אלטנוילנד ה ד
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
IV.
[עריכה]ויחליטו מהר לעשות. הם אמרו ללכת אל הנשיא אייכנשטאס, שכבר הזמינם לביתו בחיפה. להמלך בו, מה עליהם לעשות למען הכנס. ויסעו לבית הנשיא. הבנין דמה אל ארמונות הפאטריציים שהיו בגינוא. סמוך לפניהם קרבה אל הארמון עגלת המניע וממנה יצאו שני אנשים באים בימים עם הפרופ' שטיינעק. הפרופ' כבר עמד על המדרגות בראותו את שני ידידיו שנכנסו בדברים עם השוער, וירמוז להם, וכראות זאת השוער נתנם להכנס, אך ברגע הסמוך חלף שטיינעק.
קינגסקורט ודוד שאלו לד"ר וֶורקין, מזכיר הנשיא, ועבר הוליכם ללשכתו, ויבקשם לחכות. הם חכו רגע בלשכה היפה, ואחרי כן קצרה רוח קינגסקורט.
– לא! זאת לא אעשה! שבע שנים לא אחכה בחדר החיצון. דבר נא עם אחד העבדים, פריטצי! הן גם לא הודיעו את שמותינו.
– כנראה, אין פה עבדים כושים – השיב פרידריך בצחוק חן – אך סופר המכונה היושב שם יודיענו.
וסופר המכונה הודיע: ד"ר וורקין שוהה זה שתי שעות אצל הנשיא, ואומרים, כי הנשיא חלה פתאום.
– כן? כן? עת נפקחו עיני. על כן כה נמוג שטיינעק לעינינו! ואולי יודע אתה, מוכניי הנכבד, מי שני האדונים שבאו עמו?
– כן, הם שני פרופיסורים לחכמת הרפואה מהאוניורסיתה הציונית.
– לפי דעתי, קינגסקורט – אמר פרידריך – אך טוב לנו לצאת. נניח בזה את כרטיסינו בעד ד"ר וורקין, ונשוב, כאשר ירפא הנשיא מחליו.
כן עזבו את ארמון הנשיא בלי גמור את ענינם. בירושלם עוד טרם נודע דבר המחלה. התנועה בעיר החדשה סאנה כדרכה תמיד, קינגסקורט ופרידריך כבר ידעו אז את מוצאי העיר ואת מובאיה, ויסורו מן הבֻּולבארים, ויבואו לתוך גן חדש, נטוע כטעם הגינות האנגלים. על השער ראו לוח גדול, ועליו כתוב: בית פקודות הבריאות לחברה החדשה.
וקינגסקורט השמיע קול צחוק רם.
– השטן! עוד הפעם עשו דבר יפה ממה שכבר נעשה? כנראה, זה הוא כבית פקודות הבריאות שהיה באשכנז. בנוגע לזה אין אני צריך לשאול שאלות את ילידי הארץ. כבר אני יודע לצאת ולבוא בתל אביב. זה הוא באמת מעשה תשבץ – מיזַאִיק, מוזַאִית. חדור טיב, מה?
– ככל חדודיך, מר קינגסקורט, לא טוב מהם – השיב פרידריך – אך לי נראה, כי עוד לא נבין את תל אביב עד עמקה, אם אך נשים לב לזאת, שכל התקונים כבר היו פה או שם בעולם הישוב, לפני עשרים שנה, בטרם נפרדנו ממנו. אמת, הכל כבר היה. כחות הטבע נחקרו כל צרכם, רצוני לאמר: כל צרכם לפי המצב הנכחי האֶפְשָרִויות הטחניות היו נתונות ונכונות. איש מנאורי שנת 1900 לא היה משתומם על הדברים אשר ראינו פה. כן, גם את מרת החסות על כלכלת העם יכול היה כל איש נאור מן העת ההיא לשער בלבו בלי תמהון. הדעה כבר הכתה אז שרש בלבות טובי בני האדם, כי החברה חייבת לשים גבול ומעצור ליצרי תאות היחיד ותועלתו. ואמנם הגבולות האלה פה אינם לוחצים, יען כי החברה משיבה ליחיד את אשר היא לוקחת ממנו. גם סדרי חברות המשתתפים לסחור או לקנות כבר היו, ובכל זאת היו כל הדברים הישנים האלה לדבר חדש. זה אות, כי תל אביב היא יותר, היא מוכרחת להיות יותר. מן חבור פשוט של כל התקונים בטכניקה ובחיי הציבור.
