אלטנוילנד ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו

ספר שלישי - הָאָרֶץ הַפּוֹרַחַת[עריכה]

I.[עריכה]

הבקר היה בקר יום אביב מלא חדוה בצאת החבורה מפרידריכסהיים לנסוע לטבריא. לפני השער עמדה עגלת מסע כבירה עם מניע גדול. כשנים עשר איש יכלו למצוא מקום בעגלה.

– דרך ארץ! צעק קינגסקורט, והוא טוב לב – הלא זו היא תיבת נח. כל בני האדם וכל המחנות יכולים למצוא מקום מרווח פה.

– רק אחד עשר יהיה מספרנו – אמר דוד.

– אחד עשר? ואני רואה רק תשעה – ספר קינגסקורט – כנראה אתה מונה את פריטץ הקטן כשלשה. ואמנם לא רע היה הרעיון להוליך עמנו את הילד.

ופריטץ הקטן הנשוא על זרועות אמנתו כמו הבין שמדברים בו, ויריע וישלח את ידיו הקטנות אל זקנו הלבן של קינגסקורט.

– בדרך ילוו עלינו עוד שני אנשים: רשיד-בי והאדריכל שטיינעק – בארה שרה.

עד כה ועד כה הביאו המשרתים הרבה תשמישי דרך וילקוטי יד אל העגלה וישימום מאחוריה. אך סל של מזונות, ובו צלוחיות וחלב בעד פריטץ הקטן, ועוד מיני מזון, הוצב על מקום גבוה. לאחורי העגלה עלו המשיקים ועבד כושי. על הספסלים הרבודים מפנים ישבו שרה ומרים ופרידריך. קינגסקורט בחר לשבת במחלקה מכוסה על ידי זכוכית, באמרו, כי הוא רוצה להגן על עצמו מפני הרוח המנשבת, ואולם באמת אך ציד היה בפיו, והוא בחר לשבת שם, יען כי שם נקבע גם מקום פריטץ הקטן. הוא היה הראשון שטפס ועלה, ויבקש שיתנו את הילד לחיקו, ואחרי אשר נמצא פריטץ הקטן בחיק קינגסקורט לא זז עוד ממנו ולא רצה לשוב אל האומנת. ודוד, שנכנס באחרונה, נסה להשפיע עליו בחומר גזרת אב, אך לשוא.

וקינגסקורט היה זועף מאד, על כל פנים בדבר שפתים: פרחח לא-תרבות כזה! האם לא תלך לך מהר?

ודוד בקש: תנה אותו לי! אם ייליל, או לא!

באמת גם לא הרפה קינגסקורט להוציא את הילד מחיקו. הוא הושיב את הילד על ברכיו, וידגדג אותו בחזה ותחת סנטרו, עד שהרים הקטן קול צחוק.

– בר נש כזה! אבל גם אם יהיה קינגסקורט הזקן ללעג ולקלס לכל יושבי חיפה אין בכך כלום. הן באָשרי אין איש מכיר אותי פה.

העגלה נסעה החוצה. העבד הכושי מאחורי העגלה תקע בקרן רקועי פחים נגינות מפיקות עליצות. ופריטץ הקטן היה שבע ענג וימחא את כפותיו הקטנות.

– ראה נא! אמר קינגסקורט – הלא זה הוא כמעט כמו בימים אשר עברו – עגלות בית הדאר וחצוצרת הרכב.

דוד העיר: הוא תוקע בקרנו למען הודיע לרשיד את בואנו, ולא נאלץ לחכות ולאבד זמן.

ויסעו במסלת כרמל שכבר נוסעה להם וירדו לבקעה. ואמנם רשיד-בי כבר עמד לפני ביתו נכון למסע. הברכות היו מלאות חבה. מאחורי שבכות עץ של חלון אחד במכפלה הראשונה נראתה כף יד יפה ולבנה, כף יד אשה, ותנופף מטפחת.

ומרת שרה רצה מהר ותעל אל המסתתרת:

– יברכך אלהים, פטמה! השב נשיב לך את בעלך בשלום בלי פגע. היי בטוחה!

ומרים קראה:

– שקי נא לילדיך, פטמה!

והנה הובאו גם ילקוטי משאו הקטנים של רשיד לתוך העגלה. והבי ישב אצל דוד. עוד נענועי ברכה אל מול כף היד הלבנה בחלון, והמניע תפף, והעגלה נסעה.

ופרידריך פנה אל שכנתו מרים, ויאמר:

– האמללה אנוסה להותר בביתה.

– היא אשה עליזה ושמחה בחלקה – השיבה מרים – בטוחה אני שהיא חפצה באמת כי יתענג בעלה במסע הטיול הזה. ואלו ידע, כי עלבון הוא לה, אז לא נסע עמנו. שניהם טובים וישרים מאד.

– בכל זאת משתומם אני על האשה החפצה להשאר מאחורי השבכה בבקר יום אביב כזה, גבירותי.

– האין זאת? אמרה שרה, ופניה נהרו מחדוה – ימי אביב כאלה יש אך בארצנו. נעימים החיים פה מבכל מקום אחר.

גם פרידריך חש בנפשו, כי כל קרביו מלאים אושר, וגם לא ידע מדוע. עוד הפעם היה צעיר וגא, ויאמר להתלוצץ מעט בשכנתו.

– ומה לבית ספרך, עלמה כבודה? כנראה, תלית על היתד היום את חובותיך...

ומרים צחקה:

– אין הוא יודע דבר, לחלוטין שום דבר על אדות היהדות!... יודע לך אדוני, כי היום החלו ימי החופש אשר לנו לפני הפסח. הלא בגלל זאת אנחנו נוסעים לטבריא אל אחינו, לחוג שם עמהם את הסדר. האם לא הגיד לך דוד דבר?

– אחיך רמז פעמים אחדות, כי בטבריא יודש לנו דבר נדודי היהודים – האם זאת היתה כונתו? אבל את נדודי היהודים ממצרים הלא יודע אנכי מימי ילדותי.

– אולי היתה לו עוד כונה אחרת, אמרה מרים, והיא תפושה במזמותיה.

העגלה באה עד מורד מסלת הכרמל, אך לא אחזה דרכה אל טבור העיר, כי אם נטתה לימין. הם באו אל מגרש על גדות הים צומח עצים. לפני ארמון קטן ונהדר עמדו מנסוע. שם עמד איש בעל תנועות עזות, ראשו מוּטה אל מול פניו, ויתבונן בעד משקפי הצבט, הנשמטים תמיד מעל חוטמו, אל הבאים.

– לוא היתה נפשי תחתיכם – צעק אליהם – כי עתה לא באתי. זה חצי שעה אני עומד, ורגלי כמסמרות. לעולם לא אכוון את השעה.

תחת תשובה הורהו דוד את לוח מורה השעות.

– אין זה מוכיח, רק כי מורה שעותיך הוא מאחר לנוע. בכלל, אין אני סומך על מורי שעות... הנה קחו נא את לוחות תבניותי! אך אל תמעכו. כן קחו, ועתה הנני נכון. – הוא הושיט לדוד ולמרים שלש מגלות גדולות אשר נשא תחת זרועו ויטפס, והוא נושף באפו, אל העגלה. אך כמעט נעה העגלה ממקומה צעק שטיינעק תמרורים:

– עמוד, עמוד! לאחור! הלא שכחתי את צקלוני.

– שלח ישלחוהו לך עם הכבודה – הרגיעהו דוד. הלא יודע אתה כי את המשא אשר לנו אני שולח לטבריא במסלת הברזל, יען כי אנו נוטים מן הדרך.

– זה לא יתכן – נאַק הארדיכל. הן דרשתי בצקלוני. עלינו לשוב.

ואמנם אנוסים היו לשוב. הצקלון הובא ויוטל אל העגלה. שטיינעק שאף רוח, וברגע אחד נח מזעפו. אך שני צעקנים הראו את כחם אז ברֶוַח הצר של העגלה: קינגסקורט ושטיינעק. כזקן ההוא, צורר בני האדם, היה גם מנהג שטיינעק לדבר ברעם ורעש על דברים של מה בכך. כמעט אך הוצגו איש לפני רעהו, נהמו זה באזן זה כדובים, ודוד ורשיד הקשיבו בשים לב. אך פתאם שם קינגסקורט את אצבעו על פיו ויַמרץ גם שת שטיינעק להחריש.

– אדוני שטיינעק – לחש הזקן – הן אמנם קולך היה רם מאד, בכל זאת נרדם פריטץ הקטן – ובעת אשר בני החבורה צחקו הרים בזהירות גדולה את הילד שנרדם בחיקו, ויניחהו על זרוע האומנת היושבת מאחוריו.

– מר קינגסקורט – השיב שטיינעק בלחש, והוא חש כמו עלבון – אדמה כי קולי לא היה רם מקולך.

והמסלה אשר בה נסעו עתה נתנה לשני בני הנכר ענין לשאלות תמהון. התנועה לא היתה פה גדולה כבעיר, אבל היו גם שם אותות חיים למכביר. נוסעים על דו אופנים ואוטומובילים נחפזו ורצו לפניהם. על שביל רך בעד רוכבים לצדי מסלת המסע נראו הלום והנה רוכבים, מקצתם לבושים בגדי פסים כדת הערביאים ומקצתם עוטים שמלות אירופא. גם נראו גמלים בודדים וארחות, שרידים קדמונים ויפים של תקופה שכבר עברה. מסלת המסע היתה חלקה מאד, והנסיעה עליה היתה נעימה. מימין ומשמאל נראו בתים קטנים עם פרדסים, משם והלאה שדות נעבדים היטב עוטים ירקרק חדש. קינגסקורט השתאה בראותו, כי מן החוטים המתוחים על עמודים לאָרך המסלה סעיפים נמשכים לתוך הבתים השונים.

– האלה הם חוטי טיליפון? – נמלך בנפשו – ומה טיבם של בני אדם היושבים פה?

ורשיד-בי באר לו: פה על פי רוב יושבים בעלי מלאכות הכפר הזה הוא כפר רצענים. החוטים האלה מביאים אליהם את זרם החשמל בעד מכונותיהם הקטנות. האם חדש הוא בעיניך?

– לא! זה כבר נודע ביָמָי. אבל בעולם המעשה לא נתקיים אז דבר העברת הכח. ואי מזה יבוא הזרם?

– יש חברות שונות של חשמל. היושבים פה מושכים את הזרם על פי רוב מפלגי ההרים חרמון ולבנון ומן התעלה של ים המלח.

– לא! צעק קינגסקורט, והוא משתומם.

– כן! שאַג שטיינעק.

ודוד אמר:

– בעלי המלאכות האלה חצים אכרים, וגם לאומנותם האחת גם לשניה חברות להם. מעבד ידם בתור בעלי אומנות הם מוכרים לבתי המסחר הגדולים, לבתי המסחר הגדולים, לבתי משלוח הסחורות, ולא איש איש לבדו, אך החברה מוכרת בעדם. והם גם אגודות אגודות לעבודת האדמה. ויש ביניהם סדרים שונים. בקרבת הערים הגדולות פחותה אומנות הקרקע, ולעומת זה רבה אומנות המלאכה, ואומן כזה חורש וזורע לא יותר מן הדָרוש למחסור ביתו, ויש גם שהוא זורע מיני זרועי גנה אשר עליהם רבו הקופצים בערים. במקומות גדות הים אתה מוצא רבים מגדלים מיני קשואין ועדשים וקטניות כמו בגלילות הריוויֶרַא. הננו שולחים צמחי גנה אלה במסלת הברזל לכל קצוי תבל, לפאריז, לברלין, למאסקוי, לס' פטרבורג. שוב אתה מוצא גלילות ששם אתה רואה את ההפך, שם עבודת האדמה עיקר והמלאכה טפל לה, ואמנם היא מזורזת ומזוינת בכל הכלים והתקונים שנתחדשו בזמן הזה, אבל איננה יתרה ממעלת מלאכת בית. אלה הם כפרינו הפזורים על פני כל הארץ הפורחת. למשל, שם, ממולנו בעמק יזרעאל. אמנם אל נט תקוה למצוא קני עוני נאלחים כאלה שהיו קוראים להם לפנים כפרים. עוד יביא המקרה לידינו היום לראות את הכפר החדש, הוא הטפוס של כפר ההולך ומתפשט עתה גם בארץ ישראל המערבית גם במזרחית.

הם עברו על גשר הקישון, והעגלה מהרה לנסוע בין גנות עצי תפוחי זהב ולימונים כלילי הוד. הפירות האדומים והכתומים הצהירו מבין העפאים.

– יקחני בכור שטן, הלא זאת היא איטליא! אמר קינגסקורט.

– קולטורא היא הכל! שאג שטיינעק, כאלו רצה לשתק מתנגדים – אנחנו היהודים, קולטורא הבאנו הלום.

רשיד-בי צחק בידידות ובנחת:

– סלח נא ידידי, קולטורא זו היתה פה גם לפנים, על כל פנים זעיר שם וברמז. אבי אבי כבר נטע הרבה תפוחי זהב. – ויפן אל קינגסקורט ויור באצבעו אל פרדס מימין: זאת יודע אני יותר מידידי שטיינעק, כי פה גן אבי. ועתה הוא לי.

מראה העצים הנטועים היה מראה הוד. על גזע הלימונים הפורחים תמיד נראו ציצים ופירות ירוקים וכתומים יחד.

שטיינעק הרעים בקולו: לא אכחד, כי כבר קדמתם לטעת את הבאַיאירין שלכם, אך רק עתה יכולים אתם להבנות מהם כראוי.

רשיד-בי נענע בראשו: זה נכון. הכנסותינו עלו. עזבון תפוחי הזהב מארצנו גדל פי עשרה בעת אשר זכינו לחבור על ידי מסלות מתוקנות עם כל הארצות. הן הכל עלה לרגל בואכם.

– שאלה אחת, רשיד-בי! קרא קונגסקורט. אל נא יקצפו עלי האדונים, כי הלא פקחים הם. האם לא נהרסו יושבי ארץ ישראל לפנים על ידי הארחים הבאים? האם לא אלצו לנסוע? רצוני לאמר: בכלל, כי זאת אבין, שיחידים אולי נהנו.

– איזו שאלה! השיב רשיד. לכולנו היתה זאת ברכה. נקל להבין, כי ראשית לבעלי הרכוש, אשר יכלו למכור את חלקותיהם לחברה היהודית, או לא מכרון כי אם הוסיפו להחזיק אותן. אני בחרתי למכור את קרקעותי לחברה החדשה, כי כן מצאתי טוב לפני.

– האם לא הגדת לי, כי הגנות שעברנו לפניהם לך הם?

– כן! אחרי אשר מכרתים לחברה, שבתי ואקחם בחכירה.

– אבל הלא טוב היה לבלי הוציאם מרשותך.

– אבל טוב טוב היה זה לי מאשר לא עשיתי כן. אחרי כי חפצתי להיות חבר לחברה החדשה, עלי היה לקבל עלי גם את עול חוקיה בדבר הקרקעות. לחברי החברה החדשה אין רשות היחיד בקרקעות.

– ופרידריכסהיים לא לך היא, מר ליטוואק?

– הקרקע לא לי הוא, כי לקחתיו בחכירה אך עד היובל הבא, כאשר עשה ידידי רשיד בקחתו בחכירה את הגנות.

– היובל הבא? אבקשך לברר את דבריך. כנראה נשמט ממני הרבה מאד במשך שנות שבתי באי אשר לי.

–שנת היובל – ענה דוד – איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו. אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמשים לבעלם הראשון. אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה. משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא-שוה. אתה תראה, כי גם שטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא. ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור.

ושטיינעק מהר לבטל טענה אחת, אשר שער מראש, כי אותה יטעון קינגסקורט: אולי תאמר, כי אין חפץ לאיש לעבוד ולהשביח קרקע שאיננו לו לצמיתות, או לבנות עליו בנינים יפים.

– זאת לא זאת אדוני! זאת לא אגיד. לבהמה כזאת אל לך לחשבני. יודע אני, כי בלונדון בונים האנשים את בתיהם על קרקע לא להם, שהם לוקחים בחכירה לזמן תשע ותשעים שנה. הלא הוא הדבר... אך חפצתי לשאול אותך בּי אהובי, מה היה מצב התושבים הקודמים אשר לא היה להם רכוש, ואיך פעלה ביאת היהודים ביניהם? רצוני לאמר: בין המחמדנים הערביאים.

– מר קינגסקורט, השאלה הזאת נפתרת מאליה, השיב רשיד. אלה שלא היה להם רכוש, זאת אומרת: אלה שלא היה להם מה לאַבּד, יכולים היו אך להרויח. ואמנם הרויחו: מקום לעבודה, מזונות, הצלחה. לא תוכל לשער בנפשך דלות שפלה מן הדלות שבכפר ערבי בארץ ישראל בקץ המאה שעברה. האכרים היו יושבים באהלי חמר קטנים, שלא היו ראוים גם למושב בהמה. הילדים היו שוכבים ערומים ונעזבים ולא טפוחים בחוץ ויגדלו כאשר תגדלנה הבהמות. כל זה נשתנה עתה. האנשים נהנו מן המוסדות הגדולים העומדים וקיימים בעד טובת העם, אם אבו או מאנו, אם באו בברית החברה החדשה או לא. כאשר החלו הבאים להחריב את מקומות יון הרפש בארץ, לחפור תעלות, לטעת עצי התות, השתמשו בתחלה בפועלים מילידי הארץ, המוכשרים לעמוד בעבודה זו ואינם כה עלולים להלכד בפח המחלות, וישלמו להם שכר טוב. הביטה נא שמה אל השדה! זוכר אני בימי ילדותי היה כל זה יון מצולה. החברה החדשה קנתה את הקרקע הזה בזול ותהפכהו לעידית שבעידיות. השדות הם לבני הכפר הצח ההוא אשר אתה רואה שם על הגבעה, זה הוא כפר של ערביאים – אתה רואה את בית המסגוד הקטן. העניים האלה אשרו הרבה יתר, יכולים הם להחיות את נפשם בכבוד, ילדיהם בריאים משהיו וגם לומדים דבר מה. אף דבר אחד מאמונתם וממנהגיהם לא נעצר מהם, אך שלומם והצלחתם השגו חיל.

– אמנם נפלאים אתם המחמדנים! האין אתם רואים את היהודים כראות אנשים זרים שפרצו אליכם?

– נוצרי, מה זרים דבריך אלה! השיב רשיד בנחת. התחשוב לשוֹדד את האיש שאיננו נוטל דבר כי אם מביא? היהודים העשירו אותנו, ולמה נקצוף עליהם? הם מתהלכים עמנו כאחים, ומדוע לא נאהבם? מעודי לא היה לי בין בני אמונתי אוהב טוב יותר מדוד ליטוואק זה. יכול הוא לבוא אלי ביום או בלילה ולדרוש ממני כל אשר ידרוש ולא אמנע ממנו. וגם יודע אני, כי הנני יכול לבטוח בו כבטוח איש באחיו. הוא מתפלל בבית אחר לאֵל העליון על כולנו, אך בתי אלהים אלה עומדים זה בצד זה, ואני מאמין תמיד, כי תפלותינו בשעה שהן עולות הן מתחברות ממעל ואחרי כן הן מתנשאות עוד למעלה עד שהן מגיעות אל אבינו שבשמים.

רשיד דבר בסגנון פשוט, והסגנון הזה נגע אל לב כל בני החבורה וגם אל לב קינגסקורט. אכן הוא עוד פקפק:

– אמנם, אמנם. נכון מאד, יפה מאד. דברים ראויים להשמע. אבל אתה איש נאור. אתה למדת באירופא. אך לא כן העם היושב בערים ובכפרים, רוב העם.

– הם עוד יותר ממנו, מר קינגסקורט. סלח נא לי אם אומר לך, כי הרבה למדתי בארצות המערב חוץ מן הסבלנות. אנחנו המחמדנים התנהגנו עם היהודים זה מכבר היטב מכם הנוצרים. בעת אשר נראו הקולוניסטים היהודים הראשונים בארצנו, בקץ המאה שעברה, כבר קרו מקרים, שערביאים מריבים היו בוחרים ביהודי לשופט, או שהיו פונים אל ועד אשר במושבה יהודית לבקש ממנו עצה או עזר או משפט. וכל עוד לא תהיה יד הד"ר גייער על העליונה במה שהוא אומר לעשות, תכון הצלחת ארצנו.

– מה גייער זה שעל אדותיו כבר שמעתי פעמים ושלש?

ופני שטיינעק אדמו פלדות, ויצעק: זה הוא כומר ארור, צבוע, מסית וגונב את דעת אבינו שבשמים. הוא אומר לקבוע בינינו את אי הסבלנות, זה הבליעל! אני ודאי הנני אדם שקט, אך מדי אראה בן אדם זה, כמעט לרצחו נפש אוכל.

– ואתה אפוא הסבלן – צחק קינגסקורט. עתה אוכל לשער מה משפט לאי-סבלנים שלכם.

ודוד התלוצץ ויאמר: הם מדברים ביתר נחת.

והעגלה עזבה את המישור ותשקשק מזרחה לאדמת גבנונים. כתפות ההרים היו מכוסים נטעים בכל מקום. אף שעל אחד לא היה ריק ופנוי. במורדות הזקופים נראו שדרות כבימי ממשלת שלמה, פה צמחו ענבים, רמונים ותאנים. אגודות אגודות עצי יער היו לאות עד כמה נתנו יושבי הארץ את לבם להצמיח עצים על האדמה החשופה. על רכסי ההרים הקטנים נשקפו עצי תאשור ותדהר ממול תכלת הרקיע.

עתה באה העגלה לתוך בקעה נחמדה, ומראה הבקעה הפליא את הנוסעים הפלא ופלא בעתרת פרחיה ותפארתם. כיריעה מאירה בצבעים לבנים וצהובים ואדומים וירוקים היתה הבקעה פרושה בהוד שפרירה לעיניהם. ופלגי הבשמים אשר נזלו מסביב העירו את המחשבה בקרבם, כי הם צוללים בים של ריחות נעימים. רוח מנשבת נשאה את גלי האויר הניחוח, ושני הארחים היו כנלכדים בחבלי קסם למראה הפלאות הזה אשר לא עלה על לבם וגם לא ידעו שחרו. אך פשר דבר הוּגד להם מהר, כי זה מקום מטעי פרחים למעשה נטפי בשמים וריח. כל מיני הפרחים היקרים גדלו פה בהמון. כל הבקעה הזאת היתה כגן אחד. לקצה הדרך נשמעו ברכות האכרים לליטוואק, לרשיד או לשטיינעק, וזה היה לאות, כי רבו מכיריהם מאד מאד בקרב העם הזה. כן באו אל המקום הנקרא בשם סֶפוֹרית, ושם עמדה העגלה בפעם הראשונה. על המגרש אשר לפני בית התפלה היוני יצא דוד ויבקש את ידידיו לחכות לו רגע, כי עליו לבקר חיש קל בבית הכהן הנוצרי היוני. ויבוא לתוך הבית הנאוה והקטן ששם משכן הכהן.

ובני החבורה עזבו גם הם את התיבה להתהלך צעדים אחדים עד קצה הגבעה, מקום שם חרבות בית תפלה הרוסי. משם נשקף מראה מלא יפעת חן על כל הבקעה הפוריה עד הכרמל. ומרים ספרה כי פה עמד לפנים בית תפלה נוצרי, ושמות יואכים ואננא נקראו עליו ובית התפלה היוני החדש הוא לנוצרים רוסים יושבי מושבה שנוסדה בקרבת ספורית, והכהן הוא ידיד דוד, ודוד קורא לו לבוא עמו אל הסדר אשר בטבריא. אז נראה דוד ביצאו, ואחריו יצא גם הכהן הנכבד, ויביע את דאבון לבו, כי לא יוכל לנסוע עם בני החבורה, אך בוא יבוא אחרי הצהרים במסע החשמל דרך נצרת לטבריא, ובלי ספק יקדים לבוא אל הורי ליטוואק עוד לפני החבורה.

ויפרדו מעל הכהן, והעגלה נעה לפאת צפון.

__________


תל אביב - ספר ראשון: א ב ג ד ה ו ספר שני: א ב ג ד ה ספר שלישי: א ב ג ד ה ו ספר רביעי: א ב ג ד ה ו ספר חמישי: א ב ג ד ה ו