רבקה שמעה את דבר אלוהים. זאת היתה הבטחה ושבועה.

• לעתיד הרחוק: שני בניך יהיו לעמים גדולים נפרדים שימצאו במאבק ותחרות.
• לעתיד הקרוב: יהיו לך שני בנים, שניהם יחיו ויצליחו, 'הגדול יעבד צעיר'.

דברי אדוני אינם ברורים, ולא בטוח שיצחק הבין מה רבקה אמרה שהיא שמעה: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". מטרת אלוהים היתה להכשיל את יצחק, ולתת הזדמנות ללבן לגמור את חינוכם של יעקב ובניו בחרן. כדי לכוון את עתיד עם ישראל רבקה התקיפה נבחרה על ידי אלוהים להיות אשתו של יצחק, והיא זאת שעיצבה את עמנו ותרבותנו.

גורלם של העם הישראלי והעם האדומי נחזה עוד לפני שנולדו, בנבואה שקיבלה רבקה אמנו כשהיתה בהריון. היא הרגישה שהתינוק מתרוצץ בקרבה באופן מוגזם,  הבינה שיש בכך מסר, והלכה לשאול את ה' מהו המסר:

המסר הראשון הוא, שיש בבטנך שני תינוקות ולא אחד.

מעבר לכך, כל אחד מהתינוקות מייצג גוי, עם בעל אופי ייחודי. המילה גוים כתובה גיים, מלשון גאוה, כדי לרמוז שלכל אחד משני הגויים תהיה גאוה לאומית (ראו גם רש"י) .

מעבר לכך, יש בבטנך שני לאומים, וממעייך ייפרדו - מרגע שייצאו ממעייך הם ייפרדו וילכו בדרכים שונות (רש"י) , ולכן כבר עכשיו כל אחד "מושך" לכיוון שלו, ולכן את מרגישה התרוצצות מיוחדת. על משמעות המילה "לאום" ראו גם בספר משלי: מונע בר יקבוהו לאום .

רבקה סבלה בזמן ההריון ודאגה, כאשר היא הרגישה התרוצצות בבטנה. רבקה לא ידעה שיהיו לה תאומים ופחדה שהתינוק ימות או שהיא תמות בלידתו. אלוהים הרגיע אותה "שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ".
ניתן לחשוב שאלוהים אמר:

1. יש לך תאומים, שניהם יצאו בשלום ויהפכו לעמים גדולים. לא נאמר דבר על כאבים ומוות של רבקה, בכל אופן זה הרגיע את רבקה שילדיה יחיו ויצליחו.
2. מבטנך יצאו שני ילדים. הילד הראשון יהיה לגוי גדול, ואחריו תכנסי להריון נוסף ויולד לך בן נוסף, וגם הוא יהיה לגוי גדול. מכאן רבקה הבינה שהיא תלד בשלום בהריון הראשון, ותלד בשלום פעם נוספת. האפשרות הזאת היא הגיונית כי בזמן הלידה נאמר: "וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (ביאור:בראשית כה כד), כאשר המילה "וְהִנֵּה" מראה שזאת היתה הפתעה.

אלוהים לא הזכיר את עתידה של רבקה, ואם היא היתה יודעת שיש לה תאומים מתרוצצים, ואפשרי שהיא תמות בלידה, רבקה לא היתה נרגעת לאחר דברי אלוהים כי תאומים זאת סכנה גדולה, ואכן יעקב יצא בלידת יד מסוכנת לו ולאימו (ביאור:בראשית כה כו).

אולם אחרי לידתה התאומים רבקה הבינה שאלוהים הדגיש את המספר '2' פעמים בדבריו, וכך אלוהים הגביל את רבקה לשני לאומים בלבד. מבטנה וממעייה יצאו רק שני גויים. כך אלוהים רמז לרבקה לא להכנס להריון נוסף ולא לסבך את העניינים ולגרום לתחרות ומאבקים במשפחה,^[3] מוות של התינוק הנוסף, מוות של רבקה (שאלוהים היה זקוק לה כדי לעזור ליעקב), או מה לעשות אם תוולד בת.

החלק הזה של ההבטחה לרבקה התקיים ושני עמים חייו אחד בצד השני, עד שיוחנן הורקנס הכריח אותם להצטרף לבני ישראל והם נעלמו.

(אילן סנדובסקי)
שני העמים הללו לא יחיו בשלום, אלא בכל פעם עם אחד יהיה אמיץ וחזק יותר מהעם האחר, וישעבד אותו. ההתרוצצות שאת מרגישה בקרבך נובעת גם מהמאבק שבין שני התינוקות, שמסמל את המאבק בין שני העמים (ע"פ רמב"ן).

"וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" - באכדית:

• RABU רב - פרושו: גדול; חשוב; רב; עצום; כביר. (סבתא רבה)
• SIHHIRU צעיר - פרושו: קטן, צעיר, זעיר.

כלומר הגדול בגודל יעבד לקטן. זה לא היה משנה מי יהיה הבכור, הגודל היה גודל פיזי, ואלוהים ידע שהאם תאהב את הקטן שיהיה קשור לסינורה באוהל.

בזמנו רבקה לא הסכימה להנשא ליצחק עד שהיצחק נתן לה את אוהל שרה. המשמעות היתה שיצחק ירש את כל מה שהיה לאברהם כולל ברכת אלוהים, ורבקה ירשה את כל מה שהיה לשרה כולל הפקודה שאברהם ישמע לכל מה ששרה תגיד לו (ביאור:בראשית כא יב). אלוהים הודיע את זה לרבקה כי זאת היתה פקודה: 'זאת חובתך לשמור על הקטן, ולהבטיח שהוא ינצח את הגדול ויזכה לברכת אלוהים.' הפקודות האלה העניקו לרבקה את הבטחון לרמות את יצחק ולהעביר את הברכה ליעקב. זאת היתה חובתה לפי פקודת אלוהים.

אלוהים ידע שהקטן יהיה חלש ויצטרך עזרה מאימו. היה ברור שיווצרו קשרי אהבה בין האם לתינוק הקטן שיהיה באוהלה הרבה שנים. אלוהים רצה שרבקה תשפיע על חינוכו של יעקב, ושהיא תפקוד על יצחק לשלוח את יעקב ללבן אחיה כדי להשלים את חינוכו של יעקב וליצור את משפחת בני ישראל.

• רבקה הבינה את המשפט "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר": הגדול יעבוד, ישתעבד, לקטן.
• יצחק חשב שרבקה לא דייקה והוא חשב שנאמר: הגדול יעבּד, ישעבּד, את הצעיר

ואלוהים רצה שיווצר וויכוח בין ההורים שיגרום שיעקב ישלח ללבן לקבל את ארבעת נשותיו ורוב בניו.

אלוהים גילה לרבקה את העתיד "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ", ולא רק את העתיד הקרוב - לידה - אלא לדורות.
רבקה סיפרה את זה ליצחק: (1) "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ", (2) "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" - הם ילחמו, (3) "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".
אלוהים בכוונה לא היה מדויק כדי להכשיל את יצחק, ולגרום שיעקב ישלח לחרן.
אלוהים היה יכול להגיד:

• 'ורב (גדול) יעבּד (ישעבד) את הצעיר' - ואז היה ברור שהגדול זכה בברכת אלוהים.
• 'ורב (הגדול) יעבוד לצעיר' - ואז היה ברור שהקטן זכה בברכת אלוהים, ואחיו הגדול יהיה עבדו.

אלוהים היה יכול להסביר את משמעות המילים: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ".

• האם תהיה תחרות כלכלית, תרבותית, מספרית בין העמים?
• האם הם ילחמו אחד בשני, או ישתפו פעולה ויתחזקו ביחד?
• האם תהינה תקופות בהם האדומים ינצחו את בני ישראל?

נראה שאלוהים הודיע לרבקה שהמאבקים בין העמים ימשכו לעד, וכך גם בני עשו ימשיכו לעד ביחד עם בני ישראל. כאשר יצחק ברך את עשו הוא רצה לצמצם את הנבואה הזאת והעניק לעשו רשות למרוד באחיו, והבטיח לו הצלחה מושלמת (ביאור:בראשית כז מ).

אנחנו יודעים מה קרה, ושאלוהים ברך את יעקב בבית אל, אבל אסור לנו לחשוב שלרבקה וליצחק הבחירה היתה ברורה.
ובאמת, בסוף הפרוש שיצחק ורבקה הבינו - שתהיה מלחמה תמידית בין העמים ובני יעקב ישעבדו את בני עשו, הפך לאמונה השלטת בעם ישראל, ומלכי ישראל היכו באדומים ביד קשה, עד שיוחנן הורקנוס כבש את האדומים וגייר אותם בכוח, וכך הם הפכו לחלק מעם ישראל המאוחד לצמיתות.

ברכתו של יצחק ליעקב ולעשו נוגעת בדיוק בנושא הזה, ובו בלבד, ויצחק החליט שהוא יקבע מה אדוני אמר:

• ברכה לעשו (שבמרמה ניתנה ליעקב): "יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית כז כט) - (רק את זה יעקב היה צריך לשמוע כדי להבין מה אביו הכין לו).
• ברכה לעשו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כז מ) - לא בדיוק קרה, במיוחד שעמלק היה נכדו של עשו (בראשית לו יב).
• ברכה ליעקב: "וְהָיִיתָ, לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (בראשית כח ד).

יצחק נתן גיבוב של מילים, חלק התקיימו כחלק מברכת אלוהים שנתנה לאברהם וחלק לא התקיימו. לסיכום, היה עדיף שיצחק לא היה אומר דבר.

יצחק שהיה איש שלום, לבטח נדהם שכל אחד מהתאומים יהיה ללאום והם ילחמו אחד עם השני: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ". ההכרזה הזו גרמה לו לבחור את עשו "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו" (בראשית כה כח), אולם לדאבנו "וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". נסיון אחרון הוא עשה בברכתו, בה הוא נתן הכל לבן אחד ועבדות לשני, וכך הוא רצה לחסל לאום אחד ולמנוע מלחמות.

קיימת אפשרות שיצחק הבין את הנבואה "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" כהצהרה שהגדול (עשו) יעבוד ויפרנס את הקטן (יעקב). עשו היה איש שדה יודע צייד שהיה יכול להיות מושל לשבט. יעקב היה קטן בגופו. הוא יצא כאשר ידו מושטת קדימה (לידת יד) אבל עבר בצואר הרחם בגלל שהיה קטן. בהמשך בגיל 40 הוא לובש את בגדי הילדות של עשו. ובהתאם לדברי אלוהים לרבקה, וכיוון שיצחק חשש שיעקב לא יוכל להגן ולפרנס את עצמו, הוא התכוון לצוות על עשו "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" (ביאור:בראשית כז כט) ועבוד בשבילו.