אלטנוילנד א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

ספר ראשון[עריכה]

I.[עריכה]

ד"ר פרידריך לאֶווענבערג ישב תפוש ברוב שרעפיו בתוגה עמוקה אצל שלחן-השיש העגול בבית המשתה אשר הסכן הסכין מכבר לבקר בו. בית המשתה ההוא היה בית משתה וויני ישן ברחוב אָלזערגרונד, והוא היה יוצא ובא בבית המשתה הזה שנים רבות, מאז היותו תלמיד בית מדרש המדעים. כפקיד מדקדק בשעותיו היה שב ובא יום יום בשעה החמישית אחרי הצהרים. המלצר החולה לבן-הפנים קדם את פניו בענוה. לאֶווענבערג ברך מדי עברו בקידת-ראש את הגזברית חורת הפנים, בלי דבר עמה דבר. אז ישב אצל שלחן-הקריאה העגול, וישת את הקופי שלו, ויקרא במה"ע, שהמלצר שקד בחריצות גדולה להגיש אליו. ואחרי אשר כלה לקרוא את מה"ע לימים ולשבועות, למהתלות, ולמדעים מיוחדים, קריאה שאָרכה תמיד שעה ומחצה, החל לשוחח עם אוהביו, או לחלום בהקיץ.

זאת אומרת: לפנים היו אלה שיחות, ואולם עתה היו אך לדברי חלומות, כי שני החברים הטובים, שהיו מבלים עמו יחד במשך ימים ושנים ערבים אין-מעשה ורב-ענג, בבית המשתה של בירקענקרייז, מתו בירחים האחרונים. שניהם היו בכירים ממנו לימים, ולפי אשר כתב אחד מהם, היינריך, במכתבו האחרון הערוך אליו, בטרם ירה כדור מות לגלגלתו, היה הדבר מתאים ומקביל אל סדר הזמנים, שהם היו דרושים לצאת לפניו ולעזוב את ארץ החיים. השני, אָסוואֵלד, נסע לבראזיליא, למען עסוק שם בישוב קולוניסטים יהודים, וזה מקרוב הכריעתהו שם הקדחת הצהובה, וימת.

הנה כן קרה ויאת הדבר, שפרידריך לאֶווענבערג ישב לבדו זה ירחים אחדים אצל השלחן הישן, ואחרי אשר חדל לטפל בגליונות מה"ע רבים, העמיק מחשבות ויחלום לבדו, בלי בוא בדברים עם איש. הוא היה עיף, ולא בקש מכירים חדשים, כמו כבר חלפו ימי נעוריו ויהי לשב וישיש, שכבר באה עתו להפטר מחברת בני האדם. הוא ישב, ועיניו היו נשואות אל האֵר הקל, שהיה פרוש כצעיף על ירכתי האולם. מסביב לשלחן הקוּביא עמדו צעירים אחדים, ומקלות ארוכים בידיהם, וכל עצמותיהם אומרות תנועות-דחיפה. הם לא היו נעדרי ענג, אף כי מצבם לא נבדל ממצבו שלו: הם היו רופאים-מתחילים, דקטורים לחכמת המשפטים, אשר זה עתה קבלו תעודותיהם, מלומדי-טחניק, אשר זה עתה באו מספסלי ביהמ"ד. הם השלימו את הלמודים הגבוהים, אך עוד לא היה להם כל מעשה לעשות את תורתם אומנותם. רובם היו יהודים, ובשעות, שאז לא שחקו בקלפים, או בקוביא, היו מתאוננים תמיד על "העת הזאת", אשר בה קשה לאדם למצוא חית ידו. אך עד כה ועד כה היו מבלים את "העת הזאת" בשחוק אין קץ. לאֶווענבערג היה מתעצב על חדלי-מחשבות אלה, ובאותה שעה היה גם מתקנא בהם. הם היו באמת ככל האביונים בלי כל מטה לחם, ונבדלו רק בזאת שהם היו אביונים עם תעודות בתי מדרש גבוהים. הם היו חללי התקופה אשר אז נחה הרוח על המפלגה התיכונה בין היהודים לחנך את בניהם לחכמה ולמדעים גבוהים. גזרה נגזרה, כי הבנים היה יהיו לאנשים אחרים. הלאה מן המסחר, מן העסקים! אז החלה תנועת המונים המונים של הדור הצעיר אל התעודות הגבוהות, אל בתי מדרש המדעים, ואחרית דבר היתה, כי מספר הצעירים שהשלימו חק למודם עלה עד לבלי די, והם לא מצאו אחרי כן כל ענין לענות בו, ולחיות חיים דלים לא יכלו. כן גם נבצרה מהם מזמה להסתפח על הכהונות ועל הפקודות כחבריהם הנוצרים, ויהיו אפוא כמו מוטלים בשוק. ולהגדיל את אֵיפת ענים היה בקרבם רגש-כבוד והכרת-עצמם, ויהיו מתגאים ומתרברבים בתארי חכמה שהיו נותנים להם את תור המעלה, בלי כל משען לחיים. אלה שהיה מעט הון בידם יכלו לאָכלו לאט, או היו הולכים ומכלכלים את נפשותיהם מכיס הוריהם. אחרים היו אורבים ל"שדוך הגון", בתקוה משחקת לפניהם, להיות לסמוכים על שלחן חותניהם, ועוד אחרים יצאו חוצץ למלחמת תחרות עזה מאד ולא תמיד נקיה מסיגים, במקצעות עבודה אשר בהם קוו להשיג ארחות חיים ענוגים. וכן הגיעו הדברים עדי הראות המחזה המוזר והמעציב, כי אלה אשר לא חפצו להיות סוחרים ככל הסוחרים, כאשר היו ל"אקאדימיים", עשו עסקים שונים: עסקים במחלות נעלמות או במשפטים אסורים. מהם גם היו לסופרי מכ"ע ויסחרו בדעת הקהל. עוד אחרים התגוללו באספות עם, סבבו, כחנונים, בפתגמים כוללים חסרי ערך, למען עשות להם שם, ולמען חתור לתוך עניני כתות מדינה, למצוא בהם תועלת.

ולאֶווענבערג לא אבה ללכת באחד הדרכים האלה. "אתה גבר לא יצלח לחיים" אמר לו אָסוואַלד האמלל בטרם נסע לברזיליא, והמלים האלה התמלטו מפתחי פיו בחימה וביגון – "יען כי נפשך מואסת דברים רבים. אדם צריך לבלוע הרבה, כמו, למשל, תולעים, חלאָה. זה משמין ומחזק את האדם, והוא אז מגיע לאיזו מטרה. אבל אתה הלא חמור ענוג אתה. "לכי לבית המקלט, עוֹפליה!"... כי אדם הגון אתה, לא יאמן לך איש, יען כי אתה יהודי... ומה אפוא? האגורות האחדות של ירושתך תלכנה להן בטרם תתם עבודתך על שרה המשפטים, ואז יהיה עליך לנסות עוד דבר-מה שאתה מואס בו – או להתּלוֹת. אבקשך, קנה לך חבל, כל עוד לא כלתה הפרוטה מכיסך. עלי אל נא תשלך את יהבך. אחת, יען כי לא אהיה פה, ושנית, יען כי ידידך אני".

אָסוואַלד נסה לפתותו לארוח עמו לחברה לברזיליא. אך פרידריך לאֶווענבערג לא יכול לגמור בדעתו ללכת. הוא לא גלה לחבריו את סבת מאונו הנעלמה. הסבה היתה סבה יפה: קוסמת עם תלתלי זהב ככתם פז, בריאה נחמדה ונפלאה מאד. הוא לא נועז להזכיר את שם אֶרנסתינה אף באזני שני רעיו אנשי סודו. הוא ירא פן יהתלו בו, והכאיבו את לבו הרך והענוג והרגש אל הדבר הזה. ועתה הנה שני הרעים הטובים האלה אינם עוד, ולוא גם חפץ להמלך בהם, לבקש את עצתם ואת עזרתם, לא יכול לעשות זאת. ועצה ועזרה היו דרושות לו מאד, כי הענין רע וקשה. הוא חפץ לשער בדמיונו, מה היו השנים האלה אומרים, לוא לא הלכו להם, אך היו יושבים עוד איש על מקומו אצל השלחן העגול. הוא עצם מעט את עיניו ויחלום את השיחה.

"ידידי, נפשי קשורה בנפש אחת –, הנני אוהב..."

"נער אמלל!" יאמר היינריך.

ואָסוואַלד יאמר: "אולת כזאת נאה לך ואתה נאה לה, פרידריך אהוב".

"זאת היא יתר מאולת, ידידי האהובים, זה כבר הוא שגעון שנתבּכר יתר מצרכו, כי ה' לאֶפפלער, אביה, הלא ימלא פיו שחוק עלי, כאשר אבוא אליו לשחר את פניו לתת לי את בתו לאשה. הנני אך עוזר לעורך דין ומשכרתי ארבעים פלאָרין לחדש. אין לי דבר, זולתי זאת. הירחים האחרונים השלימו את תבוסתי. יודע אני, כי זאת היתה סכלות להראוֹת כה גלוי בפני כל אדם. אך חפצתי להיות בקרבתה, לראות את חן הודה, לשמוע את קולה הנאוה. המאות האחרונות שנותרו לי מירושתי אזלו. עלי היה לבקר בימי הקיץ במקום הרחצה, מקום שם היא ישבה, וגם את בתי התיאטראות ומקהלות הנוגנים. גם היה עלי ללבוש יפה, למען חדור אל המקומות, ששם היתה היא יוצאת ובאה, ועתה כבר הוצגתי כלי ריק, והנני אוהב אותה כאהבתי אז, ועוד ביתר עז".

"ומה אתה אומר לעשות?" ישאל היינריך.

"הנני חפץ לאמר לה, כי אני אוהב אותה, ולבקשה, לחכות לי שנים אחדות, עד אשר אכונן אָשרי בחיים".

ובחלומו בהקיץ הוא שומע את צחוק לעג אָסוואַלד: "כן, חכות! אין אֶרנסתינה לאֶפלער כה סכלה לחכות לאיש נפוח כפן, עד אשר יבּול ציץ יפיה. הלא הצחוק הוא!".

ובאמת נשמע קול צחוק בקרבת פרידריך לאֶווענבערג, ויבהל ויפקח את עיניו. ה' שיפמאן, פקיד-שלחן צעיר, שהתודע אל פרידריך בבית לאֶפפלער, עמד לפניו, ויצחק מקירות לבו:

– "הנני רואה, כי אֵחרתּ, אדוני הדקטור, ללכת לשכוב אמש, ועתה כבר חטפתך שינה".

– "לא ישנתי", השיב פרידריך במבוכה.

– "אך גם היום נאריך שבת. הלא תלך היום לבית לאֶפלער!" – ובלי שאול ישב שיפמאן לצד פרידריך אצל שלחן הקריאה.

פרידריך לא אהב את הנער, אך נשא וסבל את חברתו, יען כי יכול לדבר עמו על אדות אֶרנסתינה, ויש אשר יכול לדעת מפיו, לאיזה תיאטרון אֶרנסתינה הולכת, כי היו לה' שיפמאן דברים שבצנעה עם הגזבריות בבתי התיאטראות, ויכול היה לקבל כרטיסין גם בעת אשר רבו הקופצים מאד, ואיש זולתו לשוא בקש לקנות כרטיס.

ופרידריך ענה: "כן, נקראתי גם היום לבוא לבית לאֶפפלער" וה' שיפמאן אחז מכ"ע בידו ויקרא: "ראה זה חדש הוא!".

– "מה חדש?".

– "ההודעה הזאת!".

– "האמנם אתה קורא גם את ההודעות?" אמר פרידריך ושפתיו סלסל צחוק קל.

– "האמנם? ראשית, אני קורא את ההודעות. זה הוא הדבר הנכבד מכל – חוץ מלוח מחירי השטרות".

– "כן? ומעודי לא קראתי את רשימת מקח השטרות!".

– "כן... אתה אדוני... אבל אני! די לי להעיף עין קלה על רשימת השטרות, ואודיעך את כל מצב המדינות באירופא כולה... וסמוך במדרגה לשער זה שער ההודעות. לא תוכל לשער כמה יש במחלקה ההיא. הפוך בה והפוך בה דכולא בה. הרי זה כמו שאני יוצא לשוק. שם יש המון ענינים ואנשים עומדים למכירה. רצוני לאמר: – למכירה, באמת, הכל עומד, כל מה שנמצא בעולם, ורק המחיר הוא לפעמים גבוה, ואין להעפיל לעלות אליו... כשאני מתבונן בין ההודעות, מהר יודע לי, מה יש לעשות ולקנות. טוב שידע אדם הכל ושלא יצטרך לדבר-מאומה. אבל פה אני רואה זה ימים אחדים הודעה, אשר לא אבין בה דבר".

– "ההיא כתובה בשפה זרה?"

– "ראה, ראה נא פה, אדוני הדקטור!" –שיפמאַן הראהו את העלה וירמוז לו על הודעה קטנה, וזה היה תוכנה:

"יבוקש איש משכיל ונואש, נכון לעשות בחייו את הנסיון האחרון. הצעות תשלחנה נא אל N. O. Body במערכת".

– "הדין עמך, השיב פרידריך, זו היא הודעה נפלאה. איש משכיל ונואש! אולי יש למצוא כאלה, אבל הפתגם האחרון עושה את הדבר קשה מאד. עד כמה יהיה אדם נואש, למען עשות את הבחינה האחרונה בחייו!".

– "גם לא נמצא האיש המבוקש ולחנם ידרשהו האדון Body. הנני רואה את ההודעה בכל יום. אך נכספה נפשי לדעת מה טיבו של Body זה המבקש אנשים כאלה".

– "אין זה איש".

– "מה פירושם של דבריך: אין זה איש?"

"N. O. Body – קְרא בנשימה אחת Nobody – פירושו בשפת אנגליא: אין איש".

– "כן! כן! ולא עלה על דעתי לשער כי זאת היא אנגלית. טוב שידע אדם הכל, ולא יהיה צריך לדבר... אבל השעה עוברת. ועלינו למהר, לבל נאחר לבוא לבית לאֶפפלער. היום עלינו לכוון את השעה".

– "מה יום מיומים?" – שאל לאֶווענבערג.

– "צר לי מאד! לא אוכל לגלות לך. אני איש סוד... אבל תוכל לדעת מראש, כי דבר מה יבוא שם בהיסח הדעת. מלצר! אחפץ לשלם!"

"דבר עתיד לבוא בהיסח הדעת?" – פרידריך חש פתאום מעין רגש פחד.

בעזבו בחברת שיפמאן את בית המשתה ראה במגרעת הקיר אצל הדלת נער קטן כבן עשר שנים. הנער משך את כתפותיו למעלה בבגדו הדק ואת זרועותיו אמץ אל בשרו וברגליו בוסס את השלג, שהביא הרוח לזוית מכוסה זו. רקידת רגלי הילד עשתה כמעט רשם מצחיק. אך פרידריך ראה כי הילד האמלל קופא מקרח בנעליו הקרועים. הוא שלח ידו לצלחתו ולאור המנורה הבוערת הוציא מפרוטותיו שלש פרוטות וימסרן לנער, והנער קבלן וישב בלחש: חן! וירץ לו.

– "מה? התומך אתה בידי הקבצנים בחוץ?" – שאל שיפמאן בזעם.

– "לא אאמין, כי הקטן הזה מתגולל בשלג של טבת לשם תענוג... גם נראה לי, כי מילדי העברים זה".

– "אם כן יפן אל הקהל, או אל חברת כל ישראל חברים, ואל יעמוד בקרנות בתי המשתה!".

– "אל נא תרגז, אדוני שיפמאן, הן לא נתת לו דבר".

– "אהובי הדקטור – השיב שיפמאן בעוז – הנני חבר לחברה כנגד העוני והקבצנות. קצבה לשנה זהוב אחד".

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו