בבא בתרא פח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אוחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין בנותן לו גירומין אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש גמקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק:
גמ' מנהני מילי אמר ר"ל דאמר קרא (דברים כה, טו) אבן שלמה וצדק צדק משלך ותן לו א"ה אימא סיפא היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין ואי הכרעה דאורייתא היכי יהיב ליה עין בעין אלא רישא דבמקום שנהגו וכי איתמר דר"ל אסיפא איתמר היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין מנהני מילי אמר ר"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו וכמה גירומין א"ר אבא בר ממל אמר רב אחד מעשרה בליטרא בלח לעשרה ליטרין:
אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש וכו':
איבעיא להו היכי קאמר אחד מעשרה בלח הלעשרה דלח ואחד מעשרים ביבש ולעשרים דיבש או דלמא אחד מעשרה לעשרה דלח ולעשרים דיבש תיקו א"ר לוי זקשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות שזה נאמר בהן (ויקרא יח, כז) אל וזה נאמר בהן (דברים כה, טז) אלה ומאי משמע דהאי אל קשה הוא דכתיב (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח גבי עריות נמי הכתיב אלה ההוא למעוטי מדות מכרת ואלא מאי עודפייהו דהתם אפשר בתשובה והכא חלא אפשר בתשובה וא"ר לוי קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא ואמר רבי לוי בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם הקב"ה ברך ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמנה ברכן בעשרים ושתים (ויקרא כו, ג) מאם בחקותי עד קוממיות וקללן בשמונה (ויקרא כו, טו) מואם בחקותי תמאסו עד ואת חקותי געלה נפשם ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים ברכן בשמונה
רשב"ם[עריכה]
וחייב להכריע - המאזנים מצד הבשר טפח שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא ובגמ' מוקי לה במקום שנהגו להכריע וה"ה לעשרה ליטרות ביחד להכריע טפח כדאמרי' בברייתא בגמרא ונותן הכרע אחד לכולן ונראה בעיני דלפחות מליטרא לא בעי' הכרע טפח דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל:
היה שוקל לו עין בעין - בצמצום כגון במקום שאין מכריעין נותן לו לבד המשקל את גרומיו הכרעו כדקתני אחד מעשרה בלח כו' ובגמ' מפרש לה ובגמרא נפקא לן מקראי דחייב ליתן לו מוכר משלו לבד המשקל וגירומיו לשון הכרעה הוא וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטייה הוא שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה:
בדקה - קב:
לא ימוד בגסה - בסאה דהוי הפסד דלוקח דאין לו מששה קבין כי אם הכרע אחד ואובד ה' הכרעות ואפילו במקום שמוחקין נמי אי אפשר למחוק כל כך בצמצום [א"נ משום שמודד לו בריוח ובדקה מודד יותר וכשמודד בגסה מפסיד הקונה]:
לא ימוד בדקה - דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כל כך:
למחוק - את המדה:
לא יגדוש - קונבליי"ר בלע"ז אע"פ שמוסיף לו שליש בשביל גודשא כדמפרש בגמרא וכן לא ימחוק אע"פ שפוחת מן הדמים:
גמ' מנהני מילי - קא סלקא דעתך דבעי אהא דצריך להכריע טפח:
וצדק - מיותר הוא למדרש אע"פ שאיפה שלימה מדדת צדק משלך ותן לו והיינו הכרעה ובמדה נמי למדוד בריוח כדי שיהא יתר על מדתו:
היכי יהיב ליה עין בעין - האמרת דגזירת הכתוב הוא שיכריע בשעת המשקל:
אלא [רישא] במקום שנהגו - כלומר אין גזירת הכתוב להכריע בשעת המשקל אלא במנהגא תליא מילתא דאם רוצין להכריע בשעת המשקל תחת גירומיו דאחר מדידה הרשות בידו ואותו הכרע צריך טפח דאין הכתוב מקפיד אלא שיוסיף על המשקל או בשעת המשקל או לאחרי כן:
מנהני מילי - דצריך להוסיף על המשקל:
אחד מעשרה בליטרא - כששוקלין י' ליטרין דהיינו אחד ממאה (ס"א. ומדמצריך הכרעת טפח במקום שמכריעין דייק הכי דשיעור אחד ממאה במשקל מכריע טפח והגירומין במקום הכרעה קיימי. ע"כ) ומלישנא דמתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ולא קתני אחד מעשרה בלח דייקינן ליה הלכך חסורי מחסרא והכי קתני אחד מעשרה לעשרה בלח כן נראה בעיני וטורח היה לתנא להזכיר ב' פעמים עשרה וחיסר האחד: מתני' דקתני אחד לי' בלח ואחד לכ' ביבש איבעיא להו היכי קתני כו' ולפרושי סיפא קאתי היכי קאמר מתני' אחד מי' בלח לי' דלח והוא הדין אחד מכ' ביבש לכ' דיבש דהיינו חלק אחד מד' מאות:
או דלמא אחד מי' בלח לי' דלח וכן אחד מי' ביבש לכ' דיבש - דהיינו חלק אחד ממאתים ואחד מי' אתרוייהו קאי ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל צריך להוסיף לו יותר מביבש:
עונשן של מדות - אם עושה בהן עול:
מעונשן של עריות - אם נכשל בהן:
שזה נאמר בהן אל - עריות דכתיב את התועבות האל ובמדות כתיב אלה דכתיב כל עושה אלה כל עושה עול:
ואלה קשה מאל - דמש"ה הוסיף הכתוב בהן ה' לרבות ולהגדיל הקישוי:
בעריות נמי כתיב - כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו:
למעוטי מדות מכרת - דס"ד אמינא כיון דעול מדות נקראו תועבות ה"א הרי הן בכלל כל אשר יעשה מכל התועבות אי לא כתב אלה דמשמע מיעוט ולא משום ג"ש דאפי' לא כתב אלה לא דיינינן דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אא"כ למדו מרבותיו ולא מק"ו דהאי אפשר בתשובה והאי לא אפשר בתשובה דאין עונשין מן הדין אלא ממשמעותו כדפרישית:
ואלא מאי עודפייהו - דמדות כיון דבעריות איכא כרת ובדידהו ליכא כרת:
אפשר ליה בתשובה - עריות מועלת תשובה אי עביד ליה תשובה מעלייתא כדכתיב (הושע יד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם ואמרי' נמי (מכות דף כג.) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אבל מדות שגוזל את הרבים א"א לו בתשובה שהרי תשובתו תלויה בהשבת גזילה דכתיב והשיב את הגזלה (ויקרא ה) והוא אינו יודע למי יחזיר ואע"ג דאמרינן יעשה בהן צרכי רבים אין זו תשובה מעליא מאחר שאינו משיב לבעלים אלא שביררו לו המוטב:
גזל הדיוט - הקדים בו חטא למעילה דכתיב (שם) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' מיד התחלת הגזל קרי ליה חוטא משעת כפירה וגבי הקדש כתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה דאינו נקרא חוטא עד שנהנה:
שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם - שהקב"ה רחמן וברכתו מרובה מקללתו אבל אדם קללתו מרובה מברכתו:
בעשרים ושתים - מאם בחקותי עד קוממיות מאל"ף שבאם עד תי"ו שבקוממיות והיינו בעשרים ושתים אותיות שבאל"ף בי"ת לבד הכפולות ומוי"ו עד מ"ם שמנה אותיות:
תוספות[עריכה]
אחד מעשרה בליטרא לי' ליטרא. מלישנא דמתני' דייק דקתני אחד לעשרה ולא קתני אחד מעשרה וא"ת אמאי לא תני במתני' אחד ממאה ונראה לרשב"א לפרש דלא מיחייב גירומיו כלל מדאורייתא אלא כששוקל עשר ליטרין אבל בפחות מכאן אינו חייב מדאורייתא והא דתניא לקמן היה מבקש ממנו שלשה רבעי ליטרא לא יאמר שקול לי ג' רבעי ליטרא כו' לפי שהיה חייב הכרע על כל משקל ומשקל הני מילי גבי הכרעה דלאו דאורייתא ובמקום שנהגו:
התם אפשר בתשובה. ודוקא בעריות שאין בהן ממזרות אבל הבא על אשת איש והוליד ממנה בן או שאר עריות שיש בהן ממזרות זהו מעוות לא יוכל לתקן כדאמר (ביבמות (דף כא)) וא"א בתשובה וה"ר חיים אומר אע"ג שהוא מעוות לא יוכל לתקן מ"מ אפשר בתשובה שצוה לו הקב"ה דלא צוה אלא לעשות לו תשובה אבל גזלן שתשובתו הוא שיחזיר הגזילה כדכתיב והשיב את הגזלה וגו' והיכא דגזל לרבים אינו יודע למי ישיב דאע"ג דאמרי' (ב"ק דף צד:) יעשה בהן צרכי רבים מ"מ לאו תשובה מעלייתא היא:
וקללם בעשרים ושתים. מוהיה . אם לא תשמעו וגו' מכאן אין נראה לר"י פירוש רב נסים גאון דפירש דהאי דמחלקים וילך מאתם נצבים כשיש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות בלא יו"ט אע"פ שהיא פרשה קטנה ומחברין מטות ומסעי שגדולות יותר היינו משום דבעינן שיתמו שנה וקללותיה שיש קללות באתם נצבים ואין אנו רוצים שיכנסו תוכחות של שנה שעברה בשנה הבאה דהא הכא משמע דלא קרי קללות אלא באם בחקותי ובוהיה כי תבוא דקאמר מואם לא תשמעו עד ואין קונה אבל משם ואילך לא חשיבי קללות אבל נראה לר"י דלהכי אנו קורין לעולם אתם נצבים לפני ר"ה כדי להפסיק בפרשה בין קללות דשנה שעברה דוהיה כי תבוא לשנה הבאה ולכך נמי לעולם אנו קורים במדבר לפני עצרת כדי להפסיק בה בין קללות דאם בחקותי לעצרת שהוא ר"ה לפירות האילן שנדונין על הפירות והכי איתא במס' מגילה (דף לא: ושם) דקורין קללות שבתורת כהנים לפני עצרת:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
קכא א ב מיי' פ"ח מהל' גניבה הלכה י"ג והלכה יד, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף י"ד:
קכב ג מיי' פ"ח מהל' גניבה הלכה ט"ז, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף ח':
קכג ד ה ו מיי' פ"ח מהל' גניבה הלכה י"ג והלכה יד, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף י"ד:
קכד ז ח מיי' פ"ז מהל' גניבה הלכה י"ב, סמג לאוין קנב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף י"ט:
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
וחייב להכריע לו טפח. לגבי אוכל נפש מפני שיש בו פסולת:
ואם שוקל לו עין בעין. בלא הכרע:
נותן לו גירומין. תוספת משקל אחד מי' מליטרא לי' ליטרא בלח לפי שבכל משקל מידבק ממנו למאזנים ואינו ממצה לו. ואחת מכ' בליטרא לכ' משקלות ביבש. מוסיף לו גירומין לפי שאינו מדבק כל כך לכף מאזנים:
מקום שנהגו למוד בגסה. מי שקונה סאה נוהגין לשוקלה ביחד:
לא ימוד לו בדקה. כל קב בפני עצמו לפי שמודבק ממנו בכל פעם ומפסיד הלוקח:
ומקום שנהגו למוד בדקה. שחייב להכריע לו בכל פעם טפח:
לא ימוד לו בגסה. לפי שממעט בהכרעות. מקום שנהגו לגדוש. אינו רשאי למחוק כדמפרש בגמ':
מנה"מ. דחייב להכריע לו טפח:
להכי כתב זימנא אחריתי צדק דצדק משלך ותן לו. אלא מתני' דקתני דחייב להכריע לו טפח היינו במקום שנהגו אחת מי' בליטרא לי' ליטרין היינו אחד מק':
איבעיא להו היכי קתני אחד מי' בליטרא בלח לי' ליטרין בלח דהיינו אחד מק'. ואחד מעשרים[3]בליטרא ביבש דהיינו אחד ממאתים לי' ליטרא דיבש. או דלמא אחד מי' במשקל בלח יהיב ליה[4]כי שקיל ליה אחד מי' משקלות דלח ואחד מכ' דיבש נמי תיקו:
שזה. עריות:
נאמר בהן אל. דכתיב את כל התועבות האל:
וזה. במדות נאמר בהן אלה ה' יותר דכתיב כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול:
גבי עריות נמי הא כתיב אלה. כמו במדות דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. ההוא אלה דעריות לא אתי אלא לאורויי דעריות אפשר בכרת למעוטי מדות מכרת. אלא הואיל דבמדות ליכא כרת מאי עודפייהו מדעריות איכא:
דעריות אפשר בתשובה. דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת: ומדות לא אפשר בתשובה דאין תשובה מועלת עד שיחזור הגזילה וזה גזל הרבה בני אדם ואין יודע [מאיזה] מהן:
דגזל הדיוט הקדים חטא למעילה. דכתיב ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו:
ובגזל גבוה הקדים מעילה לחטא. דכתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':
מאם בחקותי תלכו עד קוממיות. היינו מא' ועד ת':
קללן בשמונה אותיות. ואם לא תשמעו ועד געלה נפשם הוי ח' אותיות מן ו' ועד מ"ם:
וקללן בכ"ב מוהיה ועד ואין קונה מן ו' ועד סוף א"ב וחוזר חלילה עד ה' היינו כ"ב אותיות:
תוספות רי"ד
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לה) ומשום דגמר בלבו קנה מעשר פי' רבינו שמואל זצוק"ל ואמאי אפי' אי קיצי דמייהו לא הוי מכר מכר היכא דמחזירם וליהדרינהו וליפטרו וקשיא לי טובא שאע"פ שהדין ודאי כך הוא דהאי דאמר שמואל הלוקח כלי מן האומן כו' הרשות בדי הלוקח הוא אם רוצה לקנותו קנאו ואין המוכר' יכול לחזור בו כיון שהגביהו זה אבל אם הלוקח רוצה לחזור בו יכול שעל דעת זה מגביהו שאם ייטב בעיניו יקנהו ואם לאו יחזירהו לו אבל מיהו אע"פ שהוא יכול להחזירו נתחייב לעשרו כיון שקנאו באותה ההגבהה וקם ליה ברשות החבר עד שלא יחזירנו וכיון דקם ליה ברשותיה אסור לו להוציא מת"י דבר שאינו מעושר דהכי תנן בפרק ג' דמסכת דמאי הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזור עד שיעשר מדקתני ונמלך להחזיר אלמא כי יכול להחזיר שהרשות בידו כדאמרן ואפילו הכי קתני לא יחזיר עד שיעשר ותנן נמי התם המוציא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור אלמא כל היכא דגמר בלבו על דעת לקנות אע"פ שהוא יכול להחזיר חייב לעשר והכא אמאי מקשה ומוקי לה בירא שמים כגון רב ספרא ונ"ל לתרץ ודאי אי הוה תני בברייתא לקח כדי לקנותו קנה מעשר הוה משמע כי האי מתני' שהגביהו ע"ד לקנותו ומש"ה קנה מעשר ואע"פ שבידו להחזירו אסור להחזיר עד שיעשר אבל השתא דתני גמר בלבו משמע דקאי אבירר והניח והכי קאמר אע"פ שבירר והניח אם גמר בלבו לקנותו במקום שהוא עומד מבורר קנה מעשר ואע"פ שאין כאן הגבהה כלל שהגבהה ראשונה כדי לברר היתה ולא כדי לקנות וברישא קתני דאע"ג דאיכא הגבהה כיון דלא היתה ע"ד לקנות לא קנה ובסיפא קתני שאם גמר בלבו לקנות אע"ג שלא הגביה קנה מעשר ומש"ה מקשה ומשום דגמר בלבו לקנותו קנה מעשר בלי שום הגבהה אנה מצאנו שבגמר לב אדם נתפש ולהכי מידחיק ומוקי לה בירא שמים וכרב ספרא שאין הדין נותן כך:
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
יז. וחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. הא דקתני רישא חייב להכריע לו טפח, אכף מאזנים קאי, שתהא שפת הכף שהפירות בתוכה יורדת טפח למטה משפת הכף השנית שכנגדה שהמשקלות בתוכה. והא דקתני היה שוקל לו עין בעין, כלומר בצמצום, נותן לו גירומין, דאינון הכרעות, כלומר שמוסיף לו כשיעור מה שהמשקל המוכרע טפח מוסיף על המצומצם כדמשער ואזיל. ודוקא במקום שאין מכריעין, אבל מקום שמכריעין לאו כל כמיניה, ואפילו לטפויי ליה. ואי אתני בהדיה הכל לפי תנאו. וכי קתני נותן לו גירומין בסתם מקום שאין מכריעין.
וכמה הן גירומין, אחד מעשרה בלח. ופרישנא בגמ' אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין דלח, דהוה ליה חד ממאה. ואחד מעשרים ביבש, מספקא לן בגמ' אי אחד מעשרין בליטרא לעשרים ליטרא או אחד מעשרה בליטרא לעשרין ליטרין. הילכך הבא לצאת ידי שמים צריך ליתן אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין שהוא חלק אחד ממאתים, אבל בדינא לא כיפינן ליה למיתב אלא אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין שהוא חלק אחד מארבע מאות. ומפני מה הכרעת הלח מרובה מהכרעת היבש, אי משום צחצוחי הלח דמשתייר מיניהו בכף מאזנים, אי הכי במקום שמכריעין נמי תהוי טפי, ורישא קתני חייב להכריע לו טפח, ומשמע סתמא לא שנא ללח ולא שנא ליבש. ועוד תמה על עצמך, דקתני חייב להכריע לו טפח, לא שנא שקל לו ליטרא ולא שנא מאה ליטרין, וסופא דקתני היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בליטרא דלח לעשרין ליטרין, אלמא הכל לפי המשקל, דאי שקל לו ליטרא יהיב ליה גירומין חד ממאה בליטרא ואי תקיל ליה מאה ליטרין יהיב ליה ליטרא גירומין. לא תיקשי לך, דכי מכרע ליה לא מכרע ליה אלא טפח, בין למרובה בין למועט, ואלו כי יהיב גירומין יהיב ליה הכל לפי המשקל, משום דהכרעה גופה בתר משקל אזלא, שכל זמן שהמשקל קל אתה יכול להכריעו בדבר מועט ובזמן שהוא כבד אי אתה יכול להכריעו אלא בתוספת מרובה, ונמצאת ההכרעה אע"פ שהיא שוה למראית העין הרי אינה שוה במשקל, ולפיכך שיערו חכמים את ההכרעה טפח בין למרובה בין למועט, וכי תקיל ליה ליטרא ומכרע ליה טפח אי מתוסף ליה חד ממאה, על כרחיך כי מכריע ליה טפח למאה ליטרין נמי חד ממאה מתוסף ליה, ואשתכח דשיעור הכרעה ושיעור גירומין אידי ואידי בחד משקל אזיל.
ודקא קשיא לן נמי מאי שנא גבי הכרעה דלא מפליג בין לח ליבש ומאי שנא גבי גירומין דקא מפליג בין לח ליבש, התם (בגמ' בסמוך) אסיקנא דגירומין דאורייתא במקום שלא נהגו להכריע, והכרעה במקום שנהגו להכריע דחייב להכריע לו טפח בין ללח בין ליבש. והאי טפח סליק לפום חושבאנא דגירומין ולח, דאשתכח דמכרע ליה ליבש כמה דמכרע ליה ללח, וחומרא בעלמא הוא במקום שנהגו. ולאו למימרא דנהגו להכריע לו טפח, דאם כן ליתני הכל כמנהג המדינה, אלא כגון מקום שנהגו להכריע הכרעה אחת בין ללח בין ליבש, דאי מכריע ליה ללח במאי דחזי ליה ליבש קא פסיד לוקח, ואמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו. וכי תימא לכרע ליה ללח כי דיניה וליבש כי דיניה, הא נהגו למיתב הכרעה אחת לתרויהו, ואתו לאכרועי ליה ללח כמה דחזי ליה ליבש, הילכך ליכא אורחא לקיומי מנהגא ודלא לפסוד לוקח אלא לאכרועי להו לתרוייהו שיעור מאי דחזי ליה ללח. ואי משום פסידא דמוכר, ליכא למיחש, חדא דגבי לוקח קפיד קרא טפי דכתיב צדק משלך ותן לו, ולא מצינן למגרע ליה ממאי דחזי ליה ולא מידי, וכל היכא דעבדינן תקנתא לטפויי ליה שפיר דמי משום צדק משלך ותן לו. ותו דמוכר גופיה הא ידע דאית ליה לאכרועי כי האי שיעורא, ואי לאו דאית ליה רוחא כי האי שיעורא לא הוה מזבין, ואלו לוקח אכתי לא ידע אי רווח ואי לא רווח, ודינא הוא למיחש לפסידא:
יח. מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה לימחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק. מאי מקום שנהגו למוד בדקה, כגון מקום שיש להן מדות הרבה גדולות וקטנות, והגדולה תיכיל שתי מדות מהקטנות או יתר מהן, ומכור לו שיעור מדה גדולה, מקום שנהגו למוד בדקה לא יאמר לו הריני מודד לך בגסה אחת, אלא מודד לו בדקה שתים. ואם נהגו למוד בגסה, לא ימוד לו שתים בדקה, אלא מודד בגסה אחת. מה טעם, מפני שהגדישה של שתים יתירה מהגדישה של אחת והמחיקה בשתים מפחתת את המדה יתר מהמחיקה באחת. ועוד, שאי אפשר לצמצם שיהו שתי המדות הדקות כשיעור המדה הגסה בלא פחות ולא יתר, אלא פעמים שפוחתות מעט או שמותירות מעט, ואם בא לשנות מן המנהג נמצא אחד מהן מפסיד. וכן מקום שנהגו למחוק את המדה לא יגדוש אפילו להוסיף לו על הדמים, וכן מקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק אפילו לפחות לו מן הדמים, לפי שאי אפשר לשער דמי הגדישה בכל פעם ופעם, אלא פעמים שהוא מותיר ופעמים שהוא פוחת, ואם בא לשנות מן המנהג פעמים שזה מפסיד ופעמים שזה מפסיד. ודוקא היכא דלא אתני בהדיה מעיקרא, אבל היכא דאתני בהדיה מעיקרא הכל לפי תנאו, דקימא לן בדבר שבממון תנאו קיים:
קכו. והא דתנן וחייב להכריע לו טפח, דייקינן בגמרא מנה"מ א"ר שמעון בן לקיש דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו א"ה אימא סופא היה שוקל לו עין בעין ונתן לו גירומין ואי הכרע דאוריתא היכי יהיב ליה עין בעין. ואסיקנא אלא מתניתין דקתני חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו ואשמעינן תנא דמקום שנהגו להכריע חייב להכריע לו טפח, וכי אתמר דר"ש בן לקיש אסופא אתמר היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין מנא הני מילי ארשב"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו. ורישא במקום שנהגו וסופא בסתם מקום שלא נהגו:
קכז. וכמה גירומין א"ר אבא בר ממל אמר רב אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין. אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש. איבעיא להו היכי קאמר אחד מעשרה בליטרא בלח דעשר ליטרין דלח ואחד מעשרין בליטרא דיבש לעשרין ליטרין דיבש או דילמא אחד מעשרה בליטרא דלח לעשרה ליטרין דלח ולעשרים דיבש, כלומר וכן לעשרים לטרין דיבש א' מעשרה בליטרא דיבש, תיקו. אשתכח השתא דגבי לח פשיטא לן דאחד מי' בליטרא לעשר ליטרין הוי, דהיינו חד ממאה, אבל ליבש מספקא לן אי אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין דהוו להו אחד ממאתים, או דילמא אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין, דהוו להו חד מארבע מאה. הילכך דינא הוא, דמכרע ליה ליבש חד מארבע מאה דפשיטא לן, ושארא חומר לתובע וקולא לנתבע, וירא שמים חייב להחמיר על עצמו:
קכח. א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה. כלומר שהעריות נאמר בהן אל כי את כל התועבות האל (ויקרא יח,כז), והמדות נאמר בהן אלה כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול (דברים כה,טז). אל קשה דכתיב ואת אילי הארץ לקח, ואלה קשה מאל. וכ"ת גבי עריות נמי הא כתיב אלה, כי לכל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, ההוא למעוטי מידות מכרת הוא דאתא, כלומר עריות הוא דקימי בכרת אבל מדות לא. ואלא מאי עודפיהו דמדות טפי מעריות, דעריות איפשר בתשובה, דמכי פריש מיניה יצא ידי תשובה, מדות אי איפשר בתשובה. דהא לא ידע למאן גזל וכמה גזל:
קכט. וא"ר לוי קשה גזל הדיוט יתר מגזל גבוה שגזל הדיוט הקדים חטא למעילה שנאמר (ויקרא ה,כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגזל גבוה הקדים מעילה לחטא. שנאמר (שם ה,טו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':
שיטה מקובצת
ואי הכרעה דאורייתא היכי יהיב ליה עין בעין. ואפילו שכבר שקל ליה גירומין כיון שעוות המאזנים צריך לשקלו פעם אחרת בהכרעה ואין לו תקנה על ידי נתינת הגירומין אלא רישא במקום שנהגו ולכתחלה צריך להכריע אפילו לעיין על מנת ליתן גירומין אסור כדאמרינן לקמן שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות מן הדמים אסור אבל דיעבד אם שקל עין בעין נותנין גירומין.
וקללן בעשרים ושתים מוהיה כו'. פירש רבינו נסים הא דמפלגינן וילך מואתם נצבים כו' ככתוב בתוספות. דנראה שאין נקראין קללות מה שבואתם נצבים אלא דוקא דבאם בחוקותי ודוהיה כי תבא כדאמרינן הכא משה קללן והיה אם לא תשמעו עד ואין קונה אבל הנך דאתם נצבים לא חשיב כקללות אלא העברת ברית שהעביר ישראל בברית. תוספות הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - צ"ל ואחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין דיבש. דהיינו אחד מד' מאות.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כי שקיל ליה אחד י' משקלות דלח ואחד כ' דיבש נמי.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל ואחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין דיבש. דהיינו אחד מד' מאות.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כי שקיל ליה אחד י' משקלות דלח ואחד כ' דיבש נמי.