אלטנוילנד א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

IV.[עריכה]

במכתב שהגיע אל פרידריך מאת N. O. Body על פי ההודעה במה"ע הודיעוהו, כי מקום הַמוּעָדָה הוא בבית מלון לאצילי עם ברחוב הרינג. לשעה הקצובה הלך פרידריך שמה וידרוש לְשֶׁכֶן מר קינגסקורט, ויורוהו אל אולם אחד במכפלה הראשונה. בבואו שמה יצא איש גבה קומה ובעל כתפות רחבות לקראתו:

– האתה ד"ר לאֶווענברג?

– הנני.

– קח לך כסא, דקטור.

וישבו שניהם, ופרידריך התבונן בשים לב אל האיש הזר, ויחכה למוצא שפתיו. מר קינגסקורט היה כבן חמשים, זקנו גדול ומעט שיבה זרקה בו, ושערות ראשו צפופות ושחומות, וכמו חוטי כסף התבוללו בהן ועל יד רקותיו כבר הפך לבן. הוא העלה קטרת סיגרה בנחת.

­– המקטיר אתה, דקטור?

– לא עתה – ענהו פרידריך.

מר קינגסקורט השיב בזהירות קשת עשן מפיו, ויבט אחרי הַקַיִים של העשן הַמִתְאֲבֵּך, וכאשר נמוגו כלם, אמר, בלי הבט אל הארח:

– מדוע אתה שבע חיים, אדוני?

ופרידריך השיבהו במנוחה: על אדות הדבר הזה לא אוכל לענותך.

אז הביט אליו מר קינגסקורט ויניע ראשו, ויסר את האפר מעל הסיגרה ויאמר: יקח זאת בכור שטן! הדין עמך. אין הדבר הזה נוגע אלי... כאשר נכרות ברית, אז – יש יום וספרת לי כל אשר עמך. לפי שעה אך אספר לך מי הנני. שמי קאֶניגסהאָף. הנני אציל אשכנזי. בימי נעורי הייתי פקיד צבא, אך אדרת פקיד היתה צרה מֵהִתְכַּנְסִי בה. לא אוכל לסבול, כי ישלט בי רצון זר, לוא גם יהי טוב מאד. במשך שנים אחדות יכולתי שאת את המשמעת. אבל אחרי כן אלצתי לסור הלאה. לולא סרתי, כי אז התפוצצתי לרסיסים, ואעולל רעה לאחרים... יצאתי לאמריקא ואסב את שמי לקינגסקורט, ואעבוד עבודת פרך במשך עשרים שנה, ובזעת אפי ובדמי רכשתי רכוש, ואז לקחתי אשה... מה דעתך על זאת, דקטור?

– אין דבר, מר קינגסקורט!

– טוב אפוא! ואתה הנך רווק?

– כן, מר קינגסקורט... אבל אמרתי בלבי, כי תודיעני מה הוא הנסיון האחרון אשר תאמר להציע לפני.

בעוד רגע, דקטור... אם נשב יחד אספר לך דבר לאשורו, איך החלותי לעלות, עד אשר רכשתי לי את המיליונים. כי אמנם יש לי מליונים. ומה תאמר?

– לא מאומה, מר קינגסקורט.

– הכל תלוי בזריזות, דקטור!... כל מה שאיש יחפץ בכל אמץ לבו, אותו ישיג. רק שם באמריקא ראיתי, כי אנחנו, האירופיים, הננו אספסוף עצלים וחסרי רצון. יקחני השטן! קנצי למלין: הצלחתי. אבל אחרי אשר הצלחתי, החלותי לחוש בלבי, כי בודד הנני. והנה יד המקרה עשתה זאת, כי איש מבית קאֶניגסהאָף הסכיל עשה דבר אולת – הוא בן אחי. ואקח אלי את הנער בעת אשר אמרתי לשאת אשה. כן, חפצתי לבנות לי בית, נוה, לקחת אשה, ולתלות עליה עדי עדיים, ככל איש תרומות, שהעשיר פתאום. נפשי אותה בילדים, למען דעת למי כה הרביתי עמל. אמרתי להחל בערמה גדולה ולשאת עלמה עניה. היא היתה בת אחד מפקידי. אני הרביתי מכבר להטיב לה ולאביה. היא לא השיבה פני ריקם. חשבתי כי זאת היתה אהבה. אך באמת היתה זאת רק הכרת-טובה, או מרך לב. היא לא נועזה להשיב פני ריקם. אז ערכתי לי בית, ובן אחי ישב עמנו. אתה תאמר, כי זאת היתה אולת – איש זקן בין שני צעירים, ונקל היה לראות מראש כי הם יפגשו. ואמנם במהרה אחרי ההתגלות קללתי את נפשי כקלל את החמור. אך לולא בא הוא, אזי בא איש אחר תחתיו. קצני למלין: שניהם רמוני. כאשר נודע לי הדבר היתה תנועת ידי הראשונה לאחוז בקנה הרובה. אז אמרתי אני עם לבי, כי אך אני אשמתי, ואז נתתים לברוח לנפשם. התועבה היא יצר לב האדם, וכל הזדמנות היא סרסרית לדבר עברה. כשאין איש רוצה להכשל בבני אדם, אז טוב שילך לו מנגד. ראה, זה היה שברי. אז התגנב אלי הרעיון לשים קץ לחיים הנאלחים על ידי כדור עופרת. אך רעיון נוסס בלבי, כי עוד היום גדול לשים קץ לחיים. אמנם לאולת חשבתי להוסיף לצבור זהב. לא חשתי בלבי כל תשוקה לרכוש עוד, וחיי המשפחה היו חלום. אז נשאר לי כנסיון אחרון רק לשבת בדד, אך לא לשבת בדד באפן דל ושגור, כי אם באפן גדול ויוצא מן הכלל – לבלי דעת עוד דבר על אדות בני האדם ועל אדות מלחמותיהם הנבערות ועל אדות טומאתם ושקרותם. נפשי אותה את הבדידות הגדולה, הנכונה והעמוקה, בלי רצון ובלי כל עמל, תשובה שלמה אל הטבע! הבדידות הזאת היא גן העדן, וממנו גורשו בני האדם בעונם, והנה מצאתי את המקום הגלמוד הזה.

– פן אפוא מצאת? שאל פרידריך, בלי דעת עוד אל מה ירמזו דברי האמריקאני.

– כן, דקטור! כליתי את עסקי, ואברח עוד הפעם מפני מיודעי. בניתי לי אניה טובה, ועמה יחד, כמו שאומרים, נתעלמתי מן העין. במשך ירחים רבים נדדתי הנה והנה על שבעה ימים. דע נא, כי אלה הם חיים נפלאים. האם לא תחפץ באלה? או כבר נסית?

– לא נסיתי עוד, השיב פרידריך, אך נפשי אותה מאוד!

– טוב אפוא, דקטור! החיים באניה הם החופש. אך עוד אין הם הבדידות. הן לא יסע איש בלי מלחים, כן גם אין להמלט מלסור פעם בפעם אל אחד חופי הים לאסוף שם פחמים. ואז עוד הפעם מגע ומשא עם בני אדם, וכל מגע ומשא מטמא. יודע אני אי אחד בים הדרומי, ששם יוכל אדם לחיות בדד. שם אחפץ לחיות. האי הוא אי-סלעים קטן בקבוצת האיים קוקס-אַרחיפל. קניתי את האי ההוא, ואצו לאנשי ראראטונגא לבנות לי שם בית. הבנין הוא כה נעלם בין הסלעים, עד כי עוברי אניות בנסעם הלום והנה בקרבת החוף לא יראוהו. מראה האי הוא כמו מכבר – אי ריק מאדם... הנני יושב שם בחברת שני עבדים: אחד מהם הוא כושי אלם, שכבר עבדני באמריקא, והשני הוא טאהיטי, שמשיתיו מן המים בחוף אווארוא ברצותו לשים קץ לחייו, כי היה חולה אהבה. עתה הנני נוסע במסעי האחרון לקנות לי את כל הדרוש לשארית ימי חיי, ספרים, כלי חקירת הטבע וכלי נשק. המזונות מובאים אלי בידי הטאהיטי מן האי הסמוּך. הוא נוסע יום יום עם הכושי אשר לי בסירה איליקטרית; ואם עוד דבר מה דרוש לי, הכל יש לקנות בראראטונגא כמו בשאר ארצות תבל... התבין?

– כן, מר קינגסקורט! אך לא אדע, מדוע תבאר לי זאת.

– מדוע, דקטור? יען כי הנני חפץ לקחת עמי בן-לויה לבלי שכוח את הדבוּר, ולמען יהיה עמי איש אשר יסגור את שמורות עיני כאשר אמות. התחפץ?

פרידריך החשה כחצי רגע, ואחרי כן אמר ברוח נכון: כן!

וקינגסקורט הניע ראש כשבע רצון ויוסף לאמר:

– אך עלי להעיר את אזנך, כי הנך מקבל עליך חובה לכל ימי חייך, ועל כל פנים לכל ימי חיי. בלכתך עמי לא תשוב עוד. עליך לנתק את כל החוטים.

ופרידריך השיב:

– אין דבר קושר אותי. הנני עומד לבדי, וכבר שבעתי חיים.

– איש כזה דרוש לי, דקטור! באמת אתה עוזב את החיים בלכתך עמדי. לא תוסיף שמוע מטוב ועד רע בתבל. הנך מת בעד התבל, והתבל מתה בעדך. הימצא הדבר חן בעיניך?

– הדבר הזה מוצא חן בעיני.

– אם כן נחיה בשלום יחד. טעמך טוב בעיני.

– אך דבר אחד עלי לאמר לך, מר קינגסקורט: הנני יהודי, האין זה דבר מעכב?

וקינגסקורט צחק:

– השאלה מעוררת צחוק. אתה בן אדם. עיני הרואות זאת, גם אדמה כי איש משכיל אתה. אף שבע חיים הנך, וזה אות, כי טעמך טוב. וכל שאר הדברים הם חסרי ערך במקום ההוא אשר שמה אנו הולכים... ואם כן אתה רוצה?

וקינגסקורט פשט אליו את ידו, ופרידריך אחז בה ויניענה בחזקה.

– ומתי תהיה נכון למסע, דקטור?

– בכל שעה.

– טוב אפוא, ובכן, נניח: מחר. מחר אנחנו נוסעים לטריסט. שם עומדת אניתי על העגן... אולי תחפץ עוד לקנות דבר פה?

– לא אדע מה לקנות. הן אין זה מסע תענוג, אך פרידה מן החיים.

– אבל בכל אופן, דקטור! אולי דרוש לך כסף לקנינים. דרוש ככל אשר תדרוש.

– חן, חן! אין לי צרך, מר קינגסקורט!

– האין חובות לך, דקטור?

– אין לי דבר ואין אני חייב דבר. חשבוֹני חָלָק.

– האין לך קרובים או ידידים, ואולי תחפץ להניח להם דבר מה?

– אין איש!

– טוב אפוא! ובכן נסע מחר!... אך אולי תסעד עמדי היום.

וקינגסקורט צלצל בפעמון. העבדים ערכו את השלחן באולם ויביאו ארוחה טובה. במשך השיחה קרבו לבות שני האנשים איש אל רעהו, ואחרי אשר הראה קינגסקורט את פרידריך אֵמון-רוח בספרו לו כל אשר אתו, חש פרידריך את הצרך לספר לו גם הוא את קורותיו, ויספר בקצרה ובשפה ברורה, וכאשר כלה לספר אמר האמריקאני:

– עתה הנני מאמין, כי לא תברח מפני אחרי אשר תבוא אל האי. אהבה נכזבה, צער-העולם ויגון-הנעורים – שלש אלה דים להטות לב איש צעיר לפרוש מן החיים, רצוני לאמר: מן החיים עם בני האדם. כי גם אם ייטיבו לעשות לבני אדם – הם סובבים בכחש את מיטיביהם ויענום. אנשי החסד הם סכלי הסכלים. האם לא תאמין?

– הנני מאמין, כי העושה חסד נהנה בשעת מעשה... וכרגע עולה דבר מה בזכרוני. הצעת לפני כסף, אם חפץ אני להניח דבר מה למיודעי, – והנה יודע אני משפחה אחת דלה מאד מאד. אם יהיה רצון לפניך, הנני חפץ לעזור לה.

– זאת היא אולת, דקטור. אך לא אוכל למנוע אותה ממך. הן גם בלעדי זאת חפצתי לתת לך כסף לסדר את עניניך, ועשה בו אפוא כחפצך. היהיו לך חמשת אלפים זהובים די צרכך?

– די והותר, השיב פרידריך, וגם רעיון יפה הוא לי, כי פרידתי מן החיים איננה בלתי בעלת תכלית.


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו