - שמתפתה ביצרו ובדברי האפיקורסים ואינו מושל ביצרו:

תצא אש מן המחשבים - הצדיקים ותאכל את שאינם מחשבים כדאמרינן בפירקין לעיל (דף עה.) [כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו] תופתו של קטן מחופתו של חבירו הגדול ממנו:

שנקראו שיחין - אילנות כדכתיב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וכתיב והוא עומד בין ההדסים (זכריה א) ואמר ר' יוחנן (סנהדרין דף צג.) אין הדסים אלא הצדיקים כדכתיב ויהי אומן את הדסה וכתיב (שיר ז) אמרתי אעלה בתמר וגו' ואמור רבנן (סנהדרין דף צג.) אני אמרתי אעלה בתמר ולא עלתה בידי אלא סנסן ומנו חנניה מישאל ועזריה תחת אחד השיחים (בראשית כא) מתרגמינן תחות חד מן אילניא וכתיב נמי וכל שיח השדה טרם (שם ב) ומתרגמינן וכל אילני חקלא:

ער מואב - כעיר שמהלך אחר תאוותו:

ואכלה נמי האש - גסי הרוח המגביהין דעתן כבמות ארנון הללו:

בעלי במות - בעלי גסות דאמר מר כל המגיס דעתו כו' בפ"ק דע"ז (דף יח: ע"ש) אמר ר"ל כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו וגו' וכל המתייהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא:

אבד חשבונו של עולם - כלומר לית דין ולית דיין:


עד נופח - כלומר אש שמנופח מעצמו כדכתיב תאכלהו אש לא נופח (איוב כ):

שתדאיב נשמתן - כמו ודאבון נפש (דברים כח) ולאדיב נפשך (שמואל א ב):

עד דעבד - קודשא בריך הוא מאי דבעי למיעבד לרשעים לעולם הבא דאילו בעולם הזה דרכם צלחה כדי לטרדם לעולם הבא עד דריש ליה עד דעבד ומידבא דריש ליה מאי דבעי ובלשון קצר:

מהאש יצאו - מן התורה פירשו דכתיב (ירמיהו כג) הלא כה דברי כאש וכתיב (דברים לג) מימינו אש דת למו (ופסוק הוא בירמיהו):

רפאים בעמקי שאול - כפול לשון הוא:

תנן התם - במס' מעילה פ"ג:

כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית - כגון שור וכשב ועז תמימים דהמתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה וכן תורים ובני יונה סולת ולבונה ויין ושמן כל הנך גופן ראוי למזבח ואינו ראוי לכבשן בבנין:

לבדק הבית ולא למזבח - כגון זהב וכסף ואבנים יקרות וכיוצא בהן:

לא לזה ולא לזה - כגון חלב גבינה מורייס אשפה עשבים וכיוצא בהן וכל הני דקתני ראשון ראשון חשוב דקדשי מזבח חשיבי מקדשי בדק הבית וקדשי בדק הבית חשיבי מקדשי דמים שאין ראוין גופן לא למזבח ולא לבדק הבית אלא לימכר וליקח בדמיהן צרכי מזבח או בדק הבית הכל כמו שפירש בשעה שהקדיש הלכך לא זו אף זו קתני דלא מיבעי' הנך קמאי דחמירי דמועלין במה שבתוכן אלא אפילו הנך בתראי מועלין נמי במה שבתוכן:

בור מלא מים - כשהקדיש לא הזכיר אלא את הבור:

מים - ראויין לבדק הבית לעשות טיט ולא למזבח דמים מכונסין פסולין לניסוך המים וגם אין מדיחין בשר הקרבנות אלא מאמת המים שבעזרה:

אשפות מלאות זבל - לא למזבח ולא לבדק הבית:

שובך מלא יונים - ראוי למזבח ולא לבדק הבית דלא חזו לשקען בבנין והשובך עצמו לא הוקדש אלא לדמיו דאם עוקרין אותו ממקומו ליתנו בבנין זהו הפסד גדול שהשובך נמכר ביוקר ועוד כל הני דקתני למזבח ולא לבדק הבית כו' אמה שבתוכם קאי וה"ק לא מיבעיא אי הוו מה שבתוכו קדשי מזבח דקדישי אלא אי הוו נמי קדשי בדק הבית קדשי:

אילן מלא פירות - לא למזבח ולא לבדק הבית דלבנין לא חזו ולקרבן נמי לא חזו כדכתיב כל שאור וכל דבש לא תקטירו (ויקרא ב) ובכורים לכהן הן כתרומה:

שדה מלאה עשבים - עשבים לא חזו לא למזבח ולא לבדק הבית:

מועלין בהן - אם נהנה מהן שוה פרוטה כגון הצניע חפציו בבור או הוריד שם חבית של מים לקרר וכן אם תלה חפציו באילן או נתן יונים בשובך והניח זבלו במקום אשפתו:

ובמה שבתוכן - אם נהנה מגופן שאכל מן הפירות ומן היונים ומן המים כדנפקא לן במסכת מעילה בפרק הנהנה מן ההקדש (דף יח: ע"ש) דבמחובר לקרקע יש מעילה אם נהנה אע"פ שלא פגם ובתלושין לא הויא מעילה עד שיפגם:

אין מועלין במה שבתוכן - דס"ל לר' יהודה אין מעילה בגידולין דמשום גרמא דקגרים ליה קרקע הקדש ליגדל אין לנו לעשותו הקדש דמ"מ אין ממון דהקדש מעורב בהן:

נראין דברי ר' יהודה - במקדיש בור ושובך ריקנין ואח"כ נתמלאו דאין מועלין במה שבתוכן:

בשלמא - מאי דאמר רבי נראין לי דברי ר' יהודה בבור ושובך דמשמע אבל בשדה ואילן אין נראין לי אלא דברי ר' יוסי שפיר קאמר דהא חזינן דפליג ר' יהודה אדר' יוסי בשדה ואילן אלא האי דקאמר נראין לי דברי ר' יוסי בשדה ואילן דמשמע אבל בבור ושובך אין נראין לי מכלל דפליג בבור ושובך בתמיה:

והא רבי יוסי בשדה ואילן קאמר - בהדיא ובבור ושובך מודי ליה והכי הוה למימר הלכה כר' יוסי או רואה אני דברי ר' יוסי ומיהו במאי דקאמר נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך איכא לאקשויי נמי דהא משמע מכלל דפליג עליה ר' יוסי בבור ושובך וכיון דמסיפא פריך לה בהדיא טפי הך פירכא גופא לא חייש לפרוכי מרישא:

הכי קאמר כו' - כלומר האי ודברי ר' יוסי דקאמר רבי לאו אנראין קאי לומר ונראין דברי ר' יוסי אלא כן תפרש אותו שדברי ר' יוסי בשדה ואילן אבל בבור ושובך מודי ליה ורבי לפרושי אתא דבבור ושובך לא פליגי דלא תימא ר' יוסי בבור ושובך נמי פליג וס"ל כר' אלעזר בר' שמעון לקמן בשמעתין דאמר מועלין במה שבתוכן היכא דהקדישן לבור ושובך ריקניץ ואח"כ נתמלאו ולדבריו דר' יהודה קאמר לדידי מועלין נמי בבור ושובך דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דקנה לו רשות הקדש אלא לדידך אודי לי מיהא בשדה ואילן דמועלין בגידולין הבאין לאחר מיכן משום דקינקי מהקדש וקא"ל ר' יהודה לא קמ"ל רבי דבבור ושובך מודי דלא אלים רשות הקדש לקנות מן רשותו כיד הדיוט דאילו בהדיוט אתרבאי רשות מואם המצא תמצא בידו (שמות כב) אבל לא בהקדש:

הקדישן ריקנין - לקמן מפרש אי בבור ושובך אי בשדה ואילן:

דברי הכל כו' - כר' יהודה ור' יוסי דלא פליגי בהו נמי לעיל:

א"ל אביי - לרבה רבו הקשה הלכך גרסי' לקמן אלא אמר רבה כלומר חזר בו ופירש כן ולא גרסי' אלא אי איתמר הכי איתמר:

הקדישן מלאין - סיפא דהך ברייתא דהקדישן ריקנין היא כדקתני:

ור' אלעזר מחליף - החליף שיטתו דלעיל גבי הקדישן ריקנין מועלין במה שבתוכן והכא קאמר אין מועלין במה שבתוכן ומשום דמילתא דתימה היא דכ"ש הכא הוה ליה למימר מועלין במה שבתוכן הלכך קתני מחליף:


ואי בשדה ואילן - פליגי לעיל גבי הקדישן ריקנין וה"ה בסיפא אמאי מחליף כ"ש הכא דמועלין במה שבתוכן דאיכא תרתי גידולי הקדש וגם הקדיש הכל ביחד דלא גרע ממוכר אלא אי בבור ושובך מוקמת לה איכא לפרושי טעם מחלוקתן במלאין וריקנין כדמפרש לקמן אבל בשדה ואילן ליכא למיתב טעמא אמאי מחליף:

ה"ג אלא אמר רבה מחלוקת כו' - מחלוקת דמלאין וריקנין בבור ושובך כדמפרש ואזיל אבל בשדה ואילן בין מלאין בין ריקנין דברי הכל מועלין בהן ובמה שבתוכן כרבי יוסי דנימוקו עמו:

פלוגתא דר"מ ורבנן - גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתגייר ע"מ שתתגיירי כו' בהרבה מקומות:

אימור דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל - שהמוכר פירות דקל לחבירו אע"פ שעדיין לא באו לעולם אינו יכול לחזור בו משיבואו לעולם דהא ודאי עבידי דאתו דומיא דע"מ שאתגייר דדעתיה לאיגיורי וכי האי גוונא נמי מפרשינן לע"מ שאשתחרר ע"מ שתשתחררי כו' שהבטיחו רבו לשחררו ומיהו ר"מ לא איירי בפירות דקל אלא רב הונא דקאי כוותיה במסכת יבמות בפ' האשה רבה (דף צג.) דאמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כרבי ינאי ורבי ינאי כרבי חייא ורבי חייא כר"מ וכולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם רב הונא מאי היא דאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו:

הני מי יימר דאתו - אם לא יביא מים וישפוך לתוך הבור או יביא יונים לשובך:

הבאים דרך חצירו - שהבור עשוי במקום מדרון דממילא אתו לבור:

דרך שובכו - הסמוך לזה דודאי עבידי דאתו יונים הנולדים לשובך ריקן זה ודוקא שובכו אבל שובך של אחרים יכולין הן לעכב שלא יבואו לכאן (ולא דמי לפירות דקל) בשם רבינו זקני מ"כ:

סבר לה כאבוה - בשילהי המוכר את הבית דאמר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב כו' ומפרשי בגמ' דסבירא בעין רעה מקדיש דדנין דין גבוה מדין הדיוט כו' והלכך כי היכי דהדיוט המוכר בור סתם לא מכר את מימיו כדמפ' בסמוך ודלא כמתני' דאמר מכר בור מכר מימיו אף דין גבוה כו' ומיהו היכא דאין בו מים בשעת הקדש קדשי המים הבאין לאחר מכאן דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודעתו היה להקדישן דבדבר שלא זכה בו עדיין ליכא למימר עין רעה אבל כשהבור מלא מים והמים והבור שלו הן והוא הקדיש הבור איכא למימר דהמים שייר לעצמו ורבנן דפליגי עליה סבירא להו דבעין יפה מקדיש אי נמי סבירא להו כרבי נתן דאמר מכר בור מכר מימיו ולא גרע הקדש מהדיוט:

מתני' יחידאה היא - רבי נתן קאמר לה אבל רבנן פליגי עליה מיהו הלכתא כמתני' כדאמר ביבמות (דף מב:) דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' ואע"ג דקאמר יחידאה היא לאו למימר דלא סבירא לן כוותיה אלא לאשמועינן דרבי אלעזר ברבי שמעון סבירא ליה כרבנן אבל כשאמורא אומר דבר מדעתו לפסוק הלכתא היתר או איסור או דין ומקשי ליה ממתני' ומשני יחידאה היא לא סבירא לן כי ההיא משנה דאאמורא סמכינן וכמ"ד האמורא לית הלכתא כמתני' דמי:


מתני' הלוקח פירות שובך - כגון שאמר לו בניסן מכור לי פירות שנה זו מה שילדו בכל חדש אבל האמהות לא קנה ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה חוץ מחדש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הם לסוף ב' חדשים עושים ולדות בכל חדש וכל שני ולדות קרוין בריכה:

מפריח - הלוקח בריכה ראשונה מניח לפרוח עם האם שאותן לא מכר שכן דרך המוכרין פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עיכב עם השובך דזו היא קיום השובך ובגמ' מפרש דגם פירות הראשונים דההיא בריכה ראשונה שייר המוכר להיות צוות להך עם בריכה ראשונה פן תברח דהא אאמה לא מצטוותא ומכיון שתברח בריכה ראשונה תברח גם האם ונמצא מפסיד שובכו כך דעתי לפרשה בגמ':

פירות כוורת - של שנה אחת דבורים הנולדים מן הכוורת:

נוטל ג' נחילים - ג' חבורות הנולדות ראשונה בג' זמנים מט' ימים או י' ימים זה אחר זה שכן דרך הכוורת בתחלת ימות הקיץ יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים ילדות שילדו האמהות ויושבין על ענף האילן ומביא כוורת חדש ומכניסן לתוכו וכן לסוף ט' או י' ימים יוצא נחיל של דבורים אחר ומביא כוורת אחרת ריקנית ומכניסן לתוכו וכן השלישי וקורין לו טירציל ויש שעושין עד ז' וח' פעמים במלכות יון ובמלכות זו רובן עושין ג' פעמים והשלישי גרוע מכולן דאחרון אחרון גרוע הלכך די בג' נחילין ראשונים שהן חשובין:

ומסרס - כלומר מכאן ואילך יגרום להם המוכר שיסתרסו מאליהן ולא יעשו עוד פירות כדי שיהו טרודין ועסוקין לעשות דבש וכל זמן שעושין דבש אין עושין ולדות והדבש של מוכר הוא שכן הכוורת לאחר שיצאו כל הנחילין עושה דבש ויש שהורגין אותן ולוקחין הדבש ויש שמריקין אותן לכוורת ריקנית:

ומסרס - בגמרא מפרש:

חלות דבש - הכוורת לאחר שעשתה פירות ויצאו הנחילין לוקחין את הדבש והוא עשוי חלות חלות ויש בו י' חלות או עשרים זה בצד זה משעוה ודבש מעורב יחד והמוכר חלות כוורתו ולא מכר את הכוורת רוצה הוא להכניסה בימות הגשמים להצניעה לשנה הבאה לעשות פירות והלכך מסתמא שייר ב' חלות להתפרנס בהן הדבורים בימות הגשמים:

גרופיות - ענפים וחוזר וצומח כדאמרי' בבראשית רבה ויטע כרם לא היה לו ליטע לא ייחור אחד ולא גרופית אחת ומהיכן היה לו א"ר אבא בר כהנא הכניס עמו זמורות לנטיעות וייחורים לתאנים וגרופיות לזיתים:

גמ' והתניא - הלוקח פירות שובך מפריח בריכה ראשונה ושניה וקס"ד דשתי בריכות הללו מן האמהות כגון בריכה ראשונה של ניסן ובריכה שניה של אייר והלכך קשיא למתניתין דלא משיירא אלא בריכה ראשונה של אמהות לבדה אבל כל מה שילדו האמהות עוד הכל מכור:

ה"ג בפי' ר"ח מרומי לא קשיא הא לה הא לאמה - האי שניה אבריכה ראשונה קאי שיפריח גם בריכה ראשונה שתלד ההיא בריכה ראשונה לסוף ב' חדשים כדי שיהו צוות לבריכת אמן ראשונה וכן משמע הא לה האי שניה לה לבריכה ראשונה משיירין אותה כדי שתתקיים היא:

והא לאמה - האי בריכה ראשונה דקתני במתני' ובברייתא לאמה קאמר שמשיירין לה לאם בריכה ראשונה ממנה להיות לה לצוותא ובאה הברייתא להשמיענו דמההיא בריכה ראשונה של אם משיירין גם ממנה בריכה ראשונה ומאי דלא פירש במתני' פירש בברייתא והאי דקרי לפירות בריכה ראשונה שניה משום דשניים הם לאמהות של אמן בני בנים שניים הם לזקנים ובין מתני' ובין ברייתא במוכר פירות שובכו סתם מיירי והמשנה והברייתא במכירה אחת מיירי ובשובך אחד כמו שפירשתי אלא שהברייתא פירשה יותר מן המשנה דמתני' לא איירי בבני בריכה ראשונה אם יפריח גם מהם או לא וכן נראה בעיני ועיקר ויש לשונות הרבה דמוקי לה בשני שובכין או בשתי מכירות ואין בהן ממש ושיטת השמועה אינה מתישבת בהן כלל:

ופריך גמרא לאמה מ"ט - די בבריכה ראשונה כדקתני מתני' מפריח בריכה ראשונה ולא קתני ב' בריכות פשיטא דמשום דמצטוותא אברתא כלומר אבריכה ראשונה דשבקינן לה ואזוגא הוא הזכר בן זוגה כן פר"ח ולא הוה צריך הגמ' להזכיר דבר זה אלא משום דלא תקשי מה לנו לצוותא דברתא הלא יש לה בן זוג דמצטוותא בהדיה הלכך פירש לך דלכל היותר שני מיני צוות בעי מתני' בן זוגה ובניה:

איהי נמי - בריכה ראשונה תצטוות אאמה ואבן זוגה שהרי יש לה שני מיני צוות ולמה אנו מצריכין להניח לה בריכה ראשונה כדי שלא תברח היא ומתוך כך תברח גם האם וחרב השובך:

ומשני אמה אברתא - לבד מצטוותא שרחמי האם על הבת אבל ברתא דהיינו בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה לבד ואבן זוגה אלא אם כן יש לה בנים הלכך מניחין גם לבריכה ראשונה בנים דהשתא איכא חבורות טובא אמה ובן זוגה ובריכה ראשונה ובריכה של בריכה ראשונה בת הבת דכיון דאיכא ג' חבורות אפי' בני בריכה ראשונה לא ערקי דמצטוותי אאמם ואם אמם ואין להניח להם בנים לאצטוותי בהדייהו דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שניה לאם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהוו להו חבורות טובא כן נראית בעיני שיטת שמועה זו ויש לשונות רבות וא"א ליישבן:

במה מסרסן - דלשון סירוס זכרות משמע פשוטה של משנה:

בחרדל - להאכילן חרדל כדמפרש לקמיה:

לא חרדל מסרסן אלא - גרמא בעלמא קגרים להו כדמפרש:

חד - מר:

ואוכלות את דובשנן - ומתוך שביעותן בטילות מפריה ורביה וחוזרות ועושות דבש ורבינו חננאל פירש אוכלות דבש שבנקבי החלות וחוזרות ומגדלות בנקבים ואיכא למימר דלשנה הבאה יולדו אותן הדבורים ויהיו של מוכר:

ור' יוחנן - לאו אסירוס של זכרות מיירי כלל אלא האי סירוס לשון דילוג הוא כמו קראה סירוסין במסכת מגילה ירושלמית וה"ק מתני' נוטל ג' נחילין ע"י דילוג ראשון שלישי וחמישי והמוכר יטול השאר שיהיה לשניהן מן הטובים ומן הכחושין שכן דרך סתם מוכרי כוורת:

במתניתא תנא - והכי הלכתא דברייתא עיקר וגם לשון המשנה דקתני ומסרס כן משמע שתחלה נוטל ג' נחילין רצופין ואחר כך מסרס זה נוטל אחד [הלוקח] נוטל אחד ומניח אחד לצורך המוכר:

דבש - אפי' בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל ואע"פ שיש עת שהדבורים אוכלין דובשנן אפילו הכי אינו יוצא מידי מאכל עד שיקצהו בפירוש למאכל דבורים א"נ דוקא בכוורתו הוי אוכל אבל אם זב מכוורתו הוי משקה מסתמא אלא אם כן חישב עליו לאכילה כדתניא בהדיא בראש ברייתא דמסכת טהרות:

לא אוכל - לטמא בכביצה:

ולא משקה - לטמא ברביעית ומיהו לעצמו מקבל אוכל טומאה בכל שהוא כדמפרש בתורת כהנים מכל האוכל אשר יאכל (ויקרא יא) אבל האי דבש בכוורתו אין לו תורת אוכל כלל אפילו לקבל טומאה:

שתי חלות - שמניחין לימות הגשמים לפרנסת הדבורים ומפורש בתוספתא שהן חלות חיצונות בפירוש ר"ח:

רבא אמר ר' אליעזר היא - משום דסתם דבש לא משמע ליה שתי חלות אלא כל דבש של כוורת הלכך ניחא ליה לרבא טפי לאוקומה כיחידאה:


דתנן כוורת דבורים כו' - כבר פירשתי בפ' המוכר את הבית:

הרי היא כקרקע - והלכך אפי' אם חישב עליה לא הוי מאכל לקבל טומאה כדנפקא לן מיערת הדבש: ה"ג דבש שזב מן הכוורת אינו לא אוכל ולא משקה בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. ולא גרסינן בשלמא לאביי אע"ג דזב מוקצה הוא ופירוש משובש היה בספרים שטעו לומר דלענין שבת מיירי ולאו מילתא היא דלא שייך למימר האי לישנא דאינן לא אוכל ולא משקה אלא לענין טומאה אבל לענין איסור מוקצה דשבת ה"ל למימר דבש שזב מכוורת אסור אלא לענין הלכות טומאה מיתנייא כדתניא נמי כי האי גוונא בתוספתא בתחלת מס' טהרות (פ"ב) דבש שזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חשב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין:

אינו לא אוכל כו' - כלומר לא מקבל טומאה:

בשלמא לאביי - דמוקי דבש כוורת בשתי חלות ה"נ בשתי חלות הלכך ניחא ולא תקשי לרב כהנא דכיון דאיתקצו לדבורים אע"ג דזב בעי מחשבה:

אלא לרבא - דלא בעי לאוקומי בשתי חלות קשיא לרב כהנא דאפי' אי מוקי לה כר"א כיון דזב לא חשיב כקרקע:

ע"ג כלי מאוס - והלכך כיון דבתוך הכוורת לא הוי חשיב אוכל כר"א והשתא כשיוצא הרי זב ע"ג כלי מאוס הלכך צריך מחשבה אבל אליבא דרבנן דחשיבי ליה אוכל בתוך הכוורת לא מיבטיל שם אוכל מיניה משום כלי מאוס עד שיפסל מלאכול הכלב כדאמרינן בשחיטת חולין (דף עא.) כן נראה בעיני:

קשקשין - קיסמין דקין שאין ראוי לאספו אבל גבי כלי מאוס חשיב אוכל:

בשלמא לאביי ניחא - דמוקי לה בשתי חלות ולא תקשי לרב כהנא:

אלא לרבא קשיא - לרב כהנא דבעל כרחך לאו ר"ע היא דמחשבה לא מהניא ליה לשווייה כתלוש כי היכי דלא מהני לפירות מחוברים לקרקע לקבולי טומאה במחשבה:

טפח - דהדר וצמח ואע"ג דלא הניח שום גרופית:

בתולת השקמה - שלא נקצצה מעולם:

סדן - שכבר נקצץ פעם אחרת וגדל:

לפי שאין גזעו מחליף - אם יניח ממנו חוץ לקרקע הואיל ונקצץ בראשו:

ובתולת השקמה ג' טפחים - בתמיה והלא די בפחות:

מפני שהיא עבודה - שיגדל יותר וכתיב וכרמך לא תזמור (ויקרא כה):

כדרכו אסור - כדמפרש לקמיה:

מן הקרקע עד י' טפחים - ולת"ק איכא למימר דלית ליה האי שיעורא אלא שיעור אחרינא כגון מג' ולמעלה אסור:

וקוצץ - מלמעלה מעשרה היזק הוא לאילן ומכחישו:

הא אידך - טפח או ב' טפחים מעליא ליה ואמאי קתני לעיל ג' טפחים במשהו סגיא:

מכאן ואילך - מן הקרקע עד ג' ומג' עד י':

לא מקשי קשי - כל כך ולא עלויי מעלי אלא מספקא לן משום דזימנין קשי וזימנין מעלי:

הלכך גבי שביעית - שאסור לזמור אילן כדי שיבריא עבדינן מידי דודאי קשי דפשיטא לן ביה דלא ישביח בזימור זה משום דספק איסור דאורייתא לחומרא אבל גבי מקח וממכר דעת המוכר לשייר לעצמו כדי מחיית האילן ודאי:

אם נאמר תמר - שעושה פירות ואין גזעו מחליף למה נאמר ארז שגזעו מחליף ואין עושה פירות קשו קראי אהדדי אם מדמהו לארז ותמר מכל וכל:

אף צדיק אין עושה פירות - שאוכל צדקותיו בעוה"ז ואין לו לעוה"ב א"נ שאין מאכילין אותו פרי מעלליו לכך נאמר תמר כדכתיב נמי קרא אחרינא אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיהו ג):

אין גזעו מחליף - אם נקצץ:

אף צדיק אין גזעו מחליף - אם מת שלא יוליד בן כמותו א"נ אם יפול לא יקום:

לכך נאמר ארז - כדכתיב כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד):

ארזא - קיצא בלע"ז:

תורניתא - פי"ץ. כל שמות הללו הם היו בקיאים בהם:

אפרסמא - שף שממנו עושין הזפת כן נראה בעיני:

ברתי - בויי"ש:

שאגא - איכא דאמר שף וא"כ אפרסמא הוא שממנו יוצא שמן אפרסמון:

שורבינא - לא איתפרש: ומקשינן הני שבעה הוו:

הוסיפו עליהן - חכמים על אותן שבאותו פסוק:

אלונים - בוטמי כדמתרגמא תחת האלה בוטמא (בראשית לה):

בלוטי - קיישנ"א שטעון גלונץ:


כסיתא - אילן שגדל בים ויקר הרבה וקורין קוריי"ל:

ערי - אילן שגדילין בו בייש וקורין לדיי"ר:

ודולבי - קיישטניי"ר:

מתני' הקונה שני אילנות - סתמא לא קנה קרקע סביביו כלל ואפי' מקום האילן והרי הוא כמי שקנאן לפירותיו שכשייבש יעקרנו וילך:

קנה קרקע - דחשבי להו שדה האילן:

הגדילו - הרחיבו הענפים הרבה:

לא ישפה - לא יקצוץ אותן בעל הקרקע אע"פ שהצל רע לבית השלחין דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות שהרי שעבד לו שדהו לצורך האילנות כל צרכן שעל מנת כן לקחן:

גזע - בגמרא מפרש:

שלו - של בעל האילן דמגוף אילנות קאתי:

של בעל הקרקע - דכיון דמתחת לקרקע יוצא מקרקעו גדל:

אם מתו - יבשו:

אין לו קרקע - ליטע אילן אחר במקומן:

קנה קרקע - דחשיבי שדה האילן ובגמ' מפרש כמה יש לו קרקע והיאך נטועים דמצטרפי:

הגדילו - חוץ לקרקע שלהן:

ישפה - המוכר דכיון דאין נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע של לוקח והמוכר לא שעבד לו קרקע שלו אינו מניחן ליכנס בשלו מאחר שמזיקין לו:

גמ' תנן התם - במסכת בכורים:

ואינו קורא - לפי שלא קנה קרקע ולא קרינא ביה פרי האדמה אשר נתתה לי (דברים כו) ולקמיה פריך א"כ למה מביא:

מביא וקורא - ור"מ לטעמיה דס"ל קנה קרקע אבל באילן אחד מודה:

מחייב - להביא בכורים בלוקח פירות שבאילן ואותה שביכרה תחלה קושר בה גמי לידע שמבכרת היא והאי דקתני הקונה שני אילנות משום רבנן נקט להו דאילו רבי מאיר אפי' באילן אחד שאין לו קרקע מביא וקורא:

משנה יתירא - הך דבכורים:

אלא ש"מ מחייב היה ר"מ כו' - והכי קאמר אפי' אם כדבריכם כן הוא דשני אילנות אין להן קרקע אפי' הכי מביא וקורא דלא חיישינן לקרקע גבי מקרא בכורים:

והכתיב אשר תביא מארצך - אבל לוקח פירות לא מביא ולא קורא:

והכתיב אדמתך - ראשית בכורי אדמתך תביא:

למעוטי אדמת עכו"ם - שאם יש לו לעכו"ם קרקע בארץ ישראל ולקח ממנו פירות אין מביא מהן בכורים ונראה בעיני דהכי גרסינן והכתיב אדמתך אדמתך שני פעמים כתיב ראשית בכורי אדמתך בספר ואלה שמות בואלה המשפטים ובכי תשא וקמשני חד למעוטי אדמת עכו"ם וחד למעוטי אדמת גר שהרי הגר עצמו מן המביאין ולא קורין הוא כדתנן במסכת בכורים (פ"א מ"ד) שאין יכול לומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו ואתא האי קרא למעוטי דהקונה מפירות קרקע שלו לא מביא ולא קורא:

תיובתא - וכל הנך קראי דלעיל מידרשי בספרי ובמסכת בכורים בפרק קמא:


מאי טעמא דר"מ באילן אחד - כיון דאינו קורא משום דכתיב אשר תביא מארצך למה מביא הא מהבאה נמי ממעט ליה קרא:

מספקא להו - אי קנה קרקע מן הדין או לא והאי דאמרי לא קנה קרקע היינו משום דיד המוכר על העליונה דמספיקא לא מפקינן מיניה:

דלמא לאו בכורים נינהו - דשמא לא קנה קרקע וקמעייל חולין לעזרה ודרשינן ו) ובסיפרי כי ירחק ממך המקום וזבחת (דברים יב) בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך והוא הדין לכל הבאת חולין בעזרה שאסור אי נמי מדרבנן דלמא איכא דחזי ליה דנוהג בהן מנהג חולין כדינן וסבור קדשים הן הואיל ואייתינהו בעזרה ואתי לזלזולי בקדשים:

דמקדיש להו - על התנאי אי הוו ביכורים שפיר ואי לאו ליקדשו לקנות בהן קרבן:

הא בעי מיכלינהו - לכהן ושמא קדושת דמים יש בהן ונהנה מן ההקדש ומעל:

ומשני דפריק להו - אחר שהניחם לפני המזבח והניף:

וקא מפקע להו מתרומה כו' - ונמצא אוכל טבלים אבל בכורים הרי הן כתרומה דכתיב (דברים יב) תרומת ידך אלו הבכורים וכל שדהו יכול לעשות בכורים כדתנן במסכת בכורים (פ"ב מ"ד) ומשני דמפריש:

למאן יהיב ליה - ואין לנו לעשות תקנה לגזול את הלוים:

מעשר שני נמי - אם שנה ראשונה או שניה של שמיטה הוא דיהיב ליה לכהן דאיהו לא מצי אכיל ליה דלמא בכורים נינהו:

מעשר עני נמי - אם שנת שלש היא:

מעשר ראשון לכהן - ולא ללוי כדמפרש בכתובות בפרק האשה שנתארמלה ומוקי לה לבתר דקנסינהו עזרא ומשמע ליה לר' אלעזר בן עזריה לוים דקרא אף כהנים במשמע דבעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים:

ובעי קרייה - והיאך יאכל מהם בלא קרייה:

לא מעכבת - כדאמרינן בפ' בתרא דמסכת מכות:

כל הראוי לבילה - במנחות בפרק המנחות תנן מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד ומפרשינן טעמא בגמ' משום דששים נבללין ביחד יפה בלוג שמן אבל ששים ואחד אי אפשר להבלל ופרכינן וכי לא בלל נמי מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר ומשני א"ר זירא כל הראוי לבילה כגון ששים עשרון אם לא בלל כשר אבל ששים ואחד שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו כלומר מה שאי אפשר להבלל מעכבת בו דכיון דכתיב ויצק עליה שמן וצוה לבלול דכתיב בלולה ש"מ שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בהן מצות בלילה וכשהוא מביא ששים ואחד מנחה כזו לא צוה להביא והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום שכל דבר שצוה הקב"ה להביא יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא באותו ענין שצוה הכתוב ולא בענין אחר אבל מצות האמורות באותה מצוה כגון תנופה בקרבן בלילה במנחה יש שמעכבין אם גילה הכתוב לשנות עליו ולעכב ויש שאין מעכבין וגבי בכורים נמי דחזו לקרייה בעינן ואע"ג דאיכא מביאי בכורים שמביאין ולא קורין במסכת בכורים (פ"א מ"ד) ה"מ כגון גר דמעיקרא כי מייתי ע"מ שלא לקרות מייתי להו וכגון מהחג ועד חנוכה דמביא ואינו קורא כדנפקא לן מקראי בסיפרי אבל הנך בכורים דמייתי להו מספיקא שמא טעונין קרייה מן התורה דשמא קנה קרקע והלכך חזו לקרייה בעינן:

בצרן ושיגרן ביד שליח - או שמת שליח בדרך שהשליח עצמו בצרן ומת בחצי הדרך ומינה שליח אחר תחתיו עד לירושלים או שהביאוהו הבעלים עצמן משם ואילך:

מביא ואינו קורא - אין הבעלים קורין כדמפרש טעמא:

ולקחת והבאת - דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא והאי ולקחת קרא יתירא הוא דמצי למיכתב והבאת מארצך ודרשינן ביה מי שלוקח דהיינו בוצר הוא מביא דבעינן הבצירה והבאה כולה עד לירושלים באדם אחד הלכך היכא דבצרן איהו והשליח הביאן לא הויא לקיחה והבאה באחד אלא בשנים וכן היכא דמית בדרך לא הויא לקיחה וגמר הבאה באחד אבל היכא דבצרן שליח והביאן לירושלים אז קורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו ויכול לקרות הנה הבאתי וגו' ומיהו שליח עצמו לא בר קרייה הוא כדתנן במס' בכורים שאין יכול לומר אשר נתתה לי ה' וה"נ בצרן ושלחן ע"י שליח דפטר להו מקרייה והא ליכא למיפרך דמהבאה נמי יפטר שהרי בקרקע קדשו כדתנן במס' בכורים:


מכדי פסוקי נינהו ליקרי - ואמאי עביד להו כדר' יוסי כמו שמביא מספק כך יהא קורא מספק כאדם שקורא בתורה:

משום דמיחזי כשיקרא - שהרי בשביל הבאת ביכורים קא קרי ושמא לאו בקרקע שלן גדלו וקא משקר וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים קא) אבל כשקורא בתורה לא מיחזי כשיקרא:

דלמא אתי לאפקועינהו כו' - מאן דחזי דקרי עלייהו כביכורים ודאים כשיהיו לו ביכורים כאלו לא יפריש מהן תרומה דקסבר ביכורים ודאין הן אי נמי האי גברא גופיה הלכך עבוד בהו היכרא שלא לקרות:

כל שרואה פני חמה - היינו כל האילן חוץ מן הקרקע:

ושאינו רואה פני חמה - היינו מתחת לקרקע:

וליחוש זימנין דמסקא כו' - כיון דאמרת מן הגזע היינו כל שרואה פני החמה ואפילו סמוך לקרקע הרי הוא של בעל האילן וא"כ היכי תקון רבנן מילתא דאתי בה מוכר לידי פסידא והא זימנין שיש לו אילן אחד בתוך שדה של חבירו ואמור רבנן דהיוצא מן הגזע שלו ומסקא ארעא שירטון ותגביה הקרקע עד שיתכסה אילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע ויראו כשלשה אילנות וכגון שהיה רוחב בין הגזע לאילן כשיעור המפורש לפנינו ויטעון לוקח שיש לו קרקע ויפסיד המוכר דהוי כשלשה אילנות וקנה קרקע והוה להו לרבנן למימר היוצא מן הגזע יחתוך בעל האילן פן יפסיד המוכר:

אמר רב נחמן יקוץ - מתניתין דקתני היוצא מן הגזע שלו לא שיניחנו כך ויגדל אלא הרי הוא שלו על מנת לקצוץ ולשרוף:

נקטינן - מרבותינו דקל אין לו גזע לקמיה מפרש:

אין לו - היוצא מן הגזע לבעל הדקל דכיון דלחפור ולשרש קאי כשייבש האילן דהא לא קנה קרקע:

אסוחי מסח דעתיה - בעל הדקל מן העתיד לצאת מן הגזע דסבור הוא שמא ייבש הדקל מהרה ולא יוציא גזע דלא דמי לשאר אילנות שאם יבשו בראשון קוצצן למטה וחוזרין וגדילין שהרי גזען מחליף כדתניא לעיל (דף פ:) אבל דקל מאחר שייבש אין לו תקנה כדתניא לעיל בדקלים ובארזים חופר ומשרש הלכך מייאש מן היוצא מן הגזע ולא נתכוין לקנותו:

והא הקונה שני אילנות - דמתני' בכל אילנות מיירי ואפילו בדקלים ואע"ג דלחפור ולשרש קיימי כשימותו דהא אין לו קרקע אפי' הכי קתני מתני' דיש לו גזע:

אלא אמר רב פפא - לא תיתלי טעמא דאסוח דעתא בחופר ומשרש אלא אין לו גזע לבעל הדקל כדקאמרת ולא מטעמיך:

אלא לפי שאין דרך - דקל להוציא מן הגזע כלום אלא מלמעלה בראשו גדילים כל ענפיו והלכך עולין לו בחבל כדאמרן בהמוכר את הבית (לעיל דף סט:) ומשום הכי הסיח דעתו ואפי' אי מיקרי ויוצא מן הגזע הרי הוא של בעל הקרקע ומתני' באילנות הרגילין להוציא גזע מיירי ולא בדקל הואיל ולא שכיח להוציא גזע דכל מילתא דלא מסיק לוקח אדעתיה לא קני:

ולרב זביד - דסבירא ליה דמוציא גזע:

קשיא מתני' - דבכל אילנות המוציאין גזע מיירי:

דזבין ליה לחמש שנין - שאף אם ימות יטע אחר במקומו והלכך כיון דמשעבדא ליה ארעא לזמן קצוב לא מסח דעתיה מן הגזע אבל היכא דזבין סתמא שאפילו אם ימות לסוף יום או יומים לעקור ולשרש קאי התם ודאי מסח דעתיה:

תחתיהן - תחת עיקר האילנות והנופות:

וביניהן - קרקע מגולה שבין נופות אילן זה לנופות אילן זה:

וחוצה להן - סביב האילנות מקום שכלין נופותיהן ולחוץ:


כמלוא אורה - המלקט וסל בידו ללקט פירות הנופות החיצונות כמו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ) אריתי מורי (שיר ה) ולקמן מפרש כמה יהא ביניהן ויצטרפו:

כמלוא אורה וסלו - אחוצה להן קאי אורה שייך למימר בתאנים ובוצר בענבים וקוצר בתבואה וגודר בתמרים ומוסק בזיתים ומלקט בשאר אילנות:

מתקיף לה רבי אלעזר - לר' יוחנן דיהיב ליה דרך חוצה להן כמלוא אורה וסלו כדי להלך סביבות האילנות ללקט פירותיו השתא דרך אין לו ליכנס דרך שדהו של בעל שדה לילך לאילנותיו אלא יפרח באויר או יקח לו דרך מבעל הקרקע כרבנן דהמוכר את הבית (לעיל דף סד.) דאמרי גבי מוכר בור ודות בעין רעה מוכר וצריך ליקח לו דרך לבורו ולדותו והוא הדין הכא גבי שלשה אילנות דדמי לבור ודות משום דארעא אחריתי היא שאין האילנות נטועין בקרקע של בעל השדה שהרי יש להן קרקע וחשיבי שדה האילן בפני עצמו דומיא דבור ודות שהוא קרקע בפני עצמו ולא אישתעבד שדהו לאילנותיו של לוקח דנימא גם לכל צרכיהן אישתעבד אפי' לתת לו דרך כדלקמן גבי שני אילנות:

כמלוא אורה וסלו - שאין צריך לו כל כך כמו דרך יש לו בתמיה הרי אפשר לעלות באילן וללקוט אי נמי מתחתיו ילקט:

מדברי רבינו - ר' אלעזר שפירש טעמו משום דארעא אחריתי היא:

הא שנים יש לו - דרך דהא אין לו קרקע:

דא"ל - לוקח בארעא דידך קיימי ושיעבדת לי קרקע שלך לצורך אילנות כאדם שמשאיל מקום לחבירו בביתו להניח חפציו כן גם זה משאיל לו:

דאמר שמואל - בהמוכר את הבית:

א"ל - לעולם כרבי עקיבא סבירא ליה ומיהו מתני' דפריש עלה רבי יוחנן כמלוא אורה וסלו רבנן היא והלכך קפריך ליה:

דלא מכחשי בארעא - לא הבור ולא הדרך שאנו נותנין לו הלכך בעין יפה זבין ויהיב ליה דרך:

גבי אילן מי אמר - בתמיה מי אית ליה עין יפה גבי אילן כל כך לשעבד לו קרקע שלו לכל מה שיגדלו נופותיו ויאבד קרקע שלו שהצל רע לבית השלחין וגם לא יוכל לחרוש בבקר בשביל בה המרדע דנהי נמי דאית ליה עין יפה גבי אילן במכר אילנות ושייר קרקע לפניו שיש לו קרקע לרבי עקיבא על מנת ליטע תחתיהן כדאמרן בחזקת הבתים (לעיל דף לז.) מיהו היזק גדול כל כך כגון שמאבד לגמרי קרקע שלו לית ליה עין יפה:

דמי לא מודי ר' עקיבא - בהך סתמא דתנן בלא יחפור אילן הנוטה לתוך שדה חבירו כו' והא נמי לההוא דמי שהרי האילנות הללו אינן נטועין בקרקעו של מוכר דהא יש להן קרקע בפני עצמן ואיסתלק ליה מיניה לגמרי ולעולם הא סיפא מתוקמא כר"ע ומיהו שיעורא דאורה וסלו אית ליה לר"ע דלר"ע דרך יש לו דומיא דבור ודות דלא דמי להיזק גדול של אילן הנוטה ולעולם לית ליה דשמואל רביה ומיהו רישא ודאי דקתני גבי שני אילנות אם מתו אין לו קרקע לא מתוקמא כרבי עקיבא דאמרן בחזקת הבתים מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר' עקיבא ורבנן כו':

מלא מרדע - בגבהו:

אותן אורה וסלו מי זורען - בעל האילן דשלו הן או בעל השדה דהא לא נשתעבדו לבעל האילנות אלא בשעת לקיטת פירותיו לדרוס עליהן וא"כ בעל השדה זורען ובעת הלקיטה ידרוס הלוקח אפילו בזרעים אבל תחתיהן וביניהן פשיטא לך דבעל האילן זורען:

תניתוה - בפרק המוכר פירות לקמן מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו כו' והחיצון זורע הדרך הכא נמי בעל השדה זורע את הדרך כלומר אורה וסלו:

התם לית ליה פסידא ללוקח - לבעל הגינה הפנימית שידרוס יפה כשיצטרך על זרעיו של זה הכא גבי אורה וסלו אם בעל השדה זורען אית ליה פסידא לבעל האילן:

קמיטנפי - כשיפלו על הזרעים:

הא לא דמיא - הא דאורה וסלו לא דמיא אלא לסיפא דההיא דקתני נתנו לו ב"ד דרך מן הצד מדעת שניהן כו' וזה וזה אין רשאין לזורעה הואיל ונתרצו שניהן ובחרו להן דרך זה על ידי ב"ד ואע"ג דהפסד מועט הוא שהזרעים יעכבן הליכתן קצת וכל שכן גבי אורה וסלו דהוי כמדעת שניהן דמסתמא הקונה אילנות יש לו שיעור אורה וסלו והוי פסידא טובא טינוף פירות:

וכמה יהא ביניהן - דנימא קנה כל מה שביניהן דאי קרובין יותר מדאי הרי הן כיער העומד ליתלש ולא חשיבי ואם רחוקים נמי יותר מדאי לא מצטרפי:

מארבע אמות - לכל הפחות בין כל אילן לאילן מן השלשה שתהא ראויה המחרישה לחרוש בינתים לבד עובי האילנות כדמוכח לקמיה:

ועד ח' אמות - ולא עד בכלל:

ועד ט"ז - ולא ט"ז בכלל:

לא תפלוג עליה דרב נחמן דתנן כו' - ואתה תלית ושכחת:

ה"ג במס' כלאים הנוטע כרמו על ט"ז אמה מותר כו' - שאם כל הכרם נטוע שורות שורות זו בצד זו רחוקות זו מזו ט"ז אמה שלימות לא מיצטרפי למיהוי כרם דשורה בפ"ע אינה כרם אא"כ יש שתים כנגד שתים ואתת יוצאה זנב כדתנן במס' כלאים:

מותר להביא זרע לשם - בין שורה לשורה דלא הוה כרם אבל בפחות מט"ז הוי כרם ואסור להביא זרע לשם ומיהו אנן האידנא קיימא לן כרבי יאשיה בכלאים עד שיזרע חטה ושעורה ותרצן במפולת יד בשחיטת תולין (דף קלו:):

א"ר יהודה - סייעתא לת"ק:

בצלמון - שם מקום:

שנטע את כרמו ט"ז אמה על ט"ז והפך שער שתי שורות לצד אחד - שער היינו הענפים הנוטים הפכן לצד אחד כגון שאורך שתי השורות מן המזרח למערב וסדורות זו כנגד זו מצפון לדרום והפך זמורה של שורה דרומית לצד צפון ושל צפונית לצד דרום נמצא אויר שבין שתי שורות הללו מלא ושחוצה להן ריקן וכן כל הכרס:

וזרע את הניר - החרישה ריקנית דהוי ט"ז ריקנות אבל אם לא היה מהפך נמצא שכל שורה תופסין זמורותיה מאויר הט"ז ואסור להביא זרע לשם:

למקום הזרע - שזרע בו אשתקד:

וזרע את הבור - שהיה בור אשתקד מחרישה וזריעה:

והתירוהו - משום דהיפך אבל אם לא היפך דבציר ליה אויר ט"ז אמות אסור דהוי כרם כדרב נחמן:

אנא לא ידענא - כלומר לא סבירא לי כי ההיא משנה אלא עובדא הוה כו' וכר' שמעון סבירא ליה כדלקמן:


בדורא דרעותא - בעיר של רועים שמכר אחד לחבירו שלשה אילנות ולא היה ח' אמות ביניהן ואמר ליה רב יהודה למוכר זיל הב ליה ללוקח הקרקע ואע"ג דאין ביניהן אלא כמלא בקר וכליו:

כיון דשמעת' להא דתנן - כלומר כיון דשמעת' לברייתא הנשנית על הא דתנן בלא יחפור לא יטע אדם אילן בקצה שדהו סמוך לשדה חבירו כדי שלא תלך מחרישתו לחרוש אילן זה דרך שדה חבירו:

וכרב יוסף מי לא תנן - בתמיה ואמאי אמר ליה אביי לא תפלוג עליה דרב נחמן דתנן כו': ה"ג לה במסכת כלאים רבי מאיר ורבי שמעון אומרים אף הנוטע כרמו על ח' אמות מותר. וסיפא דהך דרבי יהודה היא:

אפי' הכי מעשה - דצלמון רב והלכך אמר ליה אביי לא תפלוג עליה דרב נחמן דמעשה השנוי במשנה מסייעיה וההיא משנה עיקר טפי מהך דר"ש דסמכינן אעובדא:

וקמפרש גמרא בשלמא לרב יוסף - דאמר מד' ועד ח' וסבירא ליה כר"ש שמעינן דאיירי ר"ש מתרוייהו שיעורי כרב יוסף:

מפוזרין - ח' אמות דהיינו לכל (היותר):

רצופין - ד' אמות לכל (הפחות):

אינו כרם - אלא יער ומותר בכלאים:

רואין את האמצעיים כו' - דכל העומד ליעקר כעקור דמי וחומרא היא גבי כלאים:

אלא לרב נחמן - דסבירא ליה ט"ז כרבנן בשלמא מפוזרין ט"ז שמעינן ליה ממעשה דצלמון:

ומשני סברא הוא - דח' הוו רצופין מדלר"ש הוי שיעורא דרצופים פלגא דמפוזרין לרבנן נמי פלגא דט"ז הוי רצופין:

אמר רבא הלכתא מד' אמות - כעובדא דרעותא:

ועד ט"ז אמות - כעובדא דצלמון וכולה כרבנן קפסיק דסבירא במאי דפליגי פליגי ובמאי דלא פליגי לא פליגי פליגי בח' אמות מפוזרין דר"ש ואמרי ט"ז אבל ברצופין ד' אמות מודו ליה ולא נאמר מדלר' שמעון פלגא לרבנן נמי פלגא:

כמה יהו מקורבין כו' - נראה בעיני דהוא הדין למקדיש אילנות דאיכא נמי האי שיעורא והך ברייתא דקתני גבי הקדש ממטע עשרה לבית סאה בשילהי המוכר את הבית (לעיל דף עב.) פליגא אהך ברייתא דלא שנא מוכר ממקדיש וראיה לדברי מתוספתא דבבא בתרא (פ"ד) דקתני בתרוייהו ממטע י' לבית סאה:

שש עשרה אמות - כלומר עד ט"ז אמות ולא ט"ז בכלל:

ואת האילנות - קטנים:

לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע - ליטע אחר במקומו:

ממקום קצר - מגובה גזע האילן הוא מודד הט"ז אמות והד' אמות:

או ממקום רוחב - סמוך לקרקע הוא עב ואית דפתרי מקום קצר כל הגזע עד הענפים מקום רחב מקום הנופות הענפים שמרחיבין אילך ואילך ולא נהירא:

ת"ש - דמן הבינוני הוא מודד:

הרכובה שבגפן - גפן בחור מרכיבין בגפן זקן:

כשהוא מודד - ד' אמות בינתיים כדי שיהו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב:

עיקר השני - פקק השני כדתניא בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה אבל לא מן העיקר הראשון שרחב יותר ולא מן השלישי שקצר הרבה אלא מן הבינוני והוא הדין לאילנות:

ג' בדי אילן - אילן אחד מכר לו שיש לו שלש בדים מרוחקין זה מזה ד' אמות והעלה הקרקע שירטון ונראין בשעת מכירה כשלשה אילנות מי אזלינן בתר גוף האילן דמיניה קא רבו ואין לו קרקע או דלמא כיון דנשרשו כל אחד בקרקע קנה קרקע ואע"ג דמיחברי מתחת לקרקע ואית דמוקמי לה בג' אילנות ומכר לו בד בכל אחד ולא נהירא דכיון דשייר לעצמו רוב כל בדי אילן ואילן שייר גם הקרקע לעצמו:

המבריך - כופף אמצעית הגפן בקרקע ומכסהו בקרקע באמצעיתו וכשנשרש באמצעיתו חותכין עיקר הראשון ונעשו שתי גפנים:

ג' גפנים - כשהוברכו בקרקע נעשו ו' והוי כרם דבכל ו' איכא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב והלכך נקט ג' דאינו יכול למצוא ה' גפנים בפחות מג' דשתי גפנים מוברכות לא הוו אלא ד':

ועיקריהן נראין - כלומר שהשרישו:

מד' אמות ועד ח' - כרבי מאיר ור"ש לעיל:

מצטרפין - ואע"ג דכל שתי גפנים ינקי משורש אחד והוא הדין לשלש בדי אילן דקנה קרקע:

ואחד על המצר - מי הויא הפלגה ולא מצטרף דלא דמי לשדה האילן ולא קנה קרקע או דלמא קנה:

ואת"ל דקנה שתים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מהו - כגון שיש לו שני אילנות בקצה שדהו ויש לו עדיין אילן אחד שקנה בשדה חבירו הסמוך לאילנות הללו ויש לו גם הקרקע עם האילן:


בעי רב אשי - אם תימצי לומר דהנך אין מפסיקין משום דליכא שום הפסק בינתים אבל אם יש בור של מים מכונסים בין ג' אילנות מהו שתפסיק ואת"ל דאינו מפסיק דהא לא מיתחזו המים מבראי אבל אמת המים מהו ואת"ל דלא מפסיק רשות הרבים כגון מד' אמות עד ט"ז ולא ט"ז בכלל מהו שתפסיק:

ריכבא דדיקלי - הרכבת דקלים הרבה ביחד דמי להפסקה טפי מכולהו:

עלה ארז ביניהן - לאחר מכירה מהו מי הוי הפסקה ולא יקנה קרקע הכי ס"ד השתא ומתמה עלה הא ברשותיה דלוקח קאי דכיון דמעיקרא לא היה שום הפסק קנה קרקע וכיון דקנה קרקע הארז שלו הוא דבקרקע שלו גדל:

היה ארז - בשעת מכירה:

קנה וקנה - וגם הארז קנוי לו כדתניא לעיל ואת האילנות שביניהן:

כיצד הן עומדין - היאך הן נטועין הני ג' אילנות שיש בהן מארבע ועד ט"ז היאך סדר נטיעתן דקני קרקע:

כשורה - כזה והוי ד' אמות או עד י"ו בין כל אחד לחבירו:

כחצובא - קנקן שיש לו שלש רגלים אחד כנגד אויר השתים כזה:

כל שכן כחצובא - דאין הקרקע ראוי לחרישה ולא שיירה לעצמו:

תלת היגי רומייתא - סנאים או אטדים גדולים כחצובא ולי נראה אפילו כשורה נמי לא מיזדרע בינתים שדואגים ללכת בסמוך להם מפני שנועצים בגוף כקוץ ומכאיב:

הנך לא חשיבי - היגי רומייתא ואנן תרתי בעינן חשיבות דאילנות והוא דלא מיזדרע:

מתגי' לא מכר את הרגלים - ובתוספתא (פ"ד) תני בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה:

הקנה - היא הריאה ונקראת על שם קנה שלה:

ד' מדות במוכרין - ד' דינין חלוקין זה מזה ואלו הן לוקח יכול לחזור בו מוכר יכול לחזור בו אין אחד מהן יכול לחזור בו שניהן יכולין לחזור בהן הרי ד' והשתא מפרש להו ואזיל ומניינא לא למעוטי מידי אתא אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן למה הן חלוקין זה מזה:

מכר לו חטים יפות - התנה לו למכור חטים יפות ונמצאו רעות אין זה מקח טעות שיוכלו שניהם לחזור שהרי חטין התנה לו למכור וחטין מכרו ואי משום דרעות נינהו אין זו אלא אונאה כגון אונאת שתות ויכול לוקח לחזור שהרי נתאנה אבל מוכר שלא נתאנה לא יכול לחזור אפי' אם הוקיר השער דבשעת מכירה לא נתאנה הוא אלא לוקח ותנן בהזהב (ב"מ דף נא.) מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני והכא נמי מי שנתאנה יכול לחזור בו ואע"ג דלית הלכתא כי ההיא משנה דהא פסק רבא בהזהב (שם דף נ:) שתות קנה ומחזיר אונאה ואינו יכול לומר תן לי מעותי וההיא משנה מוקי לה רבא כר' יהודה הנשיא ואיהו סבירא ליה כרבי נתן אפילו הכי הכא גבי יפות ונמצאו רעות כ"ע מודו דיכול לחזור שהרי הטעהו ולא היה דעתו ליקח רעות אבל גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר התם מחזיר אונאה משום דכתיב אל תונו אבל המקח קיים כרבי נתן וכדפסק רבא:

רעות ונמצאו יפות - מוכר נתאנה והלכך יכול לחזור ולא לוקח ואפי' אם הוזל השער:

אין אחד מהן יכול לחזור בו - ואפי' אם הוקר השער דנתאנה מוכר או הוזל השער ונתאנה הלוקח דסד"א דהיכא דהוזל השער ורוצה לוקח לחזור מצי טעין גבי רעות ונמצאו רעות אני ליפות נתכוונתי והאי דאמרי לך רעות לאו משום דנתרציתי אלא משום דרע רע יאמר הקונה כדאמר בגמ' וכן היכא דהוקר השער ורוצה מוכר לחזור מצי טעין גבי יפות ונמצאו יפות רעות הייתי סבור למכור והא דאמרי יפות משום דטוב טוב יאמר המוכר דמדרע רע יאמר הלוקח המוכר אומר טוב טוב קמ"ל דתרוייהו לא מצו הדרי הואיל ונמצא כמו שאמרו שניהן והוא הדין במוכר סתם שלא פירשו לא רעות ולא יפות דאין אחד מהן יכול לחזור:

שחמתית - אדומה על שם חמה שמאדימתן:

ונמצאת לבנה - שניהן טעו דכיון דהתנה לו למכור שחמתית חפץ היה לעכב הלבנה וגם הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית וכן כל הנך דקתני ואזיל דהוו שני מינין ואיכא דניחא ליה בהאי ולא ניחא ליה בהאי הלכך הוי מקח טעות ושניהן נתאנו הלכך שניהן חוזרין ואע"פ ששוה יפה ממה שקנאו מיהו אין חפצים במכירה זו לא לוקח ולא מוכר אבל גבי חטין יפות ורעות כולי עלמא ניחא להו ביפות ולא ברעות ורצון המוכר לעכב היפות ולמכור הרעות ודעת הלוקח ביפות ולא ברעות:

יין ונמצא חומץ - אין זה יפות ונמצאו רעות דאיכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא כדמפרש בגמ':

גמ' אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש - שעתה נתאנה לוקח שתות מעות שהרי מו' מעות שנתן לו למוכר לא היה לו ליתן כי אם ה' דאינו שוה אלא ה' אבל שוה ו' בה' דלקמיה הוי שתות מקח שנתאנה המוכר מפשוט אחד שהוא חלק שש משוייו של מקח ששוה ששה ובה' מכרו וקרי ליה רב חסדא אונאה וקאמר בתרוייהו שנתאנה יכול לחזור בו דסבירא ליה כשמואל דאמר בפרק הזהב (שם דף מט:) אף שתות מעות שנינו דלא שנא אונאת שתות דמעות או אונאת שתות דמקח דהויא אונאה ויכול לחזור מי שנתאנה כדתנן מי שהוטלה האונאה עליו ידו על העליונה ותניא כוותיה דשמואל ורב חסדא בפ' הזהב (שם) מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו שוה ה' בו' מי נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני מכר לו שוה ו' בה' נתאנה מוכר יד המוכר על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי כו' ומיהו לית הלכתא כרב חסדא אלא כרבא דפסק התם הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה ומיהו רב חסדא כסתם מתני' דהתם ס"ל דמי שהוטל עליו ידו על העליונה ואתא למימר דהיכא דמכר לו שוה חמש בו' דנתאנה לוקח והיה יכול לחזור בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדאמר בגמ' בהזהב (שם) הוקרו בתוך אותו זמן ועמדו על שמנה דהשתא לבסוף נתאנה מוכר אפילו ביותר משתות דהוי ביטול מקח ורוצה מוכר לחזור עתה משום דעדיין לא נתקיים המקח לגמרי כל זמן שיכול לוקח לחזור דעדיין לא הראה לתגר או לקרובו והלכך הואיל ובתוך כך נתאנה גם הוא רוצה לחזור שהרי עתה נתאנו שניהם אפ"ה אינו חוזר דמי הוא שנתאנה מעיקרא בשעת מכירה לוקח הלכך יכול לחזור בו כל שעה שירצה בתוך זמן הקצוב לו אבל לא מוכר שהרי הוא היה המאנה וידו על התחתונה ואע"פ שלא נתקיים המקח עדיין כשחזר ונתאנה גם הוא: משום


דא"ל - לוקח למוכר:

אי לאו דאוניתן - בשעת מכירה היה מתקיים המקח ולא מצית הדרת בך ואע"פ שהוקר אחרי כן והשתא מצית הדרת בתמיה וכי בשביל שאוניתני וייפו חכמים את כחי לחזור אם ארצה ונתנו ידי על העליונה תחזור בך גם אתה כשהוקר לבסוף ותהי גם ידך על העליונה א"כ מצינו חוטא נשכר:

ועמדו על שמונה - רבותא נקט ביטול מקח והוא הדין דהוה מצי למימר ועמדו על שבעה דאיכא אונאת שתות מעות ורוצה גם מוכר לחזור:

ותנא תונא - תנא דידן כמו אבונא אחונא ולשון קצר הוא:

יפות ונמצאו רעות - הרי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אע"ג דהוקרו דלהך רבותא איצטריך למתנייה:

שוה ו' בה' - שתות מקח הוא והוא הדין לשוה ז' בשש דהוי שתות מעות:

והוזל - אחר זמן מרובה ורוצה לוקח לחזור דהא אכתי לא נתקיים המקח דהא מוכר לעולם חוזר כדאמרינן בהזהב (ב"מ דף נא.):

על שלש - ה"נ הוי מצי למימר על ד' דהוי ביטול מקח: הכי גרסינן בסיפא כמו שכתוב בספרים מאי קא משמע לן מתניתין היא אי ממתניתין הוה אמינא דרב חסדא תרוייהו הדרי בהו ומתניתין היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה. כלומר דרב חסדא דאיכא אונאה תרוייהו הדרי הואיל ונתאנה המאנה לבסוף בתוך זמן שהיה המתאנה יכול לחזור וכיון דלא נתקיים המקח לגמרי עד דנתאנה גם המאנה תרוייהו הדרי:

ומתניתין - בדליכא אונאה כלל אלא בשוייהן מכרו ועכשיו טוען איני חפץ באלו הלכך במכר יפות ונמצאו רעות יכול לוקח לחזור בו דא"ל יפות בקשתי ומקחי טעות אבל אם בא מוכר לחזור ולומר גם אני אחזור שמקח טעות הוא הלוקח אומר לו אינו טעות שאף אני בחזקת רעות לקחתים דרע רע יאמר הקונה וסיפא נמי רעות ונמצאו יפות המוכר חוזר דאמר טעיתי ולא היה בדעתי למכור אלו אבל אם בא הלוקח לחזור בעלילה זו מפני שהוזלו חטין ורוצה לומר לו אלו לא מכרת לי אומר לו בחזקת רעות לקחתם ואני מודה לך וכן פירש רבינו זקני מ"כ ולי נראה דהכי מצי טעין ליה אני לא הטעתיך דבחזקת יפות מכרתים לך דטוב טוב יאמר המוכר בשעת מכירה אבל גבי אונאת שתות דרב חסדא שאין אדם יודע שויו של מקח עד שיראה לתגר התם ליכא למימר רע רע יאמר הקונה ויודע היה שקנאו ביוקר דאי הוה יודע לא הוה זבין אלא בשויין דהוא נאמן לטעון יודע הייתי שרעות הן ואעפ"כ גמרתי בדעתי לקנותן דכיון ששוות הדמים דעתי לקנותן אבל בהא לא מהימן אי טעין הייתי יודע דאיכא אונאה וגמרתי בדעתי לקנותן דהא ודאי לא עביד איניש:

מדקתני לבנה ש"מ - שחמתית אדומה ולא שחורה דהא שני מראות יש בחטין ולא יותר לבנות ואדומות ומדקרי לחדא לבנה ולאידך שחמתית ש"מ שחמתית אדומה ועל שם חמה שהיא אדומה קרי לחטין אדומות שחמתית:

נהורין דלא ברי - מאור עינינו אינו ברור כל כך מתוך אור היום שמכהה עינינו אבל צפרא ופניא שהיום חשוך ניכר אדמומית החמה ורב פפא לפרש משנתנו בא אמאי מקרי שחמתית:

עמוק - הלבן נראה עמוק אצל השחור:

לבן הוא - כדכתיב (ויקרא יג) ואם בהרת לבנה היא ומדמדמי ליה לחמה שמע מינה לבנה היא:

ולמאי דס"ד מעיקרא - דהוה פרכינן לרב פפא מברייתא דלבנה היא אמאי לא הויא קשיא לן האי דסמקא צפרא ופניא מה היינו יכולין לפרש אמאי סמקא אם לבנה היא:

בפניא - ששוקעת במערב דחלפא אפתחא דגיהנם ומאדמת מכת אש גיהנם בצפרא דחלפא במזרח אוורדי דגן עדן שהוא במזרח כדכתיב גן בעדן מקדם (בראשית ב):

ואיכא דאמרי איפכא - בצפרא סמקא משום דעומדת במזרח ומאירה החמה כנגדה במערב ומאדמת מכח גיהנם שבמערב לפי שעמוד של אור החמה מכה כנגד גיהנם ומאדים החמה מכחו בפניא דחלפא במערב ועמוד שלה הולך לצד מזרח ומכה בגן עדן ומאדים מכח אדמומית וורדי דגן עדן:

לימא מתניתין רבי היא ולא רבנן - דכיון דאמרי מין אחד הן אין שניהן חוזרין אלא המתאנה דדמי לחטין יפות ונמצאו רעות רעות ונמצאו יפות:


מין אחד הוא - ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה דקרינא ביה והרמותם ממנו (במדבר יח) וכן לענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהן חייב שבועה על השני דאיכא הודאה מקצת הטענה וממין הטענה:

לא תשאו עליו חטא - אם תרימו חלבו כלומר מן היפה הא אם תרימו מן הרע שבאותו המין תשאו חטא שהתרומה תקדש כמו שהיא רע ואין תקנה להחליפה ולא לחזור ולתרום:

נשיאות חטא למה - הא לא עבד ולא מידי ויחזור ויתרום מן היפה:

אבל לענין מקח - שזה רוצה לקנות יין או חומץ אע"ג דמין אחד הוא לא קני דאיכא דניחא ליה בטעם יין ואיכא דניחא ליה בטעם חומץ ולא דמי לחטין יפות ורעות דהתם חד טעמא אית להו וחד שמא אית להו ומה ששאל מכר לו אלא שאינהו קצת:

מתני' המוכר פירות לחבירו - ופסק לו הדמים בשער הידוע כל איפה בכך וכך ומשך כגון בסימטא ובחצר של שניהן קנה ואע"פ שלא מדד דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גלויי מילתא בעלמא כמה מכר אבל אם לא פסק אע"פ שמדד ומשך לא קנה כדאמרינן בגמרא דלא סמכא דעתייהו שעדיין המוכר יכול להעלות דמיהן כל מה שירצה וזה יכול לומר לא אקנם אלא בזול:

מדד ולא משך לא קנה - וכגון שמדד בכליו של מוכר והניח ע"ג סימטא אבל מדד ונתן לתוך כליו של לוקח קנה כדאמר בגמ':

אם היה פיקח - הלוקח:

שוכר את מקומו - אם ברשות בעלים הם כדאמרינן בגמ' ובשליפי רברבי מוקי לה בגמ' והלכך קתני בהו משך דאין דרכם בהגבהה דלא שייכא משיכה אלא במידי דלאו בר הגבהה הוא כדאמרינן בגמ':

אבל הלוקח פשתן - דהיינו שליפי זוטרי כדאמרינן בגמ':

הרי זה לא קנה - במשיכה:

עד שיטלטלנו כו' - כלומר שיגביהם ויטלם ממקומם למקום אחר ואורחא דמילתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך:

ואם היה מחובר כו' - בגמרא מפרש לה:

גמ' מדד - בכליו של מוכר:

והניח ע"ג סימטא קנה - הלוקח כאילו הניחם מוכר ברשותו של לוקח וכגון שפסק הדמים וסימטא אית דאמר שביל של יחידים ואני שמעתי כניסה בולטת מרה"ר ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפים דאינו עשוי להילוך בני רשות הרבים:

שמא לא שמעת - כלומר שמא לא שמעת מר' יוחנן אלא במודד והניח לתוך קופתו של לוקח דקני ליה כליו בסימטא שהרי יש לו רשות להניח שם כליו כבחצר השותפין אבל סימטא בלא כלי לא קני דלא משיכה איכא ולא רשות המיוחדת ללוקח איכא וכן כלי בלא סימטא לא קני כגון כליו ברשות הרבים דאין לו רשות להושיבם שם:

מודד לתוך קופתו - בסימטא:

מימרא בעי - בתמיה הא אפי' ברשות מוכר קני ליה כליו דלוקח:

קיבלה מיניה - רבי זירא מרבי אסי או לא קיבלה מיניה:

תא שמע - דקיבלה מיניה:

דאמר רבי ינאי - רבו של רבי יוחנן:

חצר השותפין - והוא הדין לסימטא:

קונין - מקח זה מזה כדמפרש ואזיל:

מאי לאו על גבי קרקע - כרבי אסי אלמא קיבלה בתר הכי כי שמעה מרבי ינאי:

קשיין אהדדי - דרבי אסי ודר' ינאי קשיין אהך דרבי יעקב:

אלא ש"מ כו' - ר' אסי אמת אמר ששמע מרבי יוחנן קנה וגם ר' יעקב שמע לא קנה כדאמר משמיה דר' יוחנן וכדמפרשי כאן במודד כו' ורבי אסי טעה בפירוש שמועתו ואיכא למימר דלא קיבלה:

ת"ש - קשיא לרבי אסי משום הכי לא קיבלה:

מדד ולא משך לא קנה - ובעל כרחך במדד והניח על גבי קרקע מיירי דאי בתוך קופתו קשיא לכולהו בין לרבי ינאי בין לר' יעקב בין לרבי אסי אלא בלא כלי מיירי וקשיא לרבי אסי לבדו דאמר קנה והכא קתני לא קנה:

לא ברשות הרבים - ואפילו אם מדד לתוך קופתו נמי לא קנה דאין כליו של לוקח קונה לו ברשות הרבים כדלקמן:

והאמר אביי ורבא כו' - בפירקין לעיל (דף עו:) פרישית לה:

מסירה - כגון בספינה ובהמה גסה:

אי הכי - דלא בסימטא מיירי אלא ברשות הרבים אימא סיפא אם היה פיקח שוכר את מקומו ואי ברשות הרבים היא ממאן אגר אלא ודאי בסימטא או בחצר השותפים מיירי דמצי אגר מבני ההוא מבוי הפתוח לההיא סימטא:

הכי קאמר ואי ברשות בעלים כו' - דהאי דקתני ואם היה פיקח מילתא באפי נפשה היא לאשמועינן דיש מקום שאם יהיה פיקח ישכור רשות בעלים כדי לקנות מקחו ומשפטי קנייה בא להשמיענו דמשיכה קונה ושכירות מקום כהגבהה גבי פשתן:


כליו של אדם - של לוקח קונה לו אם פסק דמים בכל מקום אפי' ברשות מוכר וכגון דאמר ליה בהדיא יקנה כליך כדאמר לקמן בשמעתין אבל בסתמא מיבעיא לן לקמן ולא אפשיטא:

חוץ מרה"ר - והוא הדין לחצר שאינה של שניהן כדמוכח לקמן בברייתא דד' מדות:

כאן בסימטא - הא דר"ל ור' יוחנן:

כל מקום שיש לו רשות - כגון סימטא וחצר השותפין ורשות מוכר וכגון דאמר ליה זיל קני כדלקמן דהיינו יש לו רשות:

אין לו רשות - כגון רה"ר לא:

ה"ג בתוספתא ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאה מדה למוכר משנתמלאה מדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהן אבל אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה בד"א ברה"ר או בחצר שאינה של שניהן אבל ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו מוכר ה"ז קנה ברשות מוכר לא קנה עד שיגביה או עד שיוציא מרשות הבעלים ברשות זה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומן - ופירוש ארבע מדות במוכרים לאו ד' רשויות קחשיב רה"ר רשות מוכר רשות לוקח רשות המופקדין אצלו דהא רשות מוכר ורשות נפקד חדא הוא דהכא והכא שייך למימר קבלה ושכירות מקום והוצאה והגבהה דהא תנן במתניתין גבי רשות מוכר שכירות מקום דקתני ואם היה פיקח שוכר את מקומו ואוקימנא ברשות בעלים וכיון דדינן שוה ליכא ד' מדות ומה הן ארבע מדות ד' חלוקין של דינין שחלוקין זה מזה ואלו הן מדה שאינה של שניהן ברה"ר ובחצר שאינה של שניהן דאמרינן בה עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח הרי אחת מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה הרי שתים רשות לוקח מיד כשקיבל מוכר קנה הרי ג' רשות מוכר ורשות נפקד דקמפרש בהן דין הגבהה והוצאה קבלה ושכירות הרי ד' וסמך מצאתי לי מדברי רבינו זקני מ"כ:

עד שלא נתמלאת המדה למוכר - שאם נשפך היין או השמן או אם הוקר למוכר ויכול לחזור בו דמוקי לה לקמיה במדה שהשאילו שניהן הלכך כל זמן שלא נתמלאת המדה הרי היא ברשות מוכר:

משנתמלאת הרי היא ברשות לוקח - לקחתה וליטול בה מקחו עד שיצניענו או יניחנו בכליו דלדעת כן השאילוה להם לזה למדידה ולזה להצניע את שלו וכל זמן שעוסק במדידה למלאות המדה הרי היא ברשותו דמודד דהיינו מוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו של מוכר כל זמן שלא משך או שלא הגביה משנתמלאת המדה ללוקח כדפרישית שעכשיו נעשית כליו של לוקח דלדעת כן נשאלה לו וס"ל להאי תנא דכליו של לוקח קונה ברה"ר כדמפרש ואזיל ודלא כרב ושמואל ומיהו בסימטא ובחצר של שניהן מוקי לה לקמיה דהתם קני כליו של לוקח:

במדה שאינה של כו' - וכדפריש טעמא:

אבל אם היתה המדה של אחד מהם - או של לוקח או של מוכר:

ראשון ראשון - שנותנין לתוך המדה קנה בעל המדה שאם המדה של מוכר אע"פ שנתמלאת המדה הרי היא של מוכר ולא קנה לוקח ואע"פ שפסק הדמים לא קנה עד שימשוך דבכליו של מוכר ברה"ר אי נמי בסימטא לא קני לוקח דהא אפי' ברשות לוקח נמי אמרינן לקמן דלא קנה לוקח כל זמן שהפירות בכליו דמוכר עד שישפכם לקרקע ואם המדה של לוקח אף על גב דלא נתמלאת נמי ראשון ראשון קנה דדמי למשך אע"פ שלא מדד דקתני מתני' דקנה דכליו של לוקח קונה לו:

ברה"ר - וקשיא למ"ד חוץ מרה"ר:

ובחצר שאינה של שניהן - וכגון שלא נתן בעל חצר להם רשות למדוד שם דהיינו דומיא דרה"ר:

אבל - אם היו מודדין ברשות מוכר לא קנה לוקח אע"פ שהמדה שלו דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה ואע"פ שפסק ומדד ומשך דמשיכה לא מהניא בי מוכר עד שיגביהה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציאנה מרשות של מוכר לרשות של לוקח או לסימטא או שצירף ידו למטה מג' ברה"ר סמוך לאיסקופת הבית וקיבלה כדאמרי' בכתובות (דף לא.) גבי היה מגרר ויוצא ולקמן בשמעתין (דף פו.) מייתי לה ומיהו לקמן מוקי לה במדה דמוכר בי מוכר ומדה דלוקח בי לוקח דבי מוכר שכיחי מאני דמוכר ובי לוקח שכיחי מאני דלוקח:

ברשות לוקח - שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח:

כיון שקיבל עליו מוכר - שנתרצה וא"ל כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה וסאה:

קנה לוקח - מיד אע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו ואע"פ שהמדה של מוכר דהכלי בטל אצל הרשות ומיהו לקמיה מוקי לה במדה דלוקח ולא גרע ממשך ולא מדד דקתני מתני' דקנה:

המופקדין אצלו - שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדים:

עד שיקבל עליו - נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם או שישכור והוא הדין נמי גבי רשות מוכר שייך קבלה ושכירות והכא נמי שייך הגבהה והוצאה אלא תנא אורחא דמילתא קתני דסתם מוכר כשמוכר רוצה הוא לפנות את ביתו הלכך קתני התם הגבהה והוצאה דאינו חפץ להשאיל ולא להשכיר רשותו וגבי נפקד שייך קבלה ושכירות דכי היכי שהיה נפקד של זה הראשון הכי נמי ישמור פקדונו של שני ורבותא תנא הכא קבלה ושכירות וכל שכן הגבהה והוצאה ולמאן דמוקי לקמן במאני דמוכר בי מוכר ומאני דלוקח בי לוקח איכא לאוקומי נמי במאני דמופקד בי מופקד והלכך לא קני לוקח בכליו דנפקד:


מאי לאו רשות הרבים ממש - ואפ"ה קתני דאם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה אלמא כליו של לוקח ברה"ר קונה וקשיא למ"ד חוץ מרה"ר ולר' אבהו א"ר יוחנן:

אלא דתרוייהו - חצר השותפין:

כליו של לוקח ברשות מוכר - כגון פסק ונתן לתוך מדה של לוקח או מדד במדה שלו ושפכן לכליו של לוקח והבית של מוכר הוא:

קנה לוקח - כאילו נתן לתוך רשותו של לוקח:

או לא קנה - דרשות עיקר והכלי בטל לגבי הרשות:

תניתוה - משנה היא בגיטין בפרק הזורק (דף עז.):

לתוך חיקה - כלומר על בגדיה שהיא מלובשת:

קלתה - סל שהנשים נותנות לתוכו מחטין וצינוריות:

הרי זו מגורשת - דקונה לה קלתה ברשות המגרש:

דמחו מאה עוכלי בעוכלא - כלומר שדו בה נרגא מאה הכאות במשקל ששמו עוכלא ששיברו הטעם הזה דבפרק הזורק פרכינן ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ומתרצי כל הני אמוראי התם דלא תילף מינה:

תלויה בה - ואינה נגררת בקרקע ולכך קונה לה קלתה דדמי להגבהה שקונה בכל מקום תלויה בה היינו קשורה ותלויה:

קשורה אף על פי שאינה תלויה - אלא נגררת בקרקע וקשורה בה ולא גרסי' תלויה אע"פ שאינה קשורה:

בין ירכותיה - ואף על פי שמונחת בקרקע אין מקפיד על מקום מושב אשתו ועד עכשיו היה אותו מקום קנוי לה:

מוכר קלתות - לכך אינו מקפיד על מקומם שיש לו בית לכך. כך פירשה רבינו מ"כ במס' גיטין:

לא על מקום חיקה - כשנגררין בגדיה על הקרקע:

אלא פשוט לה מהא - דלא קנה:

מאי לאו בכליו דלוקח - שמדדו בו בבית מוכר ואפ"ה לא קנה לו כליו:

ומשני לא בכליו דמוכר - ומש"ה לא קנה לוקח עד שיגביהה דאכתי לא נפק מרשותיה דמוכר כלל:

ומקשינן מדרישא בכליו דמוכר כו' - ולפי סדר התוספתא איכא לאקשויי הכי ומדסיפא בכליו דמוכר רישא נמי בכליו דמוכר:

ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח - לדידך דאזלת בתר כלי ולא מבטלת ליה אצל הרשות שהוא בתוכו א"כ אמאי קנה לוקח בקבלת מוכר הא אכתי לא נפק מרשותו דמוכר כלל אלא ודאי בתר רשות אזלינן ולא בתר כלי והלכך בי מוכר הרי הוא של מוכר עד שיגביהה לוקח לא שנא בכליו דלוקח ולא שנא בכליו דמוכר ובי לוקח קנה לוקח ואפילו אי הוי בכליו דמוכר ומשני סיפא אתאן כו':

ומתמה ומאי פסקא - כי פסקת את הדבר כן דלעולם בי מוכר אין מודדין כי אם בכליו דמוכר ובי לוקח בכליו דלוקח בתמיה:

ומשני סתמא דמילתא כו' - והיינו שתים מדות מד' מדות של מוכרין דהכי קאמר ברשות מוכר לעולם לא יקנה לוקח כי אם בהגבהה משום דדרך למדוד שם בכליו דמוכר ולעולם ברשות לוקח קונה בקבלת מוכר שהרי נתונים בכליו דלוקח: מצאתי מוגה בהגהת רבינו זקני מ"כ כן משך חמריו ופועליו והכניסן לוקח לתוך ביתו והתבואה על גבן:

בין פסק עד שלא מדד - אם באו לחזור קודם מדידה יחזרו דבמאי נקנה לא משיכת תבואה יש ולא רשות לוקח יש דעודם על צוארם ולא הונחו לרשותו שהרי לא פירקן כדמוכח סיפא דקתני בה פירקן מכלל דרישא בלא פירקן אלא הכנסה בעלמא שמשכן והכניסן לתוך ביתו קתני והך משיכה לאו משיכה היא לקנות שהרי האדם הוא מושך ומשיכת אדם טעון פירות לא מהניא לקנות את הפירות עד שימשוך הפירות עצמן:

בין מדד - דהונחו לרשותו:

עד שלא פסק - אם באו לחזור קודם פיסוק חוזרין אע"פ שהונחה עתה בשעת מדידה ברשותו דלוקח ובכליו דלוקח דלא קניא רשותו קודם פיסוק ואפילו משיכה קודם פיסוק לא מהניא כדמפרש לקמיה דלא סמכא דעתיה לא דמוכר ולא דלוקח שהמוכר שמא יפסוק דמיהן יקרים יותר או הלוקח ישלם בזול יותר ומתני' דקתני משך ולא מדד קנה כשפסק קודם משיכה:


פירקן - בין מוכר בין לוקח והכניסן לרשותו דיש כאן הנחה ברשות לוקח יש כאן חילוק ואע"ג דאכתי בהך הכנסה לא קנה משום דלא פסק אהני לכי פסק בתר הכי דקניא ליה רשותיה שמונחין בו הלכך פסק אחרי כן אע"פ שלא מדד קניא ליה רשותיה ואין יכול לחזור אפי' קודם מדידה דבשעת פיסוק קניא ליה רשותיה ואין כליו של מוכר מעכב עליו אלמא כלי לא חשיב רשותיה ומדידה נמי לא מעכבא כדתנן משך ולא מדד קנה דהואיל ופסק דמים על כולן מדידה גלוי מילתא בעלמא היא ולא דמי להיכא דלא מכר לו אלא כור אחד דאמרי' לקמן מדידת הכור מעכבא ויכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דהתם מעכבא מדידה דלא קניא רשותיה אלא מאי דזבין ליה:

מדד עד שלא פסק לא קנה - ויכולין לחזור קודם שיפסקו אבל משיפסוק קנה ואית דמפרשי פירקן והכניסן לתוך ביתו היינו משיכה והאי דקתני פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור מוקמי לה כשפסק קודם שפירקן וקני במשיכה שאחר פיסוק וטעות הוא בידם דא"כ היכי יליף מיניה דכליו של מוכר לא מעכב קנייה דרשות לוקח דלמא הא דקנה לוקח לאו משום קניית רשותו הוא אלא משום משיכה:

ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה - מוכר כלומר שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן הלוקח כדקתני פירקן ופסק קנה דקנה רשות קודם מדידה ואע"פ שעדיין הפירות בתוך שקין של מוכר וכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר ולהוציאן מרשות מוכר כל שכן וכל שכן כליו דלוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את הכלי של לוקח שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהן עד עתה:

בששפכן - האי פירקן היינו שפירקן לשפכן מן השקין לקרקע ביתו של לוקח דליכא כליו דמוכר והלכך קניא ליה ללוקח רשותו:

איקפד רבא - דאיהו אמר האי ת"ש:

פירקן קתני - דמשמע כמות שהיו מונחין החבילות כן פירקן:

במתאכלי דתומי - חבילות שומים דליכא שקין:

מכדי פירקן קתני - שהונחו ברשות לוקח וקני ליה רשותו מיד כשקיבל עליו מוכר למכרן לו כדקתני בברייתא לעיל:

לא סמכא דעתיה - דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיהן והלוקח יזלזל בדמיהן שהרי אין דמיהן קצובין:

התם דאמר ליה - מוכר זיל קני אני רוצה שיקנה לך כליך דכמאן דמושיל ליה מקום הנחת כליו דמי כי קמיבעיא לן סתמא:

תנן התם - בפ"ק דקדושין:

שיש להן אחריות - שקיימין לעולם:

בכסף - במתן מעות:

בשטר - אם כתב לו שדי מכורה לך או נתונה לך ומסר לו את השטר:

ובחזקה - נעל וגדר ופרץ כל שהוא והתם יליף טעמא מקראי:

ושאין להם אחריות - מטלטלי:

במשיכה - שמושכן לרשותו או לרשות שיש לו חלק בו כגון סימטא וחצר השותפין וכל שכן בהגבהה דהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר דמשהגביהה הניחה ברשותו אפי' בלא משיכה כן נראה לי:

להא שמעתא - דלקמיה האי לא שנו:

שאין דרכן להגביה - שכבידין:

שדרכן להגביה - דברים קלים:

הגונב כיס בשבת - והוציאו לרשות הרבים:

חייב - בתשלומין דליכא למימר קם ליה בדרבה מיניה דליכא הכא שתי רשעיות ביחד:

שכבר נתחייב בגניבה - משעת הגבהה דהגבהה בכל מקום קונה ואיסור שבת ליכא עד שעת הוצאה:

היה מגרר - בקרקע דהגבהה ליכא ולא קני ליה אלא בשינוי רשות שימשכנה לרשותו:

פטור - מן התשלומין דקם ליה בדרבה מיניה וכתיב כדי רשעתו (דברים כה) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות:

שהרי איסור שבת וחיוב גניבה באין כאחד - דבשעת הוצאת חוץ קנייה ונתחייב בסקילה ובכתובות בפרק אלו נערות פרכינן דמשכיה להיכא אי לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ומוקמינן לה כשצירף ידו למטה מג' וקבלה וידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וקניא ליה ולא בטלה לגבי רה"ר לגבי קנייה ויש כאן [איסור] שבת וגניבה באין כאחד והך קנייה לאו משום הגבהה היא אלא משיכה לתוך ידו שהרי ידו סמוכה בתוך ג' לקרקע ואית דמוקי ליה התם בצידי רשות הרבים דלענין גניבה מיקנא קני ולענין שבת הוי רשות הרבים כרבי אליעזר:

והא כיס דבר הגבהה הוא - ואפילו הכי אי לאו משום איסור שבת הוה קני ליה במשיכה כגון אם היה מגרר ויוצא בחול:

אמר ליה במיתנא - כך השיבו סתם וסבור רב אדא דכיס קטן הוא ותמה על תירוץ זה ואמר ליה אנא נמי מיתנא קאמינא לך דאע"ג דאיכא ביה מיתנא דרכו להגביהו הוא:

א"ל דחזי למיתנא קאמינא לך - כיס גדול מאד [כך שיטת הגמרא נכונה וכך מצאתי הגהת רבינו זקני מ"כ]:

או עד שיוציאנה - היינו משיכה:

אלמא מידי דבר הגבהה - דבר קל:

לצדדין קתני - עד שיגביהנה אם דבר קל הוא או עד שיוציאנה אם דבר כבד הוא ולפי עניות דעתי נראה לי דהוה מצי לתרוצי הכא במידי דבר משיכה עסקינן הלכך אי בעי בהגבהה ליקני דהגבהה עדיפא ממשיכה וקונה בכל דבר ואי בעי במשיכה ליקני דהא אורחיה במשיכה אלא דניחא טפי לאורויי דין תרוייהו דמידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה אפי' במשיכה וכן נראים הדברים דהא בפ"ק דקידושין (דף כה:) תנן אמר רבי מאיר בהמה גסה במסירה והדקה בהגבהה ולא במסירה ומשיכה ואמרי ליה רבנן בהמה דקה נקנית במשיכה כלומר אף במשיכה ובגמרא אמרי רבנן אחרים זו וזו במשיכה ואמר להו רבי שמעון זו וזו בהגבהה אלמא הגבהה עדיפא ממשיכה דהא אפילו [גסה] לרבי שמעון בהגבהה ולא במשיכה כדמפרש התם:


תא שמע - ממתניתין המוכר פירות כו':

והא פירות דבני הגבהה נינהו - דבשליפי זוטרי משמע מתניתין מדקמפלגי בסיפא גבי פשתן דהכי קתני המוכר פירות משך ולא מדד קנה דמשיכת כל שהוא מהניא בפירות שהרי דבר מועט הוא ובמשיכת כל שהוא נעקר כולו ממקומו כדאמר שמואל לגבי ספינה (לעיל דף עה:) עד שימשוך את כולה אבל המוכר פשתן שהוא ארוך אע"ג דהוי שליפי זוטרי לא קנה במשיכת פורתא דעדיין לא נעקר כולו ממקומו עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר כלומר שימשכנו או יגביהנו למקום אחר שיהיה נעקר כולו ממקום שהיה שם דאיכא למימר דאפילו רב דפליג בספינה הכא מודה דהתם מים יש תחתיו ומדניידא פורתא חשיבא כנעקרה כולה ממקומה אבל על גבי קרקע איכא למימר דמודי:

הכא במאי עסקינן בשליפי רברבי - והכי קא מפליג בין פירות לפשתן המושך פירות פעמים שאם משך קנה כגון בשליפי רברבי דהתם ודאי מהניא משיכה וכל שכן הגבהה אבל המוכר פשתן דאי אפשר בשליפי רברבי כדמפרש לקמן אלא שליפי זוטרי נינהו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום כלומר שיגביהנו ולא במשיכה כדלעיל ודרך המגביהין מקחן אין מגביהין ע"מ להחזירו במקום שהגביהו אלא מגביהו והולך לו ונוטלו לרשותו והלכך נקט ממקום למקום והיינו דקפריך אי הכי אימא סיפא כו' דבשלמא לדידי דמוקמינן לה אפי' בשליפי זוטרי איכא לפלוגי בין רישא לסיפא במשיכת כל שהוא כדפרישית אלא לדידך דמוקמת נמי לרישא בשליפי רברבי ארוכין ליכא לפלוגי בין רישא לסיפא אלא דברישא מהניא משיכה דרגילין להיות שליפי רברבי ובפשתן לא מהניא משיכה אלא הגבהה משום דלא הוו רברבי אלא זוטרי:

אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי - כמו פירות בתמיה ותהני בהן נמי משיכה [כן נראה שיטה זו בעיני ועיקר]:

שאני פשתן דמשתמיט - שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משאות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכו בכך. ורבינו חננאל פי' שאני פשתן דמשתמיט כיון שאם ימשך מתנתק אין דרכו להמשך לפיכך קני בטלטול ולפי הלשון הזה איכא לאוקומה אפי' בשליפי רברבי ואפי' הכי ליתיה במשיכה אלא בהגבהה משום דמתנתק במשיכה: ה"ג בפירושי רבינו חננאל ת"ש בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר"מ ור' שמעון בן אלעזר וחכ"א בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה דבר הגבהה היא ותנו חכמים במשיכה. ומשנה היא בפ"ק דקידושין ומדרבנן קפריך דבהמה דקה מיקניא נמי במשיכה ואע"ג דבת הגבהה היא:

דסרכא - מסתרכת ומתדבקת ברגליה בקרקע ולא אפשר בהגבהה כי אם בקושי הלכך אורחה במשיכה ורבינו חננאל פירש דסרכא שורטת מלשון שרוך נעל (בראשית יד):

כור בשלשים אני מוכר לך - צריך היה לו למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יותר מכור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יותר הלכך אם משך ואע"פ שפסק ואפילו ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו דהכא מדידה מעכבא הואיל והקפיד במכירה פחות מכור ויותר מכור ומשום הכי יכול לחזור בו מכל המכירה אפילו כשמדד לו כ"ט סאין חוזר הוא כל זמן שלא נמדד סאה אחרונה ואע"פ שמשך הכ"ט סאין אינה משיכה מעליא דכור זה חד מקח הוא ועד דמשיך כוליה לא קני כדאמרי' בפרק הזהב (ב"מ דף מז.) דהיכא דמכר לו חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה שניהם יכולין לחזור בהם משום דלא הוי משיכה מעלייתא ומתניתין דקתני משך ולא מדד קנה היינו כשמקנה לן כל החבילה כמות שהיא והמדידה גלויי מילתא בעלמא היא להודיע כמה מכר:

ראשון ראשון קנה - שכל אחד מכירה בפני עצמו היא וכגון דהויא מדה דלוקח ובסימטא דקני ליה כליו א"נ ברשות מוכר וכגון דאמר ליה מעיקרא יקנה לך כליך ברשותי:

תא שמע - משום דפרכינן מינה טובא בשמעתין לעיל לא קאמר מיתיבי:

מצאתי גירסא זו על העיקר בפירושי רבינו חננאל איש רומי ת"ש אם היתה המדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה ואע"ג דלא נתמלאת המדה הכא במאי עסקינן בדאמר ליה הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכדאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי כו - וכן עיקר דמההיא רישא שייך למיפרך הא דקתני בה בהדיא עד שלא נתמלאת המדה למוכר כו' אבל במדה של אחד מהן לא חיישינן לנתמלאת המדה אלא ראשון ראשון הנכנס בכליו של לוקח קנה לוקח דאפי' בחצי מדה שהיא חסירה ואין ידוע כמה יש הואיל ולא נתמלאת אין יכול לחזור בו ואע"ג דא"ל כור אני מוכר לך ביחד או סאה אני מוכר לך ביחד כל שכן הכא דזבין ליה כור ומדד כ"ט סאין מלאין שקנה כל מדה ומדה כשנתמלאת וקשיא לתרוייהו ופרקינן בדאמר ליה הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך והיו י"ב שנתות כעין בליטות יוצאין בדופני הכלי מתוכו לסימנים כיון שמגיע השמן או היין בכל בליטה ידוע שהוא לוג וכיון שהגיע לבליטה נתמלאת המדה קרינא ביה ודמיא ממש לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דקנה כל סאה וסאה ה"נ כל לוג ולוג קני כשמגיע לסימן ורישא דקתני חילוק בין נתמלאת ללא נתמלאת נהי נמי דמיירי כמו בסיפא בדאמר ליה הין בי"ב לוג בסלע אפי' הכי לא קני לוקח ראשון ראשון המגיע לסימן דכיון דבמדה שאינה של שניהן עסקינן והוא רוצה למדוד ולמלאותה כולה הרי היא מושאלת לו עד שיגמור את מדידתו דלא הויא שאולה ללוקח עד שתתמלא כדפרישית לעיל דעל מנת כן שאלוה שניהן זה למדידה וזה לקחתה משתתמלא לשפכה בכליו או ברשותו. והאי דקפריך בספרים שלנו מסיפא דקתני ברשות לוקח כיון שקיבל כו' לאו פירכא היא כלל דהתם כשהקנה לו כל התבואה מיירי דקני ליה רשותא בלא מדידה כדקתני נמי מתני' משך ולא מדד קנה ועוד אדרבה הוה ליה לפרוכי ממתניתין דקתני בהדיא משך ולא מדד קנה דאילו התם לא מדד כלל ואפי' הכי קנה ועוד שינויא דקמשני לפי לשון הספרים דלא מפרשי דבהכי מיירי דקאמר הין בי"ב לוג בסלע לאו שינויא הוא דמה מהניא שנתות היכא דאמר ליה סתם הין אני מוכר לך אפי' אם מדד לו הין בי"ב לוגין לא קני לשמואל עד דאמר בהדיא הין בי"ב לוג בסלע אני מוכר לך:

כדאמר רב כהנא - במסכת מנחות:

שנתות היו בהין - של קדש עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש כלומר סימנים למדת חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין:

השוכר את הפועל - ונותן לו שכרו עכשיו בניסן כדי לעשות עמו בגורן:

היום בדינר - כלומר כל יום של ימות הגורן בדינר ונתן לו עכשיו ל' דינר לל' ימי הגורן ולא גרסינן מהיום בדינר בפי' רבינו חננאל:


ולגורן יפה - שכרו סלע בכל יום שבסלע היה יכול להשכיר עצמו אבל בשביל הקדמת המעות אוזיל גביה:

אסור - משום דמיחזי כי אגר נטר לי שנותן לו זה הפועל סלע בימות הגורן בשביל דינר שנתן לו בניסן והמתין לו עד עכשיו:

אבל אם שכרו מהיום - מאה יום במאה דינר ונתן לו שכרו עכשיו ולגורן היה יכול להשתכר הפועל בסלע דהיינו ד' דינרין ליום כיון שמאותו היום ששכרו עושה עמו מותר שכל פעולת המאה ימים כיום אחד ארוך דמיין ולא הוי אגר נטר לי שהרי מיד התחיל בפעולתו וכמו שהתחיל בפעולת ימי הגורן דמי והא הכא דכי כור בשלשים סאה בסלע הוא שהרי הזכיר לתת לו דינר ליום ולא קאמר ליה סתמא עד ימות הגורן אני שוכרך במאה דינר ואפי' הכי קתני מותר וחייב להשלים וקשיא להני דאמרי ראשון ראשון קנה והשאר לא קנה וכיון שזה לא קנה אמאי מותר הא כיון דיכול לחזור בו דכל יום ויום חשוב מכירה בפני עצמה הוי נמי אגר נטר לי לענין ימות הגורן שהרי בניסן נתן לו שכר ימות הגורן ואינהו לא חיילי עד שיגיע ימות הגורן:

ותסברא - דליהוי אסור וכי זלזולי בשכירות מי אסור בתמיה ואפי' היכא דהקדים לו הדינר מניסן ולא עשה עמו עד לגורן מדאורייתא שרי דלא דמי לא להלואה ולא למקח וממכר דאית ביה אונאה וביטול מקח דהתם ודאי כי מוזיל גביה מכדי שויו בשביל הקדמת המעות נמצא שנותן לו יותר מכדי הדמים שקבל אבל שכר טרחו של אדם ליכא אגר נטר לי דדרך פועל להשכיר עצמו בכל שהוא כשאין לו מה יאכל וכל מה שמקבל הפועל מבעל הבית ריוח הוא אצלו והלכך הך סיפא ליכא צד רבית כלל והיינו דקפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דזלזולי בשכירות שרי רישא אמאי אסור ליהנות ממנו:

ומשני רישא - חומרא בעלמא הוא דכיון דלא קעביד בהדיה מלאכה עד שיבא הגורן והוא כבר נתן המעות מקודם מחזי כרבית:

ומתמהין משום דתלש כל שהוא - מן הפשתן קנה כל השאר המחובר בקרקע ואמאי מי קני האי במשיכה דהאיך:

דא"ל - מוכר ללוקח:

לך ויפה לך קרקע כל שהוא - כך כתוב בספרים ישנים כלומר לך והחזק בקרקע לקנות פשתן המחובר בה דקרקע נקנה בחזקה וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואתא מתני' לאשמועינן דחזקת קרקע מהני לפשתן ואע"ג דלא זבין ליה ארעא ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר המחובר וכגון דא"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתייפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף נד.) האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא קני וה"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה כן נראה בעיני:

מתני' המוכר יין ושמן - וה"ה לפירות אלא אגב דבעי לאורויי בסיפא חייב להטיף שלש טיפין נקט יין ושמן:

והוקרו או שהוזלו - לאחר פיסוק הדמים:

עד שלא נתמלאת המדה - ובמדה שאינה של שניהם מוקי לה בגמ' ותנינא מה דתניא לעיל בברייתא וטעם כדהתם כל זמן שלא נתמלאת הוי כליו של מוכר ומשנתמלאת הוי כליו של לוקח ומיירי בסימטא או בחצר של שניהם:

היה סרסור ביניהן - והמדה שלו כדמפרש בגמ' ודרך הסרסור לקנות מבעל הבית ומוכר לאחרים ומרויח:

נשברה לסרסור - דקני ליה כליו של סרסור לסרסור כדתניא לעיל ואם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה וקא משמע לן דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח:

הרכינה - הטה על צדה אחר שהטיף ממנה שלש טיפין ללוקח:

ומיצית - שנתאסף מצוי השמן לשולי הכלי:

הרי הוא של מוכר - משום דהלוקח נתייאש כדאמרי' בגמ':

וחייב להטיף לו שלש טיפין - לאחר עירוי השמן והיין חייב עוד להטיף שלש טיפין מן הדבוק בדופני הכלי:

והחנווני - טרוד הוא במכירתו ולכך לא הזקיקוהו להטיף דאין לו פנאי:

ר' יהודה אומר כו' - בגמ' בעי ר' יהודה אהיכא קאי:

גמ' אי מדה דלוקח היא - וליקני ליה כליו כדתניא לעיל אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה דהכא נמי בשיש שנתות במדה עסקינן כדאוקימנא לההיא דלעיל דהא סתמא קתני אפילו במדה שיש לה שנתות ואמר ליה הין בשתים עשר סלעים לוג בסלע:

מדה דמוכר הוא - ואמאי קנה לוקח דהא אפילו אם תמצא לומר דברשות לוקח מיירי הא איבעיא לן לעיל אם הכלי חשוב הפסקת רשות ולא איפשיטא וא"כ תפשוט ממתני' דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח והוא הדין לכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה מוכר:

במדת סרסור - שהשאילה לשניהן וכדתניא לעיל בברייתא וטעמא כדפרישית ותנינא במתניתין מאי דתני בברייתא לעיל דארבע מדות:

רישא - שהשאיל להם המדה והסרסור אינו שם וקא משמע לן דאינן שלוחיו של סרסור להיות המקח ברשותו ואף על גב דהמדה שלו ודרך סרסור למדוד במדתו להשתכר בלוקח הלוקח ממנו:

סיפא - שהסרסור ביניהן דכיון שהוא שם והמדה שלו המקח ברשותו דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח ומשום הכי כי נשברה נשברה לסרסור דכליו קני ליה כדתניא לעיל ראשון ראשון קנה:

הכי גרסינן מי כאן תנא דאתנייה רב מדות - כלומר היש כאן בארץ ישראל תנא שונה משניות וברייתות ששנה לו רב מדות מתני' דמיירי בדין מדות:

והתנן - גבי מפריש תרומה שתי מדות ממאה אם הרכינה בעל הבית לאותה מדה שמדד בה התרומה ומיצת הרי הוא של תרומה ונותנו לכהן ובמתניתין נמי תיהוי של לוקח:


משום יאוש בעלים - שהלוקח מתיאש ומפקיר אותו מיצוי מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל תרומה לא שייך יאוש דמ"מ תרומה היא ואסורה לזרים:

ארישא קאי - דקתני חייב להטיף שלש טיפין לעולם ואתא רבי יהודה למימר דבערב שבת אינו חייב:

או אסיפא קאי - דקתני דחנווני פטור מלהטיף ואתא איהו למימר דאינו פטור אלא בערב שבת עם חשיכה:

ת"ש - דאסיפא קאי:

מתני' מצאתי הגהת רבינו זקני אבי אמי מ"כ השולח בנו אצל חנווני ופונדיון בידו - שהוא שני איסרין להביא לו באיסר שמן ואיסר יתן לו החנווני וכן עשה מדד לו באיסר שמן והאיסר מסר לתינוק להביא לאביו האיסר והשמן ומי שמפרש ונתן לו תינוק את האיסר לחנווני וגם מפרש ואבד את האיסר הוא השמן הלקוח באיסר טעות הוא ואינו לשון משנה וגם כשבעל הגמרא תמיה בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי מאי קאמר מי איכא פלוגתא באיסר והלא לא אבד אלא השמן ואם תאמר לתניי' לפונדיון במתני' לא הוצרך שכן דרך רוב סחורותן כי איסרין לא היו מצויין כפונדיונין כמו שנוהגין במחציות שנותן פשוט ומקבל מחצה ואוכל בדמי מחצה כן פירש זקני מ"כ:

ושבר התינוק את הצלוחית - ונשפך השמן:

ואבד האיסר - שנתן לו החנווני עם השמן בדמי הפונדיון שהביא לו:

החנווני חייב לשלם - הצלוחית והשמן והאיסר וטעמא מפרש בגמ':

שעל מנת כן שלחו - האב לבן אצל חנווני שימסור החנווני לבן האיסר והשמן:

ומודים חכמים לר' יהודה כו' שחנווני פטור - בצלוחית לבד אבל בשמן ואיסר חייב ה"ג בפי' רבינו חננאל ובספרים ישנים:

גמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי כו' - האיסר שנתן החנווני לתינוק והשמן שבצלוחית:

לאודועיה - לחנווני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנווני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח ורבי יהודה סבר לשדורי ליה ביד בנו שדריה:

אלא צלוחית - אמאי חייב חנווני לשלם:

אבדה מדעת היא - דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו החנווני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבדה מדעת היא מכל מקום בחזרה יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה:

בבעל הבית - האי שולח בנו מוכר צלוחיות הוא וניחא ליה שיקנה אותה חנווני אם ירצה לקנותה:

שנטלה חנווני - מיד התינוק:

לבקרה - אם שלימה היא על מנת לקנותה:

כדשמואל - היא פלוגתא דרבנן ורבי יהודה דבנטילה קנאה מיד שהרי מסתמא ימצאנה שלימה ויתכוין לקנותה והוא דקיצי דמיה כדלקמן דקני ליה מיד וכשמחזירה ליד התינוק הרי הוא כמשליכה לאיבוד ונאנס בידו קרינא ביה ולא מיפטר עד שיחזירנה ליד בעלים עצמן שהרי משנטלה נתחייב באחריותה ד) (ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל בפ' ד' נדרים (נדרים לא:) בהליכה חייב כו'):

ע"מ לבדקו - ולעכבו:

ונאנס בידו - כגון שנפל מידו ונשבר:

חייב - והוא דקיצי דמיה כדמפרש לקמן דסמכא דעתיה לקנותה אחרי שפסק דמיו ואפילו אם חוזר בו ואומר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגביה ע"מ לבדקו ולקנותו אחרי כן הוא דאיחייב ליה באחריותו וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר תו עד שיחזירנו לבעליו וה"נ רבנן מחייבי כדשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל והיינו דקתני סיפא ומודים חכמים לר"י כו' הכי קאמר מודים חכמים לרבי יהודה שאם נטלה על מנת שלא לבדקה הרי הוא כאילו צלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכה שפטור:

הכא בחנווני מוכר צלוחיות - והך צלוחית דמתניתין של חנווני היא ששלח לו בעל הבית הדמים ביד בנו לקנות צלוחית ממנו ולהביא בה שמן והלכך האי צלוחית ליכא אבדה מדעת:

דרבנן לטעמייהו - דאמרי גבי איסר ושמן חייב דלאודועיה שדריה והוא הדין לצלוחית ורבי יהודה לטעמיה דלשדורי יין ושמן וצלוחית ביד בנו שדריה לבנו:

והאמרת לאודועיה שדריה - ולא היה לו למסור הצלוחית לבנו של בעל הבית:

אלא אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו - לא תוקמה לא בחנווני מוכר צלוחיות ולא בבעל הבית מוכר צלוחיות אלא הכא בצלוחית המיוחדת למדה עסקינן ונטלה חנווני מיד תינוק למוד בה לצורך התינוק ואע"ג דאבדה מדעת היא כיון שנטלה נתחייב בשמירתה עד שיחזירנה לידו של בעל הבית:


כגון שנטלה למוד בה - כלומר מתניתין לאו בבעל הבית ולא בחנווני מוכרי צלוחית מיירי אלא כגון שנטלה למוד בתוכה השמן ואע"ג דלא לדעת החנווני שלחה דשמא לא יטלנה משנטלה מתחייב בה וכדרבה:

הכישה - במקל גבי זקן ואינה לפי כבודו מיירי בב"מ (דף ל:) דאע"פ שאינו חייב להחזירה כיון שהכישה נתחייב בה והשתא איכא לפרושי מודים חכמים לרבי יהודה בשלא נטלה וכו':

אימור דאמר רבה - אי בעי הוה פריך לימא דרבה תנאי היא אלא דעדיפא מינה קפריך:

דאנקטה ניגרי ברייתא - הלקיחה פסיעות חיצוניות כלומר הרגילה לברוח ולילך למרחוק ומש"ה נתחייב בה:

כגון שנטלה - מיד תינוק:

למוד בתוכה לאחרים - שהצלוחית מדה ומדד בה לאחרים:

ובשואל שלא מדעת - בעל הצלוחית פליגי:

דמר סבר - רבנן גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שתבא ליד בעלים דבעינן והשיב את הגזילה והשבה ליד תינוק לאו השבה היא והכי אמרי' בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיח.) הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו דבעינן דעת בעלים ואין זה דעת בעלים כשמוסרו ליד תינוק:

ורבי יהודה סבר שואל הוי - וכי מחזירו למקום ששאלו משם די והלכך משהחזירו לתינוק פטור והא דאמרי' בהמפקיד הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי היינו לרבנן דהכא ומודים חכמים לרבי יהודה הכי יש לפרש מודים חכמים לר' יהודה היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתינוק והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התינוק ואם כן לא אפקה מרשות בעלים ומש"ה פטור מן הצלוחית ואית דמפר' לה להא סוגיא לחנווני הרגיל אצלו ומסר לו בעל הבית כבר הפונדיון ושלח בשביל השמן והאיסר ולא שלח ביד בנו כי אם הצלוחית לבדה ובכך הסוגיא פשוטה:

והני מילי דקיצי דמיה - שדמיו קצוצים כגון רחיים של פלפלין ושאר כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט פשוט ובנדרים מוקי לה להא דשמואל בתרעא חריפא ובדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה דהרבה ימצא קופצין ומשום דהנאתו של לוקח היא הוה ליה הלוקח כשואל עליו ומיחייב באונסא ותניא התם בברייתא כוותיה דקתני נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ונראה בעיני דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונס אלא בגניבה ואבידה וטעמא משום דקייצי דמיה וזבינא חריפא הוא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור אי נמי כמו שואל שכל הנאה שלו בו:

אגבה אטמא - הגביה ירך לקנותה ולראות אם שמנה היא או כחושה: אבל לא קייצי דמיה כו' לא גרסי':

קרא - דלעת:

שקול קרא - לקנות:

אמר להן הרי הן מוקדשין לשמים - לפי שלא היה יודע ממי ישאל מעותיו היה רוצה לאסרן להם:

אין אדם מקדיש כו' - דכי יקדיש איש את ביתו כתיב (ויקרא כז) וה"נ כיון דקייצי דמייהו זכו בהו כדשמואל:

ברשותא דמרייהו קיימי - ויכול להקדישן דלא דמי לגזלן דאמרי' (ב"ק סח:) שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו דהכא לאו אדעתא למיגזל שקלינהו אלא לקנותן וכיון דלא קייצי דמייהו לא סמכא דעתייהו דשמא ירצה למכרן ביותר ודעתן להחזירן ומש"ה ברשותא דמרייהו קיימי:

הלוקח ירק - חבר מעם הארץ:

בירר והניח - ולא גמר לקנות:

אינו חייב במעשר - דהא אינו מתכוין אלא לברר היפות אבל גמר לקנות נתחייב מיד לעשרו דמאי ואם רוצה לחזור ממקחו:

להחזירו א"א - בלא הפרשת מעשר שכבר נתחייב במעשר ואין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

ולעשרו א"א - ואח"כ יחזירו למוכר שהרי מפחיתו בדמים שנתמעט החבילה כדי מעשר:

מעשרן ונותן - ללוי ונותן לו דמי מעשר ומחזיר את המותר בעין:

אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ומעשר - בתמיה אמאי הא אפילו אי קייצי דמייהו יכול להחזירן וליהדרינהו וליפטר:

רב ספרא - הוה קרי קריאת שמע ואמר ליה ההוא גברא הב לי עסקך בכך וכך מעות וסבר דמשום מיעוט דמים הוה שתיק והעלה לו דמים מרובים ולאחר תפלתו לא רצה לקבל אלא במיעוט מעות הראשונות משום דגמר בלבו להקנותו בכך וה"נ גבי מעשר כיון דירא שמים הוא כיון שגמר בלבו זכה במקח ונתחייב במכר וכי מחזירו כחוזר ומוכר לו דמי:

מתני' הסיטון - הוא חנווני גדול שקונה הרבה יחד ומוכר לחנוונים קטנים:

סיטון - חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון:

מקנח מדותיו - בשביל שנקבץ בהן היין והשמן ונקרש לתוכן ומתמעטת המדה ובכלי הלח מוקי לה לקמן:

בעל הבית - שאינו מוכר תדיר כסיטון די בפעם אחת בשנה שאינו נדבק בו כל כך:

חילוף הדברים - סיטון פעם אחת בשנה דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש ומייבש המשקה בתוכו:

החנווני מקנח פעמים בשבת - לפי שתדיר למכור יותר מסיטון ובעל הבית ואתאן לת"ק כך פירשו רבותינו ולא נהירא דא"כ לא ס"ל הכי שהרי הלכה כרשב"ג במשנתנו ועוד דקמסכים בה רשב"ג כדקאמר אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים כו' ועוד אם איתא דפליג עלה אמאי לא קתני שיעוריה כדקתני לעיל אלא נראה דאפילו רשב"ג מודה בחנווני אע"פ שמוכר תדיר דכיון שאינו חייב להטיף ג' טיפין נקרש בתוכו יותר:

וממחה - מקנח כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיהו כה):

משקלותיו - אבני משקל ששוקל בהן דבר לח ובשר:

על כל משקל ומשקל - בכל פעם ופעם ששוקל בהן שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קיבול צריך לקנחן בכל פעם ופעם:

במה דברים אמורים - קינוחין הללו בדבר לח כגון בשר ויין ושמן:

אבל בדבר יבש - כגון פירות כמון ופלפלין אינו צריך לקנח שלא נדבק בהן מאומה:


וחייב להכריע - המאזנים מצד הבשר טפח שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא ובגמ' מוקי לה במקום שנהגו להכריע וה"ה לעשרה ליטרות ביחד להכריע טפח כדאמרי' בברייתא בגמרא ונותן הכרע אחד לכולן ונראה בעיני דלפחות מליטרא לא בעי' הכרע טפח דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל:

היה שוקל לו עין בעין - בצמצום כגון במקום שאין מכריעין נותן לו לבד המשקל את גרומיו הכרעו כדקתני אחד מעשרה בלח כו' ובגמ' מפרש לה ובגמרא נפקא לן מקראי דחייב ליתן לו מוכר משלו לבד המשקל וגירומיו לשון הכרעה הוא וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטייה הוא שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה:

בדקה - קב:

לא ימוד בגסה - בסאה דהוי הפסד דלוקח דאין לו מששה קבין כי אם הכרע אחד ואובד ה' הכרעות ואפילו במקום שמוחקין נמי אי אפשר למחוק כל כך בצמצום [א"נ משום שמודד לו בריוח ובדקה מודד יותר וכשמודד בגסה מפסיד הקונה]:

לא ימוד בדקה - דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כל כך:

למחוק - את המדה:

לא יגדוש - קונבליי"ר בלע"ז אע"פ שמוסיף לו שליש בשביל גודשא כדמפרש בגמרא וכן לא ימחוק אע"פ שפוחת מן הדמים:

גמ' מנהני מילי - קא סלקא דעתך דבעי אהא דצריך להכריע טפח:

וצדק - מיותר הוא למדרש אע"פ שאיפה שלימה מדדת צדק משלך ותן לו והיינו הכרעה ובמדה נמי למדוד בריוח כדי שיהא יתר על מדתו:

היכי יהיב ליה עין בעין - האמרת דגזירת הכתוב הוא שיכריע בשעת המשקל:

אלא [רישא] במקום שנהגו - כלומר אין גזירת הכתוב להכריע בשעת המשקל אלא במנהגא תליא מילתא דאם רוצין להכריע בשעת המשקל תחת גירומיו דאחר מדידה הרשות בידו ואותו הכרע צריך טפח דאין הכתוב מקפיד אלא שיוסיף על המשקל או בשעת המשקל או לאחרי כן:

מנהני מילי - דצריך להוסיף על המשקל:

אחד מעשרה בליטרא - כששוקלין י' ליטרין דהיינו אחד ממאה (ס"א. ומדמצריך הכרעת טפח במקום שמכריעין דייק הכי דשיעור אחד ממאה במשקל מכריע טפח והגירומין במקום הכרעה קיימי. ע"כ) ומלישנא דמתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ולא קתני אחד מעשרה בלח דייקינן ליה הלכך חסורי מחסרא והכי קתני אחד מעשרה לעשרה בלח כן נראה בעיני וטורח היה לתנא להזכיר ב' פעמים עשרה וחיסר האחד: מתני' דקתני אחד לי' בלח ואחד לכ' ביבש איבעיא להו היכי קתני כו' ולפרושי סיפא קאתי היכי קאמר מתני' אחד מי' בלח לי' דלח והוא הדין אחד מכ' ביבש לכ' דיבש דהיינו חלק אחד מד' מאות:

או דלמא אחד מי' בלח לי' דלח וכן אחד מי' ביבש לכ' דיבש - דהיינו חלק אחד ממאתים ואחד מי' אתרוייהו קאי ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל צריך להוסיף לו יותר מביבש:

עונשן של מדות - אם עושה בהן עול:

מעונשן של עריות - אם נכשל בהן:

שזה נאמר בהן אל - עריות דכתיב את התועבות האל ובמדות כתיב אלה דכתיב כל עושה אלה כל עושה עול:

ואלה קשה מאל - דמש"ה הוסיף הכתוב בהן ה' לרבות ולהגדיל הקישוי:

בעריות נמי כתיב - כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו:

למעוטי מדות מכרת - דס"ד אמינא כיון דעול מדות נקראו תועבות ה"א הרי הן בכלל כל אשר יעשה מכל התועבות אי לא כתב אלה דמשמע מיעוט ולא משום ג"ש דאפי' לא כתב אלה לא דיינינן דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אא"כ למדו מרבותיו ולא מק"ו דהאי אפשר בתשובה והאי לא אפשר בתשובה דאין עונשין מן הדין אלא ממשמעותו כדפרישית:

ואלא מאי עודפייהו - דמדות כיון דבעריות איכא כרת ובדידהו ליכא כרת:

אפשר ליה בתשובה - עריות מועלת תשובה אי עביד ליה תשובה מעלייתא כדכתיב (הושע יד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם ואמרי' נמי (מכות דף כג.) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אבל מדות שגוזל את הרבים א"א לו בתשובה שהרי תשובתו תלויה בהשבת גזילה דכתיב והשיב את הגזלה (ויקרא ה) והוא אינו יודע למי יחזיר ואע"ג דאמרינן יעשה בהן צרכי רבים אין זו תשובה מעליא מאחר שאינו משיב לבעלים אלא שביררו לו המוטב:

גזל הדיוט - הקדים בו חטא למעילה דכתיב (שם) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' מיד התחלת הגזל קרי ליה חוטא משעת כפירה וגבי הקדש כתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה דאינו נקרא חוטא עד שנהנה:

שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם - שהקב"ה רחמן וברכתו מרובה מקללתו אבל אדם קללתו מרובה מברכתו:

בעשרים ושתים - מאם בחקותי עד קוממיות מאל"ף שבאם עד תי"ו שבקוממיות והיינו בעשרים ושתים אותיות שבאל"ף בי"ת לבד הכפולות ומוי"ו עד מ"ם שמנה אותיות:


מוהיה אם שמוע - בפרשת והיה כי תבוא:

מוהיה אם לא תשמע עד ואין קונה - חשוב מוי"ו עד ה' כל האלפ"א בית"א דהיינו שתים ועשרים אותיות:

מנין שאין מוחקין במקום שגודשין - ואפי' מחיל קונה:

ואין גודשין במקום שמוחקין - ואפילו מחיל מוכר:

ת"ל איפה שלמה וצדק - משמע דלא גרסינן הכא וצדק אלא משלמה נפקא לן שצריך שיהא האיפה שלימה שלא יבא לידי רמאות דאם עושין כן שמא יראו אותן אחרים ויאמרו כך המנהג וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח והא ליכא למימר דבלא מחיל מיירי ברייתא דההוא מלא תעשו עול נפקא שגוזל לו את שלו בידים:

ולפחות לו מן הדמים - תילתא דגודשא תילתא דהשתא לא אתי לרמות כיון דפחת לו משער היוצא כולי עלמא ידעי דבשביל כך פחת לו דאין מנהג בעיר למחוק וכן כשמוסיף יודעין שבשביל כך מוסיף דאין דרך לגדוש:

ת"ל איפה שלמה וצדק - לטפויי אתא וצדק מכל מקום דאף זה יכול לבא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחת ולא בתוספת ובספרי יליף לכולהו מוצדק שהוא מיותר:

מעיינין - לשקול עין בעין:

לא יהיה בביתך - ממון מה טעם משום איפה ואיפה שלוקח בגדולה ומוכר בקטנה בביתך קרא יתירא קדריש:

אבל אבן שלמה - ואם בביתך אבן שלמה וצדק יהיה לך ממון כדאמרינן בעלמא (נדה דף ע:) מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה:

ת"ר (לא) יהיה לך (בכיסך) וגו' - אב"ד קמזהר וקרא יתירא קא דריש דמצי למיכתב לא יהיה לך אבן ואבן כי אם אבן שלמה וצדק:

אגרדמין - ממונה להלקות ולענוש מעוותי המדות:

ואין מעמידין אגרדמין לשערים - שלא ימכרו ביוקר סברא הוא דאינו צריך דאם זה רוצה למכור ביוקר אותו הצריך למעות יתן בזול וילכו הלוקחין אצלו וימכור זה בזול על כרחו:

נפקא ליה קרנא בעיניה - ואע"ג דאמרינן במסכת שבת (דף קח.) דרב לטייה כשבא מבבל ותהא ליה קרנא אקנקניה איכא למימר דגרמא ליה הא והא:

מפני הרמאין - שממתינין עד שימכור אותו המוכר בזול ואח"כ מוכרין ביוקר. ל"א מפני הרמאין המוכרים ביוקר ואומרים שהוסיפו במדה או שנתן חטין יפות למעלה ורעות למטה או כל מיני רמאות וכדאשכחן שהיו מעמידין פרהדרין שהיו מכין בעלי חנויות והיו אומרים להם מכרו בזול במסכת יומא (דף ט.) (בירושלמי פ"א):

מאי קא משמע לן - הא ודאי מה שקונה שוקל לו:

הכי גרסינן דמתקני מתקלי עד הכי - בית דין קדמונים התקינו המדות עד כאן ופחות מכאן שוקלים במטבעות ואם יבא אדם לתקן בפחות אין שומעין לו פן יבואו לרמות ולומר זהו רביע ליטרא אי נמי מתקני מתקלי בענין זה ולא שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא מפני שמטעין בהן בפירוש רבינו חננאל:

לא יאמר לו שקול לי אחת אחת - כל רביע בפני עצמו שאי אפשר לו שלא ישקול בריוח ומפסיד שאי אפשר לצמצם ואית דמפרש בשביל ההכרעות ולא היא דאם היה יכול לצמצם ההכרעות חד שיעורא הוה דרביע הכרע ליטרא הוא מכריע שהרי ההכרעות הוא טפח מכריע רבע ליטרא שהוא דבר קל ואפילו במקום שנוהגין למוד בדקה הני מילי מדות אבל משקלות אין דרך לשקול כי אם הכל ביחד במשקל הגדול:

אלא שוקל לו ליטרא - ונותן ליטרא בכף מאזנים אחד והבשר ורביע ליטרא בכף שניה דהשתא איכא ג' רבעי בשר ובמקום שאין מכריעין עסקינן דאי מכריעין נמצא נותן לו הכרע של אותו רביע שנותן עם הבשר בחנם ובמקום שמכריעין נותן ג' רבעים באחת ומניח בשר בשניה ומכריע:

(קא משמע לן דמתקנינן מתקלי עד הכי. שהתקינו מדת משקל עד כאן ואין המוכר יכול לומר ללוקח לא אשקול לך דבר מועט כזה שאתן לך הכרע בשביל מקח מועט זה אבל בפחות מכאן אין דרך לשקול ולא יתן לו שום הכרע דלא חשיב מקח בפחות ורבינו שמואל פירש דלא מתקנינן משקלות מועטין דלמא אתי למיטעי בהו ואע"ג דבמדות קטנות אמרינן לקמן דלא טעו אינשי שזה חללו מרובה מזה ואיכא היכרא טובא במשקלות טעו ולא נהירא לי):

ונותן הכרע אחד לכולן - משום דאי אפשר לצמצם ומפסיד המוכר כדפרישית:

נפש של מאזנים - הוא ברזל החלול שהלשון קבוע בו:

תלויה באויר ג' טפחים - שיהו ג' טפחים מן הקנה לגג הבית ובמאזנים גדולות ששוקלין בהן נחשת וברזל עסקינן כדלקמן שהן תלויות בגג הבית וקבועות שם לפיכך צריך הרחקת שלשה טפחים מן הגג שלא תגע בגג כשיכריעם:

וקנה - הוא הקנה שהלשון קבוע באמצעיתו ושתי המיתנות תלויין בראשיו:

ומיתנא - הן החבלים שהכפות תלויות בהן:

י"ב טפחים - ד' טפחים הקנה וארבעה טפחים כל אחד מן החבלים התלויות בשני ראשי הקנה אבל אי הוי פחות אין מכריע המאזנים בשביל דבר מועט מתוך שהמשקל מרובה:

וגבוה מן הארץ שלשה טפחים - שלא יגע בקרקע בשעת הכרעה:

צמרים - מוכרי צמר במשקל:

וזגגין - מוכרי כלי זכוכית:

טורטני - מאזנים של כסף וזהב וקטנות הן טורטני הצורף קרוי כן וכל אחת לפי מה שהן גדולות צריכות להרחיק מן הגג ומן הקרקע לפי ששוקל בהן משקל כבד ומכריע יותר:

וגבוה מן הארץ טפח - דכך צריך להכריע:

שלש אצבעות - ואף על גב דאינו יכול להכריע כי אם שלש אצבעות דכי אמרינן דצריך להכריע טפח הני מילי בשר ומיני מאכל אבל באלו אינו צריך כי אם דבר מועט:

איני יודע - תנא דברייתא קאמר ליה:

ומתמה תלמודא ואלא הך קמייתא דמאי - כיון דקחשיב צמרים וזגגין וחנונים ובעל הבית וצורפי זהב וכסף:

(בפירוש זה העמוד יש פרישות נכריות מהופך ומבולבל והספרים שונות זה אומר בכה וזה בכה וכן יש עוד שלש הלכות בפרק זה אשר הם כאלו וכאשר מצאנו בהעתק ישן דפסנו והלכנו אחריו):


דיגרומי - הן צורפי נחושת וברזל נפחים ששוקלין חתיכות גדולות של מאה ליטראות ביחד:

לענין איסורן - דאסור לשקול אם לא עשויין בענין זה:

כך אמרו לענין טומאתן - דאין מקבלין טומאה אם אין עשויין כך דלא חשיבי כלי כיון דאסור לשקול בהן:

תנינא - במסכת כלים פרק כ"ט ולענין טומאה נשנית:

חוט המאזנים של חנוני - הוא החבל שתלויות בו בגג כדתניא לעיל ושל בעל הבית תלויה באויר טפח וכיון דאשמעינן בשל בעל הבית דמקפיד בחוט שיהא ראוי לשקול הוא הדין לכל הני דלעיל:

קנה ומיתנא - שיעור קנה ומיתנא אשמועינן ר' מני דאית להו הקפדה לענין טומאה כמו למשקל ובמקום דקתני איני יודע הוי ספק טומאה והשאר כדקתני בברייתא דלעיל:

דלא תנן - במסכת כלים:

בעץ - בדיל אשטיי"ן:

אבר - פלומב"א:

גיסטרון - מיני מתכות מעורבבים:

ולא של שאר מיני מתכות - מפני שפוחתין והולכין:

צונמא - אבן:

מחק - רשטוייר"א בלע"ז שמוחקין בו את המדה:

שהוא קל - ואינו נכנס כל כך במדה ולכך אינו מוחק יפה ומפסיד המוכר:

אשברוע - בויישב"ל:

צדו אחד עב וצדו אחר קצר - מפני שהקצר נכנס בתוך התבואה ומוחק יפה והעב אינו נכנס כל כך ואינו מוחק יפה ואם צדו אחד עב וצדו אחד קצר כשהוא קונה ימחוק בעב וכשהוא מוכר ימחוק בקצר אלא שניהן עבים או שניהן קצרים כפי המנהג:

בבת אחת - בפעם אחת ובמהרה שאינו מוחק יפה:

מעט מעט - כגון מוחק רוחב טפח לבד ומגביה את המחק וחוזר וכובש את המחק ומוחק טפח אלא בפעם אחת ובנחת א"נ בשתי פעמים כגון מוחק עד חצי המדה ומגביה המחק וחוזר ומוחק חצי המדה השני:

על כולן - על כל מיני עוולות הללו:

ילמדו שמא יאמרו כו' - ומתוך כך יבאו לרמות יותר: וקבעי גמרא אמרה רבן יוחנן לבסוף או לא אמרה דמעיקרא הוה מספקא ליה אם יאמר או לא ולבסוף מי איפשיט ליה:

דרכי ה' - דברי תורה:

וצדיקים ילכו בם - יזהרו בם שלא לרמות הבריות:

יכשלו בם - ילמדו לרמות:

זו מדת קרקע - שהרי מדת כלי כתב לקמיה דהיינו משורה כדכתיב ומים במשורה תשתה (יחזקאל ד):

שלא ימדוד - לשני לקוחות שלקחו קרקע בשותפות או לאחד משני אחין שחלקו:

לאחד בימות החמה - ולאחר באותו חבל עצמו בימות הגשמים שבימות החמה החבל יבש וקצר יותר מבימות הגשמים ורבינו חננאל פירש בימות הגשמים הקרקע כווץ ובימות החמה הקרקע מתבקע בפתיחיו ומוסיף במדתו:

במלח - שמכבידן:

שלא ירתיח - שלא ישפוך המוכר את היין בחוזק ומגביה לתוך משורתו של לוקח מפני שעולה הקצף אשקומ"א בלע"ז ונראה כמלא:

ומה משורה שהיא - קטנה כל כך שלשים וששה יש בהן בלוג הקפידה תורה ברתיחה שלה שהיא פחותה ממאה בלוג קל וחומר ברתיחת כלי גדול כגון הין או אפי' חצי הין או אפי' שלישית ההין כו':

וחצי תומן ועוכלא - גרסינן בתוספתא:

תומן - שמינית הקב חצי לוג:

עוכלא - לקמן מפרש:

שישהה - דזימנין דאתי למדוד ומיהו קרא לא אזהר גדולה וקטנה אלא כשיתקנה לו על מנת למוד בהן דאי לא תימא הכי מאי אצטריך ליה למימר:

ואפילו היא עביט - דאיכא למיחש פעמים שרוחצו ומעביר טינופו ומודד בו הלכך אין לו תקנה אלא שבירה:

דלא חתימי - שאין ממונה של מלך עושה חותם במדות הלכך אסור דאתי לרמויי:

לא שקיל - לוקח ומותר לשהות:

מהנדסי - הולכין ובאין ממונים של מלך לבדוק את המדות כמו זימנין דמהנדסי בהדי הדדי באלו טריפות (חולין דף מג.):

דמתרמי בין השמשות - שהכל טרודין ואין רואהו א"נ הלוקח עצמו מתוך טורדו אינו נותן אל לבו ומיקרי ושקיל והלכך יבא המוכר לרמות בו:

וחצי סאה - לא גרסי' דהיינו תרקב תרי וקב היינו ג' קבין:

וחצי תרקב - קב ומחצה:

וקב - דלא אתי למיטעי בחצי תרקב כדלקמיה דבתילתא לא טעו אינשי:

וחצי רובע - היינו שמינית הקב חצי לוג:

תומן - איכא למימר היינו שמינית הלוג דלקמן ועוכלא לקמיה מפרש אחד מחמשה ברובע וקשיא לי דא"כ כמו שכתוב בספרים שלנו מאי האי דקפריך לקמן תומן ועוכלא לא ליעבד ומשום דטעו אינשי בריבעא קפריך לה והאי לאו קושיא היא שהרי התומן גדול מן העוכלא יותר מכפלים אם שמינית הקב הוא ואם שמינית הלוג הוא היינו עוכלא ועוד אם שמינית הקב הוא היינו חצי רובע אלא הכי גרסינן בתוספתא ובפירושי רבינו חננאל קב וחצי קב ורובע ותומן וחצי תומן ועוכלא וכמה היא עוכלא אחד מה' ברובע ופירושה קב ד' לוגין ולוג ו' ביצים נמצא הקב כ"ד ביצים וחצי קב שני לוגין ורובע היינו לוג ו' ביצים כל רובע רובע הקב וכל רביעית שבגמרא רביעית הלוג וכן תומן שמינית הקב דהיינו חצי רובע וחצי רובע לא גרס


ליה בהדייהו דהיינו תומן אבל שמינית לשון נקבה היינו שמינית הלוג והיינו דקתני לקמיה גבי לוג רביעית ושמינית אבל הכא גבי קב גרס רובע ותומן והתומן חצי לוג ג' ביצים וחצי תומן ביצה ומחצה:

ועוכלא אחד מחמשה ברובע הקב - כלומר אחד מה' בלוג היינו ביצה וחומש ביצה שהלוג ו' ביצים וכן פירש רבינו חננאל ועיקר והשתא לא עדיף חצי תומן על עוכלא כי אם חומש שחצי תומן ביצה ומחצה שהן ז' חומשין וחצי חומש דהיינו ה' חומשין וה' חצאי חומש והעוכלא היא ביצה וחומש ביצה דהיינו ו' חומשין שהן ד' חומשין וד' חצאי חומש נמצא חצי תומן יתר על עוכלא חומש וחצי חומש ביצה ואישתכח דלא עדיף מיניה ריבעא אלא חומשא והכי פרכינן לקמן חצי תומן ועוכלא לא נעביד דכיון דטעו אינשי בריבעא כ"ש דטעו בחומשא:

הין - י"ב לוג הוא דהיינו נמי תרקב:

חצי ההין - היינו חצי תרקב:

שלישית ההין - דהיינו קב לקמיה מפרש למה התקינו:

רביעית ההין - היינו שלשה לוגין והא דלא עביד נמי חצי רביעית ההין דהיינו לוג ומחצה משום דאתי למיטעי בחצי קב דיבש דהיינו ב' לוגין ואמרי' לקמן דבריבעא טעו אינשי:

ולוג - היינו נמי רובע הקב דלעיל:

וחצי לוג - היינו תומן דיבש:

ורביעית - היינו חצי תומן דאמרן לעיל ביצה ומחצה:

ושמינית - היינו חצי ביצה ורביע ביצה אבל יבש אין דרכו למדוד בכלי קטן כל כך אלא נמכר באומד או במשקל אם דבר יקר הוא:

וחצי שמינית - גרסינן בתוספתא וזהו קורטוב הנזכר בהרבה מקומו' מ' סאה חסר קורטוב שנפל לתוכו קורטוב יין בפ"ב דחולין (דף כו.) ובפ"ק דמכות (דף ג:):

וליעביד נמי קביים - דליהוי שלישית הסאה כי היכי דתקון שלישית ההין:

ומשני אתי לאחלופי בתרקב - דהוא שלשה קבין וגדול שליש מקביים וימדוד לו מוכר בקביים תחת תרקב:

בחצי תרקב - דהיינו קב וחצי ואינו פחות מקביים שליש אלא רביע ואתי למיטעי:

נראה בעיני דה"ג אי הכי חצי תומן ועוכלא לא ניעביד - שהחצי תומן אינו גדול אפי' רביע כי אם חומש כדפרישית לעיל וכ"ש דאתי למיטעי:

בקיאי בהו אינשי - שמתוך קטנותו יודעין בהו לשער כמה מחזיק ולא אתי לרמות:

רביעית ההין - פחותה משלישית ההין רביע ואתי למיטעי:

כיון דהוו במקדש - כדאמרן לעיל (דף פו:) שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש דהיינו חצי ושלישית ורביעית ההין:

אין מוסיפין על המדות כו' - אם באו אנשי העיר להוסיף על כל המדות בין גדולות בין קטנות לפי חשבון אחד מכור עד רביעית ולשבר מדות הראשונות דלא ליתי למיטעי אין מגדילין כי אם שתות יותר שמי שהחזיק ה' ביצים יחזיק עתה ו' וטעמא מפרש לקמיה:

והמשתכר - כגון חנוני הקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט אל ישתכר יותר משתות [וכגון שלא הוקר השער אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקיר ישתכר אפילו כפליים כפי שהשער הולך ותקנת חכמים היא זו שלא ישתכר יותר]:

משום אפקועי תרעא - שמביאים תבואה לכאן כשיראו שהוסיפו המדות יוקירו ומשנכנס היוקר מוקירין יותר מכדי תוספת:

שתות נמי לא ליעביד - משום האי טעמא גופיה:

אלא - להכי אין מוסיפין יותר משתות משום דאותו מכר דהוי עכשיו אונאה אין שניהם חוזרין כשאין מוסיפין אלא שתות:

ליהוי ביטול מקח - אם נוסיף יתר על שתות ולא נכון לעשות תקנה שיבטלו על ידה המכירות והיכי דמי כגון החמרים שמביאין תבואה לכאן רגילים ליתן ה' קבין בה' [דינר] וכשהוסיפו המדות שתות והן לא ידעו יתנו כמו כן ה' קבין בה' דינר ונמצא שנתאנה שתות דו' קבין יש בהני ה' ויחזור לו פשוט ויהיה המכר קיים אבל אם הוסיפו על החמשה קבין קב וחצי הרי נתאנה יתר משתות ובטל המקח:

והאמר רבא כו' - ואפילו אם יוסיפו על המדות פחות משתות ליהוי ביטול מקח:

כל דבר שבמדה - שהוטעה במדה אפילו פחות מכדי אונאה דהיינו פחות משתות דהוי מחילה בחפץ הנמכר באומד הכא חוזר משום דטעות גמור הוא ושניהן נמי חוזרין אלא משום דפחות מכדי אונאה הוי מחילה לגמרי לא נתכוין רבא אלא לאפוקי ממחילה ומיהו מקח טעות הוי לחזור שניהן דהא לרבא לית ליה חזרה במי שנתאנה טפי מן המאנה דפסק רבא בפרק הזהב (ב"מ דף נ.) הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה אבל בפחות משתות הוי מחילה וביותר משתות שניהן חוזרין:

דלא ליהוי פסידא לתגרא - שבא מעיר אחרת ואמרן דמשתכר שתות ובשלא הוסיפו כי אם שתות והוא לא ידע ומכר כמו שהיה רגיל עד עכשיו לא איבד כי אם שתות שהיה לו להרויח ולא הפסיד מקרן שלו כלום אבל אם הוסיפו יותר משתות אית ליה פסידא מקרן שלו:

ומתמה גמרא פסידא הוא דלא ליהוי ליה - כלומר להכי חשו דלא יפסיד מקרן שלו כלום אבל לריוח שלו לא חשו חכמים אם לא ירויח:

זבן וזבין תגרא איקרי - בתמיה משל הוא וכי לכך קנה התבואה רחוק מכאן שיתננה כאן באותן דמים כדי שיקרא תגר ולהרויח אינו חושש הא ודאי אין לך פסידא גדולה מזו שטורח ואוכל ואינו מרויח והכי הוי להו למימר אין מוסיפין על המדות שתות כי אם פחות משתות כדי שירויח התגר פורתא:

קרא אשכח - דאמר מוסיפין שתות והלכך מותר להוסיף שתות דלא חייש קרא אתגר אם יטעה בתוספת ולא ירויח ומיהו יותר משתות אין מוסיפין משום פסידא דתגרא שהרי לא התיר הכתוב [כן נראה הטעם בעיני]:

השקל - סלע:

עשרים גרה - מעות קטנות שיש מהן ה' בדינר:

עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל - שלש חשבונות הללו ביחד המנה יהיה לכם ויש לומר דיש מקומות שהמנה חמשה עשר סלעים ויש עשרים סלעים ויש חמשה ועשרים לכך נאמר שלשת המנים הללו המנה של קודש יהיה לכם:


מנה מאתן וארבעין הוו - בתמיה וכי הוי המנה ששים שקלים דהיינו מאתן וארבעין דינר שהשקל ד' דינר והא קי"ל מנה כ"ה סלעים דהיינו מאה זוזי כדאמרינן (כתובות דף י.) לבתולה מאתים ולאלמנה מנה:

כפול - חמשים שקלים וחמשה שקלים המיותרין הן תוספת שתות שהוסיפו על מנה של חול חמשה סלעים על כ"ה דהיינו ל' סלעים וכשאתה כופל את של קודש הוי ששים שקלים:

ושמע מינה מוסיפין על המדות - ועל המטבעות וליכא איסורא משום רווחא דתגר דלא מרויח מידי דאקראי בעלמא הוא שלא ישמע התגר ובמידי דלא שכיח לא חשו שהרי הכל ידעו שהוסיפו שתות ולא יבאו לטעות ומיהו אין מוסיפין יותר משתות דאיכא פסידא דתגר והכתוב לא התיר והאי ואין מוסיפין פי' בעלמא ואינו מחשבון שמע מינה תלת אלא פירוש הוא דאע"ג דש"מ דמוסיפין אסור להוסיף יותר משתות כדמפרש לקמיה דהאי תוספת שתותא מלבר הוא על חמשה שקלים הוסיפו שש מעלמא כגון על נ' שקלים דהיינו ה' פעמים עשרה הוסיפו עוד עשרה והיו ששים אבל שתותא מלגיו זהו שתחלוק את החמשים בששה חלקים ומגיע לכל חלק שמנה שקלים ודינר הוסיף אחד מששה חלקים שבתוך הנ' על החמשים והוי נ"ח סלעים ודינר:

וש"מ שתותא מלבר - מוסיפין וכל שכן פחות ובלבד שישברו מדות הראשונות אבל טפי אין מוסיפין משום פסידא דתגר:

כיילא - מדה:

תלתא קפיזי - ט' לוגין דקפיזא הוא קב חסר לוג דהיינו ג' לוגין כדאמר במסכת שבת (דף קג.) דחק קפיזא בקבא:

יתר משתות - וזה נוסף על חצי תרקב שליש דחצי תרקב היינו קב וחצי שהן ו' לוגין ואית דמפרשי קפיזא לוג תלתא קפיזי ג' לוגין דהוה ליה תוספת שליש על חצי קב דלעיל דהיינו שני לוגין:

והאמר שמואל כו' - ה"נ הוה מצי לאקשויי והא אתי למיטעי בקב שהוא יתר רביע וללישנא קמא נמי הא אתי למיטעי בתרקב דהוי י"ב לוגין וטעי איניש בריבעא אלא משום דאמר שמואל בהדיא קפריך מינה אבל ההיא פירכא מכללא דברייתא שמעינן לה:

אנא כיילא חדתא מתקנינא - שאין בעיר הזאת מדה אחרת דליהוי תוספת ולא יבא לידי הפסד תגר וגם לא לטעות בריבעא שאין בעיר הזאת לא חצי תרקב דליהוי מוסף עליו שליש ולא תרקב דליהוי פחות רביע דליתי למיטעי (כן נראה בעיני):

ולא קבלוה - אע"פ שאין בעיר הזאת תרקב וחצי תרקב:

רוז פפא - לשון מדה הוא באותו המלכות ואית דגרס רז פפא כלומר עצת רב פפא ולא נהירא דאינו לשון גמרא:

אוצרי פירות - שקונין בשוק לאצרם למכור ביוקר וגורמין שמתייקר השער ואיכא הפסד עניים ונראה לי דבעיר שרובה ישראל מיירי:

מפקיעי שערים - מוסיפין על השער:

מתי יעבור החדש ונשבירה שבר - כלומר נמכור ביוקר לסוף חדש אחר ימות הגורן והיינו מפקיעי שערים דלחדש לא מיקרי אוצרי פירות:

והשבת ונפתחה בר - כלומר מתי תגיע שנת השמטה ונפתחה אוצרות בר והיינו אוצרי פירות:

להקטין - היינו מקטיני איפה:

להגדיל שקל - נ"ל דהיינו מלוה ברבית שמגדיל שקלו ע"י הלואת רבית דאי משום להגדיל שקל ממש ממקטיני איפה שמעת לה וממאזני מרמה שמעת נמי אונאת משקלות:

וכתיב - בתריה נשבע ה' בגאון יעקב וגו':

כגון שבתי אוצר פירי - כדי למכור לעניים ביוקר אבל כגון דאצר פירי בשעת הזול ומוכרן בזול לעניים בשעת היוקר כדלקמן אע"פ שגורם יוקר השער מותר:

בתרעא חרפא - בשער המוקדם דהיינו בשעת הגורן:

כי חרפא - בזול כדי שימכרו גם הכל ויזדלזל השער כל השנה:

שמואל - מאצר הוא לפירי של שדותיו ומזבין להו בתרעא אפלא בעת היוקר כדתרעא חרפא בשעת הזול ומיהו מן השוק לא הוה מאצר בשעת הגורן דמ"מ מוקיר השער קצת ויצא שכרו בהפסדו כן נראה בעיני ומיהו איסור ממש ליכא:

טבא דאבא מדברא - טובים מעשה האב ממעשה הבן שהאב גורם מתחלה שלא יוקר השער דכיון דרווח והוזל השער רווח עוד כל השנה אבל משהוקר השער אינו יכול להזדלזל מהרה:

את קבו - מה שמלקט משדותיו ולישנא מעליא נקט כלומר אותו מעט שנתן לו הקב"ה ואין איסור אלא שלא יקח מן השוק ע"מ לאצור ומיהו לפרנסת ביתו יכול לקנות אם אין לו משדותיו:

ולא יכניס משלו - ומיהו ישייר לעצמו כדי הוצאתו לשנה:

לאצור פירות - ג' שנים לקנות בששית לצורך ששית ושביעית ושמינית למכור לעולם פן ימותו בשביעית ובשמינית ברעב דהא מפירות שמינית לא אכלי עד סוף השנה:

לפוגא פוק אצר כו' - ובארץ ישראל היה וסבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וכמאן דאמר במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית:

מפני שממעט כו' - דנכנס יין יצא סוד:

לסוריא - דכבוש יחיד לא שמיה כבוש:


מהיפרכיא - אחרונה של א"י להיפרכיא ראשונה של סוריא דכיון דסמוכים כל כך מותרין:

אין משתכרין - לקנות יין ושמן וסלתות מבעה"ב למכור בשוק אלא בעה"ב עצמו ימכור לצריכין כמו שימכור לחנוני ומיהו לקנות חטין ולעשות פת מותר דכיון דאיכא טירחא שרי אבל למכור הדבר בעין כמו שקונה אותה מבעה"ב אסור דהא בעה"ב נמי מצי מזבין ליה בלא טורח:

סבר ליה כר"י בן בתירא - הלואי שיוקיר ולא יקנו ממנו:

פעמים - לקמיה מפרש:

בביצים - נ"ל משום דביצים אין בהם חיי נפש כל כך וגם טורח מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזר בעיירות לקנות ביצים ולכך התירו לו להשתכר יותר משתות:

על חד תרי - מה שלקח בדינר לא ימכור בשני דינרים:

תגר לתגרא - אלא תגר ראשון ימכור לצריכין אבל לא לתגר אחר דיש כאן ריוח שתי פעמים לתגר ראשון ולתגר שני ומוקירן יותר מדאי אבל בשאר דברים מותר שאם יוקיר זה ימצא אחרים שימכרו בזול:

מתריעין - בתפלה:

על פרקמטיא שהוזלה - הבגדים טובים שהוזלו דאין כאן הפסד לעניים אם יוקירו:

והוא דזל - כל כך דקים עשרה בגדים בדמי שיתא שהוזלו קרוב למחצה:

אין יוצאין כו' - שמפקיע עצמו מן המצות:

מתה אשתו של בועז - ולאשמועינן אתא שהקב"ה מקדים רפואה למכה ויש לו לאדם לבטוח בהקב"ה:

עד דלא שכיב שיכבא - קודם שימות המת:

קיימא מנו בייתיה - עומד ומזומן כבר הממונה על ביתו ועומד במקומו:

אבצן - מן השופטים הוא בספר שופטים:

מאי קמ"ל - מה ריוח יש בדבר ומה אנו למידין שום מצוה מכאן:

כדרבה בר רב הונא כו' - דקאמר שכל בניו [של אבצן] מתו בחייו ומדקאמר אבצן זה בועז וכתב בבועז שנשא רות ואע"פ שהיו לו עדיין בנים הרבה אשמעינן (יבמות סב:) שאם נשא אדם אשה בבחרותו ישא אשה בזקנותו כמו שעשה אבצן דהיינו בועז לפי שהיה ירא שמא ימותו בניו מאשתו ראשונה בחייו ולא יהיה לו זכר וכתיב בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך (קהלת יא) דמהכא נמי דרשי' ליה וכדמפרש קרא טעמא כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה וגו' אבל אי לא אמר לן אבצן זה בועז הוה אמרי' אבצן לא נשא אשה אחרת ובועז נמי מעולם לא היו לו אשה ובנים עד שלקח רות:

מאה ועשרים משתאות - לששים בנים ובנות:

לכל אחד ב' סעודות - סעודת אירוסין שהיא מצוה כדאיתא בפסחים (דף מט.) וסעודת נשואין כל שבעת ימי המשתה קרי סעודה אחת יש לשונות אחרים ואין בהן ממש:

כודנא עקרה - פרדה עקרה:

במאי פרעא לי - אין לו בנים שיזמין לי לסעודתן:

וכולן מתו - ולא גרס תנא ומסקנא דמלתא דרבה בר רב הונא היא והכי הוה קים להו:

בחייך דילדת שיתין - שסופן למות:

למה ליך - מה בצע בלידתן:

איכפל - ונסיב אשה אחרת:

ואוליד חד דמשיתין זריז - והיינו עובד שהוליד בועז מרות ויצא ממנו דוד מלך ישראל ואיכא דפתרי ליה בשמשון דזריז משיתין דאבצן ולא נהירא כלל:

ושלמון - אבי בועז כדכתיב ושלמון הוליד את בועז:

ופלוני אלמוני - משמע ליה שם הגואל כדכתיב סורה שבה פה פלוני אלמוני:

בני נחשון - כדכתיב ונחשון הוליד את שלמון ושלמון הוליד וגו':

זכות אבות - אלימלך בן נחשון שהיה נשיא וחסיד:

אימיה דאברהם כו' - לפי שאמותן של יצחק ויעקב הוזכרו צריכין אנו לידע שם אם אברהם ואגב גררא נקט אימיה דהמן לפי ששמותיהן שוין:

כרנבו - כרים מצאן טהורין הן ואברהם טהור עורב טמא הוא והמן נמי טמא היה:

אימיה דדוד - לפי שכל אמהות של מלכים כתובות בנביאים הוצרך לפרש גם אם דוד:

אימיה דשמשון - משום דאיירי בה קרא טובא וכתיב נמי לאביו ולאמו לא הגיד הוצרך לפרש שכל הדברים האלו שואלין המינים מה טעם אין אנו יודעין שמותן:

ואחתיה נשיין - כך שמה ואגב גררא דאימיה נסבה:

לתשובת המינים - ששואלין לנו יותר באלו מנשים אחרות כדפרישית טעמא ואנו משיבין להן שמסרו לנו הנביאים בעל פה:

נחבש - שחבשו נמרוד ובאגדה ראיתי דתרח אביו חבשו בשביל שהיה מאבד צלמיו:

כותא וקרדו - מקומות הן וכל זה להודיע חיבתו של אברהם אבינו:

עיברא זעירא - כך שמו וזהו אור כשדים שהושלך שם אברהם אבינו והרואה צריך לברך ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה כדתנן בהרואה (ברכות דף נד.):


(מנהיגו) קברינטא - המוליך את הספינה.

ריש גרגותא - שר הממונה על הבורות מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר ושררה קטנה היא ומדכתיב לך ה' הממלכה והמתנשא יליף לה כלומר על ידך המתנשא לכל דבר אפי' לגרגותא לראש הוא על פיך.

בזעקך יצילוך קבוציך - ע"י שתזעק לקבץ הנדחים תנצל.

אבל מעות ביוקר - שהפרקמטיא זלה מאד יוצאין כדמפרש טעמא לקמיה.

נהירנא - זכורני.

מדלית איסר - לקנות בו לחם.

מריח פיתא מייתין - שרוח מערבית מנשבת ומביאה ריח הפת שהוא טוב מאד למזרח העיר ומייתין מתוך ריח טוב מרובה כן נראה בעיני ויש מפרש מתוך תאות רעבון.

מטיילין - משחקין.

טליא וטלייתא - נער ונערה.

דמודי להון - לעובדי כוכבים מתרצה להן במה שאומרים נפיל בידיהון אלא כל דבריהן יסתור.

דמתרחיץ – בוטח, שע"י שמתגלה להן לוקחין כל מה שיודעין משלו כדכתיב בחזקיה ויראם את [כל] בית נכאתו וגו' (מלכים ב כ).

יואש ושרף - בדברי הימים.

שנתחייבו כליה - על שיצאו מא"י.

חולין - חו"ל ארץ טמאה היא.

מאי דכתיב ויוקים ואנשי כוזיבא וגו' - בני יהודה קא חשיב ואזיל בדברי הימים, ואיכא למימר דכל הני דקחשיב משבט יהודה היו מצד האם או מצד האב.

זה יהושע - ושמא אמו מיהודה כדכתיב נמי איש יהודי אמו מיהודה (מגילה דף יב:).

ואנשי כוזיבא - הכי קאמר מי שהקים שבועה לאנשי כוזיבא דהיינו יהושע אבל אנשי כוזיבא לא משבט יהודה הם שהרי כנענים היו שכיזבו ביהושע.

אלו מחלון וכליון - שהיו משבט יהודה בני אלימלך בן נחשון.

שנתיאשו מן הגאולה - שיגאלם הקב"ה מן הרעב כדכתיב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם סבורים היו שלא יפקדם.

זו רות המואביה - שנקראת על שבט יהודה כלומר בנים שיצאו ממנה.

דברים הללו - שיצאו מחלון וכליון לחו"ל וע"י כך באה רות ונשאת לבועז ונולדו מלכי בית דוד:

עתיק יומין אמרן - מאתו יצאו כבושים:

שבועת אביהם - שלא לשתות יין ולא לבנות בתים כדכתיב (בירמיהו לה):

לנטיעה - הלוך וגדול כדכתיב על כסא ה' למלך:

שגדרו - לעשות סייג לתורה:

הכי גרסי' במלכותו של שלמה בן בנו של בן בנה - כלומר שלמה בן דוד שהוא בנו של ישי שהוא בן עובד בנה:

לאמה של מלכות - שיצאו ממנה כל המלכים:

בלא סלמנטון - דסלמנטון אין מניח ליישן התבואה אלא מרקיבה:

רצינתא - תולעת המרקיב את התבואה:

שדיפא - מתחממת התבואה ואין יכולה להתיישן:

מצפין לחדש כו' - דהכי קאמר קרא ואכלתם מן התבואה ישן עד קרוב לימות הקציר ולא עד בכלל:

שכלה - היינו ע"י רצינתא שמרקיבה ומכלה אותה:

עד שתבא מאליה - שתתבשל התבואה יפה ולא יהו צריכין להקדים קציר ולעשות קליות:

ישן שרע - היינו שדיפה אבל שלם הוא הגרעין אלא שמתחמם:

הכי גרסי' ואכלתם ישן מלמד שכל המיושן וכו' - דמשמע הישן יאכלו ויניחו החדש להתיישן:

דרכן ליישנן - חטה ויין:

אין דרכן ליישנן - כגון מיני פירות שמרקיבין:

ת"ל ישן נושן מכל מקום - שנה הכתוב להודיע שבח א"י שאפי' אותן שאין דרכן ליישנן יתיישנו ויתקיימו:

היאך נוציא כו' - דהכי משמע וישן מפני חדש תוציאו בעל כורחכם שלא יהיה לכם מקום להצניע החדש ואע"פ שהישן טפי מעלי יוציאוהו מפני החדש שהחדש ראוי להתיישן טפי מן הישן שכבר נתיישן:

עתיקא - ישן:

הרסנא - דגים קטנים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רשב%22ם_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ה"