אלטנוילנד א ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

II.[עריכה]

לאֶפפלער ומשפחתו גרו במכפלה השניה של בית גדול ועשוי לדַיַרִים רבים ברחוב גונזאגא. בתחתיים היה בית המסחר הגדול לסחורת אָריג, ועליו נקרא שם: "מאָריץ לאֶפפלער ושותפו".

בבוא פרידריך ושיפמאן אל המסדרון, ראו על פי המעילים ואדרות החרף הרבות שהיו תלוים שם, כי היום רב מספר הנאספים ממספרם בכל יום.

– זה הוא כמו בית מסחר בגדים – העיר שיפמאן.

בטרקלין היו אנשים אחדים, שכבר נודעו לפרידריך מתמול שלשום. אך זר היה לו האיש הקרחַ, שישב לימין אֶרנסתינה אצל הפסנתר, ויאר פניו אליה בצחוק חן, כאלו מודע היה לה מכבר.

העלמה הצעירה הושיטה את ידה ברצון לארח הבא.

– אדוני ד"ר לאֶווענבערג, הרשני נא להציגך! זה הוא האדון ליאופולד וויינבערגער.

– סגן הראש של בית המסחר: שמואל וויינבערגער ובניו בברין – השלים אביה אחריה, לא בלי הדר ותשואות חן.

שני האנשים הושיטו את ידיהם איש אל אחיו עליזים ושמחים, ופרידריך ראה בעת הזאת שלא במתכוון, כי סגן הראש של בית המסחר בברין הוא זוֹגדָס מְעַוֵת הראות ו"רואה החדר והעליה כאחד", וכף ידו לחה ורטובה מאד. הדברים האלה לא היו רעים בעיני פרידריך, יען כי הם גרשו את הרעיון הראשון שהבריק בקרבו כחץ ברגע בואו. אֶרנסתינה ואיש כזה – לא, היה לא תהיה! בתמונתה שנראתה לעיניו עתה, גבוהה, רבת חן, וראשה הנאוה נטוי מאד, הרהיבה את עיניו. אך הוא אֻלץ להנזר מעט לאחור, כי ארחים חדשים באו, וגם לקראתם יצאו בעלי הבית לקדם את פניהם בברכה. אך האדון ליאופולד וויינבערגער מברין החזיק מעמד בסרבנות לימין אֶרנסתינה.

ופרידריך חקר את שיפמאן.

– זה האדון וויינבערגער הוא, כנראה, מודע ובן-בית מאז.

– לא! – השיב שיפמאן – הם יודעים אותו זה אך ארבעה עשר יום, אך זה הוא – בית מסחר יפה מאד לסחורת אָריג.

– מה הוא יפה מאד? בית המסחר, או האריג? – שאל פרידריך עלז ושקט בידעו, כי האיש, שהכירו אותו זה אך ארבעה עשר יום, הן עוד לא היה לחתן.

– גם זה גם זה – השיב שיפמאן – שמואל וויינבערגער ובניו מקבלים בהלואה כמה שיחפצו בעד למאה... זה הוא לעילא ולעילא... בכלל, הכל יפה פה היום. הבט נא שמה: זה האיש דל הבשר, ועיניו כה זכוכיות, הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין. הוא אדם רע-המראה, אבל הוא אהוב מאד.

– מדוע?

– מה מדוע? יען כי הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין... היודע אתה את האיש עם זְקַן-הלחיים, ששיבה זרקה בו? גם את זה לא תדע! אבל אי מזה באת? זה הוא רב-סרסרים לאַשנר, אחד מענקי הבירזא. זה מצחק באיזה אלפים שטרות כמו לאחר יד. עתה הוא, במקרה, עשיר גדול. מי יתנני כמהו! היהיה לו עוד דבר מה בשנה הבאה – לא אדע. היום מתנוססות על אשתו אבני השהם הגדולות בגדולות, והנשים האחרות מתקנאות בה.

הגבירה לאַשנר ישבה באחת זויות הטרקלין בחברת גבירות עדויות עדי רב, ותשוחחנה ברגש רב על דבר צניפים. שאר האגודות עוד היו קרות-רוח, כמו לפני משתה הערב. גם היו כאלה אשר כמו השתוממו מבשורת פתאום ומן החדשה אשר לא שערו שתמהר כה לבוא חיש קל, היא החדשה שעל אדותיה רמז שיפמאן בשיחתו בבית הקופי. הם התלחשו, ויעמידו פניהם כמסתירי סוד. פרידריך חש את נפשו במצב לא נעים, ולא ידע מה. בחברה הזאת היה החלק אשר לקח והמקום אשר קבע לעצמו דל מאד, סמוך ודומה למקומו של שיפמאן. בימים אחרים לא עלה הרעיון הזה על לבו, יען כי בכל פעם היתה אֶרנסתינה קרובה אליו, ובה כל מעיניו, ולא עלה על לבו כל רעיון אחר. אך הפעם לא נשאה אליו עין ולא דברה אליו דבר. אין זאת כי אם האדון וויינבערגער איש ברין הוא בעל שיחה ערבה ומושכת את הלב. ועוד אחת חש פרידריך כדבר שדכא את רוחו. הוא ושיפמאן לבדם לא לבשו את הבגד קצוץ הכנפים או את ה"סמאָקינג", אך באו עוטים בגדי בקוּר פשוטים. הדבר הזה הבדילם גם במראיהם החיצון כחלכאים אשר בחברה זו. האח, מה אּותה נפשו לצאת, אך הוא לא מצא און לו לעשות כן.

והטרקלין הגדול כבר היה מלא מפה אל פה, והנאספים כמו עוד חכו אל בוא פנים חדשות. אז פנה פרידריך אל אחיו לצרה ושאלה בפיו. ושיפמאן ידע להשיבו, כי אך זה עתה שמע את דבר הגבירה בעלת הבית שדברה בלחש.

– מחכים אך לגרין ולבלוי.

– מי היה? – שאל פרידריך.

– מה? האין אתה יודע את גרין ואת בלוי? שני הפקחים אשר בווין! הן אין אספה, אין חתונה, אין סעודה שלפני החתונה, או כל מה שיהיה, בלי גרין ובלוי. יש אומרים: גרין הוא הפקח, ויש אומרים: בלוי. גרין עושה את מהתלותיו יתר בלשון נופל על לשון; ובלוי אוהב יתר לצחק על האנשים, על כן קבל בלוי הרבה יתר מכות לחי, אבל זה אין מעכב. לו יש מששת ימי בראשית פנים עשויות לכך. אין לחייו מאדימות כאשר יכו עליהן... בחברת נכבדי היהודים חביבים שני האדונים האלה מאד. אך איש לא יוכל לדבר את רעהו לשלום, ולא נפלאת היא, כי הלא בני אומנות אחת המה.

ותנועה קלה נראתה בטרקלין. האדון גרין בא: אדם רזה וארוך וזקנו אדמדם ואזניו סרוחות ובולטות מאד מן הראש. האדון גרין היה קורא להן: אזנים פגומות, יען כי הסחוּסים לא היו משוקעים כצבט, אך שטוחים ומרוקעים לחוץ.

ואמה של אֶרנסתינה נגשה לקראת הגחכן המפואר בתוכחת חן:

– מדוע אך זה עתה באת, אדוני גרין?

– לא יכולתי לאַחר עוד יתר מאשר אֵחרתי – השיב בלעג. אלה אשר שמעו, צחקו כמכירים טובה. אך על פני הגחכן נפל צל: בלוי בא.

האדון בלוי, בעל קומה ממוצעת, כבן שלשים, פניו גלוחים חלקים, ועל חוטמו הכפוף מאד משקפים-צובטים.

– הייתי בתיאטרון הוויעדעני – אמר – בחזיון שנערך בפעם הראשונה, ואחרי המראה הראשון יצאתי.

ספורו עשה רשם, נשים ואנשים התקבצו מסביב לבלוי, שהוסיף להודיע:

– למראה הראשון לא היתה מפלה, וזאת הפליאה את לבות כל הרואים.

והגבירה לאַשנר קראה אל אישה באַדנות: מאָריץ, מחר אלך לראות.

ובלוי הוסיף לאמר: אוהבי האנשים שכתבו את התורף התענגו מאד.

– האם כה טובה היא האוֹפיריטא? שאל שלעזינגער, ממלא מקומו של הברון גאלדשטיין.

– לא! כה רעה היא! – באר בלוי – הן ידידי המחבר מתענגים אך אם החבור הוא רע.

וילכו אל השלחן הערוך. לשכת האכל הגדולה היתה הפעם צרה מהכיל את הארחים הרבים, וישבו צפופים ורחוקים מאד, ואֶרנסתינה ישבה אצל האדון וויינבערגער, ופרידריך ושיפמאן הצרכו לשבת בקצה השלחן.

בתחלה רבו קשקושי הקערות וצלצלי כלי האכל מן השיחה והאדון בלוי קרא אל חברו מן העבר השני של השלחן:

– גרין, אל נא כה תרים את קול אכילתך. אין אדם יכול לשמוע את קול דגו בשבתך עמו במסבה.

– לא לך לאכול דג, כי אם ירך כבש (נייד-האממעלקיילע, לשון נופל על לשון בש"א מקנא: ניידהאממעל).

אוהבי האדון גרין צחקו על המהתלה הזאת, ואוהבי האדון בלוי מצאוה תְּפלָה.

אך עיני הנאספים הוסרו מאת שני הבדחנים האלה בהשמיע איש בא בימים, שישב אצל הגבירה לאֶפלער, את דבריו בקול רם:

– אצלנו, במיהרן, המצב משתנה לרעה. בערי השדה הקטנות חיי "האנשים שלנו" תלואים להם מנגד. אם האשכנזים זועפים, הם מנפצים את חלונות היהודים. אם הטשחים מרי נפש, הם פורצים בבתי יהודים. האמללים החלו לצאת מן הארץ, אך אין הם יודעים אנה יפנו.

– מאָריץ, צעקה ברגע ההוא מרת לאַשנר, הנני חפצה ללכת מחר אל הבורגתיאטר.

– הניחי לי עתה – ענה הבירזיאני – ד"ר ווייס מספר עתה איך הוא מצב הדברים במאֶהרין. בי נשבעתי, לא תאר ולא הדר.

שמואל וויינבערגער, אביו של האדון ליאופולד וויינבערגער, התערב אף הוא בשיחה: אדוני הד"ר, אתה, בהיותך רב, הסכנת לראות את הדברים כהים מאד.

– ווייס רואה תמיד שחור (לשון נופל על לשון) – קרא אחד הבדחנים, אך המהתלה היתה כקול קורא במדבר.

ושמואל וויינבערגער הוסיף לאמר:

– בבית חרשת המעשה אשר לי שלום לי מסביב, ואין מגור. שערורה כי תקרה, הנני קורא לשוטרים, או אני הולך אל המצביא הראשי. אשר אך יראה האספסוף את הרמח, מרדות תבוא בלבו.

– אבל הלא זה מצב רע מאד, העיד הרב ווייס בנעימה.

ועורך הדין ד"ר וואַלטר, ששמו פייגעלשטאָקק לפנים, העיר:

– כבר לא אדע מי אמר זאת: הכל יש לעשות ברמחים, אך אַל לשבת עליהם.

– כבר רואה אני – אמר לאַשנר – כי כולנו נְצֻוֶה לשאת את הטלאי הכתוּם.

– או לצאת מן הארץ – העיר הרב.

– אבקשך לאמר לי לאָן – שאל וואַלטר – האם במקום אחר טוב המצב מפה? גם בצרפת החפשית יד האנטישמיים על העליונה.

