אלטנוילנד א ה
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
V.
[עריכה]חדר משפחת ליטוואק נראה יומם יתר דל מבליל. בכל זאת מצא פרידריך לאֶווענבערג את העניים האלה צוהלים ושמחים בבואו אליהם. דוד ליטוואק עמד לפני קרש החלון, ועל הקרש היה ספר פתוח, והוא קרא בו בעת לעסו את לחמו המשוח בחמאה. האב והאם ישבו על התבן, ומרים הקטנה שעשעה בגבעולים.
וחיים ליטוואק מהר לקום בראותו את פני איש חסדו. גם האשה חפצה לקום, אך פרידריך לא נְתָנָה. הוא מהר לכרוע על ברכיו ויחלק בידיו על היונק, אשר צחק אליו מתוך בלואי הסחבות.
– מה שלומך היום, מרת ליטוואק? שאל פרידריך.
ולחנם חפצה העניה לתפוש את כף ידו ולנשקה.
– טוב לי היום מאתמול – השיבה – יש לנו חלב בעד מרים וגם לחם בעדנו.
וחיים הוסיף בגאון: גם שכר מעון שלמתי.
ודוד הניח את לחמו מידו וישלב את זרועותיו ויעמוד ויתבונן אל פרידריך.
– מדוע אתה מביט אלי בעינים חדרות, דוד הקטן?
– לבל אשכחך לעולם, אדון! פעם אחת קראתי על דבר איש אשר עזר לאריה זקן.
– אנדרוקלוס – לחש פרידריך בצחוק.
– הוא הרבה לקרוא בספרים, דוד שלי – אמרה האם בקול רך.
ופרידריך קם וינח את ידו על ראשו הסגלגל של הילד ויהתל:
– האתה האריה? לפנים היה ליהודה אריה...
ודוד השיב כמעט בעקשות:
– מה שהיה ליהודה הוא שיהיה לו. עוד אלהינו הזקן חי.
ומרת ליטוואק קראה ביליל: אף כסא אין לנו להושיבך עליו, אדון רב החסד!
– אין צרך, אשה יקרה. חפצתי אך לראות מה שלומכם – וגם להביא לכם הברכה. אתם תפתחו את המכתב הזה רק אחרי אשר אצא מפה. יש בו מליצה טובה אשר תביא לכם תועלת בחיים. עליך לכלכל את נפשך היטב, למען חנך את הילדה היפה הזאת להיות לאשה ישרה כמוך.
– מי יתן וייטב לה ממני – אמרה האשה באנחה.
– ואת הנער הטוב הזה תתני ללמוד דבר מועיל. הבה לי ידך, הנער! הבטיחני כי תהיה לאיש.
– כן, הנני מבטיחך.
"מה נפלאות הן עיני הנער" – חשב פרידריך בלבו, בנענעו את הכף הקטנה. אז הניח את המכתב הגדול על קרש החלון ויאמר ללכת.
– סלח נא אדון רב החסד – אמר אליו חיים ליטוואק בעמדם אצל הדלת – האם זה הוא מכתב מליצה אל ראשי הקהל?
– כן הוא – השיב פרידריך – המכתב הזה יתן את חִנְךָ גם בעיני ראשי הקהל.
וימהר לצאת, וירד בחפזה מהמדרגות כאלו רדפוהו. לפני השער עמדה המרכבה המיחלת לו, וימהר לבוא אליה ויקרא אל הרכב: מהר לנסוע!
והסוסים משכו. זה היה המועד האחרון להמלט, כי אחרי רגע מהר דוד לרדת ולצאת מן השער החוצה, וכאשר לא ראה עוד את איש החסד געה בבכיה. פרידריך ראה זאת דרך החור אשר מאחורי מרכבתו, וישמח מאד על אשר הצליח להמלט מנסכי שלמי התודה. אין ספק, כי רוח והצלה עמדו למשפחה זו בחמשת האלפים.
ובבית המלון חכה לו קינגסקורט בצחוק רחב:
– העשית אפוא את המעשה הטוב, דקטור?
– לך הצדקה לאמר כי זה הוא המעשה הטוב שלך, מר קינגסקורט, כי הלא בכספך נעשה!
– לא, לא! כנגד היחש הזה הנני מוחה בכל תקף. אני נתן לא נתתי אף פרוטה להיטיב לבני האדם. אין אני מתאונן עליך, כי הסכלת לעשות טוב – אני לא אסכיל עוד. הכסף היה נתון לך, ולך הצדקה לעשות בו כטוב בעיניך.
– יהי כן, מר קינגסקורט.
– כן! לוא אמרת לי, כי אתה חפץ להיטיב לכלבים, לסוסים, או לשאר בעלי חיים מהוגנים, כי עתה עמדתי לימינך. אך בני אדם, לאו! אל תציע לפני את המין הזה! זה הוא מין גרוע שבגרועים. כל חכמתו אך בזאת שהוא נבל שבנבלים... זה מקרוב קראתי במה"ע, כי עדינה זקנה הנחילה את הונה לחתולים, ותכתוב בספר צוואתה את רצונה האחרון, לחלק את ביתה לתאים ערוכים בעד החתולים, וגם להפקיד עליהן עבדים ומשרתים ועוד. והכותב במה"ע הוסיף אולת משלו: אין זאת, כי אם שוטה היתה האשה ההיא. בור כזה! לא שוטה היתה, כי אם פקחית גדולה. זה היה אות זעם למין האדם, ומה גם לקרוביה הבזוים, השפלים, הצמאים לירושתה. לבעלי חיים – כן! לבני אדם – לא! ראה, הנני יכול להשתתף ברעיונות הגבירה הזקנה ההיא, ה' יחונן עפרה!
זה היה מחמד עניני שיחתו של קינגסקורט, ובענין הזה הגה ברוחו הקשה.
פרידריך לאֶווענברג סדר את עניניו קלי הערך. ביום המחרת כלה לסדר הכל. לבעלת בית המעון אמר, כי הוא יוצא את העיר לעלות על ההרים, ותתחלחל האשה מאד ותקרא: בימי החורף! האסונות כה רבו!
– טוב מאד – ענה פרידריך בצחוק עצב על שפתיו – אם לא אשוב בעוד שמנה ימים הרשות בידך להודיע לשוטרים, כי אבדתי, יען כי אז בלי ספק אהיה טמון ושמור היטב בנקיק סלע, ומעט רכושי פה הנני מנחיל לך.
– אל נא תדבר דברי עון כאלה, אדוני הדקטור!
– הלא אך מתלוצץ אנכי! קרא.
במסע הערב עזב את ווין בחברת קינגסקורט. הוא לא סר עוד לבית המשתה של בירקנרייז ולא ידע כי דוד הקטן חכה לו שם לפני הבית בערב בערב.
בחוף טריסט התנודדה אניתו הנהדרה של מר קינגסקורט על פני המים. שני האנשים קנו עוד כמה דברים בעד נסיעתם הארוכה, ובאחד מימי דצמבר הבהירים הורמו העוגנים, והאניה הפליגה בים לפאת נגב ולפאת קדם. בעת אחרת היה חופש הים משפיע על נפשי אשר רב, אך עתה הביא לו המסע רק הרוחה קטנה למשא יגונו.
אמנם קינגסקורט היה אדם המעלה, ומזגו היה טוב מאד אף כי אהב להתפאר כי שונא הוא את בני האדם. הוא היה איש רעים להתרועע ובעל לב רַגָשׁ. מדי ראה ראה את פרידריך סר וזעף, היה עמל ויגע להחיות את רוחו ולשמחו ולנחמו, ויהי נוהג עמו כמי שנוהגים עם ילד חולה, ואז היה פרידריך אומר:
– כאשר יראונו אנשי אניתנו, אז תהיה להם דעה כוזבת על אדותינו. הם יאמרו בלבם, כי אני האדון ואתה הארח, ואני קראתי לך למען אבלה את עתי בחברתך. הוי, מר קינגסקורט! יכל יכלת למצוא חבר עליז ממני!
– אהובי! לא היתה לי ברירה! – היה קינגסקורט משיב בכובד ראש ובצל זעם – אני חפצתי באיש אשר ימאס בחיים, והאנשים האלה אינם עליזים. אך אני אני אעלה לך ארוכה. בעינים אחרות תחל להתבונן, כאשר אך נעזוב מאחורינו את כל המון האספסוף הזה. אז תהיה גם אתה לבן אדם צהל כמני, עד שנבוא אל המנוחה והנחלה על האי! יקחני בכור שטן אם אשקר!
האניה היתה מרווחת מאד וערוכה בכל פלאי הוד האניות העשויות באמריקא. לפרידריך היה אולם-משכב, אשר לא נפל ביפיו מאולם-המשכב אשר לקינגסקורט. אולם-ארוחה אחד היה להם, והוא היה כלול בהדרו, ומדי ישבו בערב בערב אחרי ארוחתם לאור מנורת החשמל אשר על מכסה האניה וישוחחו, עברו השעות במהרה כעל כנפי רננים. קינגסקורט היה מתאמץ תמיד לשמח את לב פרידריך. גם אוצר ספרים נבחרים היה באניה, אך השעה לא היתה פנויה לקרוא בספרים, כי ימי המסע עברו בתמורות שונות.
האניה עברה בשטף הגלים לפני האי כפתר, ואז הציע קינגסקורט פתאם את ההצעה הזאת:
– הגד נא, דקטור, האין אתה חפץ לראות עוד הפעם את ארץ מולדתך בטרם נעזוב את הישוב?
– ארץ מולדתי? – גמגם פרידריך – התאמר לשוב לנסוע טְרִיֶסְטָה?
– חס ושלום! קרא קינגסקורט – הלא ארץ מולדתך לפנינו, פלשתינא!
– האם כן כונתך? אבל טועה אתה. אין לי כל יחס אל פלשתינא. מעודי לא הייתי שם. אין היא נוגעת אל לבי אף במעט. אבות אבותי כבר עזבוה זה אלף ושמנה מאות שנה. מה אלך לבקש שם? אדמה, כי אך לאנטישמיים יאתה לאמר, כי פלשתינא היא ארץ מולדת היהודים...
אך בעת אשר דבר את הדברים האלה עלה זכר דוד ליטוואק על לבו, ואז הוסיף לאמר: מלבד האנטישמיים הגיד לי כזאת גם נער יהודי קטן, כי פלשתינא היא ארצנו. האמרת להתל בי, מר קינגסקורט?
– יקחני בכור שטן אם עלה רעיון על לבי להתל בך. אני אך לתומי דברתי. באמת לא אבין לרעכם, יהודים. אני הייתי מתגאה מאד בדבר כזה, לוא הייתי יהודי, ואתם מתביישים. אם כן מדוע מתפלאים אתם, כי יבוזו האנשים לכם – ולא אני בכלל.
– מר איש קאֶניגסהאָף, אולי אנטישמיי אתה – שאל פרידריך בלב רגז. זאת היתה הפעם הראשונה אשר קרא לו בשמו האשכנזי בלי משים.
אך קינגסקורט צחק ויאמר:
– אל נא תרגז בני! הן לא היתה לך, כמו שאומרים: שום נפקא-מינה מזה, שאני צורר-אדם בכלל. ואם כולל אני גם את בני ישראל בכלל זה – הנה על זאת תחרד. הנחם, דקטורוני, אין אני שונא את היהודים ברב או במעט משנאי את הנוצרים, את המושלמנים ואת עובדי האש. כלם יחד אינם שוים פרוטה. אבין לְרֵעַ נירון קיסר הזקן הטוב: צואר אחד – וחתוך אחד. או לא: באופן אחר – טוב, כי תרבות הנבלים תשאר בחיים, ואיש את אחיו יענה עד מות.
ופרידריך נתפייס מהר, ויאמר: אמנם אולת היתה בי. הן המופת הנאמן המעיד, שאין אתה אנטישמיי, הוא זה, כי קבלתני.
וקינגסקורט אמר:
– הנה זוכר אני מקרה אחד אשר קָרַנִי עם איש מבני אמונתך מבני ארצך או – יקחני אפל! – קנצי למלין: עם יהודי. המקרה הזה היה במחנה. היה לנו שם אחד המתנדבים. כהן היה שם הנבלה... סלח נא. כהן זה היה בעל רגלים עקומות, כאלו נברא מששת ימי בראשית בעד חיל הפרשים. מעשה – בבית למוד הרוכבים. צויתי את הנערים ההם לקפץ על פני הגדר, כלומר: אני חפצתי, אבל הם לא חפצו, או לא יכלו. אף היה הגדר גבוה מעט. והנה התנהגתי עמהם, כמו שנוהגים עם חזירים כאלה. אז ידעתי עוד לקלל, יקחני אפל! מני אז שכחתי... רמזתי להם בסגנון הפרשים, כי הם בעיני עדת נבלות. ובכהן התעללתי יתר מבכולם. אתה הנך בלי ספק רוכב-חליפות (בש"א: וועכסעלרייטער – וועכסעל – חליפות, וגם שטר חוב). פני היהודי אדמו כדם, והוא הוסיף לרכוב, אך פתאם נפל מעל סוסו, וזרועו נשברה. הדבר הזה נשך את לבי רגע. למה היה רגש כבוד לנבלה ההיא?
– החושב אתה, שאין רגש כבוד ליהודי?
– לא! אבל אתה מעוות את המלים, עוד בטרם תמלטנה מפי... ועוד, אם באמת יש רגש כבוד ליהודים, מדוע הם נותנים את האחרים להתקלס בהם?
– ומה להם לעשות, מר קינגסקורט?
– מה? זאת לא אדע. אבל עליהם לעשות דבר מה, כמו כהן שלי בבית הרוכבים. הן מאז והלאה נהגתי בו כבוד.
– יען אשר שבר אזרועו?
– לא! אך יען הֶרְאַנִי את רצונו... אני, לוא היתה נפשי תחתיכם, הייתי מנסה לעשות דבר מה, גדול ועז, למען אנוסים יהיו גם הצוררים להשתומם. שונאים, אהובי, יעמדו לעד. המון בני האדם מכלכלים את נפשותיהם בשנאה, מן העריסה עד הקבר. ולכן, באשר כי אין יכלת לכלות את השונאים, חובה לכבש אותם... ככל מה שאני מוסיף לחקור בזה, מתחזקת בלבי הדעה, כי ענין גדול הוא בזמן הזה להיות יהודי, ודוקא בגלל אשר כל העולם עומד כנגדם.
– הוי, אין אתה יודע את טעם הדבר.
– אין הטעם ערב – זאת אני יכול לשער... ומה על דבר פלשתינא העתיקה? הראה נראה אותה, בטרם נִפָּטֵר ממשפחות האדמה?
– אחת היא לי, יהי כן, מר קינגסקורט.
והאניה אחזה דרכה אל מול יפו.