אלטנוילנד ג ד
תל אביב • ספר ראשון: א ב ג ד ה ו • ספר שני: א ב ג ד ה • ספר שלישי: א ב ג ד ה ו • ספר רביעי: א ב ג ד ה ו • ספר חמישי: א ב ג ד ה ו
IV.[עריכה]
וחבורת הנוסעים הלכה להתבונן אל סדרי עבודת האדמה בכפר חדש. מר קינגסקורט השתעה ברב-ענין במלאכת תּחנוּת-הנסיונות החימיים ובבנין המכונות שהן קנין הצבור כולו. ופרידריך לאֶווענבערג שהה בבית הספר לעם ובבית עקד הספרים של צבור, הצלא ספרים מסבירים להמון העם את כל המדעים המועילים. ומרים, בהיותה מורה מומחה, ידעה לבאר לו כל דבר אשר לא ידע. בתחלה היה עלז ומשתאה, אך בהוסיפו להתחקות על הסדרים הנאים והמתוקנים אשר בהם נערך דבר חנוך הדור הצעיר נפלו פניו ויאנח במרירות.
– מה לך, אדוני הדקטור? שאלה מרים בידידות.
– לבי עלי דוי, עלמה כבודה! אך עתה אני רואה, כי אחרתי לעשות את חובתי. עלי היה לעזור להקים, וגם יכולתי לעזור להקים את בנין העם הזה. אני הייתי אחד מבעלי הדעת, וחובתי היתה לדעת מה ילד יום. אבל טרוד הייתי אך בדאגותי הדלות והבזויות. נמלטתי על נפשי, ואבלה עשרים שנה באפס מעשה. לא אוכל להביע לך כל אשר יעיק את נפשי. אני – אני – בושתי!
והיא חפצה לנחמהו.
– לא עלמה כבודה, אל נא תנסי לנחמני. אַתּ, העלמה החיה ורבת הפעלים, תוכלי להרגיעני רק מחמלה ולא מדעת. חרפה לי בראותי את עצלותי, את אהבתי לבשרי. יהודי בעל דעת בדורי כמני חַיָב היה להקדיש את חייו לעמו האמלל. מן המערכה הזאת ברחתי בקלון. האשימיני עלמה כבודה, אך בי גברתי, אל נא תבוזי לי.
– מה תדבר? איך אוכל לבוז לך – השיבה בקול רם – ואתה מרים ראשי וראש כל בית אבי!
– נפשי בשאלתי, אל תדברי עוד אף מלה אחת על אדות הדבר הזה! – ענה. אַת אך מכניעה אותי, בעת אשר תאבי להללני. הלא נפשי יודעת מאד, כי לא נאוה לי תהלה. יש חובת אנשי דעת, כמו שהיתה מכבר חובת אצילים Noblesse oblige. חובה לעזור לשכלול בני האדם ולהרים את קרנם, איש איש ככחו וכתבונתו. בכל טוב לבך, עלמה כבודה, לא תוכיחיני לדעת, כי לא אשמתי.
– האם כבר עבר המועד? השיבה. הלא עוד תוכל לבוא בברית החברה החדשה. קבע יקבעו לך מקום, בו תוכל להראות כח מעשיך. אנחנו מקבלים ברצון כל כח חדש. הלא שמעת זאת מפי אחי. ומה ישמחו לקבל אותך!
– האמנם כן תאמיני, עלמה יקרה? השיב בחדוה – האמנם עוד לא עבר המועד? האמנם אוכל להיות עוד לחבר נאמן ומועיל?
– נכון הדבר – השיבה בצחוק חן.
ובלבו התעוררו רגשי תקוה. הוא חש את נפשו, כאלו התחדשו עתה נעוריו, וירא כי חיים חדשים נגלו כספר לפניו. אך אז זכר ויתאנח.
– לא, עלמה כבודה. זה הוא יפה יתר מדי. לא אוכל לעשות בכל תאות נפשי. לא אוכל לשבת פה. לא חפשי אנכי.
אז חורו פניה מעט, ובקולה נשמע כמו רעד קל:
– האמנם לא חפשי אתה?
– לא, קשור אני לכל ימי חיי.
והיא אמרה בקול חסר-צלצל: האוכל לדעת אל מי אתה קשור?
– מר קינגסקורט! – ואז ספר לה את כל עניניו עם הזקן. הוא חיב את נפשו להֵעָקד לקיגסקורט על דברתו-כבוד. על כן לא יוכל לשבת בארץ, רק ככל אשר יואיל ידידו זה לשבת שם, והוא לא יאבה להאריך עד מאד את ימי שבתו.
ופני מרים נהרו, ותשאל:
– ואם יתיר מר קינגסקורט את חרצובותיך?
– הוא לא יעשה זאת, אם לא אבקשהו, אך אנכי לא אבקשהו, כי בקשה כזאת אני חושב כמרד ומעל בזקן הנעלה הזה. אין לי אוהב נאמן ממנו בתבל, ולו אין איש זולתי. מה אחריתו אם אעזבהו?
– אבל גם עליו לשבת פה עמנו! חותה מרים את דעתה.
אך פרידריך, לפי דעתו אשר ידע את הזקן, חשב את הדבר הזה כדבר אשר לא יתכן באפן מן האפנים. לוא גם ימצא המקום חן בעיני הזקן, אז ישב פה עוד ימים, עוד שבועות, וסבב במדינה להתבונן אל כל הדברים הראוּים להֵרָאות, אך אז יסע לאירופא באין מעצור.
ובעת אשר הם נדברו יחד, כלו הנשארים את תהלוכתם בסך. בבית ראש הקהל פרידמאן נערך השלחן לארחים כדת האכרים, בלי הדר ומוֹתרוֹת. שם ישבו כשעה אחת אל השלחן וידברו על דבר קורות כפר חדש ועל דבר עתידותיו. רוב הכַּפרים שבו אחרי האספה שהיתה לפני הצהרים איש לעבודתו ואיש אל המגרש אשר שם גר. אך מעטים, שמושבם היה בטבור הכפר, עמדו פה בנסוע עגלת המניע. הם הרימו את כובעותיהם וינופפו את מטפחותיהם, בנסוע דוד עם הארחה אשר לו הלאה.
מימין ומשמאל למסלת המסע שדות עבודים היטב, נטיעות גפנים וטבק, עצים ועצים. אין אף מלוא שעל אדמה שוממה. במרחק ידוע מן המסלה הראשית ראו מכונה קוצרת תבואת מספּוא. פה ושם עברה על פניהם עגלה טעונה תבן ואספתא למאכל בהמה. ומדי עברם בארה מרים לפרידריך את דרכי עבודת האדמה ואת אפניה, דברים אשר נעלמו ממנו עד אז. זעיר שם זעיר שם הציצו מתוך האדמה נצני הקיץ, השומשמין והעדשים, הדוחן והארז. על שדות הבר פלחו מחרשות חשמליות את האדמה שהיתה עוד רטובה מגשמי החרף, למען התקינה בעד זרעי החרף הבא. הטבק זה עתה נטע נטיעה שניה מתוך ערוגותיו, והפועלים היו טרודים בנכוש ובברור. הכישות כבר היו בצמיחה שלמה, והאכרים היו מביאים ענפי תות לסמוך עליהם את דליותיהן. ויש אשר שמשו לתכלית זו בחוטי ברזל קלועים, אך אלה שהיו נוטלים ענפי תות הניחו את הדליות בלי זמוּר, למען יסתעפו גם ענפי התות היטב, ולמען יהיה לציציהם מגן מקרני השמש די צרכם.
שם החל הארדיכל שטיינעק לדבר, ויגמור את ההלל הגדול על עץ העקולפטיס. זה עץ-אוסטרליא המפואר, שמביאים ממנו מינים למאות, טעונים באניות לפלשתינא, מאז החלה עבודת הישוב להעשות במדה גדולה. לולא העקולפטיס, החש לגדול, והמחריב את אגמי הבצה כמו בכח קסמים, וגם בלעדי זה רבה תועלתו ותפארתו – לולא העקולפטיס, נמנע וחדל היה להחל לעשות דבר, ומה גם להשיג ארחות חיים ותוצאות נהדרות כאלה.
– כן, אמרה מרת שרה בלעג קל, ועל כן הפך מר שטיינעק את העקולפטוס הטוב אשר לנו לאבן. קשוטי מחמדיו שהוא מקשט בהם את החומות הם כתבנית עלי העקולפטיס.
כן נסעו להלאה, ולבם היה מלא חדוה ויופי כיפה נוף זה. אביב נחמד פרח מסביב למו. כל שולי הדרך וקצות השבילים מכוסים ציצי חמד, פרחי תכלת, נצני הוד ארגמן וארחידֵיאות נהדרות. במקומות אחדים היו בתוך השדות עצי שקדים ואפרסקין.
עתה עברה המסלה דרך מנהרה מפליאת עין. שם היו סלעים נקובים ככברה. לפנים נלחמו פה גבורי יהודה ויעמדו על נפשם במלחמתם האחרונה.
ודוד זכר את העת ההיא במלים אחדות שיצאו מן הלב. ועוד היה עליהם לנסוע כברת ארץ קטנה להלאה, ואז נטתה המסלה הצדה, ולפניהם השתרע עמק כנרת, ומאחוריו הים הנקרא בשם הזה, רוחצים בפלגי אור השמש של אחרי הצהרים. קול ששון תמהון התפרץ מפי פרידריך למראה ההוד הזה.
על השטח הגדול של ים כנרת עברו אניות גדולות וקטנות, ומדי עברן נהרו אחריהן השבילים אשר פלחו במים, ומראיהם כשבילי נגה. מפרשי האניות נוצצו וחלקי ברזל-עשת של סירות החשמל הבריקו. על שפת הים בעבר השני, ובכל מקום בתוך ירקרק הגבעות, שעליהן יציץ נזרן נזר חרשה עבתּה, נראתה לבנת נגה בתי הקיץ. ופה היתה מַגדַלָא, עיר מצער חדשה, נוצצת, אבן חן, ובתיה כעדי עדיים. אך הנוסעים נסעו בלי מעצור הלאה לטבריא, על שפת הים נגבה. לעיניהם היה פרוש מחזה גילת החיים, כמחזה אשר יראה הרואה בהדר תקופת הארחים על הריווירא בין קאן ובין ניצא. כל מיני רכב קלים עברוּ, ועליהם בני אדם לבושי הדר. רובם עגלות מניעים, בעלות תבנית נאה, לשני נוסעים, לשלשה, וגם יותר. אך גם עגלות רתומות, בארח קדמון, לסוסים או לפרדים, נראו, וביניהם התערבו בעלי דו-אופנים, רוכבים על סוסים, וגם טיילים מתהלכים על הדרך החלקה הסלולה על שפת הים בעד העוברים ברגליהם. מראה העם היה כמראה קהל המון עמים אשר במקומות מעינות הישועה, ששמה יבואו מכל קצוי תבל לבקש מזור ותעלה למחלתם. עתה נודע לקינגסקורט ולפרידריך, כי טבריא היתה לעיר חפץ בגלל החמים אשר בה, ונהרו אליה מבקשי מרפא, וגם יבואו לימי החרף מאירופא ומאמריקא להתענג בזיו אקלימה הנעים, תחת אשר הסכינו מאז לנסוע לסיציליא, או למצרים. כאשר אך נבנו בתי המלון הגדולים הראשונים בטבריא, החלו בני עמים שונים לנסוע שמה מכל עבר. אנשי שווייץ בקיאים בעסקי בתי המלון הכירו בראשונה את חן המקום ואת מעלותיו ויאחזו בו ויעשו חיל.
והעגלה עברה עתה לפני בתי מלון אחדים מאלה. על הרובד ישבו עדינות ואלופים, ויתבוננו אל תשואות המסלה ואל התנועה אשר על הים. מאחורי החצרות היו מקומות מרווחים לצחוק הַטֶיניס, ושם צחקו עלמות ובחורים לבושים לבנים בכדורים. על מעקות אחדים עמדו להקות מנגנים אונגארים, רומינים ואיטאלקים לבושים בגדי עמם. כל זאת ראו בני החבורה אך מדי עברם, כי המטרה היתה מהם והלאה. הם עברו דרך טבריא לארכה מצפון לדרום ויביטו במעוף עין אל הרחובות, ההולכות ומסתעפות כסעיפים מצמרת הרחוב הראשית, ויראו מגרשים, ועליהם בנוים ארמנות שאננים ונהדרים, וגם חוף קטן ומלא חיים, כתכונת חופי הים בארצות הקדם. הם ראו בתי מסגוד נהדרים, בתי תפלה לנוצרים קאתולים ולנוצרים יונים ובתי כנסיות ליהודים. אז באו עד קצה העיר הדרומי, ושם שבו ראו בתי קיץ ובתי מלון, וכרמים ופרדסים עוטרים אותם ומפרידים ביניהם, ומשם כמהלך חצי שעה עד צֻמַת בִּניָנִים: שם חמי טבריא, בתי רחצה גדולים וכבירים. בחצי הדרך בין העיר ובין מקום החמים עמדה העגלה לפני שבכות גדר אחד מבתי הקיץ.
– באנו! קרא דוד, בקומו ממקומו.
הגדר נפתח, ואיש זקן יצא על המדרגות, וינופף בשמחה ובנחת את הכפא שעל ראשו, וישאל:
– דוד, בני, איהו?
ופרידריך לא ידע את אשר היה לו. גם פה, בבית ליטוואק הזקן, כבר חכו לו בכליון עינים, כי מפרידריכסהיים בשרוּ להם במהרה את הבשורה הזאת על ידי הטיליפון.
והזקן הנאוה והחפשי הזה, המתהלך פה בהדרו כבן חורין, היה הרוכל הדל, אשר פרידריך רצה לתת לו נדבה בבית המשתה בווין. מה גדלה ומה נפלאה התמורה! והכל היה בלי נפלאות, אך בארח תבל, במנהגו של עולם. ליטוואק וביתו נמנו בין הראשונים אשר באו, ויקחו חלקם במעלות המושבות. אך גם מוסר שדי היה בבית ההוא, ואל מוסר שדי זה הובל פרידריך, ראשית כל. פה שכבה אם דוד ומרים, והיא חולה. במכפלה הראשונה, על הרובד, מקום שם פרוש מחזה הוד על פני השדות והעמקים, ישבה, ויותר מאשר ישבה – שכבה הזקנה בנקליט.
ותפרוש לקראת פרידריך את כפותיה הרזות והצהובות בקרבו אליה, ועיניה המפיקות כאב, הביטו באהבה ובתודה אין קץ אליו.
– כן! אמרה אחרי הברכות הנהוגות בקול גונח – כן, אדוני הדקטור האהוב, טבריא היא יפה, וחמי טבריא הם טובים – אך צריכים לבוא הלום בעוד מועד. לי כבר עבר המועד, כבר עבר המועד!
ומרים עמדה אצלה ותחלק בכפה על פניה: אמא, פניך טובים עתה מאד. מי המרפא הטיבו לך, ועוד תראי את פעולתם, כאשר תשובי הביתה.
ומרת ליטוואק השיבה בצחוק צער:
– בתי האהובה! הנני שמחה בחלקי. הלא הנני כמעט בגן עדן. שא נא עיניך, אדוני הדקטור! האין זה גן עדן?
ופרידריך קרב אל מסעד הרובד וישקף החוצה.
מרחוק נראה ים כנרת בזהר יפעתו. מאחוריו תבנית הגדות וההרים הגבוהים; משם והלאה הירדן; החרמון כענק שיבה סוכך על השפלים ממנו. ומגדלה וטבריא, ויערות ואלונים ופרדסים. עולם מלא נער וכח.
– זה הוא גן עדן – לחשו שפתי פרידריך בלאט, ופתאם ראה ומרים עומדת אצלו, ויאחז בלי משים בכפה וילחצנה בנחת, כאלו חפץ להשיב לה תודה על אשר התבל עודנה כה יפה.
זאת ראתה החולה בשבתה בהקליטה. נפשה עלצה בקרה ולבה הלם פעם.
– בָּנַי! צפצפה בלי נשמע קולה, ותצלול בתהום חלומות.
__________