– מדוע? אני מוצא גם את החבור הזה לבדו נאה מאד – השיב קינסקורט.
– בתור יודע דין, בתור איש אירופי מאחרית המאה הי"ט, הנני שואל את נפשי: איך חברה זו מחזיקה להחזיק את הפלס, למען אשר מאזניה ישאו יחד. רואה אני סדר בתוך חירות, ובכל זאת אין אני רואה בשום מקום שלטון-מדינה מציץ מן החרכים.
– כן, פריטצי, פה נטמנה הארנבת בתוך הפלפלין. ידיעת הדינים והאירופיות מכהות מאד את גלגל עיניכם לדברים רבים. אפשר להסתפק במועט השלטון המדיני. לו היית וגם אהבת כמוני שם באמריקא, כי עתה ידעת זאת. לא, אין זה מפליא אותי. היודע אתה, לפליאה מה זו עושה בעיני כל הימים? העצים האלה! בינך וביני הם, למצער, בני ארבעים, בני חמשים שנה, ואיך השיגום ויאספום הלום?
הוא דבר בקול כה רם, עד כי איש שעבר אז במקרה שמע, צחק מעט, ויעמוד. וקינגסקורט פנה אליו:
– רואה אני, שהנני מבדח את דעתך, עובר אורח נכבד! אולי יודע אתה פשר שאלתי?
– ודאי, אדוני, – השיב האיש – משמראתי בבית פקודות הבריאות, והנני יודע מעט את הענינים שעליהם אתה דן. ידוע, כי אפשר לטעת גם עצים מגודלים. בקולוניא, למשל, מקום שם גרתי לפנים, היה גן-עם, ששם נטעו עצים בני ארבעים שנה. אמנם ההוצאה היא גדולה. אבל לבריאות הצבור אין חסים פה על ממון. אין דבר יקר בעד גני העם, הרבית משתלמת בדורות הבאים. גם לא בכל מקום נטענו עצים ישנים ויקרים. מאוסטרליא הובאו המון עתים רכים, וביחוד עצי התות. הכסף נאסף בתחילה ע"י חברת הנטיעות, שאספה ממון בכל העולם, כאשר היה עוד העם היהודי נפוץ. המתנדבים כבר דאגו אז לצל, שהם עתידים לשבת בו.
– חן, חן – השיב קינגסקורט – זו היא הלכה מרווחת עתה בעיני, ואם תחפץ להשלים את מדת טובך, הואילה נא והודיעני מי כל הילדים האלה אשר על מצעי הדשא?
הם עברו אז לפני מגרשי האחו, ששם שחקו המוני נערים במשחק האנגלים קריקט וכדור הרגל, והנערות – בּטֶנִיס.
והפקיד הציע את באוריו ברצון:
– הילדים האלה הם מבית הספר אשר סביב הגן הזה. מביאים הלום את כל המחלקות והכתות מַסָח למשחק-האתליטים, שאינו נופל בערך תועלתו מתועלת הלמוד.
– אך, כנראה, אלה רק בני עשירים – שאל פרידריך – כי כלם לבושים יפה ונקי, כאשר עיני רואות.
– לא, אדון – השיב הפקיד – אלה הם כל פלגות העם, בבית הספר אין הבדל לא בבגדים, לא בשום דבר – זולתי בכשרון, ובשקידה. אנו בחברתנו החדשה לא נעשה את מעשה הַהַשְוָאָה. איש לפי פעלו. לא בטלנו את תחרות העבודה. אך התנאים שוים הם לכל, כמו במלחמה לשם פרס, או במרוץ התחרות, בתחילה הכל רצים להיות שוים, בתחילה ולא בסוף. בחברה הישג יש אשר איש הצליח בעסק אחד, ומזה לבד היו תוצאות לילדיו ולצאצאי צאצאיו ליהנות מטוב החינוך הגבוה ולהיות כל ימיהם חסרי דאגה, ומן העבר השני אנוסים היו הנודדים לסבול לא רק בגלל פשעי אבותיהם, אך גם בגלל עסקיהם הרעים. משפחה שנתדלדלה נפלה לתוך אספסוף העניים, ועוז ענקים היה דרוש להתנער משם... אך בינינו אין הילדים מפסידים ואינם נשכרים בעד עסקי אבותיהם. בעד כל דור חדש הכל מתחיל מבראשית. על כן כל בתי הספר מן הבתים למתחילים עד האוניורסיתה הציונית הם חנם אין כסף, וילדי בתי הספר עד תלמידי בה"ס התיכונים הגומרים את למודם חיבים ללבוש בגדים שוים. אנחנו חושבים לדבר פורע-מוסר, כי יורגש בבה"ס הבדל מצב הונם של אבות התלמידים. זה מקלקל הכל. ילדי העשירים מתגאים ומתעצלים, וילדי העניים נעשים מרי נפש קודם זמנם... אך שא נ א לי, כי אעזבך, חובתי קוראת לי.
ואחרי קידה של כבוד הלך לו.
ופרידריך וקינגסקורט התבוננו עוד בששון אל צחוק הילדים העליזים ו החרוצים. קינגסקורט, שהיה רגיל מכבר בצחוק הקריקט וכדור הרגל, חש שהתאוה הישנה חזרה ונעורה בקרבו, ויעורר את רוח הנערים בהערותיו. הוא חפץ לקפוץ ולצחק עמהם, אך פרידריך משכו בזרוע.
– נלך נא לראות את שלום פריטץ הקטן אתה אָטטאָ אכזר! ואולי באו ידיעות מאת הנשיא אייכנשטאמם.
וישובו לבית המלון. פריטץ היה בריא אולם ישמח, ויקדם את פני אוהבו בזמירה, שאותה הכיר קינגסקורט עפ"י ההברה הנמשכת י-א-י-א-י בזמירתו על דבר הראָדענשטיינר. עוד מעט הזקן והילד נכנסו בשיחה סודית. אשר יתר בני החבורה לא הבינו.
אך מאת אייכנשטאם לא באו ידיעות טובות. שטיינעק שלח אל דוד ידיעה קצרה: אין תקוה! בערב שב הפרופיסור, ורשמי פניו הודיעו מהר את אשר קרה.
– גדול היה במותו – אמר הפרופיסור שטיינעק – ישבתי אצלו עד הרגע האחרון. הוא דבר על דבר המות. הוא אמר, כי אין יסורין במיתה, אם התרגל אדם לחשוב על אודותיה לפני זה. חש אני – אמר – איך הכרתי הלכת הלך וחשך. עוד אני שומע את דבורי. אבל גם שמיעה זו פוחתת והולכת. אולי עוד אחשוב מחשבות, כמו בערפל, כאשר לא אוכל עוד לדבר. כבר נפטרתי מעצמי – והכל על שאין אני יכול להפטר מאחרים, שהיו כה טובים לי בימי חיי. אז ארכה שתיקתו, ועיניו כמו נטו למרחקים. ואחר כך נשא את עיניו אלי עוד הפעם. אוהבים היו לי – אמר – אוהבים רבים, אַים?... אַים?... הקץ הגיע. הוא לחש עוד מעט, ואחרי כן דמיתי, כי הבטתו, הבטה של צער, אומרת לי: רואה אתה, כי לא אוכל לדבר, אבל עוד אני חושב. וביגיעה אחרונה התאושש שנית, ויאמר את הפתגם שהיה שגור על פיו תמיד: ייטב נא לגר הגר בתוכנו... אז קפאו עיניו, ואסגור אותן.
כה מת אייכנשטאס, נשיא החברה החדשה.
_______________