אך ד"ר ווייס, רב עני מעיר קטנה במאֶהרין, אשר באמת לא ידע, לאיזו חברה התגלגל ויפול עתה, נועז להעיר בענוה: זה איזה שנים יש תנועה. קוראים לה: ציונית. היא נכונה לפתור את שאלת היהודים על ידי ישוב אדיר. כל אלה, שכבר נלאו לסבול, יצאו לארץ הורינו העתיקה, לפלשתינא.

הוא דבר במנוחה גדולה, ולא ראה כי פני האנשים אשר מסביב התעַותו לצחוק, ויהי נפעם מאד, בשמעו כי בהוציאו מפיו את השם פלשתינא התפרץ מפיהם קול הצחוק. והקול היה בלול בכל טעמי הנגינה. הנשים כעכעו בלחש, הגברים נערו וינהמו וירעימו בצחוק. אך פרידריך לאֶווענבערג לבדו מצא את פרץ הלעג הזה עז ושובב מאד לנכח האיש הזקן.

והאדון בלוי כון את רגע השביתה הראשון בצחוק-המקהלה להשמיע את הדבר הזה: לוא היתה באוֹפיריטא החדשה אך מהתלה אחת כזאת, כי עתה נצלנו.

וגרין צעק: אני אהיה לציר בווין.

שאון צחוק חדש. אחדים צעקו: גם אני, גם אני!

אז אמר בלוי בתום: אדוני, לא יתכן! אדמה, כי ממשלת אוסטריא לא תקבל צירים יהודים רבים כאלה. לכו ובקשו לכם כהונות אחרות.

אך הרב הזקן היה נבוך מאד, ולא נשא עיניו מן הקערה אשר לפניו, בעת אשר גרין ובלוי התנפלו על הענין ויכרסמוהו בנפשם שבעם, וידושו את הערוגה הזאת הלוך ודוש אותה עד אין קץ. הם חלקו את הממלכה החדשה, ויתארו את פני הענינים לעתיד לבוא. ביום השבת תהיה הבירזא סגורה. לאנשים שהביאו תועלת לארץ המולדת, או לבירזא, יתן המלך את "אות הכבוד של דוד", או את אות הכבוד של "חרב הבשר". אך מי ימלוך?

– הבארון גאָלדשטיין ולא זולתו – קרא הבדחן בלוי.

והאדון שלעזינגער, ממלא מקומו של השלחני המפואר הזה, העיר ברוח מרה: אבקש לבלי הכנס את גופו של הבארון לבית גאָלדשטיין אל המשא והמתן הזה – למצער, לא בפני.

כמעט כל הנאספים נענעו לו בראשיהם. האדון בלוי המחודד היה פורץ לפעמים פרצים כאלה ועושה מעשים שלא כשורה. סחוב את הבארון גאָלדשטיין הלום וטפל בו ברוח בדחנות – זאת היתה באמת יתרה מן המדה. אך האדון בלוי הוסיף לאמר:

"לשר המשפטים יהיה האדון ד"ר וואַלטר. אצילות תנתן לו עם התאר: לבית פייגעלשטאָקק. וואַלטר אציל לבית פייגעלשטאָקק!

קול צחוק נשמע. פני עורך הדין אדמו לשמע שם אביו, ויאמר אל הלץ: זה כמה לא היתה כף זרה בלחייך, אדון.

וגרין, המומחה בלשון נופל על לשון, אך זהיר מחברו, לחש לשכנתו צרוף אותיות, שמהן יצאה המלה אָהרפייגעלשטאָקק (אָהר-פייגע – מכת לחי בש"א).

והגבירה לאַשנר חקרה: היהיו בתי תיאטרות גם בפלשתינא – ולא, בל אלך שמה!

– אין ספק, גבירה נכבדה, השיב גרין, בעת מערכות חג בתיאטרון של החצר בירושלם תהיה כל האיזראעליטע (לנע"ל: עליטע – מבחר החברה) נאספה.

והרב ווייס העיר בהכנעה: במי אתם מצחקים, אדוני, הלא בנפשכם!

– לא, אך בכובד ראש נדון על עצמנו, השיב בלוי.

– הנני מתגאה במה שאני יהודי, השיב לאַשנר, כי לוא גם לא התגאיתי, הלא אעפ"כ יהודי הייתי. לכן טוב לי שאתגאה.

ברגע הזה יצאו שתי הנערות המשרתות להביא קערות חדשות ובעלת הבית העירה:

– כשהמשרתים פה, טוב לבלי דבר על עניני היהודים.

ובלוי השיב חיש קל: סלחי גבירה רבת החסד. לא ידעתי, שמשרתיך אינם יודעים, שאתם יהודים.

אחדים צחקו.

– ידעו או לא ידעו, העיר שלעזינגר ברגש גאון – אבל אין כל צרך לתלות את הדבר כפעמון גדול.

ויין שאמפאניה הובא. שיפמאן דחף באַמתו את שכנו פרידריך לאֶווענבערג:

– עתה יפרוץ הדבר!

– מה יפרוץ? – שאל פרידריך.

– העוד לא גלית זאת?

לא, פרידריך עוד טרם גלה זאת. אך ברגע משנהו כבר באה ההתגלות.

האדון לאֶפלער הכה בסכינו אל זכוכית כוסו ויקם. דומיה מסביב. הנשים הפנו את שכמיהן אל מסעדות כסאיהן. החַיְכן בלוי הביא מהר עוד נתח אחד לתוך פיו וילעוס, בעת אשר אבּא לאֶפלער דבר.

– ידידי הנכבדים מאד! מה טוב חלקי ונעים גורלי, כי בשורה משמחת בפי. בתי אֶרנסתינה באה בברית האירושין עם האדון ליאופולד וויינבערגער מברין, סגן הראש של בית המסחר: שמואל וויינבערגער ובניו. יחי זוג הארושים, יחי!

– יחיו! יחיו! יחיו! כל הנאספים קמו. הכוסות צלצלו. אז החלו ללכת מסביב לשלחן, אל ההורים, אל החתן והכלה, לברך. גם פרידריך לאֶווענבערג הלך בדרך הזה, אף כי ענן רבץ למול עיניו. רגע עמד לפני אֶרנסתינה, וביד רועדת הגיש את כוסו אל כוסה. היא הביטה אליו חיש קל, אך מהר הסבה את עינה.

אז עלתה רוח הנאספים והמסובים. ברכה אחרי ברכה נשמעו. שלעזינגר נשא נאום נהדר. גרין ובלוי עלו לתכלית שלימות כשרונם; גרין צרף אותיות ויעקם מלים בברכתו עוד יתר מאשר הסכין, ובלוי עשה רמזים שונים שדוקרים את פלוני ואת אלמוני. החברה היתה עליזה מאד.

פרידריך שמע ולא שמע את כל הדברים האלה, כמו מרחוק, ויחש את נפשו, כאלו היה נתון בתוך ערפל, שבו אין לראות דבר ואין לשאוף רוח.

המשתה בא אל קצו. פרידריך הגה רעיון אחד: להמלט, הרחק הלאה מכל האנשים והנשים האלה. הוא היה בעיניו כמו למותר בבית הזה, בעיר הזאת, וגם, בתבל. אך כאשר חפץ להעלם בלחץ הקל שהיה שם אחרי המשתה ולצאת בהחבא, חסמה אֶרנסתינה את הדרך לפניו. וקולה היה נעים, בעצרה אותו:

– עוד לא אמרת לי דבר, אדוני הדקטור!

– מה אגיד לך, עלמה כבודה, אֶרנסתינה?... הנני מברכך... כן, כן – הנני מברכך ברכת אֹשר רב לברית האירושין הזאת.

אך אז כבר חש החתן אליה, וישם את זרועו, כבוטח ברכושו, על מתניה, וימשכה אליו. ובת צחוק רחפה על פיה.


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו